הזאבים של ונקובר 2 - מלחמות על הקרח

1

ראיין

"שיט," אמרתי בשקט והבטתי בייאוש במסך המחשב הנייד. הייתי בבית קפה וניסיתי להגיש את הקבלות שלי לפרנק, רואה החשבון שלי, שאיים לפטר אותי כלקוח אם לא אשלח לו פירוט מדויק של ההוצאות שהיו לי. הצלחתי להיות במעקב, אבל עכשיו הקובץ שעבדתי עליו נעלם, ולא הצלחתי למצוא אותו. נשענתי לאחור בכיסא ושפשפתי את הפנים בתסכול. חשבתי שכל המטרה ברואה חשבון הייתה שהוא יתעסק בכל הדברים האלה.

"מִזערת את החלון בטעות. זה הכול," נשמע קול רך משמאלי.

הסתכלתי הצידה. בחורה פאנקיסטית קטנה הסתכלה על המסך שלי. שערה השחור הקצר והפרוע היה תחוב מאחורי האוזן שלה, שקושטה בכמה פירסינגים. היא ענדה חישוק עדין וכסוף על האף הקטן שלה, ויכולתי לראות שעיניה הכחולות הגדולות היו מאופרות בכבדות בזמן שהיא ניסתה לא ליצור איתי קשר עין.

"את יודעת איך לפתוח את זה?" שאלתי. היא לא נראתה כמו מישהי שידעה לעבוד עם מחשב, אבל הייתי נואש.

היא רכנה לעברי, לחצה על כמה מקשים, והתוכנה שלי חזרה. בהיתי במסך בתדהמה, ואז הסתכלתי עליה. "תודה."

הראש שלה כבר היה מורכן מעל ספר בלוי שהיא קראה. כתפיה הצנומות מתחת לחולצה המשובצת התרוממו קצת, אבל חוץ מזה, היא לא התייחסה אליי.

נשמתי עמוק. זה יכול היה לקרות רק בוונקובר. אנשים בעיר הזאת פעלו כל אחד לפי החוקים שלו. הכול נראה אפשרי בכל מה שקשור לסגנון אישי. המשכתי לעבוד.

אלוהים, שנאתי לעבוד על המחשב. זו הייתה אשמתי. קריסטה, הסוכנת שלי, הציקה לי במשך חודשים לשכור עוזר אישי, אבל החיים שלי היו עמוסים בטירוף. בהתחלה, זה היה בגלל משחקי הפלייאוף, וכשהעונה הסתיימה, גייסו אותי לזאבים של ונקובר בליגת ההוקי הלאומית. הכול היה כאוס אחד גדול — הייתי צריך לארוז את החיים שלי, להיפרד מהקבוצה הקודמת ולמצוא מקום חדש לגור בו. קיבלתי את המפתחות לדירה שלי ואת הארגזים באותו היום שבו הייתי צריך להגיע לאימון הראשון עם הקבוצה החדשה. עם אימוני הפגרה, אימוני הכושר, הניסיונות להכיר את החברים החדשים לקבוצה וטיפול בכל מיני עניינים אחרים — כמו טפסים של משאבי אנוש ושינוי חשבונות הבנק שלי — לא היה לי זמן לשום דבר חוץ מהדברים ההכרחיים.

"אבל זו הסיבה שעוזר אישי יעזור לך. כל הדברים האלה שמעסיקים אותך ולא מאפשרים לך לחפש עוזר הם בדיוק הדברים שתוכל לתת לו לעשות," אמרה קריסטה אתמול כשנפגשנו לארוחת ערב. "אני אקבע בשבילך כמה ראיונות."

אם זה אמר שמישהו אחר יארגן את הקבלות שלי, לא הייתה לי כוונה להתנגד.

"שיט," אמרתי כשהתוכנה שוב נעלמה. חרקתי שיניים בתסכול. העפתי מבט אל הפאנקיסטית הקטנה, שהמשיכה לקרוא בריכוז.

"היי", אמרתי.

כלום. היא אפילו לא הרימה את הראש.

"היי, האקרית," אמרתי שוב.

היא אפילו לא הרימה את המבט מהספר שלה. "תגרור את העכבר למטה. שורת האפליקציות שלך מוסתרת."

"שורת אפליקציות?" שאלתי וניסיתי להזיז את העכבר עם משטח המגע של המחשב הנייד. כלום.

היא הרימה את הראש ונעצה בי מבט. עיניה הכחולות המחשמלות הפתיעו אותי. "כל האפליקציות שלך נמצאות בתחתית המסך. וכשאתה ממזער את החלון שלך, הוא נמשך למטה לשורה הזו."

