אהבת שאול

1

שנתיים ימים לאחר מלחמת השחרור, כשהייתי ילד בן עשר, לקח אותי אבא אל הוילה של בן סינור, ברחוב רחל אמנו בירושלים, לאחת ההתוועדויות של ותיקים בני המשפחה הלוחמת, יוצאי הארגון הצבאי הלאומי, עם מנחם בגין. היה ליל חורף ירושלמי מקפיא, ואני לא ששתי לעזוב את הבית המוסק בתנור נפט, מן העגולים הגבוהים ההם, אם יש מי שזוכר אותם, שקומקום או סיר היו עומדים עליהם תמיד בבתיהם של פשוטי עם כמונו, שלא להניח לנפט לכלות על דבר מופשט ולא ממשי כחימום הבית לבדו. גם אמא ביקשה מאבא שיחוס עלי ולא יוציא אותי במזג אוויר כזה. אבל אבא אמר שזכות גדולה תהיה לי, כלשונו, ״לראות פנים אל פנים את מפקדנו ומנהיגנו הגדול מנחם בגין, יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.״ בחוץ הצליפה בנו הרוח ונהמה כחיה, ופה ושם קירקש לוח פח רופף שמכסה קיר של בית בחַארְת אל־תַנַג, שכונת הפחים הסמוכה. לבסוף עצרנו מונית, כלומר טַקְסִי - המילה מונית עדיין לא באה לעולם בימים ההם - ונסענו בה, מה שהיה נדיר בחיינו אז; בני אדם כמונו, שגרו ברחוב נסים בכר ובשכונות דומות, היו הולכים ברגל, או נוסעים באוטובוס. אם בשל רגשי האשמה של אבא, שעל אף בקשתה של אמא הוא גורר אותי ככה במזג אוויר כזה, ואם מפני שפגישה עם בגין בוילה בן סינוֹר נמצאה ראויה לזה בעיניו, אם כך ואם כך נסענו לשם במונית כמו גבירים ונכנסנו ככה בשער הוילה ויצאנו אל רחבת השיש, ושם פסקה הרוח, כאילו התנפצה אל חגורת הברושים העבותים המקיפה את הבית ואת הגן סביב. עלינו במדרגות מתעגלות, ושער העץ המגולף של הבית כמו נפתח מאליו לפנינו. משרתת תמירה לקחה את המעילים והוליכה אותנו אל טרקלין ענקי, גדול כפליים, כך נראה לי, משטח דירתנו שלנו כולה. בעיני שלי זה היה אז דבר מן הסרטים. אדון בן סינור, זקן חמור סבר, קיבל את אבא בלחיצת יד, הסתכל בי, ושביב חיוך זע בקצה שפמו. ״זה הקטן?״ אמר וצבט את לחיי. החום המענג והריח הטוב שהיה בבית השכיח מיד את הקור שבחוץ. עד מהרה ראיתי, כמו בתוך סרט, את האח הגדולה, העשויה חרסינה אדומה, שגזרי עץ בוערים בה באש צהובה. המשרתת הגישה תה ועוגיות ריחניות בכלים מרהיבי עין. שמעתי את אדון בן סינור משיב ומסביר למישהו בהסתודדות ש״זאת מערכת של חרסינה אוסטרית, עבודת יד, כל צלחת חתומה.״ כשנעו קצת הלאה, שמעתי אותו אומר לאיש: ״זה פסנתר נדיר של עץ אלון בצבע שריון הצב, משנת 1926, שלושת רבעי עגול בסגנון אַרְדֵקוֹ״ - רק כעבור שנים הבנתי שאמר arts deco. בראש ארון הזכוכית שעל יד הפסנתר היה אורלוגין גדול בנוסח ישן. פה ושם נימרה שמלת ערב צבעונית את השחור והאפור של חליפות הגברים.
פתאום עבר רחש בטרקלין, וכולם קמו על רגליהם ורכסו מקטורנים כמו לכבוד מלך. מנחם בגין נכנס ועבר מאדם לאדם ולחץ ידיים וקרא לכולם בשמם, ופה ושם הקדים ״מר״ או ״הגברת״ או ״כבודו״, והחליף דברים באותה מזיגה של רצינות גמורה והומור, שעוד עתיד אני להיטיב להתוודע אליה לימים. כשהגיע אלי ליטף את שתי לחיי בשתי ידיו ואחז את פני ככה ואמר: ״של מי עלם החמודות הזה?״ ואבא הסמיק וגימגם מרוב ההתרגשות ואמר עלי שאני שלו. את חטאי אני מזכיר היום, השבחים שהרעיף הגביר האדיר בן סינור על בגין, בפנים של כבוד גדול ומתוך קידות והשתחוויות, אמנם היתה בהם מידה של עניין, וכשקם בגין עצמו לדבר אכן הקשיבו כולם כמהופנטים, אבל דעתו של עלם החמודות הקטן היתה כמעט כולה על הבית שבא בשעריו, ועל הטרקלין המפואר הזה בשלל נברשות הבדולח שלו, ומנורות הקיר המוזהבות בעלות הגבעולים המעודנים והתאורה הצבעונית, ועל הרהיטים המגולפים והספות הצבעוניות, ועל התמונות והפסלים ושאר קישוטים, ושוב על האח האדומה המבוערת, שדומה שהיא מהלכת חמימות נעימה כל כך בעצם מראיה. לא לחינם לקחתי לשם את חיה כעבור אחת עשרה שנים, להראות לה את הבית הזה, אמנם מבחוץ בלבד, וחיה אמרה אז: ״יא! לא הייתי מתנגדת לגור בבית כזה!״ בימים ההם היתה בזה משום מחשבה בטלה, אפילו בתור חלום.
