וינדזור 5 - הארוסה הסודית

פרק 1

לקסינגטון

אני מצטמרר בהתרגשות כשאני מקליד. הקוד שלי ממוטט את מערכת האבטחה שלנו שורה אחרי שורה. מטומטם בעיני שאני צריך בכלל לפרוץ למערכת של המשפחה שלי, וזה אפילו יותר מטומטם כי נדרשו לי כמה שבועות טובים עד שהצלחתי לפרוץ אותה. בזבזתי מאות שעות בחיפוש אחרי נקודות תורפה במערכות שבנה מנהל מערך האבטחה שלנו, ולא מצאתי כלום.

עד עכשיו.

אני כותב את השורות האחרונות של הקוד בלב משתולל. אני בטוח שהן יאפשרו לי להתחבר למחשב של סבתא שלי. אני מותח אצבעות, שואף בחדות ולוחץ על "אנטר".

"תודה באמת," אני לוחש כשהמסך שלי מהבהב לשבריר שנייה ואז מציג לי את מסך הבית של המחשב של סבתא. אני מרגיש כמעט אשם למראה התמונה של ההורים שלי עם ששת ילדיהם ולרגע שוקל לוותר על זה, אבל הצורך לשלוט בחיים שלי מטביע את רגשות האשם האלה.

השיער שלי סומר ממתח כשאני מחטט במחשב של סבתא. אני מנסה לערוך את החיפוש הכי יסודי שאני יכול לערוך במסגרת הזמן המוגבל שיש לי, וכל שנייה שחולפת מתסכלת אותי עוד יותר. "איפה את מחביאה אותה, סבתא?" אני לוחש ומקליד יותר מהר, יותר בלחץ.

אני מציץ בתכשיט המורשת שירשתי מסבא שלי, שעון יד בעיצוב של לוֹרִיֶיה, ורואה את מחוג השניות זז בקצב אחיד בלי לפספס. ראש מערך האבטחה שלנו, סילאס סינקלייר, יבין בקרוב מה אני עושה ויעיף אותי החוצה, אז אני מניח שיש לי לכל היותר שלוש דקות למצוא את המידע שאני מחפש. "פאק," אני רוטן כשהמסך הפנימי שלי מתחיל להבהב.

אני מזדקף במקום כשבִּילבִּי, המזכירה הרובוטית שלי, קוראת בשמי והקול שלה מהדהד מהרמקולים במעבדה. "לקס, סינקלייר אבטחה זיהו פריצה למערכות והם עובדים על הטיפול בה. לא ייקח להם הרבה זמן להוציא אותך מהמערכת," היא אומרת לי. "להערכתי נשארו לך עוד שתי דקות."

"לעזאזל איתך, סילאס."

אני עובד מהר יותר ומחפש במערכות של סבתא אחר כל אזכור של השם שלי, וזה קשה כי יש אלפים כאלה. אתה יכול להיות כותב הקוד הכי טוב בעולם, אבל בלי אסטרטגיה אתה לא שווה כלום, וכרגע ככה בדיוק אני מרגיש.

"נו כבר," אני לוחש ומתמלא במתח עם כל שנייה שעוברת בלי שאגיע לתוצאה. "איפה את?"

המסך מהבהב בדיוק כשאני פותח קובץ שנראה מבטיח, והלב שלי כמעט מפסיק לפעום. נשארו לי רק עוד כמה שניות לכל היותר, אבל נראה שזה בדיוק הזמן שהיה נחוץ כדי למצוא את מה שאני מחפש.

רָאיָה לוּאיס.

אני מחייך לעצמי כשהמסך משחיר וכבה. הסיפוק מתפשט מהחזה שלי לכל שאר הגוף. "רָאיה," אני לוחש. אני מרגיש כמעט חוטא כשאני אומר את שמה בקול עוד לפני שאני אמור בכלל לדעת מי היא. אני נשען לאחור בכיסא ומביט בתקרה, והמחשבות מסתחררות לי בראש. "אז מי את, רָאיה לואיס?"