"אני רוצה שהתוכנה שלי תיפתח שוב."

הבעת פניה הייתה תערובת של הלם ופליאה. "הרגע אמרתי לך איך לפתוח אותה."

"את יכולה להראות לי?" הרמתי את המחשב הנייד שלי לעברה. יכולתי לראות לפי המבט שלה שהיא חשבה שאני אידיוט עלוב וטיפש מכדי להשתמש במחשב נייד, אבל בסופו של דבר, באנחה מוגזמת, היא משכה את המחשב קרוב יותר אליה והזיזה את העכבר.

"אני אשנה את ההגדרות של שורת האפליקציות שלך כדי שהיא תופיע כל הזמן."

"מה שתגידי." עדיין לא היה לי מושג על מה היא דיברה.

היא הרחיקה את המחשב בחזרה והצביעה על המסך עם ידה הקטנה. הציפורניים הקצרות שלה היו צבועות בלק שחור שהתקלף. "רואה את הנקודות האלה בפינה, כאן למעלה? הנקודה הצהובה ממזערת את החלון. כשאתה עושה את זה, החלון יגיע לכאן. רק תלחץ על זה כדי לפתוח שוב את התוכנה." היא הדגימה לי.

"וואו, את טובה בזה."

"זה נקרא פתיחה וסגירה של תוכנה. זה די בסיסי."

"תודה." משכתי את המחשב הנייד בחזרה אליי בחוסר רצון. "אני מעריך את העזרה שלך."

היא גיחכה. "טוב, אם אנחנו כבר מדברים על זה, אתה משתמש בתוכנה שלך לא נכון."

"תוכנת המיסים שלי?"

"כן," היא אמרה בקצרה, וכבר חזרה להתרכז בספר שלה.

"מה את יודעת על זה?"

"מספיק כדי להגיד לך שאתה משתמש בה לא נכון."

"תצטרכי להיות יותר ספציפית."

"אתה במסך הלא נכון. אתה מזין את הקבלות שלך כהכנסה חייבת במס, כשאתה אמור להזין אותן כזיכויי מס פדרליים שלא ניתנים להחזר."

בהיתי בה, המום לחלוטין. "איך לעזאזל את יודעת את זה?"

היא שוב הסתכלה עליי בהפתעה. "איך אתה לא?"

"לא, ברצינות. את רואת חשבון?"

גיחוך. "לא."

"את יכולה להראות לי?"

היא קירבה אליה את המחשב הנייד. "למדתי חשבונאות בכיתה י'."

"למדת את זה בכיתה י'?" בחנתי אותה מקרוב. היא נראתה צעירה, והייתה קטנה. כל כך קטנה. היא כבר סיימה תיכון? הדבר האחרון שהייתי צריך היה אבא כועס שיאשים אותי שהתחלתי עם הבת שלו. "הממ, סיימת כבר תיכון?"

"אתה סיימת?" היא ענתה.

טוב, זה הגיע לי. "את מעל גיל שמונה־עשרה, נכון?"

האצבעות שלה הפסיקו להקליד, והיא הסתכלה עליי בעוינות תוקפנית. "אני לא אשכב איתך אחרי שאעזור לך."

הרמתי את הידיים. "היי, בכלל לא התכוונתי לזה."

היא גלגלה עיניים ונענעה את הראש. "פשוט תפסיק להתנהג כמו מטרידן."

מטרידן? אם לא הייתי המום כל כך, הייתי צוחק. בעולם שלי, כמעט הייתי צריך להרחיק את הנשים עם מקל ההוקי. נראה שבחורות פאנקיסטיות לא התעניינו בהוקי. "אני לא רוצה שאבא כועס ייכנס לכאן ויצעק עליי שאני מדבר עם הבת הקטינה שלו. זו הייתה הכוונה שלי."

היא הפסיקה להקליד לרגע, אבל לא הסתכלה עליי. "אל תדאג לגבי זה."

"אוקיי. אני הולך להביא עוד קפה. אני יכול להביא לך משהו?"

שתיקה ארוכה. "לא, תודה."

"ברצינות, תני לי להביא לך משהו לשתות. רוצה מים, מיץ, או משהו? זה המעט שאני יכול לעשות."

עיניה הכחולות שוב התבוננו בי, והמבט בהן היה מהוסס. "אולי... שוקו חם?"

הבחורה הזאת הייתה רצף של הפתעות. ציפיתי שהיא תשתה קפה שחור ואלכוהול חזק. שוקו חם לא התאים לכל התדמית שלה ששנאה את העולם.