היום, ארבעים ושתיים שנה לאחר ביקורו של הילד ההוא בבית הזה, שבועיים ימים לאחר כשלוננו בבחירות של שנת 1992, שהייתי מעורב בהן, בייחוד בעזרה כספית לליכוד, היום וילה בן סינור שייכת לי. זה חודשיים ימים היא שייכת לי. עדיין אני קורא לה בלבי וילה בן סינור, אף על פי שראוי לקרוא לה מעתה וילה בר אדון. אולי נדמה לי שייגרע ממנה משהו אם ישונה שמה, לאחר כל השנים שהיה לה שם אחר בחלום ובמשאת הנפש.
מחר בערב תבוא הנה מָזי. בנובמבר שעבר נפגשנו במסעדת דגים בנמל סַן פְרַנְציסְקוֹ, לשעתיים בלבד, לצערנו, עוד היה לה לטוס לכנס מלומדים באַסְפֶּן, ונשאר לנו טעם של עוד, כמו שאמרנו, אחרי שש עשרה שנים שלא התראינו. רק בטלפון שוחחנו מעט מפעם לפעם. הסכמנו להיפגש בישראל אחרי הבחירות. בשבוע שעבר טילפנתי אליה לברך אותה על נצחון המחנה שלה בבחירות, ועל ההישג של ״מרץ״ בפרט, שהיא היתה פעילה כל כך במערכת הבחירות שלה. מזי הודתה לי על ברכתי, והזמינה אותי להצטרף למפלגתה. צחקנו, ואני הצעתי לה להיפגש בביתי החדש. מאחר שנדברנו להיפגש ממילא, אני רוצה להראות לה את הבית, ובמקום ללכת למסעדה, נאכל ארוחת ערב אצלי. אוּכל גם, אמרתי לה, להלין אותה אצלי, אם תרצה, במין סויטה נפרדת קטנה בתוך ביתי.
לא היה נעים לי לומר לה שיש לי בביתי החדש אחד עשר חדרים, בשלוש קומות, עם קומת המרתף, לבד מחדרי האמבטיה והשירותים, ושני המטבחים. זה לא נשמע יפה, משום מה. במושגים של בֵּבֶרְלי הִילְס אולי זה נשמע צנוע, אבל בארצנו הקטנטונת, ועל כל פנים בירושלים עיר ילדותי, זה עדיין נשמע לי קצת שחצני. ממילא הלוא תרצה לראות את הבית כשתבוא, ואני אקח אותה לסיור בו.
״רעיון נהדר,״ אמרה מזי, ״לא יזיק לי לנוח מעט אחרי בית המשוגעים של השבועות האחרונים. אני צריכה להיות באוניברסיטה העברית ביום רביעי. אוכל להיות אצלך בשש בערב, אם זה נוח לך.״
אני יושב עכשיו על כורסה מגולפת עתיקה באותו טרקלין רחב ידיים מפואר שלא השתנה הרבה מזמן שראיתי אותו בילדותי, ומהרהר מה נאכל מחרתיים בערב. נראה לי שאזמין אצל אלמוזלינו במחנה יהודה אוכל ביתי אמיתי של סָמֶ״ך־טֵי״תים, בנוסח בית הורי שלי בירושלים ובית הוריה שלה בטבריה. רק לא לשכוח לקנות בחנות שבמושבה הגרמנית לחם טעים של מאפייה משובחת. לא שכחתי איך בשנת 1973, חודשים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים, ראה אותי אַבְשִי קונה לי כיכר לחם בחנות אחת בציריך, בדרך לשוב אל המלון, ואמר לי: ״נשארת בן עניים שאוהב לחם, יַא גַ׳חַש. חסר לך אוכל במלון של חמישה כוכבים?״ ומזי פרצה בצחוק ואמרה: ״אוי כמה שאני מבינה אותו. לולא הגִזרה הייתי זוללת לחם כל היום.״ ואבשי, שהוא עצמו, אתלט מוזנח שכמותו, כבר העלה כרס בימים ההם, חיבק את מותניה ולחץ אותה אליו ואמר לה: ״גם בשביל הטעם של הלחם הכי טוב בעולם לא כדאי לך לקלקל פיגורה כזאת. היית צריכה לראות את הג׳חש הזה טורף את הפיתות של אמי בביקור הראשון שלו אצלנו.״