הלוחמים 3 - מכת מחץ

תחילת דבר

גבריאלה

מועדון 'תנופה' הוא בית עבורי. אני מכירה את כל החברים, מזהה כל שינוי, ולכן ברור לי שמשהו רוחש באוויר, שנעשה דחוס באופן שמקשה עליי לנשום. אני מוחה את הזיעה ממצחי רגע לפני שהיא זולגת אל עיניי וניגשת אל המשרד, מרגישה את המבטים שננעצים בי גם בלי להסתובב.

זה לא רק בראש שלי. משהו עומד לקרות.

"מוטי, תגיד לי שזה לא נכון." אני נעמדת מול השולחן הרחב שבימים עברו היה לבן ובוהק וכעת נותר משופשף, מזהה כמה מקומות שבהם לא נותר זכר לצבע.

מוטי לא עונה. הוא מסיט את מבטו אל שק האגרוף שבקצה החדר ובוהה בו כאילו יצליח להציל אותו מהעימות הבלתי נמנע.

השקט בינינו משגע אותי, ושנייה לפני שאני מאבדת את הסבלנות הרופפת שלי ומתפרצת עליו, הוא מהדק את הלסת ואומר בטון קר, כאילו אנחנו זרים זה לזה, ״זה לא אישי, גבריאלה. ככה זה בעסקים.״

'ככה זה בעסקים', אני חוזרת על המילים שלו בראשי. מעולם לא אהבתי את מוטי. אפילו לא חיבבתי אותו, אבל הייתי בטוחה שאחרי כל השנים שהתאמנתי במועדון שלו תהיה לו לכל הפחות מידה מסוימת של כבוד כלפיי, כמו שלי יש כלפיו, אבל מתברר שלא.

״עסקים?״ אני יורקת את המילה בגועל, כאילו הייתה מגן שיניים שמישהו אחר השתמש בו. ״ובגלל העסקים האלה אניה תיכנס לזירה במקומי?" אני מעווה את פניי, מדגישה את הבוז שלי. "אתה זוכר שזו ההזדמנות שאני מחכה לה חודשים?״

הוא שותק ומשפיל את עיניו, נמנע מלהביט בי, רק קול תיפוף אצבעותיו על השולחן מפר את הדממה.

״תענה לי,״ אני מתעקשת אפילו שברור לי שהוא כבר החליט, ושאין מקום למשא ומתן. שיתפתל בכיסא, לא באמת אכפת לי. "קדימה, אני מחכה." אני דופקת על השולחן ורוכנת לפנים, נועצת את מבטי בעיניו.

״היא כמו מגנט לספונסרים שרק מחכים להזדמנות להשקיע בה, וכולם מסכימים שהסיכויים שלה להביא קהל ולמלא אולמות גבוהים יותר. בשורה התחתונה מדובר בכסף, וכסף מניע את העולם.״

״ברור.״ אני מנידה בראשי ומפנה לו את הגב, יוצאת מהמשרד וטורקת אחריי את הדלת בעוצמה שמרעידה את האולם כאילו הייתה פעמון המכריז על סיומו של סיבוב בקרב שטרם הוכרע.

אני מרימה את התיק שלי, לא עוצרת אפילו לשנייה, וממהרת אל דלת המועדון כשלפתע הכול מתבהר ומסתדר כמו חלקי פאזל שמתחברים זה לזה; המבטים המוזרים, ההודעות שהלכו והתקצרו, הריחוק שלה. אניה ומוטי סגרו הכול מאחורי הגב שלי והשאירו אותי בחוץ כאילו הייתי חתולת רחוב שלאף אחד לא אכפת ממנה.

אני פותחת את דלת המועדון והקור מכה בי בחוזקה, חד ופתאומי, אבל הכעס הוא כמו אש שבוערת בי ואני לא עוצרת, אלא פוסעת קדימה אפילו שאין לי מושג לאן, רגליי נושאות אותי עד שאני נעמדת מול שלט גדול ומהבהב.

'הפינה של ג'ימי'.

אליאס, הבוס שלי, הזכיר פעם את המקום הזה. הוא סיפר שזה מקום שבו אפשר להמר ולשתות בלי שאף אחד ישאל שאלות.