בני המשפחה שלי מאז ומתמיד התחתנו באמצעות שידוך. זה היה הכלי שהשתמשנו בו כדי להגדיל ולהרחיב את העסק שלנו וכדי להשתחל לתעשיות חדשות. אף אחד מאחַי לא זכה לבחור עם מי יתחתן ואני יודע שהגורל שלי לא יהיה שונה, אבל אין מצב שאסכים לקבל את הגורל הזה על עיוור. אני לא מתכוון לתת לסבתא שלי לתמרן אותי כמו שעשתה לאחים שלי, כשגרמה להם לחשוב שהם בחרו את בנות הזוג שלהם בעצמם אף על פי שהיא זאת שמשכה בחוטים כל הזמן.

הטלפון שלי מצלצל ואני חוזר למציאות ומחייך כשאני רואה שיחת וידיאו נכנסת. אני מחכה צלצול אחד ואז עוד אחד, ורק אז עונה.

"אתה צוחק עלי, לקס?" סילאס אומר ונראה זועם.

אני רק מושך בכתפיים ומעמיד את הטלפון על השולחן שלי, מוכן לקבל את הטפת המוסר שלו. "אני רק בודק את הערנות שלך, סִי. איך עוד אני יכול לבדוק שאתה באמת טוב בעבודה שלך?"

הוא שולח אלי מבט מאיים ואני מתאמץ בלי הצלחה לא לחייך בסיפוק, והשעשוע על הפרצוף שלי רק מגביר את הכעס שלו. "איך לעזאזל אני אמור להסביר את זה לסבתא שלך?"

החיוך המדושן שלי נמחק בשנייה ואני מזדקף בכיסא. "אתה לא," אני מזהיר אותו, ואף על פי שאני מנסה לדבר בקול יציב, חוסר הנוחות שלי ניכר בדברי. "אני לא יכול לתת לסבתא לקבוע איך תהיה הפגישה הראשונה שלי עם האישה שיכריחו אותי להתחתן איתה. אני צריך לדעת מי זאת אשתי לעתיד, אני צריך להכיר את האדם האמיתי מאחורי החזית שהיא בטח תציג לכולם ברגע שיכירו בינינו רשמית."

פניו צונחות והכעס נעלם מהן, ואז הוא נאנח. "אם העניין הזה יעלה, אני אעמיד פנים שאני לא יודע כלום," הוא אומר בחוסר רצון, ואני רואה בעיניו משהו שנראה כמו הבנה.

אני מרכין ראש והלב שלי מתכווץ בכאב. הוא יודע למה אני עושה את זה יותר טוב מכל אדם בעולם. אחרי הכול, הוא זה שהציל אותי. סילאס היה זה שמצא אותי, היחיד שהצליח, והמשפחה שלי ואני חייבים לו חוב גדול מאוד מאז ועד היום.

"מה אתה יודע על רָאיה לואיס? העפת אותי החוצה לפני שהספקתי לקרוא את התיק שסבתא שלי הכינה עליה."

הוא מניד בראשו. "אתה יודע שאני לא יכול להגיד לך כלום. מספיק גרוע שאתה בכלל יודע איך קוראים לה."

אני מתופף בעצבנות ברגל ומסתכל על הרצפה. אני יודע שהוא לא ישנה את דעתו. ברגע שאנתק הוא יתחיל לקבור את כל המידע שקיים עליה. "אני רק צריך לדעת עם מי אני עומד להתחתן, סילאס. אני צריך לדעת שאני לא עומד לעשות את אותה טעות פעמיים."

הוא מעביר יד בשיער ונאנח. "פאק," הוא אומר. הוא לא יכול לסרב לי, והוא יודע את זה. "היא סטודנטית לרובוטיקה באַסטוֹר קולג'," הוא אומר בהיסוס, כאילו יודע שעוד יתחרט על זה שגילה לי כל כך הרבה, אפילו שזה ממש מעט.

