🥳 ספרים בחינם

מה עושה התורקי המסתורי במשרדו של תדהר, ומהו יהלום התכלת האבוד שמביא את התורקים לפתוח במרדף בינלאומי ולגייס את הבלש המפורסם דוד תדהר לבלוש אחריו בפלשתינה א"י? 

העלילה המפותלת שאינה מביישת שום סרט אקשן עטור התרחשויות אלימות, מביאה את קורותיהם של תדהר, שמוצג כעין שרלוק הולמס ארץ ישראלי, ושל שני עוזריו הנאמנים: ירמיהו הבלש בעל אלף התחפושות וסעדיה הנער המזרחי האסופי והקוצני. העלילה אומנם בלשית לפי כל חוקי הז'אנר, אבל בת בבת היא גם תיעוד אותנטי של החיים ביישוב, עד לרמה של סוגי סיגריות מאז (יה-חה-לי-לי), טכנולוגיות שכפול (הֶקְטוֹגרף), ותיאורי מקומות מדויקים למדיי בסביבת יפו כך שהיא נדמית לפעמים כפרק בסדרה תמונות יפואיות, במיוחד לאור הדיון ביחסי ערבים-יהודים באותה תקופה. זוהי גם הצצה לעברית היומיומית של אז, כשבטקסט משולבים ביטויי סלנג למכביר וצורות ביטוי שפסו מן העולם. 

המסע אחר היהלום משרטט באותה הזדמנות גם את מפת יחסי הכוחות העולמית בכלל והמקומית בפרט, הרבה לפני שקראנו לה "המלחמה הקרה". האבן היא הודית במקורה, רכושו של מהרדג'ה הודי ששלט תחת קולניאליזם בריטי (כמו הקוהינור), ששילם באמצעותה לתורקים, אדוני הארץ לפני הבריטים. כעת ייתכן שהאבן נמצאת בידי הבולשביקים, אויבי המערב, המיוצג כאן על ידי ארגוני הבולשת של אנגליה ושל צרפת שמשתתפים במרדף וכמובן התורקים. בסופו של יום, תדהר נאות להשתתף במרדף מטעמים לאומיים, מה שמביא אותו לעבוד על המקרה ללא תמורה, כשהוא מצהיר שאינו "להוט אחרי הרווח." ושהוא "מקבל את העניין על עצמי, מפני שסוכני הקומאינטרן הם שונאי מולדתי ומסכנים אותה." להזכירכם השנה היא 1931.

אבל לאחר שתדהר מצא את היהלום והפקידו בידי התורקים, הוא משום מה הסתבך עם המהרדג'ה שהיה בעליה המקוריים. על כך בספר הבא: נקמת המהרדג'ה.

"האם יש מקקים בישראל? האם יש בישראל מקקים?… קודם ישראל ואחר כך מקקים, או אולי קודם מקקים ואחר כך ישראל?… אבוד. אין לזכור. לא יכול. אולי בכלל לא שאלה, אלא אמרה?… מקקים… ישראל… ולמה לא שאלה אם יש פילים בישראל? או נמרים?…"

יש משפטים שלא יוצאים לך מהראש חיים שלמים. בשבתו באנגליה, פנתה אל נסים אלוני אישה ששאלה אותו Are there any cockroaches in Israel? והשאלה הזאת נכנסה לו לראש ולא יצאה, כאילו בה מתמצה שאלת היהודים בגלות ובארץ ישראל, "ארץ חדשה למחזה-תוגה עתיק". המקקים האלה נכרכו בדמיונו עם האיש בעל שני הגבנונים – הישראלי והיהודי – המציג לראווה את סבלו על בימות העולם.

במרוצת השנים כתב אלוני קובץ סיפורים, בעל הגבנון הכפול, (שכלל סיפור בשם המקקים, שנקראו בגרסה מוקדמת "ז'וקים"). רק סיפור אחד, זה שמסיים את הקובץ, פורסם בימי חייו בכתב-העת פרוזה. הוא כתב באותו נושא גם תסכית רדיו שננטש באמצע כתיבתו, וניסה ב-1987 להעלות את המחזה האם יש מקקים בישראל? בתיאטרון "הבימה", אך אחרי 7 חודשי חזרות, ההצגה ננטשה, בצו ההנהלה. אלוני, שהיה כותב תוך כדי חזרות, השלים שלוש מערכות מתוך חמש מתוכננות. סיפורים, תסכית, מחזה – תמיד נעצר באותו מקום ממנו לא יכול היה להמשיך ולעמוד על פתרון החידה.

נסים אלוני מת מבלי שהביא את המחזה לבמה, והשאיר אחריו גרסאות וטיוטות רבות. למעלה מעשרים שנים אחרי מותו, עלתה על הבמה הצגה בבימוי מרט פרחומובסקי, שהתקין, יחד עם העורך הקבוע של מחזותיו של אלוני, דורי פרנס, גרסה מקוצרת. זו הועלתה כקריאה מבוימת בתיאטרון הקאמרי בשנת 2018, וכהפקה מלאה בתיאטרון הבימה בשנת 2021.

