מחוץ לקרח 2 - משחק מכריע

1
מייפל

אני מתעוררת עם חיוך מטופש על הפנים ומחשבות מאוד לא צנועות בראש. היד שלי נשלחת באינסטינקט לצד של ג'ייק במיטה, רק שהצד שלו... ריק.

ריח מתוק של פנקייקים מקבל את פניי כשאני יורדת במדרגות, וג'ייק עומד מול הכיריים במכנסי ריצה בלבד. אני מתקרבת בשקט וגומעת את המראה שלו בלי חולצה. לעזאזל, יש לי חולשה קשה לשרירי הגב שלו.

"אתה תמיד מכין ארוחת בוקר בעירום, סילבר?"

הוא מסתובב אליי בחדות, המבט שלו נדרך ואז מתרכך.

"חשבתי שפנקייקים וחליפה פחות הולכים יחד." חיוך קטן עולה לרגע בזווית הפה שלו ונעלם, אבל אני לא צריכה יותר מזה כדי להישאר חסרת נשימה. זה מה שהוא עושה לי (או שאני מפתחת אסתמה בגיל עשרים וארבע, שזה יהיה מאוד לא נוח, כי אין לי תקציב למחלות רקע כרגע).

אני מתקרבת אליו לאט וצובטת את המותן שלו. אין מה לצבוט, רק שרירים.

"חבל. אם אתה שואל אותי, יתאים לך להסתובב כל היום עם ניחוח מייפל על החליפה שלך."

או־מיי־פאקינג־גאד. זה יצא סליזי מדי.

ג'ייק לא מחייך, אפילו לא מגחך, והלחיים שלי בוערות.

יופי. עכשיו גם מערכת העצבים שלי בוגדת בי, ולא רק הפה הגדול שלי.

"אני חייב לך פנקייקים." הוא מסתובב אל הכיריים ויוצק עוד תערובת למחבת.

"באמת?" אני מכווצת את גבותיי ומנסה להיזכר מתי הוא הבטיח דבר כזה.

"כן, לפני הטיסה לסן חוזה, כשאמרת לי שפנקייקים זה הדבר היחיד שאת מוכנה לקום מוקדם בשבילו. ומכיוון שמצאתי לך דירה, נראה לי שזה הזמן לפרוע חובות לפני שאת עוזבת," הוא אומר את זה בנשימה אחת, עדיין עומד בגבו אליי, בלי להסתכל עליי אפילו.

כל השרירים שלי, כולל אלה שאין לי, קופאים.

"עוזבת?" אני שואלת לאט. אולי שמעתי לא נכון.

בסוף השבוע הוא אמר שיעזור לי למצוא דירה, אבל... מתי הוא הספיק?

"הדירה לא רחוקה מהארנה, בבניין שקט בשכונה ליד פארק. זה יהיה טוב גם בשביל מוקה. היא מרוהטת, המחיר טוב ולא תצטרכי עֲרֵבִים. אקח אותך לשם אחרי העבודה לראות אותה."

אני רוצה לשאול אותו אם יש לי תאריך תפוגה חרוט על המצח ואם שלושה ימים ביחד זה כל מה שהוא הקציב לי, אבל אני נושכת את הלשון. הוא הבטיח פנקייקים, לא עתיד.

אני מפנה אליו את הגב כי אני לא רוצה שיראה את הפנים שלי. הלב שלי בועט בצלעות, או באיזה איבר פנימי אחר, והמבט שלי נעצר על שולחן האוכל. הזר עדיין שם, מונח בדיוק איפה שהנחתי אותו אתמול.

נסעתי אתמול לשוק הסיטונאי לבדוק מה אפשר להשיג לסדרת סרטוני הקיץ שאני מצלמת לעמוד של הקבוצה. פורטלנד קפואה ואפרורית כבר חודשים, וחשבתי שיהיה טוב לרענן את הפיד עם איזה רמז לשמש. חיפשתי פירות ואז עברתי ליד דוכן פרחים. אף פעם לא קניתי זר ואף פעם לא קיבלתי זר. אבל הם היו כל כך יפים.