בדיוק מה שאני צריכה.

אני נכנסת בצעדים מהירים אל החלל האפלולי, שעשן סמיך וכבד ממלא אותו, מהול בניחוח חזק של בירה. אני מתקדמת אל הבר, שומעת סביבי קולות נמוכים, צחוקים עייפים ונקישות כלי זכוכית. הברמן, גבר מבוגר שפניו חרושות קמטים וזקן לבן ומטופח מעטר את לחייו, נועץ בי מבט. הוא בוחן אותי למשך שנייה או שתיים ובלי לומר מילה מקפיץ כוסית באוויר, ממלא אותה ומגיש לי.

אני מהנהנת קלות ולוגמת את כל תכולת הכוס. האלכוהול מחליק בגרוני, ורגע לפני שאני מניחה את הכוסית הריקה על הבר ומבקשת אחת נוספת כדי להקהות את עוצמת ההשפלה, עיניי נמשכות אל המסך המקובע לקיר שמעל הבר.

״ברק אביב, גבירותיי ורבותיי!״ צווח הפרשן. ״הבעלים של 'גולדן קראון' והמאמן שהופך אנשים אנונימיים לאגדות, זה שיש לו את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בליגה!״

אני בוהה במסך, המילים של הפרשן מהדהדות באוזניי. זה בדיוק מה שאני צריכה, מאמן שיראה אותי כמו שאני, יבין את היכולות שלי ויעשה הכול כדי שאממש אותן.

אני משלמת על המשקה שלי, מודה לברמן ועוזבת את הבר, מוכנה לצאת לדרך חדשה כששתי מילים מסתחררות בראשי: 'גולדן קראון'.

פרק 1

שחר

אני מרוקן את כוס הבירה ומניח אותה על הבר הדביק. כבר מזמן הפסקתי לספור כמה כוסות שתיתי, ואין דבר שימנע ממני לשתות אחת נוספת.

אני מרים את ידי וממתין שמני יתקרב אליי, הודף לעברו את הכוס הריקה ומביט בו כשהוא ממלא אותה שוב בלי לשאול שאלות. מני הוא הסיבה לכך שאני אוהב את המקום הפשוט הזה, שהכיסאות שבו שוברים את התחת והקירות המתקלפים שלו ידעו ימים יפים יותר. אנחנו חברים טובים כבר שנים, והוא מכיר אותי ויודע מתי לפתוח את הפה ומתי לשתוק, כך שאני יכול לשתות כמה שבא לי ובלי לדפוק חשבון כי הוא אף פעם לא יגיד לי לעצור.

נכון, הייתי מעדיף להיות עכשיו ב'ריף' או ב'פולי', הפאב של דקל, אח של דרור, אבל לא סתם ברחתי לצפון. רציתי שקט. להתנתק. להיות רק שחר, ולא שחר 'מכת מחץ' נווה.

אני מתגעגע אליהם, לחברים שלי מ'גולדן קראון', אבל הם הבינו כשאמרתי להם שאני זקוק לפסק זמן. הם יודעים איפה אני, ובמשך תקופה די ארוכה עלו לרגל לחור הנידח הזה, אליי, כאילו הייתי איזה קדוש מעונה, וניסו לשכנע אותי לחזור, בהתחלה עם חיוכים, אחר כך בשתיקות ממושכות ולבסוף במבטים מאוכזבים.

לקח להם זמן, אבל בסוף הם הבינו ששום דבר לא יזיז אותי מההחלטה הזאת. הימים חלפו, שבועות הפכו לחודשים, ומלבד ברק, שעוד מגיע מדי פעם, כולם התייאשו. אני לא מאשים אותם. כמה אפשר לדפוק על דלת שלא נפתחת?

'אני עוד אחזיר אותך לזירה כי שנינו יודעים שהנשמה שלך נמצאת שם. זה הייעוד שלך, ובאיזשהו שלב תיאלץ להפסיק לברוח ממנו'. אני נזכר בו ומחייך. ברור לי שאפילו שלא ראיתי אותו כבר די הרבה זמן, מתישהו הוא יקפוץ לביקור. ברק הוא לוחם, והוא נחוש לפחות כמוני, אולי אפילו יותר. הוא לא ויתר עליי כי הוא לעולם לא מוותר על מי שהוא מאמין בו, וגם כשאני עונה תמיד את אותה התשובה — "אחלה, גבר, תאמין במה שעושה לך טוב." — ברור לי שהמילה האחרונה תהיה שלו.