הספר הזה מנסה לפרוש את כל פיסותיה של חידת המקקים. הוא כולל נוסח מלא ומורחב של המחזה, את סיפורי בעל הגבנון הכפול שהצלחנו למצוא בארכיון, קטעים מתסכית הרדיו (או כפי שקרא לו המחבר "הגדת-רדיו"), הסיפור המוקדם בחזרה מן העיר שכולל מוטיבים שיחזרו אחר כך במחזור המקקים, עדויות מזמן אמת וגם כמה הצעות פרשניות מאת רקפת א. ידידיה.

הספר הופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ת"א (ע"ר).

הנשגב הגותי אינו שיאו של היפה, כמו שאנו תופסים אותו בטעות היום, אלא ההיפך שלו. זהו הרגש העז שאנו חווים בקו התפר שבין המפחיד והמהמם, רגש מענג שפרויד טוען שהוא מעבר לעיקרון של העונג הרגיל (מהיפה ומההרמוני). רגש כזה יכול להיווצר למול תופעות טבע סוערות, אבל הוא גם יכול להתעורר בשל יצירות ספרותיות או אמנותיות, ולמילה יש כוח מיוחד לעשות זאת.

***

לפניכם פרויקט מיוחד במינו שמשלב בספר אחד סיפורים קצרים, סקירה על פרשיות עבר ומבוא עיוני-פרשני, המגיש לקורא פנורמה רחבה של טעימות מהז'אנר הגותי.

האסופה שנוצרה בשיתוף עמותת יקום תרבות, כוללת מבחר סיפורים שהשתתפו בתחרויות ספרותיות שונות של העמותה, בעיקר מתחרות הסיפורים בהשראת אדגר אלן פו.

המחברים המשתתפים: אסף שוכרי-כהן, דן בורנשטיין, יאיר הדס, אלמוג ניסים, מור משרקי, יורי מור, אסף לנדו, עמרי חולון, נגה גולדמן ואלי אשד.

ערכה והקדימה מבוא: רקפת א. ידידיה.

שמי שרה כוי, אני משוררת ואני גרה בביתי בחדרה עם אלוהים. הוא בא אליי לפני עשר שנים ונשאר. לא הייתה התגלות בומבסטית, פשוט יום אחד כבר היה אלוהים, כל יום, כל רגע. האם זה כיף לגור עם שותף כזה? לא יודעת. למשל אי אפשר להתפלל כי מתפללים למישהו רחוק וגדול, לא למי ששרוע בכורסה מול הטלוויזיה ועושה גרעפס. מצד שני, כיף לקרוא תנ"ך כי זה האלבום המשפחתי שלנו. "אתה זוכר איך הלכת לפנינו בתוך עמוד האש?" אני שואלת. והוא אומר "כן היו זמנים." "היית יפה שם במדבר," אני אומרת. והוא אומר "גם אתם הייתם עם יפה." יש בינינו גם רגעים קשים, הוא צדיק נורא ואני לא, וזה יוצר חיכוכים. למשל כשאני משקרת הוא מיד יודע. "זה לא מה שאני רואה בכליות ובלב," הוא אומר. הספר שלפניכם הוא יומן של חיינו המשותפים. לפעמים הוא דרמטי נורא ולפעמים מעלה חיוך, כי לגור עם אלוהים זה דבר כבד ורציני מאוד מאוד, אבל לפעמים, מה לעשות, זה קצת מצחיק.

205 מכתמים של שירה בפרוזה ב-6 שערים, שבהם היומיום הופך לשירה, והרגעים הקטנים, הצבעים, הטעמים והתחושות אולי מלמדים אותנו גם על דברים גדולים הרבה יותר.

מה היית עושה אם יום אחד סבא שלך, שמת לפני כמה שנים, היה מופיע בחייך דרך כל מיני אנשים שאתה מכיר ודרך כאלה שפגשת באופן אקראי ומבקש ממך לשנות איזו עובדה בספר על מלחמת העולם השנייה שעומד להתפרסם? לגור קורן זה קרה. סבא שלו חזר (באופן מטאפיזי…) ושלח אותו למשימה שמתחילה בהברחת חמישה קילו סוכר…
האם אמת או בדיה? בקומדיה המוקומנטרית המטורפת חמישה קילו סוכר, אנו שותפים למסע שמתחיל בעיר האוקראינית ביאליסטוק, מגיע לבית ספר "עתידים" בחולון, וממשיך בכיכר דיזינגוף, מסע שבו המספר, כלומר הדמות הראשית, כלומר גור קורן עצמו בתפקיד עצמו, פוגש מגוון דמויות, שבכל אחת מהן צץ סבו לכמה רגעים: הומלס, מלצרית בבית קפה, מנהלת בית ספר, תלמידה סוררת, שחקן מובטל חובב חשיש, הילרית אוולין ברדה, זונה בגן מאיר, נהג מונית חובב ספרות גבוהה וגם יועד ריבה, הומוסקסואל, מרצה להיסטוריה ונכדו של שותפו להברחה של הסב, זה שכתב את הספר על אותה הברחה, הספר שממנו שמו של הסב עומד להיות נפקד.
האם יצליח גור במשימה ומה הוא יהיה מוכן להקריב כדי למנוע עוול היסטורי לסבו מבשרו, כדי לדאוג להנצחת חלקו באותו מעשה?