בערב ערכתי את השולחן הגדול שאף פעם לא השתמשנו בו, הזמנתי אוכל וסידרתי את הפרחים באגרטל. ואז ג'ייק שלח הודעה שהוא תקוע בארוחת ערב עסקית, ובסוף הלכתי לישון לבד.

אני לא יודעת מה חשבתי שיקרה, אבל בטח לא שהוא יסלק אותי בקושי שלושה ימים אחרי שהוא הכניס אותי למיטה.

אני מתיישבת ליד הדלפק, מקווה שהוא יגיד משהו, שיסתכל עליי. אבל הוא לא. הוא הופך את הפנקייקים במחבת, מכבה את הלהבה ומעביר אותם לצלחת. ואז הוא מרים אותה — רק צלחת אחת — וניגש אליי. הוא עומד מספיק קרוב כדי שאוכל להרגיש את החום הקורן מגופו, והלב שלי קופץ בציפייה. אני מרימה אליו מבט, מחכה שיתפוס אותי במותניים, ימשוך אותי אליו, ינשק אותי. משהו. אבל הוא פשוט מניח את הצלחת מולי כמו מלצר. בלי חיוך, בלי פלירטוט.

"תאכלי," הוא מצווה ומצביע על הצלחת. הוא דוחף אותה לעברי, והאצבעות שלו נוגעות בשלי לרגע, מעבירות זרם קל מתחת לעורי. אם הוא הרגיש את זה גם, הוא לא מראה.

הוא מניח לידי גם מזלג, חמאה, שני סוגי סירופ וכוס מים, ומתיישב.

הוא חשב על הכול. זה יכול היה להיות מקסים, אלמלא זה הרגיש כל כך מנוכר. אני חותכת חתיכה, דוחפת אותה לפה, לועסת ובולעת, והיא בקושי יורדת בגרוני. אני מכניסה בכוח עוד חתיכה לפה ומרחיקה את הצלחת.

"זה טעים, תודה. אתה רוצה קצת?"

"אכלתי כבר אחרי האימון," הוא אומר ביובש ומציץ בצלחת המלאה שלי. "אני עולה להתארגן."

אוף. מה קורה פה? עשיתי משהו? אמרתי משהו?

אני מחכה לשמוע את דלת החדר שלו נטרקת ועולה לחדר שלי. אני לובשת ג'ינס וסוודר ורוד בהיר ונועלת את המגפיים החומות שלי. השיער שלי נראה כמו אסון טבע אחרי ששוב נרדמתי איתו רטוב, ואני אוספת אותו לקוקו גבוה בלי להסתכל במראה. הבטן שלי מתהפכת ואין לי שום חשק לבדוק אם אני נראית ייצוגית.

גם הנסיעה למתקן האימונים שונה מהרגיל. השתיקה בינינו צורמת. ג'ייק לא מזכה אותי אפילו במבט אחד במשך כל הנסיעה, ואני מתכווצת במושב ורק בוהה החוצה מהחלון.

אני חייבת לשבור את הקרח.

"ג'ייק, אם תמשיך להתנהג כאילו אני לא כאן, לא תהיה לי ברירה אלא להתחיל לשיר," אני אומרת בקול רגוע, "ואני חייבת להזהיר מראש שהשירה שלי עלולה להיחשב נשק לא קונבנציונלי לפי אמנת ז'נבה."

כלום.

אפילו לא תזוזה בזווית הפה.

"אני רגע מלבדוק לך דופק, לראות אם אתה חי."

הוא נאנח ומעביר יד בשיער. "אני פשוט מנסה להתרכז."

"להתרכז במה? לנסח מחדש את תורת הקוונטים?" הצחוק שלי חלול.

הפעם הוא כן מעיף אליי מבט חטוף. רק שבריר שנייה, אבל ניבט משם משהו, רגע חמקמק של רגש, שאני לא מספיקה לפענח לפני שהוא מחזיר את המבט אל הכביש.

אני נועצת את הציפורניים בבשר הרך של כפות הידיים, בניסיון לא להתפרץ עליו. עומד לי על קצה הלשון לשאול אותו לאן נעלם הג'ייק המתוק של הימים האחרונים, זה שצחק איתי על כל דבר, שחיבק אותי מאחורה במיטה ונישק אותי כאילו אני מרכז היקום שלו.

