מכאן ומכאן

את הכי נלבב וטהור
בקומץ העלים האלה
אני מניח בדֶמַע
על קִבְרֵי יקִירַי וטהורַי,
   הֶנִיךְ פֶסֶלוֹב ורבקה צ'יז'יק
חורף תר"ע-תרע"א     י.ח.ב.

התנצלות מאת המלביה"ד

מוציא לאור אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה. ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי-מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי טענתי – ולא רק זאת! – להמו"ל הנ"ל בעת שבא אלי בהצעתו. אנכי טענתי אליו: "מה בכך שבעל-המחברת הוּא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות-הדעת, ואף לא שכלול-הנוסח, ואף לא כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש הכל-עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?... הגע בעצמך, מה יש פה? איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי-אלה קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה פיקאנטית!... במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של אמנות!" כאלה וכאלה דיברתי למכירי המו"ל בהתגלות-לבי, אבל שומע לא היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו. "אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון-הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור... איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא-סיפור; הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר על כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא בעל-הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית, כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול-החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות-נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלַסי: יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס... גם לשפר את הסגנון הלקוּי... כמובן מאליו!" – "מובן מאליו! – נמשכתי אחרי המו"ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל ובסגנון-הכותב...) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה? – הצטחק איש-דברי, כמו שמצטחקים לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד? אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו"לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה... מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן... בתוכן... מחיי ארץ-ישראל... זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"...

– מה? חיי-ארץ-ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר בזה? מה כוָנתך? כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים, רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות-ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות? הן אף לא צל, לא זכר... לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!
– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה המו"ל המנוסה באומץ-רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו לכתוב... כמו שדרוש... מבין אתה? אבל גם זהו פתגם קלַסי: "באין דגים – גם הסרטן לדג יֵחשב"... ודיֵנו, שבמודעות יהיה כתוב: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל"... אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת נופת... פו, לומר: נופך משלך – (לי אין פנאי) – לא?... ובכן, שריר וקיים... אנו מדפיסים את הספר גם כך... ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי... זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון... רצוני לומר –

ברם, כל האמרים היו כבר למותר. ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה צריך-עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו, שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי מבט-מעל על חזיונות-החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו', כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת-כנפים, ריאליות זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו' וגו'; אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם ההמלים המוכנות שלו, שהיו עלולות לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי. אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי? האם לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –

ישפוט המעיין.

מחברת ראשונה
(פתח דבר מאת הכותב)

שקט. לכתוב בשקט. היינו: לא באיזו שלוה, שלוה גאיונית, כי אם בשקט; פשוט. ספר-הזקנה הן מן הראוי הוא, שיכּתב בשקט. ולא מפני שהזקנה בעצם תקופת השקט היא. לא. גם הזקן, מכיון שהוא חי עדיין, מן הנמנע הוא, שידע את השקט הגמור. גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות; גם בזקן חי יצר-לב-האדם, והוא רוצה את המנה שאין לו, והוא מלגלג על הטעויות הנעשות מסביביו, והוא דואג על הכהונה הגדולה, שלא ניתנה לו. גם הזקן רחוק מן המות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח. ככה. ככה. החי, כל חי, אינו יודע את המות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן. בזקן הנבון יש רק רגעים, רגעי שקט בודדים, בעת שהמות לא רק מתגלה לו בחזון, אלא בא אליו וכמו נכנס בתוכו. ואני? היהודי החולה והזקן גם יחד? מן המות רחוק גם אני, ככל אשר נשמה באפו, אבל מֵתַי מוטלים תמיד לפנַי ולרגעים ישנו בתוכי הוא, שלקח את הילד והוריד לארץ את אביו מן המיטה שממולי, ישנו בתוכי. היתכן, איפוא, שאצחק לעומתו כתלמידת בית-ספר צחקנית בנטותה את לוח-לקחה: מָות, מוֹתי, מוֹתך, מוֹתוֹ, מוֹתה? לא, דיי בשקט, ברגעי שקט.

לכתוב בשקט. ואם אמת-החיים, כל החיים, אמת הנערה הצחקנית, אמת הזקן החפץ, הדואג והמלגלג, לא תהיה בדברים שיכתבו כך, הנה אמִתִּם של אותם הרגעים הידועים הלא תהיה ותהיה. מה, איפוא, עוד? – האפשרוּת? – אבל האמנם אי-אפשר? האמנם נגזרה גזירה לצעוק תמיד? האמנם תעמוד לשטן אותה ההתרשמות התועה, הצפה? האמנם אי-אפשר באמת לתפוס מה ואפילו לא חלק מן המה?

מתפתלים שבילים וצדי דרכים, ועגלות תעבורנה, תפּגשנה, תלַוינה אשה את רעותה, תנחנה, ובעלי-העגלות, העליזים והערים, ישוחחו ביניהם, ישקו את הסוסים מן השוקת, יאכילום משק-המספוא, ישקו את עצמם מן החמת, יאכילו את עצמם מאמתחת-המזון, ועבים נוסעים במרום, וקדרוּת תלבש ארץ, וגשמים מטפטפים... מתעקלים תלמי-שדה בין ערוגות-חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים, למודי מחרשת-המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם, כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא... משתרעים חוצות-קריה, הרחק מנאות-שדה וחופי-ים, וחנויות-מלאכה וחנויות מקח וממכר בהם תשחרנה, ויצורי דכּא בהם יזחלו, ואד-אבק יעלה, ודברי ריבות בשערים, ומודעות קוראות לקונצרט... לא, לא, אין עמדה, אין עמידה; כל עניני-החיים, הענינים לאין ספורות – הכל צף: בדרך, בשדה, בחנות, בּבּיוּרוֹ, בתיאטרון – הכל צף והכל חיים, הכל שמו חיים, לרבות חיי עתה, חיי בית-החולים. גם חיי בית-החולים שמם חיים. שוכבים, נעים, נושמים, כואבים, סובלים, נחים. לזה מידת חום 39 ולזה קצת יותר. זה מידת חומו כתיקונה והוא יקבל אוכל, וזה, אף על פי שכתיקונה, לא יקבל. זה מוּבא וזה מוּצא. זה יצא מחר ולזה צריך עוד לעשות הקזות ואמבטאות. שנים ימים או שלושה?

לכתוב בשקט.

*המשך הפרק בספר המלא*