אני לוקח חופן בוטנים מהקערה המונחת על הבר ולוגם שוב מהבירה, יודע שהלילה אישאר לישון בצימר שמאחורי הבר של מני, זה שיש בו ריח של טחב, ולא אחזור לבקתה שסבא הוריש לאחי ולי, אבל נותרה שלי בלבד כי אחי עזב את הארץ לפני שנים והעביר לי את הזכויות מאחר שהחליט שהוא לא מעוניין בה.

הברך מציקה לי, תזכורת לאותה פציעה ישנה, ולכן אני נעמד ומנער את הרגל, מנסה לגרום לכאב להתפוגג. עוד שלושה משקאות, אולי ארבעה, אגרור את עצמי לצימר, ורגע לפני שאתמוטט אאכיל את מיצי, חתולת הרחוב שאימצה אותי מהרגע שעברתי לגור באזור ומאז אני לוקח אותה איתי לכל מקום ואפילו אין לי מושג למה. אולי היא זיהתה שאני בדיוק כמוה, יצור שבור, שלא סומך על אף אחד.

אני נאנח. השידור החי מרצד על המסך הגדול התלוי על הקיר, ובן 'הזאב' גלרון, שמתחרה בקטגוריית המשקל שלי, מופיע עליו, והחגורה שפעם חשבתי שתהיה שלי מונחת על מותניו.

"וזה נראה כמו ניצחון ספק מר ספק מתוק של בן 'הזאב' גלרון, האלוף החדש שלנו," פרשן צעיר, שאני לא מכיר, אומר בקול נרגש. "עם נוקאאוט טכני בסיבוב השני, גלרון קרוב לשבור את השיא שקבע שחר 'מכת מחץ' נווה."

אני שומע את השם שלי ומהדק את האחיזה בכוס הקרה, מרגיש את הזכוכית נלחצת לתוך כף ידי. זה כמו אגרוף לבטן, כזה שרק עוד מנה של אלכוהול תוכל להקהות, ולכן אני מוריד בלגימה אחת את כל תכולת הכוס ומסמן למני למלא אותה שוב.

"אולי פעם, ילד," אני אומר ומרים את הכוס לעבר המסך. לפחות לא מדובר בחתיכת זבל. בן גלרון הוא יריב ראוי. הוא חזק וחכם, יודע לגוון ולשמור על שיווי משקל, ובעיקר משחק נקי. נכון שבתרגילי קרקע יש לו עדיין מה לשפר, אבל הוא בהחלט בדרך הנכונה, אם כי אין לי ספק שאם הייתי עכשיו בשיאי, הייתי מפרק אותו בלי שום בעיה. ולגבי שוורצמן, שנגדו הוא נלחם, הייתי גומר אותו עוד לפני שהוא היה מספיק להתחמם. סיבוב אחד וזה היה נגמר. הוא התפזר כל־כך, כמו טירון שעולה לזירה בפעם הראשונה, שיכולתי לנעול לו את היד בעיניים עצומות. בן פספס את זה והלך על המרפק. מהלך לא מדויק מספיק, לא חד.

אלי, שהוא פרשן ותיק וידוע, אומר כמה מילים ומכחכח בגרונו, מנסה למשוך זמן. אני לוגם מהמשקה שמני מזג לי ומשקר לעצמי שזה סתם עוד ערב, עד שהפרשן שאני לא מכיר מתעשת ושואל, "ומה באמת קרה לשחר 'מכת מחץ' נווה, אלי? לאן הוא נעלם?"

"שחר 'מכת מחץ' נווה פרש לאחר רצף הניצחונות הארוך בליגה," אלי עונה כאילו יש לו מושג כלשהו.