ג'ייק הסגור והקר, זה ששומר את הקלפים שלו קרוב לחזה, חזר, ולא הייתי צריכה לצפות למשהו אחר. המחשבה הזאת מפלחת את ליבי וקורעת אותו לשניים. אני שוקעת לתוך הכיסא ומניחה את ראשי על החלון הקר.

אין לי את מי להאשים חוץ מעצמי. כמה קל היה להיסחף לתוך אשליה של ביטחון ולהאמין שמישהו אחר יהיה המקום הבטוח שלי. הייתי אמורה ללמוד כבר לפני שנים שרק אני יכולה להיות המקום הבטוח של עצמי.

ג'ייק עוצר לא רחוק ממתחם האימונים, ואני נשארת לשבת. היד שלי כבר על ידית הדלת, אבל אני לא פותחת אותה. חלק קטן בתוכי עדיין מקווה שאולי ברגע האחרון הוא יגיד משהו, יניח את היד על הברך שלי, ימשוך אותי אליו, ינשק אותי, ישפשף את עגיל המייפל שלי, יגיד משהו, יסביר. אבל הוא אפילו לא מסתכל עליי.

אני פותחת את הדלת בשקט ויוצאת, הלב שלי דופק כל כך חזק עד שבית החזה שלי כואב.

"חכי." הקול שלו עוצר אותי רגע לפני שהדלת נטרקת.

אני פולטת את כל האוויר שעצרתי בריאותיי. תודה לאל, הוא חזר לעצמו. הוא מצביע על המושב ואני נכנסת חזרה, מתיישבת וסוגרת את הדלת, מביטה עליו בציפייה.

"אני לא רוצה להשלות אותך, מייפל. אנחנו לא יכולים לעשות את זה." הקול שלו נשבר לשבריר שנייה ומייד חוזר לעצמו.

פאק.

אני בולעת רוק. לא, לא רוק, בולעת גוש עלבון שצורב את גרוני. או שאולי אלה רק הדמעות שלי — הרבה מאוד דמעות.

"אני מצטער. אני צריך להתמקד בקריירה שלי." הוא משפיל מבט אל הידיים שלו.

שום סיכוי שאני בוכה עכשיו. אני ממקדת את כל כוחות־העל הלא קיימים שלי בלי להניד אף שריר בפנים. שום יבבות לא יהיו פה, מייפל, שמעת?

"אפשר לשאול מה השתנה מאתמול?" אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי.

הוא ממצמץ באיטיות, כאילו הוא צריך זמן כדי לחשוב על זה.

"חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון כשהצעתי לך לגור אצלי," הוא אומר לבסוף. "חשבתי שזה יהיה רק ליום או יומיים, עד שתסתדרי. זה היה אמור להיות פשוט, אבל זה לא."

אני פותחת את הפה להגיד שזה אף פעם לא היה אמור להיות פשוט. "רגע. תני לי לסיים." הוא מרים יד ועוצר אותי. "אם זה יתגלה," הוא מצביע על החזה שלו ואז על שלי, "שנינו נפסיד הכול."

העיניים שלו, שרק אתמול הרגשתי שהן באמת רואות אותי, נראות עכשיו קרות ומרוחקות. תחושת קור מזדחלת מתחת לעור שלי וגורמת לצמרמורת בגופי. העור שלי סומר ואני מחבקת את עצמי.

"אני צריך להיות המבוגר האחראי. את מבינה?"

"מבינה מה? שאני הילדה הלא אחראית שלא מסוגלת להבין מה ההשלכות של הבחירות שלה?" הקול שלי עולה.

"לא. זה לא מה שהתכוונתי." הוא משפשף את הרקות שלו בתנועה שאני כבר מכירה. "זה לא היה בתוכנית שלי. את לא היית בתוכנית שלי." קולו מפציר בי להבין, אבל הוא רק פוצע עמוק יותר את ליבי. "אני צריך להתמקד בקבוצה, להגיע לפלייאוף," הוא ממשיך, "ואני צריך להיות הוגן כלפייך. מגיע לך מישהו שיודע מה הוא רוצה מעצמו ויכול לתת לך את מה שאת רוצה וצריכה, וכרגע אני לא האיש הזה."