בספר שלפניכם כלולים בנוסף לטקסט המחזה השלם גם חמישה פרסומים שהופיעו בעיתונות בסמיכות להעלאת המחזה בתיאטרון גשר בשנת 2009: ביקורות מאת רון שוורץ (גלובס), מרט פרחומובסקי (טיים אאוט), שרית פוקס (מעריב), איתן בר-יוסף (עכבר העיר) וראיון עם כלנית בר-און (אתר 'מרתה יודעת'). בספר כלולים גם 5 צילומים מההפקה, שצילם גדי דגון. הספר מוקדש לזכרו של גדי דגון שנפטר בעת העבודה על הספר.

מֵעַל תֵּבָה סְגוּרָה,
שַׁחֲרוּר כְּתֹם-מַקּוֹר קוֹרֵא.
בְּקוֹל חַד וְגָבוֹהַּ, מְסַלְסֵל וְקוֹרֵא, מֵרֹאשׁ אַנְטֶנָה –
קוֹרֵא אֵלַי בְּקוֹל בְּנִי
וְאֵינֶנּוּ מֵנִיחַ.

לָקַח זְמַן, שָׁנָה, לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה / הַשְּׁלֵמָה: סְכִיזוֹפְרֶנְיָה. מסע של אם בעקבות בנה. כמו עוברת על אלבום תמונות, אפיזודות חיים. החל מלידתו, אולי עוד לפני. מסע מסכם, אסוציאטיבי, עדיין מתוך ניסיון להבין למה ואם היו סימנים מוקדמים, ומה היה יכול להיות וכבר אולי לא יהיה. כמו אצל כל אחד, אבל כאן מתוך פריזמה שמתגלה בעצם רק אחרי אמצע הספר. אם, ליד בנה. ליד הסיטואציה. גם האביב לצד הסיטואציה. התמודדות שמתחברת ומתרחקת בו זמנית, מקבלת ומדחיקה בו זמנית, ומשלימה. כי יש מחלה ויש גם חיים ויש גם עולם. אם, ליד בנה. צועדת לצידו בתמיכה ובקבלה, למרות השאלות שכל הזמן מנקרות. ספר שפורם בעדינות את רקמת החיים, שמוותר על הדרמה של משפחה מתמודדת עם פגוע נפש ומהווה מסמך מרגש ועדין, מלא חמלה, שיותר מכל מלמד אותנו אהבה מהי. [רקפת א. ידידיה]

מפאת השמירה על פרטיותם של הנוגעים בדבר, הספר מפורסם תחת פסאודונים.

הספר מביא לפניכם 82 שירים ב-5 שערים.

לוביסט מצליחן, שבעברו היה סטודנט מצטיין לקולנוע וסומן כהבטחה גדולה, נדרש לפעול להעברת חוקים שונים בכנסת לצורכי לקוחותיו, לרבות יוזמה להקמת מאגר ביומטרי של אזרחי ישראל. בגופו מקננת מחלה שהסיכוי לשרוד אותה רב, אך הוא מסרב לטפל בה ומעמיד פנים שהכול כשורה. במעין התפרצות אדלריאנית מתגלים כל הזיכרונות, כל התקוות, כל היתרונות וכל החסרונות של האדם היוצר ושל הילד הפנימי שבו, שמתגלמים בסיפור בדמותה של אווה, שכנתו, מתבגרת דיכאונית שאותה הופך יובל לאשת סודו האפלה.

סופו של ההרג הטבעי היא נובלה העוסקת בניוונו של האדם המערבי המודרני, בהישגיות, במוטיבציות, בחרדות ובתפקידים אותם החברה מייעדת לנו מבלי להתחשב בעולמנו הפנימי. ההתעלמות מאותו עולם פנימי יכולה להמיט אסון כבד.

גרסה קודמת של סופו של ההרג הטבעי פורסמה בכתב העת האמריקאי The Write Launch.