"בטח."

הלכתי לדלפק מעבר לפינה ועמדתי בתור. לקח לי כמה רגעים להבין שלא יכולתי לראות אותה, או את המחשב הנייד שלי. לא היה לי אכפת. אם היא רצתה לגנוב אותו ולברוח, זכותה. שנאתי את המחשב המחורבן הזה. למען האמת, אם היא הייתה גונבת אותו, זה כנראה היה מספק לי תירוץ לרואה החשבון שלי.

"איך אני יכולה לעזור?" שאלה הבריסטה.

"אני אקח קפה ושוקו חם."

"להוסיף קצפת?"

האם הבחורה הפאנקיסטית אהבה קצפת? לא היה לי מושג. "בטח, למה לא?"

היא רכנה קרוב יותר כדי ללחוש. "אני מצטערת להטריד אותך, אבל אתה ראיין פרקר?"

הסתכלתי על הבריסטה הנבוכה בפעם הראשונה. אחת נוספת עמדה מאחוריה.

שיט.

רכנתי. "כן. אבל אני כאן רק כדי לשתות קפה כמו כל לקוח אחר."

במילים אחרות, אל תעשי עניין.

"אני יכולה לקבל את החתימה שלך?"

"בטח." לקחתי את העט שהיא הושיטה לי וחתמתי על מפית נייר. הייתי חייב לסיים עם זה לפני שכולם בבית הקפה יגלו מי אני. מהר מאוד גיליתי שהאנשים בוונקובר מטורפים על הוקי כמו עיירה קטנה בססקצ'ואן. הם אוהדים נאמנים וחסרי רחמים שמתייחסים לחברי הקבוצה שלהם כמו לבני מלוכה.

"כמה זה יצא?"

"זה על חשבון הבית."

הכנסתי שטר של עשרים דולר לצנצנת הטיפים שלה. "תודה."

"אני אביא לך את ההזמנה."

"תודה."

כשחזרתי לשולחן, הפאנקיסטית המשיכה לעבוד מול המחשב הנייד שלי. התיישבתי לידה.

"אני רק מוסיפה לך קטגוריות."

"אוקיי." נזכרתי במעורפל שפרנק דיבר על דברים כאלה.

היא העיפה מבט בקופסת הנעליים של הקבלות. "תמיין אותן לפי סוג — רפואי, נסיעות, דיור, מעבר דירה וכל השאר."

הבריסטה הופיעה ליד השולחן שלנו. "בשביל מי השוקו החם?"

"בשבילה."

"אה," אמרה הבריסטה ולא הצליחה להסתיר את ההלם בקול שלה כשהסתכלה על הבחורה שישבה לידי. "אני... אוקיי."

היא הניחה את המשקאות שלנו. כשהתרחקה, שאלתי, "את באה לכאן הרבה?"

היא המשיכה להתבונן במסך בעקשנות. "יש כאן שירותים נקיים."

"אה," אמרתי. לא היו שירותים נקיים בכל בתי הקפה?

"פשוט תמיין את הקבלות שלך, בסדר?"

"אוקיי."

עבדנו יחד בשקט. אחרי שמיינתי, הקראתי לה אותן בזמן שהיא הקלידה. הגענו לאמצע הקופסה, וזה היה נס אמיתי מבחינתי, עד שהיא הרימה את המבט בבהלה.

"אני חייבת ללכת," היא הזיזה את המחשב הנייד שלי בחזרה אליי ולבשה את מעיל העור הקטן והבלוי ביותר שראיתי אי פעם.

"את עוזבת אותי?" נשמעתי מבוהל בדיוק כמו שהרגשתי.

"אני צריכה לתפוס את האוטובוס." היא הסתובבה כדי ללכת.

בלי לחשוב, שלחתי יד ואחזתי בזרועה. היא הייתה דקיקה בידי הענקית, כמו בובה. היא משכה חזק, ומייד שחררתי אותה.

"מה אתה עושה?" היא נעצה בי מבט, והזעם בהבעת פניה היה אמיתי.

"סליחה," אמרתי. "לא התכוונתי לגעת בך."

"מה?"

"אני אשלם לך," מיהרתי לומר. "כדי שתעזרי לי."

"כמה?"

"אה... עשרים דולר."

נראה היה לרגע שהיא מתפתה להסכים, אבל היא נסוגה. "אני לא יכולה. אני חייבת ללכת כדי לא לאחר."