אני רוצה לצרוח ולהגיד לו שהוא טועה, שהוא כן האיש הזה, אבל אני לא יכולה, כי אני יודעת שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אני מחפשת בעיניים שלו צל של כאב, חרטה או פגיעות, אבל כלום. הן ריקות. והכי גרוע — אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו באמת, כי הוא צודק.

אבל אני כן כועסת. כועסת על עצמי שנתתי לזה לקרות ושהאמנתי לרגע שיש לנו סיכוי. חשבתי שאני יודעת לשמור על עצמי יותר טוב.

אני ממצמצת כמה פעמים ברצף, מרחיקה את הדמעות העקשניות. היד שלי רועדת כשאני שולחת אותה לידית הדלת, אבל אני מחזיקה את עצמי זקופה. "אני מבינה," הקול שלי חלש אבל יציב. "אתה לא תראה אותי יותר בבית שלך. תוכל להוריד אותי מרשימת המטלות שלך."

אני מסתובבת לצאת, אבל הוא תופס לי את היד. "את יודעת שזה לא ככה."

"אני אשן אצל נטשה." אני לא באמת מתכוונת לישון אצל נטשה, אבל זה כבר לא עניינו.

"טרולית, לא, אל —"

"אל מה?" אני קוטעת אותו ומנערת את היד שלו ממני.

הוא פותח את הפה להגיד משהו, משנה את דעתו ומנענע את הראש.

הוא נושם עמוק, ועיניו סורקות את פניי. מה שזה לא יהיה שהוא מחפש שם — הוא לא ימצא. אני חוסמת את ההשתנקות שעומדת להתפרץ מהחזה שלי ואוטמת את מבטי.

"אשלח לך את הפרטים של הדירה," הוא אומר ביובש.

שום סיכוי שזה יקרה.

כשאני לא עונה, הוא מהנהן לעצמו פעם אחת. אני לא בטוחה אם הוא מפרש את השתיקה שלי כהסכמה או כהתעלמות, אבל אני לא נשארת לברר.

 

2
ג'ייק

היא יוצאת מהרכב בלי להגיד מילה.

אני נשאר במושב הנהג, היד שלי עדיין על ההגה, מסתכל איך היא מתרחקת בכתפיים זקופות. כשהיא נעלמת מעבר לפינה, אני עוצם עיניים ומניח את המצח על ההגה.

לא הייתה שום ארוחת ערב עסקית אתמול, פשוט לא הייתי מסוגל להגיע הביתה ולראות אותה שם, מחייכת, רגע לפני שאני שובר לה את הלב.

ניסיתי לשכנע את עצמי כל הלילה שאני עושה את זה לטובתה, שאני מגן עליה.

שקר, שקר, שקר.

הגנתי רק על עצמי.

יש שלב שבו אתה מבין מי האנשים שנשארים איתך, והוא מוקדם יותר ממה שחושבים. כשהיא יצאה מהרכב והסתכלה עליי בפעם האחרונה, ראיתי את הרגע שבו היא הבינה את זה. ולעזאזל, זה הרגיש כמו אגרוף בבטן.

כל מילה שאמרתי הבוקר נחרטה לי בראש. ההבעה הפגועה והנבגדת שעלתה על פניה, גלויה עד כאב, עדיין צורבת את החזה שלי.

אני מהדק את האצבעות על ההגה. הריח שלה עדיין ממלא את הרכב, ואני עוצם עיניים ושואף אותו פנימה. רציתי להגיד לה שהיא לא יוצאת לי מהראש. לא כשאני מתעורר, לא באימונים, לא בעבודה, לא כשאני מנסה להירדם. שהיא פשוט שם, כל הזמן. רציתי לגעת בה, לחבק ולהגיד שאשמור עליה תמיד. אבל במקום זה פשוט הסטתי את המבט.