כאילו לא עברו כמעט 90 שנים… הנה אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר… נשים… שמתפתות בעקבות הבטחות שווא ומוצאות עצמן נחטפות על-ידי רשת סחר בנשים. חוברת ב' של ספריית הבלש כבר אינה מציעה עלילה תמימה שמטילה את האשמה על גורם שמימי חיצוני, אלא מציגה חקירה מורכבת ונפתלת של דרכי הטבע האנושי, עם שלל דמויות וטיפוסים. אולי אין כאן פתרון מקורי של החידה הבלשית כמו בחוברת הראשונה, וכל המהלכים הבלשיים מוכרים לנו משלל סיפורים מפורסמים אחרים בספרות העולמית בז'אנר, אולם העושר והמורכבות של המהלכים ועיצוב הדמויות מרשים למדי ובמיוחד בהתחשב בכך שזו החוברת הבלשית השנייה שהופיעה בשפה עברית. כן, היו פה חיים בפלשתינה הקטנה וגם עברית מספיק עשירה כדי לתאר אותם, אפילו אם בספר נדרש תדהר לדבר גם ערבית ואפילו אידיש (בתעתיק לעברית!). אז מה היה לנו: קריאה טלפונית (!) של אישה לעזרה, איכון הטלפון בעזרת חברת הטלפונים ואז מגיעים למקום נטוש, ששכבות האבק שבו לא מותירות מקום לספק: מכאן לא בוצעה שום שיחה וכאן לא היו אנשים זה זמן רב. אבל הנה תדהר מאתר התחברות פירטית לקו הטלפון… אתם זוכרים שהשנה היא 1931… מספרי הטלפון הם בני 3 ספרות בלבד (!)… וראו אלו הרפתקאות. כן, אנחנו בימינו לא המצאנו דבר… ומה עוד יש כאן… שכירת חדרים בבית מלון על-ידי שני תימהונים שמוותרים על חדרים טובים למען חדרים שצופים למקום מסוים מאוד, התחפשות והתחזות של חברינו הבלשים (בטח המחבר קרא הרבה שרלוק הולמס), פצצה מתקתקת שמנוטרלת ממש בשניות האחרונות… שלל טיפוסים עבריינים מפחידים וחלקלקים… נסיעה לקהיר, כלומר לחוץ לארץ, להציל את הבנות הנחטפות… וגם בכל זאת, זו ספרות עברית – סופו של הסיפור מסתיים בנסיעה כמו ברנרית ברכבת עם מוסר ההשכל קיומי-ציוני ששם המחבר בפי איכר זקן. (ואם תהיתם: חנה ארמון, חברתה של הגיבורה שהמליצה לה על שירותיו של תדהר, היא גיבורת חוברת א' בספרית הבלש).

חדר בבניין נטוש בלונדון. מירי מגיעה לאודישן לתפקיד בסרט. מוטי מגיע במיוחד מישראל כדי להופיע בפני ועדת קבלה לבית ספר לאמנות. ההמתנה מתארכת, אבל אף אחד לא מגיע לקרוא להם. החדר ריק מלבד מיטת יחיד ורמקול שמשמיע קולות שונים ומשונים. הקולות מפעילים את מירי ומוטי ומשפיעים עליהם. הם מתחילים לחשוד שבמקום שלא מתקיימים אודישנים ושלא פועלת בו ועדת קבלה. המתח והחששות בנוגע להימצאותם יחד בחדר המסתורי גוברים, כשהם מתוודעים זה לסיפורה של זו.
האם הם בניסוי פסיכולוגי? האם הם בני ערובה של טרוריסטים? או שאולי הגורל, או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, בחרו להפגיש ביניהם? במהלך השהות המשותפת בחדר ועד לסוף המפתיע, הם לומדים משהו על עצמם, מגלים אחד את השנייה ואולי אפילו מתאהבים…
לקראת הסוף, מצטרפת דמות שלישית ויוצרת את סופו המפתיע של המחזה.

בספר כלולים בנוסף למחזה עצמו גם מאמרים מקדימים מאת הבימאית מלכה מרין, ליאורה שכטמן-בנימין וקארין אביבי ומשובצות בו 7 תמונות מההצגה.
מיכל בלומנפלד היתה מועמדת בקטגוריית מחזאי השנה על המחזה "קולות" בפרס "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015.

האם פוליטיקאים רבי השפעה נשלטים בידי קבוצה אלמונית שלא מודעת לכוחה? איך ניתן להשתחרר בקלות וביעילות מצה"ל? בכמה שפות שלט מוחמד עלי ומאיזה כוכב הגיע אלינו? האם הכנת סלט ביתי תמנע את הפיגוע הבא? האם למספר גברים חסרי ניסיון תבוא הגאולה המיוחלת? מי באמת המציא את הגלגל?

על שאלות אלה ועל רבות אחרות תמצאו מענה בקובץ זה, שכולל נובלה וארבעה סיפורים קצרים, שבהם הכותבת אינה נרתעת מעיסוק בתכנים בוטים ואפילו בנושאים שהם בגדר טאבו וזאת בשפה ישירה וקולחת שאינה מותירה את הקורא אדיש. גיבורת הנובלה שהעניקה לספר את שמו היא דודו, שלה שם ואופי גבריים, המשתתפת בקבוצת טיפול יומית, ומעיזה לומר בגלוי כי כמו המלך, גם כדור הארץ הוא עירום. גיבורי הסיפורים האחרים הם לרוב גברים מעוררי חמלה והזדהות החולמים על שינוי. [אמיתי צמרת]

הסיפורים הנכללים בקובץ הם: , למשתמטמזל טוב!, אסטרונאוטית כחול לבן, יובל והנובלה רואים לו לכדור-הארץ.

הסיפורים למשתמט, יובל והנובלה רואים לו לכדור הארץ עובדו על-ידי המחברת ליצירות קולנועיות, שאותן היא גם ביימה.

