עצבים

א'

מעין ריח פּרפום עלה מסביבינו – מגידולי-השיטוֹת הנמוכים, או ה"מימוזה", כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה. אלומת הפּז של החמה השוֹקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופיה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתם ארוכים ודקים. קצות-מרוֹמים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגונים נשתנו ממעוף עין אחד למשנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה"שיטות" הקטנות ועלי הצבָּר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, נטוי, לא אצילי כלל, ופנים גסים, עבים, מחוטטים וזרועים בועות לבנבנות, שמחמת חליוֹ לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל-תקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פּני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המבצר החרוב, ה"היסטורי", אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נדמה קרוב, כל-כך קרוב...

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משרטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קיצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זהרה, אדומה ולא עיפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות אשר אצל המושבה נתרקחו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו... – הפסיק בן-לויתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני... רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או "כתָּבות", למצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: "מושבותינו!.. איזו בת-צחוק גלויה מתעלמת בעציהן הספוּרים ורוטטת"...

– ו"רוטטת"? – חזרתי במתכוון על מלה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על "הפילוסופיה של הטבע": הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באֲפֵר-הטוֹן של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

– הן; צמרותיהם... – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם... אימתי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה... הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי... לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום... חולות... חול...

– ומדוע, איפוא, הנך מטעים דוקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.

– היאך? צמרותיהם?... הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות... (יודע אתה, ה"קדיש" של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה...) הן, הערים הגדולות... שמעבר לים והלאה...

– ומילא?

– מילא!.. הערים הגדולות – ריבּוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם... מאות בשנים, מאות בשנים... בנו, צברו, הוסיפו... לכן? לכן איתן עמדתן... יש אחיזה לנולדים בהן... יש איזו גראנדיוֹזיוּת... זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפּארקים הנהדרים?

– נוּ?

– ופה... עניות-של-חיים מוכרחת... ישוב של כ"ה שנים... ושל איזו אנשים? חי... יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: "שאתּן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבוֹיָרה? אם לכך – נוח לו שלא נברא..."

עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.

– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... ולבי, לבי עליהן... לבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו כנף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי אנו איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם... שטעם דגת גוֹשן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי, לצמרות, כי תגדענה!.. ותמיד, תמיד: "קטן יעקב ודל"... איזה עצב!

מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.

– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דוקא פה... (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דוקא פה, במקום שחרבננו, חרבן-עמנו, מתלבט כל-כך... דוקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח... שנדמה לי, כי... כי חיי מתמלאים... באיזה קו, באיזה סעיף... חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על "ארצנו החמודה"... אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה... מחלום ליקיצה... עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מלבי לכל מראה עיני: זוהי ארץ-ישראל!..

– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי...

ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכובה דשאים צנומים ועלי צבּר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתכנה נתחלף במהירות רגילה מענין לענין, שבה עוד פעם אל עצבים ואביזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצדה את השניה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לכדי השתפכות-נפש גמורה... ואז הרצה לפני משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספּיק למדי, לפי עדותו של בעל-הדברים בעצמו, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:

– שב במנוחה... שב... הנני מספּר ממה שעבר... גם הגמגום יעבור... הכל עובר.