אני מחנה ונכנס לבניין. בדרך כלל אני עולה במעלית, אבל בלי לחשוב אני פונה למדרגות. הצעדים שלי כבדים, והרגל הפצועה מאותתת לי שאימצתי אותה יותר מדי השבוע כבר באמצע הדרך.

במשרד אני זורק את התיק בפינה ושוקע בכיסא. ננסי נכנסת כמה דקות אחר כך עם כוס קפה ביד, מניחה אותה על השולחן ויוצאת בלי להגיד כלום. אני מרים את הכוס ולוגם לאט. הלשון שלי נצרבת מהחום. מגיע לי.

***

אחרי שעתיים של בהייה חסרת מטרה במסך שלי, אני פוגש את לורן סטרונג בבית קפה קטן, לא רחוק מהמשרד שלה.

"אני פה מסיבה אחת, ג'ייק," היא ניגשת ישר ולעניין כשאני מתיישב מולה. "אני אוהבת הוקי, אני מחבבת את ריצ'רד ואני מעריכה אותך בתור מנהל הקבוצה."

המבט שלה משוטט רגע סביב, אולי כדי לוודא שאין מישהו מוכר בסביבה. אני מנצל את ההפוגה ובוחן אותה. היא נראית בשנות החמישים שלה, לבושה באלגנטיות פשוטה, השיער השטני־בהיר שלה אסוף בתסרוקת מתוחה, ושפתיה צבועות בליפסטיק אדום בוהק.

אני חושב שהיא מיודדת עם ריצ'רד. שמעתי את השם שלה יוצא מהפה שלו כמה פעמים, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אם זה נכון, אני די בטוח שהאריס לא ידע על הקשר הזה כשהוא שלח לה את הסרטון. מבחינתו, היא בסך הכול כתבת רכילות מוכרת.

או שאולי הוא כן ידע, ובגלל זה הוא שלח את זה דווקא אליה? האגו שלו בחיים לא היה מוותר על ההזדמנות לשלוח את זה לעוד כתבים. מה שאומר שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע שהיא לא תפרסם את זה מייד, הוא פשוט נתן לי זמן להחליט אם להרוס לעצמי את הקריירה או לחזור אליו מושפל. והוא הצליח. הבן זונה הזה הרס את הדבר הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון.

על מי אני עובד, לעזאזל? זה לא הוא שהרס את זה. זה אני. רק אני.

אני מביט בנקודה רחוקה מאחורי הכתף שלה, נותן לרעש מכונות הקפה למלא את השתיקה ומנסה להדוף את הרגש העוצמתי שתוקף אותי. התחושה הפולשנית הזאת, שמישהו נכנס בלי רשות למקום פרטי כל כך, לרגע אינטימי ששייך רק למייפל ולי, חודרת לעצבים החשופים שלי.

"ריצ'רד סומך עליך. לא שלחתי את הסרטון לאף אחד במערכת. אבל זה תלוי בך. תטפל בזה, ואני לא אצטרך לעשות את זה."

אין איום בקול שלה, וגם לא התחנפות, רק שורה תחתונה. אכפת לה מהמועדון ואכפת לה מריצ'רד.

"אז למה את פה?"

"כי רציתי לראות את הפנים שלך כשאתה אומר את זה," היא מישירה אליי מבט.

"אומר מה? מה בדיוק את מצפה לשמוע, לורן?"

"שזאת הייתה טעות. שאתה מבין את ההשלכות. שאתה לא עוד גבר בעמדה של כוח שמנצל אישה צעירה ופגיעה."

הגוף שלי נדרך.

זין! אני לא כזה!

היא לא תהפוך אותי למה שהיא מנסה לרמוז שאני.

"זה לא מה שקרה," אני מסנן מבעד לשיניים חשוקות במבט תקיף.

"אתה לא חושב שזה בדיוק מה שכל גבר בעמדה שלך היה אומר?"

היא מקישה באצבע על השולחן בקצב קבוע, כמו מטרונום, שקוטע את חוט המחשבה שלי.

"אני מריחה מניפולציות מקילומטרים, ג'ייק."

"אל תלכי לשם, לורן." הקול שלי רועם באזהרה. בו זמנית, תחושה מעיקה הופכת את הקרביים שלי. זה לא רק כעס. זה כעס שנלחם בבושה, בהלה שמחלחלת דרך שכבות ההגנה שלי.

