ממלכה מדממת 3 - טבעת מדממת

כריסטין

הרגשתי כאילו הדם שלי רתח כשאחזתי בידי את סכין החמאה בצבע כסף, שהייתה מכוסה בפיח, החתך בכף ידי שרף בצעקה מלאת כאב שתאמה את רמת הזעם שבעבע בתוכי.

בראשי כבר דמיינתי איך אוכל לנעוץ את הלהב בשקע עינו של תיאודור דופונט ואם מאחוריי לא היה מופיע שומר עם אקדח, ייתכן שהייתי עושה את זה.

"תחייכי לכבוד בעלך לעתיד," אמר תיאודור מראש השולחן. "הוא יגיע לכאן בקרוב."

הבעת הזעף שלי רק העמיקה בזמן שבראשי השתוללו מחשבות סוערות על בריחה ונקמה. "לא שמעת? לא מנומס להכריח אישה לחייך," אמרתי בשיניים חשוקות.

"נימוס לא באמת חשוב לי. בגלל זה את תהיי המלכה ואני אהיה מאחורי הקלעים."

דקרתי את ארוחת הבוקר שלי לפני ששמטתי את המזלג. הלילה הקודם היה ארוך ומתיש. אפילו לא הייתה לי הזדמנות להתקלח לפני שהם גררו אותי מחוץ לחדרי כדי לאכול ארוחת בוקר עם ניית'ן. הייתי מוכה וחבוּלה, דם קרוש נדבק לחלוק שלי.

שערי נראה כמו קן ציפורים והיה מלא קשרים, עיניי היו נפוחות מתשישות. מוקדם יותר הבוקר, תיאודור דופונט הצעיד אותי דרך מגורי השומרים, שהיו עכשיו מאוכלסים באנשי משפחת דופונט ובנספחים מהמרד של לורד ניית'ן. כשעברנו על פניהם הם נעצו בי מבטים בלי בושה. הייתי כלה, אבל יותר מכך, הייתי איום.

הרגתי את אנשיהם כשנמלטתי ממגדל דופונט ואני אעשה את זה שוב.

תיאודור בחן אותי בעיון כשנאבקתי להכניס אוכל במורד גרוני. הייתי אסירה כאן למטרה אחת בלבד. לשמש מקור הכנסה לשטן.

חדר האירועים שבו אכלנו היה גדול. לאורך כל קיר אחד של האולם העמידו שולחן עץ שהיה מכוסה במפת פשתן כחולה ועבה ובראשו היה כיסא גדול בצורת כס מלכות. בקצה השני של השולחן היה אוכל בכמות שיכלה להספיק להאכיל מדינה קטנה. פנקייקס. נקניקיות. ביצים. לא יכולתי לאכול כשצחנת המוות עדיין ריחפה באוויר. נראה שהושקע הרבה מאמץ רק עבור שלושתנו, אבל היה ברור שתיאודור דופונט רצה להפגין את כוחו.

עיניו של תיאודור פילחו את עיניי. "תחייכי."

חשקתי את שיניי. "לא."

הוא נאנח. "אני יכול לצוות שיצליפו בך באשמת חוסר ציות."

"אתה יכול לצוות שיצליפו בי כי אני נושמת." כיווצתי את עיניי. "אבל לעולם לא אהיה שלך. אני כאן. אני עושה מה שביקשת. אבל לא אעמיד פנים שזה משמח אותי."

"את אישה מלאת מרץ." הוא רכן מעל צלחתו ונעץ בי מבט שהיה מלא בהתרגשות חולנית. "וכל כך דומה לאיזבל. אני מניח שלמדת ממנה להיות מרדנית. אולי בסופו של דבר לא שברתי את רוחה, אבל אני מחכה בקוצר רוח לשבור את רוחך."

לא הבנתי למה האיש הזה היה מקובע כל כך על איזבל, אבל היה לי רושם שהדבר הזה הניע אותו לבצע את ההשתלטות העוינת הזאת. הוא לא יכול היה לזכות בה, אז הוא גנב את הטירה שלה והפשיט את הבן שלהם מהתואר.

"איזבל הייתה הרבה יותר טובה ממה שאתה תהיה אי פעם. חזקה יותר. חכמה —"

"איזבל הייתה זונה שנשארה עם המלך פרדריק על אף שהייתה יכולה לקבל יותר." פניו של תיאודור התעוותו בזעם, הלהט במבטו חרך אותי.