"רובוטיקה," אני אומר בשקט, מופתע מזה שהיא לומדת את אותו תחום שאני למדתי. לא רק זה, היא גם רשומה לאותו קולג' שאני למדתי בו, הקולג' שבמקרה שייך לאחת החברות הכי טובות שלי.

"לקס," סילאס אומר בזהירות. "אתה צריך לדעת שהשידוך עוד לא סופי. אבא של רָאיה ממש זקוק למיזוג שסבתא שלך הציעה, אבל הוא לא רוצה שהעסקה תכלול את השידוך הזה. כרגע, אני לא בטוח שהאירוסים האלה יֵצאו בכלל לפועל."

אני מציץ החוצה מהחלון ורגש לא מוכר מתנחל לי בחזה. "לא," אני ממלמל. "יש לי הרגשה שהיא האחת."

פרק 2

רָאיה

אני עושה צעד אחד ואחריו עוד אחד, והלב שלי דופק במהירות מרוב מאמץ לא להפעיל את מערכת האזעקה המתוחכמת ששומרת על המעבדה. מהלך שגוי אחד, וכל המאבטחים יגיעו בריצה לסלק אותי מכאן.

אני עוצרת את הנשימה ומרימה את התג שגנבתי, מצמידה אותו לקורא התגים ומתפללת שלא שינו אף אחד מנוהלי האבטחה בשבועות האחרונים. "תודה לאל," אני נושמת בהקלה כשאני שומעת את מנעול הדלת נפתח ומסתכלת סביבי בחשש, מופתעת שהצלחתי להגיע עד כאן.

אני משחררת קצת את המתח בכתפיים ונכנסת, נועצת מבט במכונית החשמלית שעומדת על הבמה באמצע החדר. בכל פעם שאני רואה אותה אני מתפעלת ממנה מחדש. זה יהיה הדגם הראשון הזמין לקהל הרחב של מכונית שמופעלת באופן מלא באנרגיה סולרית — שזה ההישג הטכנולוגי שחלמתי עליו מהפעם הראשונה שאבא שלי הביא אותי איתו לעבודה לפני שנים וראיתי את התרשימים למכונית הזאת על השולחן שלו. הטכנולוגיה הזאת אפילו לא היתה קיימת אז, אבל זה לא מנע ממנו לנסות להגשים את החלום שלו לפתח מכונית שפועלת על אנרגיה ירוקה.

אני מניחה את התיק שלי לרגלי ונאנחת, ואז מוציאה את המתנה שקיבלתי לפני שנים מאבא שלי, מברגה שמופעלת באוויר דחוס וצבועה בזהב. אני מהדקת את האחיזה ומושיטה יד ללוחות הסולריים שעל גג המכונית בחיוך של שביעות רצון, אבל החיוך נעלם ברגע שאצבעותי נוגעות בלוחות הקרים.

האזעקה מתחילה ליילל, ותוך כמה שניות המאבטחים מסתערים פנימה. אני שומטת את הראש בתבוסה וקופאת במקום מרוב בושה, בגבי אל הדלת. לעזאזל. איך הם הצליחו לחבר את מערכת האבטחה למכונית עצמה? הייתי צריכה לקלוט שהפריצה למעבדה היתה קלה מדי. הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר כשהצלחתי לעבור בבניין כולו תוך כמה דקות.

"רָאיה אינדירה לואיס, את מוכנה להסביר לי מה את עושה במעבדה שלי?"

אני מסתובבת לאט לכיוונו של אבא שלי. הלחיים שלי מתלהטות והלב שלי דופק במהירות בחזה. "הַיי, אבא!" אני אומרת בשמחה מזויפת, אבל הרעד הקל בקולי מסגיר את המתח שאני מרגישה. "אתה לא אמור להיות בפגישה עכשיו?"