לורן שותה את הלגימה האחרונה בקפה שלה ומקישה עם הציפורניים שלה על שולי הכוס במקצבים שונים. עכשיו זה נשמע כמו קוד מורס. זאת שיטת עינוי חדשה להוציא ממני הודאה באשמה?

אני נשען קדימה, משלב אצבעות על השולחן ולוחץ אותן חזק עד שהציפורניים שלי ננעצות בבשר ומשאירות סימן.

"אל תתבלבל, ג'ייק. אתה זה שהלכת לשם," היא יורה. "אני רק מוודאת שאתה לא מתכוון להעמיד פנים שאתה הקורבן."

הלסת שלי קופצת בעצבנות והדופק שלי מעלה הילוך. היא נועצת בי מבט מאיים בזמן שאני שוקל את התשובה, ואז נפלט ממני צחוק יבש, בלי שמץ של הומור. "מתי הפכת ללוחמת צדק, לורן? דוברת של זכויות נשים? מעניין לשמוע על אתיקה ממישהי שמתפרנסת מהשפלה של אחרים."

היא נשענת לאחור, משלבת ידיים על החזה ונראית כמעט משועשעת מההתפרצות הקטנה שלי. "אם באמת הייתי כזאת, לא הייתי כאן עכשיו. במקומך, הייתי מעריכה את זה קצת יותר."

"אז את אמורה לדעת יותר מכולם שדברים לא תמיד כמו שהם נראים."

אנחנו מתחילים קרב מבטים. אף אחד לא ממצמץ. אף אחד לא מסיט את המבט. ופתאום צץ בי ספק. אולי מייפל סמכה עליי, אבל אני הייתי צריך לדעת טוב יותר. לי היה כל הידע, הניסיון והכוח כדי לא לתת לזה לקרות — ולא השתמשתי באף אחד מהם.

אני נשבר ראשון. העיניים שלי יורדות לכלי המתכת שעל השולחן, מלא שקיות סוכר שתחובות בו בלי סדר.

כל דבר שאגיד עכשיו יישמע כמו תירוץ. אני יודע את זה.

אני נאנח וכתפיי נשמטות בתבוסה.

"אני יודע שפישלתי," אני אומר בשקט, כמעט לעצמי. הראש שלי מתרומם לאט, והעיניים שלי שוב פוגשת את שלה. הפעם הן קצת רכות יותר.

"אני יודע בדיוק איך זה נראה ואני לא מתכוון לייפות כלום," אני בולע רוק ומרגיש את השריר בלסת מתהדק. "אני לוקח אחריות על הכול, אבל..." אני עוצם עיניים לרגע. "אין לי הסבר לזה. פשוט — איתה זה לא דומה לשום דבר אחר. לא הכרתי אף אחת כמוה."

העיניים של לורן סורקות את הפנים שלי, כאילו מנסות להבין עד כמה אני מדבר בכנות.

היא מהנהנת פעם אחת וקמה. "אני לא הולכת לפרסם את זה. אבל תזכור, ג'ייק, שמי שנמצא בעמדת כוח לא מקבל את הפריווילגיה להיות מעל החוק. תוודא שהילדונת לא תהיה זאת שתשלם את המחיר."

ברגע שהיא יוצאת מבית הקפה, אני שולח הודעה להאריס.

***

האריס נכנס למשרד שלי אחרי האימון. אני קם מהכיסא, מתקרב אליו ומצביע על הטלפון שבידו. הוא מקמט את המצח, מהסס לרגע, ואז מושיט לי את המכשיר. אני יוצא בלי לומר מילה ומניח אותו על השולחן של ננסי, שלא נמצאת שם, וסוגר אחריי את הדלת כשאני חוזר. אני לא לוקח סיכון שהוא יקליט אותי.

החיוך הקטן והזחוח שלו מבצבץ כשאני נעמד מולו, ואני רוצה למחוק לו אותו מהפרצוף.