הוא העביר את ידו בקוצר רוח בשערו, התלתלים הקצרים שלו עמדו בדום מתוח. החליפה שלו הייתה בצבע אפור עמוק וברור היה שהיא נבחרה כדי להדגיש את הצבע האפור של החלוק שלי, כאילו רצה שנתאם תלבושות. שיניו היו מסודרות בקו ישר ובקושי עצרו את הרעל שהוא רצה להתיז לעברי. הוא נראה כמו אדם שמסוגל לכול.

עיניו היו קרות ושחורות, כמו שתי חתיכות של קרח שבור, שהיו טבולות בבוץ. רציתי לברוח, אבל שומר חמוש ניצב בדלת.

"ומה עם אשתך?"

"אשתי היא לא עניינך," הוא אמר, קולו יצא בנהמה נמוכה. למה הוא היה כל מקובע על איזבל כשאליזבת הייתה שלו? בלעתי את הרוק, בטני התהפכה בחוסר נוחות. תיאודור דופונט היה מניאק אמיתי. "אלוהים אדירים," הוא אמר כשמישהו לבוש בחלוק מעבדה ניכנס לחדר. "אני כל כך שמח שבאת, דוקטור."

הבטתי בגבר כששני שומרים הסתערו עליי. חבטתי בהם בזמן שזרועות חזקות ריתקו אותי לכיסאי.

"זה ייקח רק רגע," אמר הרופא לפני ששלף מחט מכיסו והסיר ממנה את הכיסוי. נאבקתי בזמן שהוא תפס את זרועי ומישש אותה. "אם תזוזי, זה יהיה יותר גרוע. אני שונא לחפור בחיפוש אחר ורידים."

קפאתי ממש לפני שהוא תקע את המחט בעורי. פי התייבש כשהנוזל האדום והכהה מילא את המבחנה.

"למה היה צריך את זה?" שאלתי כשהוא התרחק ויצא מהחדר.

"לורד ניית'ן רצה להיות בטוח שאין לך מחלות מכל ההשתעשעות שלך עם הבחורים. הוא ביקש בדיקת דם מלאה לפני ליל הכלולות שלך. אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותו, אם ניקח בחשבון שפתחת את הרגליים שלך לכל אחד. אני בטח צריך לבדוק גם את הבן שלי."

הזעפתי את פניי. "לך תזדיין."

"את לא רעבה?" הוא גיחך. "בקושי נגעת באוכל שלך. אני אדאג לזה שהאנשים שלי לא יטרידו אותך."

הייתי רעבה, אבל היה לי קשה לבלוע כשהגרון שלי היה יבש מפחד. לא יכולתי להפסיק לחשוב על היום שלפניי. "לא, תודה."

"אוה, הנה אורח הכבוד שלנו," אמר תיאודור. רתחתי מזעם כשלורד ניית'ן מעד באופן מגושם אל החדר. הוא הצחין מאלכוהול ונראה עייף כמו שאני הרגשתי. הוא התנדנד לעבר השולחן, תלש מעליו את מעילו והשליך אותו על הכיסא. עיניו פגשו את שלי, הן היו קרות כקרח ומלאות בזעם עצור. הסתכלתי עליו כשהתיישב באיטיות, המתח בחדר גדל בכל רגע. "בוקר טוב," הברכה שלו הדהדה ברחבי החדר.

"בוקר טוב," אמר תיאודור.

"בוקר טוב," אמרתי, קולי נוטף בוז.

הוא נעץ מבט בחלוק שלבשתי והזעיף את פניו בחוסר רצון. "אני רואה שאת לבושה לקראת האירוע," הוא אמר בעוקצנות. "וזה אירוע שכדאי להתלבש לכבודו, נכון? ידעתי שאתחתן איתך בסופו של דבר."

לשוני היבשה עברה על שפתיי הסדוקות ועל פניי עלה מבט זועף ומרושע.

"גם אחיך חשב שהוא יתחתן איתי," אמרתי, קולי התריס בצורה ברורה. "היה כל כך קל להרוג אותו. אני יכולה עדיין לשמוע את קול הפיצוח של הגולגולת שלו. הדם שלו עדיין מכתים את הרצפה עד עצם היום הזה." הכעס מילא אותי וקרן מאגרופיי הקפוצים ומשיניי החשוקות.