שישה שומרים ממערך האבטחה הפרטי של אבא שלי מקיפים אותו — שלושה מכל צד — ולכולם יש אותה הבעה על הפנים: תדהמה וקצת שעשוע. הם מפנים את הדרך כשאבא מתקרב אלי בגבה מורמת וניצוץ בעיניים (שקצת מוריד מההבעה החמורה שהוא ללא ספק מנסה להעלות על הפנים). "חשבתי שסיכמנו שאת עומדת להתמקד בלימודי התואר השני, אז למה אני עדיין מוצא אותך מתגנבת למעבדה שלי כמה פעמים בשבוע?" הוא מחליק בעדינות את השיער מפני ומניד בראשו.

"אבא," אני מתחילה להגיד בהתגוננות. "למדתי משהו בשיעור היום והייתי חייבת לנסות אותו. אני חושבת שאני יודעת איך לתקן את הלוחות הסולריים."

ההבעה של אבא משתנה וחוסר אונים ממלא את העיניים הכחולות הבהירות שלו. המבט שלו אומר לי שהוא יודע בדיוק איך אני מרגישה עכשיו — הוא עמד בנעלי אינספור פעמים, היה בטוח שהוא מצא את הפתרון לפרויקט שהשקענו בו כל כך הרבה, ובסופו של דבר גילה שזה עוד מבוי סתום.

רוב הלוחות הסולריים מצליחים לשמור רק עשרים אחוזים מאנרגיית השמש שהם נחשפים אליה, וזה לא מספיק כדי להניע מכונית. אנחנו הצלחנו להכפיל את המספרים האלה, אבל אנחנו צריכים להגיע לשמונים אחוזים כדי שהדגם יהיה בר שימוש. המכונית שלנו פשוט לא עובדת כמו שצריך, וזאת הסיבה שאנחנו עדיין לא יכולים למכור אותה לציבור.

אבא שלי ואני משוכנעים ששימוש באנרגיה ירוקה הוא העתיד של ענף הרכב, אבל לא הבאנו בחשבון את המיתון הכלכלי הנוכחי. אבא עושה כמיטב יכולתו להסתיר את זה ממני, אבל אני יודעת שהחברה על סף פשיטת רגל. אנשים פשוט לא קונים מכוניות חדשות בימינו. השפל לא פגע במכירות של מכוניות יוקרה, אבל המכוניות הרגילות, בטווח המחירים הבינוני, ממש לא נמכרות עכשיו ולנו אין מספיק משאבים או מומחיות כדי לייצר רכבים יוקרתיים יותר. זה, נוסף על ההשקעה העצומה שלנו במוצר שאי־אפשר למכור כרגע, סיבך אותנו בחובות עצומים שההכנסות שלנו לא מצליחות לכסות.

מיום ליום אני רואה את אבא שלי מאבד תקווה, אבל הוא מתאמץ מאוד להיות חזק בשבילי ובשביל אמא. אין לי הרבה מה לעשות כדי לעזור לו, אבל אני עדיין יכולה לעשות ניסויים, אני יכולה לנסות דברים חדשים. אם רק נצליח להפוך את המכונית הסולרית שלנו למוצר מסחרי, זה ישנה הכול. נהיה המובילים לא רק במרוץ הקיימוּת אלא בכל ענף כלי הרכב החשמליים. זה לא רק יציל את החברה שלנו — זה יביא אותנו לגבהים חדשים שאבא שלי היה יכול רק לחלום עליהם.