"אני אתן לך חמישים דולר אם תעזרי לי, ואז אסיע אותך לאן שתצטרכי." חייכתי אליה את החיוך הכובש ביותר שיכולתי. בדרך כלל, נשים היו מתמוססות בגללו, אבל במקרה שלה, היא הסתכלה עליי כאילו הייתי לכלוך שנדבק לסוליה של מגפי הדוקטור מרטין המרופטים שלה.

"את מתכוונת לגרום לי להתחנן?" ניסיתי להשתמש בחיוך נוסף.

היא בהתה בי באדישות. "עשרים דולר לעשרים דקות. ואתה משלם לי מראש."

אוקיי. שלפתי שטר של עשרים דולר והנחתי אותו על השולחן.

היא התיישבה בחזרה. "בוא נזדרז. אני לא יכולה לאחר."

כמעט סיימנו לעבור על כל הקבלות בקופסה כשלפתע היא צעקה, "אוי, לא!"

"מה?"

היא קמה, תלתה את המעיל שלה על כתפיה ומשכה את תיק הגב שנח מתחת לרגליים שלה. "עברו ארבעים דקות. אני אאחר."

"תירגעי," קמתי וזרקתי את הקבלות שלי לקופסה. "אני יכול לקחת אותך לאן שתרצי."

"אמרתי לך שאני לא יכולה לאחר," היא נשמעה מיוסרת. "תזדרז."

לקחתי הכול ויצאתי אחריה.

התנעתי את רכב השטח שלי. "תגידי לי לאן את צריכה ללכת."

"מזרח הייסטינגס, שדרת גוֹר."

"את יכולה לכוון אותי?"

"תעשה פניית פרסה. תישאר ברחוב הזה ואז תחצה את הגשר."

הרגשתי רע. לא היה לי מושג לאן היא מאחרת, אבל זה הסעיר אותה בבירור. היא ישבה כפופה במושב לידי וכססה את ציפורן האגודל שלה. נסעתי מהר ככל שיכולתי ועברתי ברמזורים צהובים.

"תפנה כאן בהייסטינגס," היא אמרה.

איפה לעזאזל היינו? כל הרחוב היה מלא בנזקקים ובחסרי בית. אנשים שכל החפצים שלהם היו דחוסים בעגלות קניות חלודות. אנשים צעקו. שני גברים רבו בפינה. אחרים היו מסוממים עד שנראו כמו זומבים בזמן שהסתובבו ברחובות.

"את בטוחה שאת רוצה להיות כאן?" אמרתי והאטתי את הרכב.

"תעצור כאן," היא אמרה, פתחה את הדלת עוד לפני שהספקתי לעצור לגמרי וטרקה אותה. עצרתי קרוב למדרכה וצפיתי בה כשחצתה את הרחוב בריצה, פילסה את דרכה בין רכבים מתקרבים והתחמקה ברגע האחרון ממשאית לפני שעלתה בריצה במדרגות של כנסייה. היא נעצרה בראש המדרגות, ונראה כאילו היא צלצלה בפעמון. אחרי כמה רגעים, גבר פתח את הדלת ודיבר איתה. משהו הרגיז אותה בשיחה ביניהם. הוא רכן, טפח על כתפה ולאחר מכן נכנס בחזרה פנימה וסגר את הדלת.

היא נשארה לעמוד במקום, בודדה וקטנה, ופשוט הסתכלה על הדלתות הסגורות. אחרי כמה רגעים, היא הסתובבה בתבוסה והתחילה לרדת במדרגות. היא הרימה את הכובע של הסווטשרט שלה, שילבה את זרועותיה והתחילה ללכת לאט לאורך הרחוב, הרחק ממני.

"מה את עושה?" שאלתי בקול, וזה היה הרגע שבו ראיתי את השלט.

מקלט לחסרי בית של הכנסייה המאוחדת. הדלתות נסגרות בשעה 20:00.

בהיתי בשלט, המום לגמרי. הפאנקיסטית ניסתה להיכנס למקלט לחסרי בית? גרמתי לה לאחר, ועכשיו הוא היה מלא או סגור.

בלי לחשוב, יצאתי מהרכב, חציתי את הרחוב ורצתי אחריה. בכלל לא הייתי צריך להתאמץ כדי להדביק את הקצב שלה.

טפחתי לה על הכתף, והיא הגיבה כמו חיית פרא.

"אל תיגע בי," היא צרחה, אבל נעצרה כשזיהתה אותי.

פסים שחורים של איפור הכתימו את פניה. שיט. הפאנקיסטית בכתה.

"למה לא אמרת לי לאן את הולכת?" שאלתי.

"כי זה לא עניינך."