מצחו של לורד ניית'ן התכווץ קלות, רמז של חיוך הופיע בזויות פיו. "אני משער שאני צריך להודות לך על כך." בקולו היה טון מסוכן שסתר את המילים השלוות. "תמיד הייתי מספר שתיים, אבל המוות שלו אפשר לי לרשת את מה שבאמת רציתי. את התואר ואת הנכסים של ההורים שלי. ועכשיו אני יורש גם כלה יפה וצעירה." את המילים האחרונות הוא אמר בלגלוג, אגרופיו היו קפוצים לצידי גופו וזעם בעבע מתחת לפני השטח.

הרמתי את מבטי מעלה במהירות. "אני לא אחד הנכסים שלך, לורד ניית'ן."

"את לא?" הוא נעץ בי מבט, עיניו היו ענקיות ושפתיו פשוקות. "את שלי. אני יכול לגרור אותך בשערך מהכיסא שלך אם ארצה."

הרגשתי איך עורי סמר כשהביט בי באותה הבעה זועמת שהייתה על פניו של אחיו לפני שלוש שנים. בעיניו היה ניצוץ זדוני. היו לו כוונות מרושעות — את זה יכולתי לראות — ותשוקה חזקה למאבק ומרד שטפה אותי. מיקדתי את כל הכעס והטינה שלי במבט אחד וסירבתי להיכנע לרמיזות שלו.

הם נעצו בי את עיניהם ועניתי להם במבט שקט ומלא התרסה, קראתי עליהם תיגר ונתתי להם לראות את הסלידה שלי מהם.

הלסת שלי נחשקה ופי התכווץ כשלקחתי נשימה עמוקה.

"ניית'ן, האנשים שלך התמקמו?" שאל תיאודור.

"כן," ענה לורד ניית'ן. "הם מקימים מחנה. אני לא רוצה שיאיימו על המלכה שלי ביום נישואיה."

"מצחיק," עניתי בזעם. "האנשים שלך לא יכלו לכבוש את הטירה אתמול בלילה. היית צריך להיעזר בצבא של דופונט כדי להשלים את המשימה. אתה מאמין גדול בצבא של מנודים."

שפתיו התעקלו לחיוך מלגלג. "האנשים שלי לא מאכזבים. רבים מהם היו צריכים משהו להאמין בו. הם כעסו על בית המלוכה. נלחמו לשינוי. גניבה ורצח היו הדברים היחידים שהם הכירו. נתתי להם משהו שהיה שווה להילחם עליו ועכשיו הם מסורים לי." קולו היה מלא זעם, כאילו הוא נזכר בחוסר הצדק שהופנה כלפיו. הוא לא היה הקורבן בסיפור הזה. הוא היה רק אדם חזק שחשב שהעולם חייב לו הכול.

"אוה, אתה חושב שאתה אדם חכם, נכון?" אמרתי בגיחוך. "אתה טיפש בדיוק כמו שאחיך היה. אתה חושב שתוכל לחיות את חייך איתי כמלכתך. אתה מגיע ממשפחה ממעמד נמוך. אף אחד לא יכבד אותך. לפחות בני משפחת דופונט הרוויחו את מקומם בראש האימפריה שלהם. אתה היית צריך לרכוב על הגב של תיאודור כדי להשיג את מה שרצית."

"יש לי מספיק השפעה בממלכה הזאת," הוא אמר בבוז. "וצווארך היפה שייך לי."

גיחכתי. "אני אשבור לעצמי את הצוואר כאילו הוא זרד, לפני שאתן לך לקחת אותי, כך לא יהיה לך דבר."

"הכוס המלכותי שלך יהיה שלי, בדרך זו או אחרת."

צחקתי. "על גופתי המתה."

"תפסיקו, שניכם," אמר תיאודור. "אתם רק מעוררים טינה זה כלפי זה. בכל הנוגע לאיחוד, תניחו בצד את המחלוקות ביניכם. אל תשכחי מה נמצא על הכף, כריסטין. את צריכה לחשוב על הגברים שלך."

התזכורת הבוטה לאטיקוס, לאוגוסט ולליאו עצרה את ליבי.

גרוני התכווץ כשריסנתי את האימה שעלתה בתוכי. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי לשאול, "מה שלומם?" אטיקוס, אוגוסט וליאו נתפסו באכזריות אתמול ולא ראיתי אותם מאז. הייתי מלאת חשש לביטחונם.