אבא מניח ידיים על כתפי וההבעה שלו נוקשה לא פחות מאשר מבינה. "מותק שלי," הוא אומר ברוך. "החברה תהיה כאן גם עוד כמה חודשים, אחרי שתסיימי את התואר. בינתיים אני רק רוצה שתיהני מהזמן שנשאר לך ללימודים. תצברי זיכרונות טובים, רָאיה. תחיי את החיים שלך. גם אני לא הבנתי את זה כשהייתי בגילך, אבל הזמן הזה באמת יקר מפז ואני רואה אותך מבזבזת אותו בעבודה על האבטיפוס שלנו. המכונית הזאת כבר לקחה מאיתנו מספיק, את לא חושבת?" הוא מחליק את השיער מאחורי אוזני ומכריח את עצמו לחייך. "חוץ מזה, חשבתי שזה יום ההולדת של אדם? זה המקום שאת צריכה להיות בו הערב, רָאיה. לא כאן במעבדה שלי."

אני משתתקת מיד מרוב אשמה, ומשפילה מבט לרצפה. הוא צודק. אני אמורה להיות במסיבת יום ההולדת של החבר הכי טוב שלי ובמקום זה אני כאן, במעבדה של אבא, רק כי לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לנסות עוד רעיון חדש. אדם ואני התרחקנו קצת במהלך התואר הראשון כשלמדנו בשתי מכללות שונות. רציתי לתקן את זה עכשיו, כשאנחנו לומדים יחד לתואר שני, אבל לא הצלחתי להציב את החברות שלנו בראש סדר העדיפויות.

"החברה הזאת היא העתיד שלך, רָאיה, אבל היא לא צריכה להיות ההווה שלך. אם אני אתפוס אותך פה עוד פעם אחת באמצע השבוע, אני אאסור עלייך להיכנס לבניין כולו, וזהו."

אני מתחילה למחות אבל אבא משתיק אותי במבט נוקב. "שנות העשרים שלך צריכות להיות מלאות בכיף ובאינספור החלטות שתתחרטי עליהן, מותק שלי. אני רוצה שתחיי חיים מלאים. צאי לחקור את החיים. תגלי מה גורם לך אושר. תפתחי איזה תחביב. הזהות שלך לא יכולה להיות מבוססת על לואיס מוטורס — אני צריך לדעת שתהיי בסדר אם משהו... אם יום אחד החברה כבר לא תהיה קיימת."

הוא מפנה ממני את מבטו וההבעה שלו נסדקת. אני רואה את הכאב והחששות בפניו, והם רבים יותר משהיו פעם, ואז הוא מתעשת וחוזר לעצמו. "אני מצטערת, אבא," אני ממלמלת, אפילו שאני לא בטוחה על מה אני מתנצלת. אני לא מצטערת על זה שהתגנבתי למעבדה, אבל אני כן מצטערת על זה שעדיין לא מצאתי דרך לעזור לו.

פרק 3

רָאיה

אני חושבת על הלוחות הסולריים גם כשאני נכנסת למלך הלבבות, הבר האהוב על אדם. השארתי סקירה כללית של התוכניות שלי אצל אבא, ואף על פי שהוא נזף בי על זה, אני יודעת שהוא ינסה ליישם את הרעיונות שלי ברגע שיוכל. אני רק מקווה שזה יעבוד הפעם.

הרטט של הבס עובר בגופי כשאני עוברת בקהל, ואני סוקרת במבט את שמלות הערב והמסכות שממלאות את המקום. מלך הלבבות ידוע במסיבות הנושא שלו, והמסיבה הערב היא בנושא אגדות ומעשיות. המקום כולו נראה קסום.

שרשרות נורות מאירות באור פיות את השביל שמוביל לשולחן שאדם שמר ליום ההולדת שלו, ואני מכריחה את עצמי להתעודד ולחייך. אני לא יכולה לתת לחוסר האונים שלי לאכול אותי — לא הערב.

אדם רואה אותי ומרים כוס בברכה. על הפנים שלו יש ארשת ערמומית והוא חובש כתר זהוב מפלסטיק. "הזהרתי אותך שאם תאחרי ליום ההולדת שלי כי ניסית לפרוץ למעבדה של אבא שלך בשביל ליישם את הרעיון המטורף שחשבת עליו, תצטרכי להוריד איתי שוט."