המשכנו לעמוד במקום והסתכלנו זה על זה. פאק, זה היה דפוק.

"אין להם מקום?" לא הצלחתי לחשוב על שאלה אחרת לשאול.

"הם סוגרים את הדלתות בשעה שמונה, בלי יוצא מן הכלל."

"זה מגוחך," אמרתי. לא הצלחתי אפילו לעבד את הסיטואציה. מי שהה במקלט לחסרי בית? לא היו לה חבר או חברה עם ספה שהיא יכלה לישון עליה? איפה המשפחה שלה? זה היה לי זר כל כך, שלא ידעתי אפילו איך לפתור את זה.

היא משכה בכתפיים ויישרה אותן. "מה שתגיד."

היא הסתובבה והתחילה ללכת, שפופה וקטנה. איך לעזאזל נכנסתי לבלגן הזה?

"תני לי לעזור," קראתי לעברה.

היא הסתובבה והסתכלה עליי. "אני לא צריכה את העזרה שלך."

רציתי להאמין לשקר שלה. רציתי לצאת מהרחוב המסריח ולחזור לחיים שלי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. זה לא נראה נכון. "מה את מתכוונת לעשות?"

"למצוא דיינר שפתוח כל הלילה ולסיים את הספר שלי."

"אין מקום אחר שאת יכולה ללכת אליו?" לא הייתי מסוגל לומר את המילה מקלט.

"המקומות האחרים לא בטוחים. לא אצליח להירדם."

מה לעזאזל?

נשמתי עמוק. האם החיים שלי לא היו מסובכים מספיק? באמת הייתי צריך לעשות את זה? יכולתי ללכת משם במצפון נקי? המבט החמור של אימא שלי עלה במחשבותיי. היו אנשים שדאגו שאלוהים ישפוט את המעשים שלהם, אבל אימי הייתה ההכוונה המוסרית שלי. היא תמיד עשתה את הדבר הנכון, לא משנה אם זה היה נכון עבורה או לא. והיא בהחלט לא הייתה נותנת לפאנקיסטית ללכת.

ניסיתי שוב. "זו אשמתי. תני לי לעזור."

היא גלגלה עיניים, אבל נראתה עצובה כל כך שזה כמעט הרס אותי. "מה? אתה מתכוון להזמין אותי לישון על הספה שלך?"

היססתי. לשבריר שנייה. כל אחד במצב שלי היה מהסס. אבל היא אפילו לא נתנה לי הזדמנות להגיב לפני שהנידה בראשה בתקיפות. "לא משנה. ככה חשבתי."

היא התרחקה שלושה צעדים, ודיברתי בלי לחשוב. "יש יותר משלוש מאות ערוצים בטלוויזיה בגודל שבעים ושניים אינץ' בבית שלי, ואני יכול להזמין פיצה. הספה שלי כולה שלך הלילה, אם את רוצה."

מה לעזאזל חשבתי לעצמי? ברצינות? לא היה לי זמן או אנרגיה לשטויות האלה. למה לא הצעתי לה כמה מאות דולרים כדי שתישן בבית מלון?

היא עמדה במקום במשך רגע ארוך כשגבה אליי. "איזו פיצה?"

היו לי לפחות חמש מאות דולר בכיס. יכולתי לתת לה אותם ולהסיע אותה למלון נחמד. היא כנראה הייתה מרגישה שם בטוחה יותר.

"איזו פיצה שאת רוצה," עניתי במקום זה. "אני גם מכיר מסעדת המבורגרים מעולה שעושה משלוחים."

היא הסתובבה באיטיות ובחנה אותי כאילו הייתי איום, עד שלבסוף הרימה את הסנטר שלה. "אני מקווה מאוד שאתה מבין שאין לי כוונה לשכב איתך."

היא הייתה ישירה כל כך. זה השאיר אותי חסר מילים. הייתי רגיל להיות מוקף באינספור נשים יפות ומדהימות שזרקו את עצמן עליי. הפאנקיסטית כנראה הייתה האחרונה ברשימת הזיונים שלי, אם בכלל הייתה נכנסת אליה. ובכנות, היא לא הייתה נכנסת.

"אוקיי," אמרתי.

היא הסתכלה עליי במבט לא מתנצל ודיברה בכנות מוחלטת. "מצטערת, אבל אתה לא הטעם שלי."

אלוהים. היא הרגה אותי. "מזל שלא חסר לי ביטחון עצמי."

היא הסתכלה עליי בביקורתיות. "בהחלט יש לך הרבה ביטחון עצמי, על אף שאין לי מושג למה."

ניסיתי, אבל לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפנים שלי.