אני מחניק נחירה. 'פרש'. איזו מילה עלובה. כאילו הייתה לי איזושהי בחירה. כאילו התעוררתי בוקר בהיר אחד והחלטתי להיעלם. למה הוא לא מזכיר את הניתוחים ואת כל אותם חודשים של פיזיותרפיה ושל שיקום וכל זאת רק כדי שאוכל לחזור ללכת בלי לצלוע?

הכול בגלל הבן־זונה ההוא.

הפרשן הצעיר ממשיך, "ואתה לא חושב שזה מוזר?"

"ברור שזה מוזר, אבל אם היית רואה אותו, יושב לבד באיזה בר שממוקם בחור נידח בצפון, שיכור ומריח כמו מאפרה, צופה במסך ורואה מישהו אחר לוקח את מה שפעם היה שלו, לא היית מאמין שמדובר באותו אלוף."

הקול המוכר גורם לי לקפוא במקומי. ברק, היחיד שיכול לרסק אותי במשפט מחורבן אחד. אני מסתובב באיטיות, חיוך שיכור על שפתיי, ובוהה בו.

"נראה לי שיש לך משהו על הפנים, חבר. בוא נראה, אולי זה סדק של תובנה?"

"אתה יודע לאן לדחוף את התובנה הזאת."

הוא לא נעלב כי הוא רגיל לתשובות שלי, ולמרות החיוך שלו אני מחליט שלא משנה לאן הוא מתכוון שהשיחה הזאת תגלוש, אני לא רוצה להיות חלק ממנה. "מה שלא באת לומר, תעשה לי טובה ותחסוך את זה ממני. התשובה נשארת אותו דבר. לא." אני קם, מרגיש פתאום פיכח מדי, וכשעיניי נתקלות בבבואה המשתקפת במראה המאובקת שמאחורי הבר, אני קופא במקומי.

פאק, הדמות שמביטה בי בחזרה לא דומה בשום אופן ל'מכת מחץ'. השיער הארוך, העיניים העייפות, הזקן הארוך. אני נראה כמו עוד שתיין חסר־בית שרק מחכה להיזרק על איזה ספסל עד שהלילה ייגמר.

"ככה אתה לא אמור להתייחס לחבר שלך, שלגמרי במקרה הוא גם המאמן שלך, נכון?" הוא טופח לי על הגב, חזק, מאלץ אותי להתיישב בחזרה ותוך כדי מסמן למני למזוג לי סיבוב נוסף.

מופתע לגמרי, אני מניד בראשי ומוציא את הארנק, משלם ולא שוכח להוסיף טיפ שמן למני, שלא טורח להסתכל עליי, אלא מעמיד פנים שהוא מתעניין בדברי הפרשנים, שעדיין מבלבלים את המוח.

"אם שכחת, במרכז הארץ יש מועדון," ברק ממשיך, מתעלם מכל רעשי הרקע, "שקוראים לו 'גולדן קראון', וכולם שם מחכים רק לך."

"לא מעניין ולא מעוניין." אני אוחז במפתחות הצימר, אותם מני נתן לי מוקדם יותר, כשהודעתי לו שאני מתכוון לשתות הלילה עד שאאבד את ההכרה, ופונה אל היציאה מהבר, לא מופתע לגלות שברק בעקבותיי.

"נו באמת, שחר. אתה לא מתגעגע לזירה? לאדרנלין?"

"לא." אני קוטע אותו בנהמה, ידי כבר על ידית הדלת. "געגועים הם עניין רומנטי, ופה אין שום רומנטיקה. אני פשוט לא יכול, ואתה יודע למה. אני צריך את פסק הזמן הזה כדי להבין מה, לעזאזל, אני עושה עם החיים שלי."

"להבין מה אתה עושה עם החיים שלך? מה אתה, בן שש־עשרה או גבר? קיבלת את הזמן שלך, והוא נגמר. אני לא מוכן לראות אותך מבזבז את החיים שלך, את כל הפוטנציאל, רק כדי להירקב פה בצפון עם בקבוק ביד."

"מה רע בזה? אין כמו שיכוך הכאב ואובדן ההכרה שמגיעים לאחר כמה כוסות."