"האריס, תקשיב טוב," אני מדבר בטון שבו אני סוגר עסקאות, "אנחנו סוגרים את הסיפור הזה עכשיו. אתה מחזיר את מוקה למייפל, לא מתקרב אליה יותר ומתאפס על עצמך. תוכיח את עצמך ותישאר בקבוצה."

"ומי אתה שתגיד לי מה לעשות? אה, נכון... אתה זה שתזיין את האקסית שלי על הקרח מול כולם כדי ללמד אותי לקח." הוא מחייך בבוז. "ממש הראית לי מה זה, אה?"

כל השרירים שלי מתקשחים והלסת ננעלת כל כך חזק שאני לא מצליח להוציא מילה. אבל אני בולע את הטעם המר. אני לא פה להתחנן, אני פה להזכיר לו שהוא כלום בלי הקבוצה.

"טרולית, הא?" הוא מוסיף בגיחוך כשהוא לא מצליח להוציא ממני תגובה. "איזה שם חמוד. אתה רומנטיקן חסר תקנה, סילבר."

אני לוקח צעד קדימה, קרוב מספיק כדי להריח את הזיעה שלו מהאימון. "אם אני נופל, אתה נופל איתי." הכתפיים שלו נדרכות בתנועה כמעט בלתי מורגשת, אבל אני לא מפספס אותה. "אתה יכול לבדוק לבד כמה שנות מאסר מקבלים על סחיטה באיומים. ושיהיה לך ברור — אם תמשיך לשחק כאילו אתה בחוג גלגיליות, גם מי שיחליף אותי לא יחשוב פעמיים לפני שיזרוק אותך. אני לא חושב שאתה טיפש מספיק כדי להרוס לעצמך את החיים, האריס."

החיוך שלו נעלם. "ואני לא חשבתי שאתה מספיק טיפש כדי להרוס לעצמך את הקריירה בשביל כוס של בחורה, אבל כנראה שכולנו טועים."

"תבחר." הקול שלי נמוך, מבהיר לו שאני לא משחק משחקים. "אתה יכול לשכוח מהסרטון ולהישאר בקבוצה, או שאתה יכול לעוף מהמשרד שלי."

העיניים שלו בוחנות אותי ואני לא ממצמץ. הוא לא שונא אותי עד כדי לקיחת הסיכון לפוצץ את זה. הוא רוצה להישאר בליגה, בטח עם המשפחה שלו שנושפת בעורפו. הוא יעשה מה שצריך כדי להישאר.

"אז מה, אתה רוצה שנהיה חברים עכשיו?" החיוך הקטן שלו לועג לי, והוא נעמד בפישוק רחב כאילו הוא עדיין שולט בסיטואציה, אבל אני לא מפספס את הרעד בקולו.

"לא. אני רוצה שתתרחק ממייפל, תחזיר לה את מוקה, תתחיל להזיז את התחת שלך על הקרח," אני לא מזיז שריר בפנים, "ותשמור את כל הסיפור הזה לעצמך."

הוא בוחן אותי רגע ארוך ובסוף מהנהן ויוצא. אני מחזיק את עצמי עוד עשר שניות ואז מוציא את כל האוויר שהחזקתי בריאות ומתיישב. הדופק שלי עדיין מהיר, אבל זאת הפשרה הכי טובה שהצלחתי להשיג.

עכשיו נשאר לי רק להוציא את מייפל מהחיים שלי. אני רק מקווה שהשיחה של הבוקר הייתה ברורה וכואבת מספיק כדי לגרום לה להתרחק ממני, למרות שאני מת שהיא תישאר. יותר ממה שאי פעם רציתי משהו.

רק המחשבה על זה מכווצת לי את הלב ושורפת אותי מבפנים, כאילו מישהו נתן לי אגרוף לריאות והשאיר שם שקע. הקול שלה ממשיך להדהד לי בראש, שקט ושבור. והעיניים שלה ברכב, כשהסתכלה עליי עם כל הפגיעות הזאת, לעזאזל, הן הצליפו בי כמו רצועת עור על גב חשוף. אני לא יודע אם אני רוצה לברוח ממנה או פשוט להפסיק להרגיש. אני אפילו לא זוכר מתי הרגשתי ככה.