מצבים יומיומיים בנליים יותר ופחות. יש מי שהיה מעלה אותם לדרגה הירואית מלאת פאתוס. לא כאן. כאן הבנליות דווקא מוקצנת, עד כדי כך מוקצנת שהיא כבר מצחיקה ומוזרה ומאיימת אפילו ומעוררת מחשבה. ככה זה שלוקחים את הבנליות ומעבירים אותה דרך פריזמה של טירוף, של התמודדות עם טירוף, עם בעל, עם ילדים מתבגרים, עם תסכולים, עם הזמן שלא יחזור, מעמתים אמירות בנליות עם פתגמים שגורים, עם אלים מהמיתולוגיה היוונית. משחקים עם המילים. מעמידים הכול על הראש ואז הכול גם יותר פשוט וגם יותר חכם ויותר מחכים. כי אפשר לחיות ואפשר לחשוב למה אנחנו חיים. אולי מישהו אחר חי את החיים שלנו (בשיר 'דקרט', שמרפרר ל'בורחס ואני' של חורחה לואיס בורחס). האם צריכה להיות לנו תכלית כדי שנחיה ('לא שימושית'), אולי הכול בעצם מאוד פשוט ('שיר פשוט') ולא צריך לחפש מעל ומעבר. ובכל זאת, יש זיכרונות שצצים ומקבלים משמעות אחרת ('גיל ההתבגרות', למשל) ויש תהיות על מה שהיה יכול להיות ולא יהיה. בעצם, כל שאנו מנסים ולא תמיד מצליחים, זה לתקשר עם עצמנו ('שיעור מחול', 'כאן', לדוגמה). יש הרבה דרכים לתקשר עם עצמנו. סכיזופרניה זה מקרה פרטי, אבל בעצם, אמר סארטר, כולם מנוכרים מעצמם. הסכיזופרן כבר יודע שהוא כזה. יש מה ללמוד ממנו. [רקפת א. ידידיה]

בספר 81 שירים המקובצים ב-11 שערים

סילְוָאן (سلوان) היא שכונה במזרח ירושלים, שבה מתגוררים כיום כ-50,000 פלסטינים וכ-500 מתנחלים. לאורך השנים, השתלטו עמותות ימין על נכסים בסילוואן ואכלסו אותם מחדש במשפחות יהודיות ובישיבות. משנות ה-70 מנהלת עמותת אלע"ד את הפרויקט הארכיאולוגי "עיר דוד", במסגרתו מתבצעות חפירות ונחפרות מנהרות תחת בתי התושבים. עד כה לא נמצאה כל עדות ארכיאולוגית המעידה על שהותו של דוד המלך באזור זה. חבורת השחקנים והשחקניות, יהודים וערבים, בהנהגתם של הבמאים סיני פתר וחן אלון, התכנסה כדי להעלות מחזה העוסק במצב בסילוואן. לאחר תחקיר עמוק וסיורים בשכונה, נוצרו מפגשי אימפרוביזציה בהם העלו השחקנים את רשמיהם מהמקום ומהדמויות שפגשו. על סמך מפגשים אלו, רקחה המחזאית עלמה גניהר דרמה מרתקת בעברית ובערבית, שמפליאה להציג את המצב הבלתי-אפשרי בשכונה ומעניקה טיפול רגיש ואמפתי לכל הדמויות, לכל צד בסכסוך. את המחזה מעבה בימוי חכם שמעביר את הקהל בכמה מקומות התרחשות ומאפשר לחלק מהשחקנים לגלם שתי דמויות, שהאינטראקציה ביניהן יוצרת עוד רובד של מורכבות במחזה לא פשוט מלכתחילה.
המחזה זכה בפרסי "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015 בקטגוריות הצגת השנה, שחקן המשנה (ג'ורג' אסכנדר) ושחקנית המשנה (סמירה סרייה) והיה מועמד גם בקטגוריית מחזאי השנה (עלמה גניהר).
בספר שלפניכם כלולים מאמר מקדים מאת שמעון לוי וראיון שערכה לילך ובר עם הבמאי סיני פתר. בספר משובצות 12 תמונות מההצגה הטווס מסילוואן ומאחורי הקלעים, שצילם דוד קפלן.

החוברת הראשונה ב'ספרית הבלש', הרצח המסתורי מאת 'ב. חבקוק' (פסאודונים של שלמה בן ישראל) שפורסמה לראשונה בשנת 1931, היא אבן דרך בתולדות הספרות הקלה העברית, סיפור הבלש המקורי הראשון בעברית והסיפור הראשון בעברית שמאחוריו עומד גיבור אמיתי: הבלש דוד תדהר.
אבל לא רק. זוהי בעצם אבן דרך חשובה בתחיית השפה העברית, "מחמת שָׁפֹּה בארץ הולכת השפה העברית ועוברת ממצב שפת-העין למצב שפת-האוזן, זאת אומרת למצב של שפה חיה באמת" כותב אביגדור המאירי במכתב ההקדמה בחוברת, שהוא המאמר הראשון בעברית על הספרות הבלשית וכתב הגנה מרתק על ספרות קלה, שמקדים רפואה למכה ויוצא מראש כנגד המלעיזים שעוד יבואו, אותם "האיסתניסטים השונים, שיקבלו את הספריה הזאת בעקימת חוטם יהודי…" להם הוא כותב ש"הגיע הזמן שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף-סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי חכמות ורבי ענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני."