"אתה חוזר להתנהג כמו פעם." ברק מעווה את פניו בזלזול. "לא דופק חשבון לאף אחד ולשום דבר, אבל כנראה שכחת שבכל פעם שהתנהגת בחוסר אחריות, אנחנו היינו שם לשמור עליך. שכחת מי גירד אותך מהרצפה כשהכול קרס? תתעורר, ותתחיל להתאפס על עצמך."

משהו בתוכי מתכווץ, תזכורת לאותו כאב ישן. אני שונא להיזכר, אבל הנה אני שוב, שיכור ומתווכח עם ברק, ואני חייב להודות שזה לא מה שייחלתי לו.

אבל אני לא חוזר לכלוב. לא שוב. אני לא מסוגל להכיל כישלון נוסף.

"ברק, אמרתי לך. אני לא חוזר. לא עכשיו, בכל אופן. יש דברים שאני צריך לטפל בהם קודם." אני ממשיך להתקדם, ברק לצידי.

"לטפל? במה כבר יש לך לטפל?" ברק מגחך. "היחיד שצריך לטפל בו הוא אתה."

אני פותח את דלת הצימר ומחפש משהו להיאחז בו, ואז אני מרגיש אותה, מתחככת ברגליי ומגרגרת, כאילו מרגישה שאני זקוק לה.

"אתה רציני? הדברים האלה שאמרת שאתה צריך לטפל בהם היא חתולת רחוב? אתה דוחה אותי, את ההצעה שלי לדאוג לעתיד שלך, בגלל פאקינג חתולת רחוב?"

"כן. בשבילי היא לא סתם חתולת רחוב, ואפילו שהיא הורגת תרנגולות להנאתה, אם לא הייתי מאכיל אותה, היא הייתה מתה מרעב."

ברק מניד בראשו. "הורגת תרנגולות? נשמע שיש לך פה חתולה קשוחה. תסמוך עליה, היא תסתדר לבד."

אני מתכופף, מחכך את אצבעותיי בצד ראשה, במקום הרגיש שמאחורי האוזן המצולקת שלה. אין ספק שמדובר בלוחמת בזכות עצמה. "אף אחד מאיתנו לא באמת מסתדר לבד," אני ממלמל ואז ממהר לכווץ את שפתיי, מבין שהמילים יצאו מפי לפני שחשבתי.

שתיקה כבדה משתררת בינינו. ברק מביט בי, ואז בחתולה, והמבט הציני שלו מתחלף במשהו אחר, חד יותר. הוא מזהה מייד את הסדק. "בדיוק," הוא אומר בשקט. "אף אחד לא יכול להסתדר לבד. בטח לא היא."

אני מרים את הראש, נופל במלכודת שהוא טמן לי. "היא?"

"יש מישהי," הוא ממשיך, נכנס אחריי לצימר וסוגר אחריו את הדלת. "מהסוג שלא ראיתי כבר הרבה זמן. אבל אין לה מושג בהיאבקות, שחר. היא תיכנס לזירה ויפרקו לה את הצורה. זה לא יהיה קרב, זו תהיה הוצאה להורג."

"חבל," אני אומר, ופונה לפתוח את הדלת, חייב קצת אוויר. "שתחפש לעצמה מאמן."

"מצאתי לה." ברק חוסם את דרכי, מרים את הטלפון שלו אל פניי ומאלץ אותי להביט במסך. "מצאתי לה את המאמן הכי טוב בארץ. הוא מומחה בהיאבקות ומכיר את כל תרגילי ההגנה, ואני יודע שאף אחד מלבדו לא יצליח ללמד אותה לצאת מהזירה בלי שישברו לה את כל העצמות. הנה, תראה בעצמך."

הוא מפעיל את הסרטון ואני נותר סקרן מספיק כדי לצפות בהקלטה. עמידה יציבה. תנועות גוף עליון טובות, ואני חייב לציין שיש לה את זה, היא קוראת את היריבה לגמרי לא רע. ואז היא חומקת מימנית ישרה ובמקום ללכת על הנחתה, היא מנסה לתמרן כדי ליצור מרחק.

"אין לה מושג בהיאבקות," אני פוסק. "והיא לא ממש יודעת להגן על עצמה."

"בדיוק. ולכן היא צריכה אותך."