"אטיקוס כועס, אבל בקרוב מאוד הוא יבין למה זה הכרחי. אני יכול להכות אותו עד שיציית, אם יהיה צורך. אוגוסטוס חסר ערך. צועד בדאגה בתא שלו. ליאו... ובכן... את רוצה לראות אותו? אני אדם חביב. חשבתי שתעניקי את החיבה שלך בנדיבות רבה יותר אם יזכירו לך מי יסבול אם לא תצייתי לדרישות שלי."

הרגשתי שזאת מלכודת. "אני יכולה לראות אותו?"

תיאודור חייך כאילו הוא הביא אותי למקום שבו הוא רצה שאהיה. "אנחנו נצא היום בהכרזה. אני רוצה שתראי לעולם שאת חיה ונרגשת להינשא ללורד ניית'ן. את תספרי לכולם שרצית להיות איתו מלכתחילה, אבל אוגוסט היה רודן שהפריד ביניכם. את תיראי מאוהבת בבעלך לעתיד ותחתמי את האיחוד הזה."

"לעולם לא," אמרתי בבוז.

תיאודור הנהן, כאילו ציפה לתשובה הזאת. "תכניסו את האסיר," הוא הורה לאיש המשמר וליבי החסיר פעימה כשהוא נעלם מאחורי דלת גדולה. עצרתי את נשימתי כשקול של גוף נגרר על רצפת השיש מילא את אוזניי. מישהו פתח את הדלתות בבעיטה וליאו הושלך לתוך החדר. השתנקתי וקמתי מהכיסא, אגרפתי את כפות ידיי לצידי גופי בזמן שניסיתי לעכל את מה שראיתי. "ליאו!"

הוא הוכה, זה היה ברור. לחייו היו חבולות ונפוחות, שערו היה סתור ונוקשה מדם קרוש. עיניו רחבות ואדומות. בגדיו היו קרועים, ידיו ורגליו היו אזוקים בסרט הדבקה. גררו אותו עד שהוא היה מולי וצנחתי על ברכיי. הייתי כל כך מזועזעת לראות אותו מוכה ומלא דם שהתחלתי לבכות. הנחתי את ידי על ידו ונישקתי אותה, לא היה לי אכפת מה תיאודור יעשה לי כי נגעתי בו.

"ליאו," התייפחתי.

"את באמת רוצה לזיין אותו?" שאל תיאודור. "הוא כל כך פתטי."

ליטפתי בידי את לחיו של ליאו. הוא היה חם למגע ופסים אדומים כיסו את עורו. "הוא קודח. משהו לא בסדר."

תיאודור משך בכתפיו. "הוא גוסס. הוא צריך אנטיביוטיקה. אני יכול לתת לו, את יודעת. אבל רק אם תשתפי פעולה."

מבטי זינק אליו והרגשתי את השנאה שלי כלפיו גדלה. הוא שיחק בי, ניסה לגרום לי לציית. והאמת המרה הייתה שאעשה עבורם הכול. הכול.

"אני אעשה את זה," אמרתי בשיניים חשוקות.

ליאו גנח.

"אבל אני רוצה לראות שאתם נותנים לו את התרופה. אני רוצה לבדוק מה שלומו. אני רוצה ביקורים קבועים אצל כולם."

תיאודור החליף מבטים עם ניית'ן. "לא. אני קובע את החוקים כאן. אני אתן לו את התרופה ואת תהיי חייבת להאמין לי."

הצמדתי את המצח שלי למצח של ליאו. "יהיה בסדר. אני אדאג לך."

פניו התעוותו ונשימתו הפכה כבדה. נישקתי את המצח והלחי שלו. "אני אוהבת אותך, ליאו."

"עשינו עסק?" שאל תיאודור בקוצר רוח.

שחררתי את ליאו בעדינות והזדקפתי, זקפתי את כתפיי לאחור ונעצתי בו מבט.

"בסדר. אבל אני רוצה לראות הוכחה שהתרופה עבדה."

"אם תיתני הופעה משכנעת בטקס ההכרזה, אני אשקול את זה," הוא ענה.

חשקתי את השיניים שלי כל כך חזק עד שכמעט שברתי שן. "עשינו עסק."

לורד ניית'ן מחא כפיים. "זה כיף."

"בשבוע הבא תוכתרי למלכה," אמר תיאודור. "פרסמנו ידיעה שאוגוסטוס היה בן לא חוקי והלורדים שעדיין חיים להוטים להעביר את הכוח אל היורש החוקי. אחרי זה, שניכם תתחתנו."