דוד תדהר – הסלב הראשון ביישוב
האיש שברא את תופעת הידוענים בארץ-ישראל והכניס אותה לתודעה הציבורית היה כפי שמקובל כיום איש תקשורת, העיתונאי שלמה בן-ישראל. על סמך היכרותו את שוק הספרות ביידיש והתפוצה שזכו לה ספרי הבלשים בלשון זאת הוא העריך שימצא להם מקום גם בקרב קוראי העברית. ואז עלה בדעתו רעיון מדהים עוד יותר (כנראה בעצת זאב ז'בוטינסקי): לקחת דמות מהחיים האמיתיים שתשמש כבלש בסדרה שלו. היה זה רעיון מקורי למדי, אם כי היו לו תקדימים. בארה"ב בסוף המאה ה-19 יצאו לאור סיפורים בחוברות בפרוטה המבוססים על דמות אמיתית כמו הבלש פינקרטון ואנשי חוק (ופושעים) מהמערב הפרוע ובהם איש המערב הידוע בופאלו ביל שחב את כל פרסומו לסיפורים הדמיוניים שכתב עליו סופר בשם נד בונטלין. אך מחוץ לארה"ב הייתה זאת תופעה נדירה. בן-ישראל חשב לאמץ אותה כאן בארץ ישראל ובראש ובראשונה מטעמים אידיאולוגיים: כדי להציג את גבורתו של היהודי מהישוב החדש.

הדמות הראשונה שעלתה בדעתו היה ההרפתקן הידוע ירמיהו הלפרין, מראשי ארגון בית"ר, שהיה נערץ על הנוער הארץ הישראלי בגלל אומץ ליבו, אך זה, משום מה, אולי מתוך צניעות, סירב לו (דבר שקשה להאמין שמישהו כיום היה מעלה על דעתו לעשות).

האדם השני שבן-ישראל חשב עליו היה דוד תדהר. הבלש תדהר עבד 6 שנים במשטרת פלשתינה והייתה לו הצלחה רבה בלכידת פושעים. ב-1926 אחרי שפרש מהמשטרה הבריטית (שאיתה הסתכסך, כנראה, מסיבות שונות), פתח תדהר את משרד החקירות הפרטי הראשון בארץ ישראל והיה ל'בלש העברי הראשון'. דוד תדהר היה הדמות המתאימה ביותר לצרכיו של בן-ישראל, דמות של גיבור חדש הידוע באומץ ליבו ובפעולותיו כשוטר וכבלש במשטרה הבריטית, דוגמה ל'יהודי הארץ ישראלי' החדש (תדהר היה יליד הארץ, פרוטו-"צבר") שאותו הוא יכול היה להציג, מבלי לאמץ מדי את דמיונו, כבלש שאין שני לו. והוא היה האדם ששמו שימש גושפנקה נגד הביקורת העוינת והצפויה.

תדהר מצידו הבין שסדרה כזאת תעניק לו פרסום חינם ונתן מיד את הסכמתו. הסיפורים שכתב והוציא לאור בן-ישראל ב'ספריית הבלש', 28 חוברות שבועיות בנות 32 עמודים שבחזיתן התנוססה בגאון תמונתו של תדהר, זכו להצלחה רבה ונמכרו באלפי טפסים במחיר זול ביותר, 5 פרוטות (שווה ערך למנת גלידה וכוס סודה או לחצי מנה פלאפל), כך שהיו גם בהישג ידם של ילדים. חוברות אלה הפכו את תדהר לסלבריטאי ענק. מאוחר יותר סיפר שמאות נערים ונערות באו למשרדו רק כדי לראות את "שרלוק הולמס הישראלי " וגם מבוגרים הפריעו לשגרת חייו מאותה הסיבה. ברחוב אנשים היו מצביעים עליו בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחרי הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. החוברות עוררו עניין עצום בדמותו ובאישיותו של תדהר בקרב ציבור רחב ביותר שהיה צמא לקבל עליו כל פרט אפשרי .אבל לבסוף נמאס לתדהר נמאס מהסלבריטאיות והוא "נטש" את הסדרה. את מקומו כדמות גיבור הסיפורים תפס עוזרו לשעבר דוד אלמוג, שהופיע בחוברות הראשונות כ'ירמיהו', שהיה ה'בלש העברי השני' בארץ ישראל והפך גם הוא לסלבריטאי בעקבות הסיפורים שנכתבו בידיו האמונות של בן-ישראל, שכל קשר בינם ובין המציאות היה מקרי בהחלט. באופן מוזר גם לאלמוג התלווה עוזר בשם ירמיהו… [עפ"י מאמרו של אלי אשד]

שני חולים משותקים בתרדמת שוכבים בבית חולים שיקומי ומחוברים למכונות החייאה. הרופא מנסה למצוא פריצת דרך בחקר הבעיה הרפואית שלהם. החולה המשותק עמוס, שיכול למצמץ בלבד, שואף להכתיב את ספר זיכרונותיו ואילו שותפו לחדר, פיני, שאינו רוצה לשקוע בעולם הדמיון שלו, מגלה שיש לו "יכולות טלפתיות" ומטריד את עמוס עם תוכניות בריחה מטורפות. הרעיון האבסורדי "לברוח" במצב זה הופך לדרמה פיוטית.