אני מנידה בראשי ומחייכת, ומצב הרוח שלי משתפר במהירות. "אין סיכוי!" אני מרימה את זרועי ומצביעה על השעון שלי. "יש עוד עשר דקות עד חצות!"

אנחנו חוגגים את יום ההולדת שלו בחצות כל שנה מאז שהיינו בני עשר, והמסורת הזאת נמשכת גם השנה. בחודשים האחרונים הייתי ממוקדת בטירוף בעניין הלוחות הסולריים, עד שהזנחתי את הקורסים שלי ואסרו עלי להיכנס למעבדה של אבא שלי. אני לא מוכנה לתת לזה להשפיע גם על החברים שלי.

אדם מניד בראש וכורך סביבי את הזרועות. "בסדר," הוא אומר וסוקר במבטו את איפור העיניים המנצנץ שלי. "למה התחפשת?" הוא שואל. "את דרקון? הייתי בטוח שתגיעי מחופשת לנסיכה."

אני צוחקת ומזדקפת, חומקת מהחיבוק שלו כדי להשוויץ כמו שצריך באיפור שלי. מסיבות הנושא של מלך הלבבות מפורסמות מאוד, אז מצאתי כמה מדבקות פנים חמודות בטירוף שיתאימו למסיבת האגדות והמעשיות של הערב. "אני פיה! כמו באגדות, כן?" חשבתי שזה היה ברור בהתחשב בעיטורי הכנפיים המורכבים סביב העיניים שלי, אבל נראה שטעיתי.

אדם מכווץ שפתיים ומתאמץ לא לחייך, אבל הוא מצליח בזה רק לכמה רגעים ואז פורץ בצחוק חזק כל כך שהכתר נופל לו מהראש.

"רָאיה!" צועקת מישהי שלומדת איתי בקורס אותות ומערכות, ולפני שאני מבינה מה קורה יש לי ביד כוס קוקטייל בצורת כרכרה זהובה. "לחיים!"

אני נושמת עמוק ואז שותה ומקווה שהמשקה ייקח איתו חלק מהמלנכוליה שלי, אבל יודעת שזה לא יקרה. החזות מלאת הביטחון הבלתי מעורער של אבא אולי מצליחה לשטות באחרים, אבל לא בי. אני יודעת שאנחנו עומדים בפני פשיטת רגל תוך כמה חודשים, והדבר היחיד שיציל אותנו הוא האבטיפוס. אם אצליח לתקן את הלוחות הסולריים, זה ישנה הכול. אני מרגישה שהפתרון נמצא כמעט בהישג ידי, אבל עדיין חומק ממני. קשה לי יותר ויותר לראות את אבא מעמיד פנים שהוא חזק בשבילי, ואני לא בטוחה כמה זמן אוכל להעמיד פנים שאני לא יודעת כלום.

אני נושמת עמוק כדי להירגע, ואדם מגיש לי עוד כוס משקה. הוא בוחן את פני לאט ומרים גבה. "מה קרה?" הוא שואל וכורך לי זרוע סביב הכתף.

אני מתרוממת על קצות האצבעות כדי להגיד משהו מרגיע, אבל המילים נתקעות לי בגרון. "זה כ... כלום," אני מצליחה לגמגם לבסוף, ואדם נוטה קצת לאחור כדי להסתכל עלי — ברור לי שהוא לא משוכנע. "לא משנה," אני אומרת ומזייפת חיוך בדיוק כשהטלפון שלי מתחיל לרטוט בכיס. "מוכן לספירה לאחור שלנו?"

הפנים שלו קורנות והוא מהנהן בהתלהבות, ומפנה אלי את כל תשומת הלב כשאני סופרת לאחור מעשר ומנסה להתגבר בקולי על הרעש בבר ההומה. "שלוש, שתיים, אחת... יום הולדת עשרים ושתיים שמח, אדם!"