גרוני צרב במאמץ להחניק צרחה אלימה שטיפסה בגרוני. הייתי כל כך נסערת, גופי היה מתוח עד הקצה. רציתי להשתולל, לצעוק על תיאודור שהתנהג אליי ככה, לצעוק על ליאו שיחלים וליילל בייסורים איך לעזאזל הסתבכתי בכל זה.

ידעתי שהכול נגמר. ידעתי שאצטרך לקבל את המציאות, להתחתן עם האיש המפלצתי הזה ולסבול את התוצאות. זעם ודמעות התנגשו בתוכי כשהרהרתי במה עליי לעשות, אבל הייתי כל כך מלאת זעם ואימה עד שלא יכולתי לחשוב בהיגיון.

משקל התבוסה הכבד שקע בחזי. ניסיתי להביט בעיניו של תיאודור דופונט בהתרסה, אבל במקום זה, שמטתי את ראשי ולחשתי, "אני אעשה מה שתרצה. אני אתחתן עם ניית'ן, רק בבקשה, בבקשה אל תפגע בהם. אני מצטערת, ליאו. אני כל כך מצטערת." דמעות עקצצו בעיניי והרגשתי כמו בוגדת כשעמדתי שם חסרת אונים מול הגורל.

ליאו נאבק ביתר שאת בכבלים שלו.

ליטפתי בעדינות את לחיו באצבעותיי. שיקרתי לו ולעצמי. "יהיה בסדר," מלמלתי בשפתיים רועדות. בליבי, ידעתי שזה לא היה נכון. לא הייתה שום ערובה שהוא יהיה בסדר. אבל אני אעשה את כל מה שאוכל כדי לוודא שהוא בסדר.

"לך תתכונן, ניית'ן. כריסטין צריכה להיראות במיטבה בהכרזה," הורה תיאודור לניית'ן והזדקף. "אני אטפל בתרופות של ליאו. אני בטוח שהוא ירגיש קליל כמו טיפות גשם עד שכל זה יסתיים." הוא נעץ בי מבט. "אל תזוזי כשצוות האיפור ינסה להסתיר את כל החבורות הנוראיות שלך."

קולי נשבר כשאמרתי בצרידות, "אני מבינה."

תיאודור הנהן וליאו נגרר מחוץ לחדר. צנחתי חזרה אל הכיסא, זרועותיי ספוגות הזיעה עטפו אותי. הרגשתי כאילו הבטן שלי הייתה מלאה אבנים. תיאודור וניית'ן יצאו וסגרו אחריהם את הדלת בשקט. הייתי לבד עם שלושה שומרים בחדר, אשר בחנו בדממה כל תנועה שעשיתי.

במשך כמה רגעים הנחתי לדבריו של תיאודור להסתובב בראשי.

עמדתי להיות מלכה.

אני אהיה חייבת להינשא לניית'ן.

אני אהיה חייבת להעמיד פנים שאני מאושרת.

אני אהיה חייבת להתחתן עם ניית'ן.

אני אהיה חייבת לראות אותו מוכתר למלך.

אני אהיה חייבת להינשא לניית'ן.

אני אהיה חייבת להינשא לניית'ן.

הייתי צריכה להיראות רגועה והייתי צריכה לתכנן תוכנית.

אני אהיה חייבת להינשא לניית'ן.

צחקוק מלא אימה נפלט מגרוני והצמדתי את ידיי לפי כדי להחניק אותו. אם אתחתן איתו, אצבע את ליל הכלולות שלי בדם שלו.

לא הייתה דרך אחרת.

אבל האם אוכל להקריב את הגברים שלי כדי להציל את עצמי?

זאת הייתה מחשבה בלתי נסבלת. הרגשתי שליבי פעם והיה מוכן לזנק מתוך חזי בכל רגע.

שאפתי אוויר בניסיון נואש להרגיע את ליבי הדוהר, ניסיתי לעצור את הדמעות שאיימו לזלוג על פניי. כעס ותסכול התחילו לרתוח בתוכי עד שהרגשתי טירוף קורן מכל פתח בגופי.

עמדתי להתחתן עם ניית'ן.

עמדתי להתחתן עם ניית'ן.

"ליידי אברנת'י?" קרא קול רך. "הגיע הזמן להתכונן."