אלא שאנו לא בעולם האמיתי ולכן, לנו, הצופים, או הקוראים, ניתנה הפריבילגיה להיות עדים לתקשורת בין עמוס ופיני, במה שיוצר רבדים שונים, מתנגדים ומשלימים, של קשר בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות השונות לקהל, בין תקשורת אמיתית ותקשורת מדומיינת. בעצם, נדמה שחוסר הקומוניקציה היחיד קיים דווקא בין דמויות שלכאורה יכולות לתקשר זו עם זו ללא כל בעיה.

רבדי התקשורת או חוסר התקשורת השונים, שבנה בכישרון המחזאי ארז מירנץ, יוצרים עימותים בלתי פוסקים בין גישות או תפיסות מנוגדות בצורות שונות של הבעה ובכך מאפשרים לבחון סוגיות מורכבות רבות בצורה מעמיקה, לא רק כשלעצמן, אלא גם ביחסי גומלין עם הסוגיות האחרות המרפררות אליהן. הביו-אתיקה, ובתוקף כך גם זכויות החולה, מעומתת למשל עם הרצון לתהילת עולם של חוקרים, עם הסקרנות האנושית, עם האהבה, עם התסכולים ועם המיסטיקה. המדע מעומת עם האהבה – מי משניהם אמור לקבוע את הטיפול בחולים, הכוח הגברי הלוגי – עם הכוח הנשי המיסטי מחד, או הרחום מאידך, מידת הרחמים עם המוות.

גליה אבן-חן מסווגת ליריקה עם הומור כמו שעשו בשירה העברית רק מעטים שקדמו לה, דוד אבידן וחנוך לוין. כחוקרת בלתי נלאית של יחסי גברים ונשים, היא כותבת שירה נשית מסוג אחר: תקיפה אך מעודנת, פורעת מוסכמות אך בו בזמן גם מלגלגת על עצמה, צנועה, חכמה, חשופה ונוגעת. [חיים נגיד, בגב הספר]

"בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. רבים מהשירים מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.

"אָמְרוּ שֶׁהַמַּצָּב אָקוּטִי/ וְהִיא תָלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה/ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הַבֻּבָּה רוּתִי/ אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי"). מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה  – "אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר."

תמר משמר, "השפה שאנו מדברות", הקוראת, 7 בינואר 2011

אישה צעירה ניצבת מול דילמה לא פשוטה: היא רוצה להרות וללדת כמו כל בנות גילה, אך לשם כך עליה להפסיק את הטיפול התרופתי ששומר על שפיותה. היא מצליחה. ההיריון נקלט והחלום הבלתי-מושג שרקמה בדמיונה על ילד משלה הולך ומתגשם. אך בד בבד עם התקדמות ההיריון, המציאות מתעוותת, וראשה מתמלא בקולות מדברים, מייעצים, מתפלמסים שמנסים להכתיב את פעולותיה. כל הגבולות בין מותר לאסור, בין ממשות לאשליה בין האינטימי למוחצן נחצים. היומיום התל-אביבי הבורגני הופך למציאות פנטסטית. לצד החיים הרגילים, היומיומיים, פורחים חיים דמיוניים, שמתקיימים כמו ביקום מקביל, ומתוארים בעובדות מהדמיון בפירוט ובדייקנות מדהימים. בטלה ההיררכיה בין הורים לילדים, ובטלה הבלעדיות ביחסי האישות. נמחקים הבדלי הגיל, המעמד המשפחתי והאיסורים המיניים.

בהשראה ובכישרון נדירים מראה גליה אבן חן ברומן הביכורים שלה, כי מן העולם "המוכר לנו" אפשר לגזור עולם זר ומוזר, המתקיים לצדו ולפרקים אף עולה עליו בחיוניותו ובריגושיו.

בספר תשעה פרקים, כמספר חודשי ההיריון, וחלוקה זו יוצרת מסגרת מובנית היטב הסוגרת על עולם פרוע ופורץ גבולות. הקוראים עוברים, יחד עם גיבורת הספר, מסע שהוא בעת ובעונה אחת קומי, רווי אימה, בדרך אל סוף שהוא גם הבטחה להתחלה של חיים חדשים. [חיים נגיד]

שירי תשוקה, שירי אהבה וכמעט אהבה, שירים מציוני דרך נבחרים של משורר אחד, ספר הביכורים של עמית מאוטנר הוא מעין לידה מלאכותית בלתי מזורזת של מיטב שיריו. שירי לב אישיים, הצולחים אל החברתי והפוליטי … מערבים משלבי לשון ומבעים שונים, בלולים בעושר מטאפורי ומתובלים בהומור דק, על מנת לדייק את מצב המשורר ברגעים שונים או את מצבו של הזולת הנקרה בדרכו. [חיים נגיד]

מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי חברו יחד במחזה שהפך לאחת היצירות הקנוניות של יהדות אירופה. הדיבוק, או בשמו המקורי בין שני עולמות (ביידיש: דער דיבוק, צווישן צווי וועלטן), מספר את סיפורו של חנן שנפטר כתוצאה משברון לב לאחר שהתברר לו שאהובתו לאה תינשא לבחור אחר ששמו מנשה. לאחר שחנן נפטר, נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה.
המחזה נכתב ב-1914 על ידי ש. אנ-סקי (שם העט של שלמה זיינביל רפופורט, 1863-1920) ביידיש והועלה על הבמה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי הלהקה הווילנאית בוורשה.
לכתיבת המחזה קדם מחקר "אנתרופולוגי" שערך המחבר ב-1912 במסגרת "המשלחת האתנוגרפית" בווהלין. חברי המשלחת יצאו לעיירות יהודיות, ליקטו מעשיות, אגדות וסיפורים וספגו מהווי החיים היהודי. גולת הכותרת היתה גילוי צדיק הדיבוקים.
ב-1922, הועלה המחזה לראשונה בעברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, המובא לכם כאן, בתיאטרון "הבימה" במוסקבה, בבימויו של יבגני וכטנגוב (1883-1922). ההצגה זכתה להצלחה גדולה וסללה את הדרך לתיאטרון הצעיר והחדשני. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק. על דמותה בהצגה זו התבסס ברבות השנים הלוגו של התיאטרון, שבמשך שנים רבות היה נערה לבושה שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות.
מאז ועד היום הועלה המחזה פעמים רבות בישראל ובעולם כולו ונוצרו לו גרסאות רבות נוספות במדיה אחרים, כמו ריקוד, אופרה וקולנוע.

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.
זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

קלאסיקה עברית, שנכתבה בשנת 1910, על-ידי הציוני המתלבט והסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שהשפיעה על כותבים ישראלים רבים.

מה שמתחיל כרומן אידיאולוגי חברתי הופך לרומן פסיכולוגי קיומי, שתחילתו פער סטירי-אירוני בין גיבור שוחר טוב ועולם חברתי המונע על-ידי תודעה כוזבת וסיומו טרגדיה – כשהגיבור, המסרב להשתתף במשחקים חברתיים כוזבים, נדרס תחת מכבש לחצים של מציאות נפשית וחברתית רבת-סתירות. זהו תיאור של גיבור הנע מסביב לנקודה – אותו סדק בהווייתו, שהמבקש לרדת לפשרו או לאחותו, מגלה כי התהום עמוקה עד מאוד.

מסביב לנקודה מספר את סיפורו של יעקב אברמסון, מורה חדור אידיאלים, הנושא בלבו תקוות גדולות לעשייה תרבותית-לאומית ולאושר אישי. הרומן נפתח כאשר הוא עוזב את העיר הקטנה צוער ונפרד בתחנת הרכבת מתלמידו שלמה פרנקל. זוהי בעצם תחילת הסוף. ההתחלה היתה מבטיחה. בעבר הוא הגיע לעיר הקטנה כשקיבל משרת הוראה מכניסה, אלא שהוא לא האריך לשהות שם, כי במקום ללמד את תלמידיו את מה שציפו ממנו הוריהם, כלומר קריאה עברית, חומש ומעט לימודים כלליים פורמליים, הוא חינך אותם למוסר ולערכים והמריד אותם כנגד אבותיהם הזעיר-בורגנים שומרי-המסורת. כשנתגלה הדבר, פוטר ממשרתו. בפתח הרומן אנו פוגשים אותו לאחר מעשה, חוזר לעירו, שמח על מעלליו וגאה בסקנדל שעורר. הוא נפרד כאמור מפרנקל, בדרכו לעיר הגדולה א., כשהוא מבטיח לצרף אותו לעבודה ציבורית משותפת בעיר הגדולה ולעשותו ליורשו ולממשיך דרכו.
בעיר הגדולה הוא מתגורר בבית משפחת דוידובסקי ונפגש עם אוריאל דוידובסקי, ידידו, ועם חוה בלומין (יֶווה איסאקוֹבנה), אהובתו משכבר, המתגוררת בסמוך. דוידובסקי, חוה ופרנקל תלמידו שיגיע מאוחר יותר אל העיר, הם שלושת גיבורי המשנה של הרומן, המייצגים כל אחד אפשרות אחרת העומדת בפני הצעירים היהודיים הנקרעים בין היהדות המזרח אירופאית השוקעת, בתקופת דמדומים שבה לא ברור מה איזו יהדות חדשה תתגבש בעתיד.

קלאסיקה עברית, משנת 1904, המתארת את הלבטים היהודיים במזרח אירופה בתחילת המאה ה-20, היא מן הנדבכים הקדומים ביותר בהגותו של הסופר המתבלט הדגול יוסף חיים ברנר, ומרפררת לספריו של רעו הקרוב, אורי ניסן גנסין.

התמוססות העולם הישן של יהדות מזרח אירופה, בתחילת המאה ה-20, מזמנת התמודדות אידאולוגית כמו גם גאוגרפית ליוצאי העיירות היהודיות. בספר זה, מעניק לנו ברנר דוח גלוי לב על קורותיה של העלייה השנייה, מפי המחבר "אובד עצות", המתלבט לא רק בנוגע למקום בעולם בו יש לבנות את החיים היהודיים החדשים, אלא גם באידאל היהודי החדש המתגבש ובאפשרות להגשמתו אל מול המציאות הקשה.
אחד מהספרים הקלאסיים של הספרות העברית המתחדשת, שנכתב בשנת 1911, על-ידי אחד הראשונים שהתפלמסו עם הרעיון הציוני, יוסף חיים ברנר.
***
בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.
בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.
הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.
שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.