אני כורכת סביבו את הזרועות והוא מרים אותי באוויר ומחבק אותי חזק. הוא טומן את הפנים שלו בשיער שלי לרגע קצר ואז מניח אותי שוב על הרצפה. אני מחייכת אליו, שמחה באמת בפעם הראשונה בשעות האחרונות, ואז דוחפת אותו לחזור לחברים שלנו, שמאחלים לו בהתרגשות מזל טוב.

"את יודעת מה אנחנו צריכות?" צועקת סופי, השותפה של אדם במעבדה. "שוטים!" דבריה נשמעים כל כך לא קשורים לתחפושת הסינדרלה החמודה שלה, עד שנדרש לי רגע להבין מה היא אומרת.

אדם מחפש אותי במבט, ושנינו פורצים בצחוק כשעינינו מצטלבות. הוא יודע כמה אני שונאת להוריד שוטים. "אני אלך להביא אותם," אני אומרת לה, "אבל אני לא שותה!"

אדם זורק אלי מבט שאני מתרגמת מיד כשאלה אם אני בסדר, ואני מהנהנת אליו וניגשת לבר במצב רוח מרומם.

עשרים דקות אחר כך הברמנית מניחה מולי מגש עם תריסר כוסיות שוטים, ואני מקמטת את המצח ולוקחת אותו ממנה, לא ממש בטוחה אם אצליח להגיע איתו לחברים שלי דרך הקהל הצפוף בלי לשפוך כלום.

נראה שהיקום החליט להוכיח לי שאין שום סיכוי שזה יקרה, כי אני מתנגשת במישהו כמה רגעים אחרי שאני עוזבת את הבר — בקושי התרחקתי ממנו שני צעדים. ליקר כחול ניתז סביב, נשפך על חולצה לבנה ונספג במהירות בבד.

אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה, ואז קופאת במקום כשאני רואה את פניו של הזר הגבוה שהתנגשתי בו ולוקח לי רגע להבין שהחצי העליון של הפרצוף שלו מוסתר מאחורי מסכה זהובה ונוצצת בצורת כנפיים. אני פותחת את הפה, ההתנצלות כבר על קצה הלשון שלי, אבל המילים לא יוצאות. אני בוהה בשיער הכהה שלו, בעיניים הירוקות המשגעות שמוקפות בריסים כהים ומעוררי קנאה ובעצמות הלחיים הכי סקסיות שראיתי בחיים.

עיניו פוגשות את עיני והוא נראה המום, אבל לא כועס. "אני כל כך מצטערת," אני מגמגמת לבסוף, ומרגישה מגוחכת יותר ויותר ככל שהשניות חולפות בדממה מוחלטת.

הוא מניד בראשו בחיוך ומושיט יד למגש העץ. שתי גומות חן חמודות מופיעות לו על הפנים וגורמות לו להיראות אפילו יותר מושך. "תני לי לעזור לך עם זה לפני שתעשי עוד נזק, פיה קטנה," הוא אומר, והעיניים שלו נוצצות משעשוע. "אני לא חושב שהמגש הזה בטוח אצלך בידיים." הוא לוקח אותו ממני ומרים אותו מעל הקהל בקלילות ביד אחת, ואז מושיט לי את ידו האחרת. "לאן לקחת את זה?"

הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מהדקת את האחיזה בידו ומושכת אותו לשולחן שלנו, אסירת תודה על העזרה ונבוכה מכדי לסרב.

אדם מחייך ומנופף כשהוא רואה אותי, ואז החיוך נמחק לו מהפנים למראה הזר שנגרר אחרי וידינו השלובות. "רָאיה," הוא אומר ברגע שהמגש מונח על השולחן. "מי זה?"

"לקס." הקול שלו חלק ובטוח, ויש בו שמץ של סכנה שלא היתה שם קודם. השם הזה הולם אותו — שם חזק אבל שובב, מתאים מאוד למה ששפת הגוף שלו משדרת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*