אני ממשיך להביט בה. אי אפשר להתכחש לכך שהיא חזקה מאוד וגמישה, אבל מה שמושך את תשומת ליבי הוא משהו שאני לא יודע להגדיר. אולי אלו התנועות שלה. הן מהפנטות ומלאות חן, כאילו היא רקדנית ולא לוחמת. נראה שהיא ממש לא מתאמצת, אלא פשוט מרחפת בזירה.

"אני מקווה שאתה לא שואל את עצמך למה דווקא אתה ולא מישהו אחר."

אני מניד בראשי ומסיט את עיניי מהמסך, יודע שהוא עדיין מאמין בי, אבל החלטתי להתרחק, ולהכין לוחמת לתחרות או לקרב משמעותי לא היה כלול בהחלטה הזאת.

"אין לנו הרבה זמן להכין אותה. היא צריכה הזדמנות אמיתית אחת, לא יותר. אולי היא תפסיד, ואולי לא. אבל יש בה אש, והיא לגמרי מזכירה לי מישהו."

לעזאזל, ברק תמיד יודע על איזו נקודת תורפה ללחוץ, אבל אני לא יכול. אני חייב לסרב כי המשימה הזאת עלולה להיות יותר מדי עבורי.

עוד כישלון.

"אני לא חושב שאתה כישלון," הוא אומר פתאום, מדגיש כל הברה. "עבדת קשה, נלחמת חזק, ונפצעת. איך שלא תסתכל על זה, לא מדובר פה בכישלון. ואתה יודע מה?" הוא מחכה כמה שניות, מערער לגמרי את ההתנגדות שלי. "אם לא בשבילי, אז תעשה את זה בשבילה. מגיעה לה ההזדמנות הזאת שאנחנו אומרים שמגיעה לכל אחד. אל תשכח שגם אנחנו קיבלנו הזדמנות כשהיינו זקוקים לאחת. ואין לי בעיה שאחרי זה תחזור לחור שלך."

"לא, אני מצטער," אני אומר, מגייס את כל כוח ההתנגדות שעוד נותר בי. "והתשובה שלי לא תשתנה בזמן הקרוב."

אני חולף על פניו ויוצא אל המרפסת, לא מסוגל להתמודד עם המבט החודר שלו ורומז לו שהוא יכול ללכת, אבל ברק נשען על המשקוף ונותר רגוע, אולי אפילו רגוע מדי.

"גבריאלה לוין. 'יורקת האש'. היריבה שלה היא אניה רוסו. 'הדובה מסיביר'."

אני מסתובב לאט, חושב עליה, על התנועות שלה, על הפוטנציאל המטורף שאי אפשר להתכחש לו.

"הן היו שותפות, יריבות לאימונים, והתחרות ביניהן הייתה שקטה, מתחת לפני השטח. אבל משהו השתנה והיא עזבה. האיגוד מעורב בחרא הזה, והתקשורת עוקבת מקרוב, ואם אתה שואל אותי, הקרב ביניהן יהיה אירוע השנה בענף." ברק שותק לרגע, ואז מוסיף, "אגב, אתה יודע מי חזר? פעם היית הראשון לדעת כאלה דברים, ותראה מה נהיה ממך..."

"בן־זונה," אני ממלמל. "שייחנק." ברק מהנהן ומתקרב אליי באיטיות, נשען לצידי על מעקה הברזל. הלב שלי פועם חזק מדי ביחס למישהו שלא רוצה לחזור, והנשימות שלי נעשות רדודות. אני יודע שהוא קורא אותי, ומבין שנפלתי בפח ועברתי את נקודת האל־חזור. "בתנאי אחד," אני ממהר להציב גבולות ברורים. "אימונים של אחד על אחד. לפני פתיחת המועדון, או לאחר הסגירה. בלי קהל, בלי עיתונות, בלי כלום. אני נשאר מאחורי הקלעים."

"סגור," ברק עונה מייד. "זה יישאר בינינו, וכשתהיה מוכן, אני אדאג שכולם ידעו שחזרת. נעשה את זה ובגדול."

"אל תצפה לזה יותר מדי." אני מעווה את פניי. "אני רק רוצה לאמן אותה, לעזור לה. זה הכול."

ברק מניח את ידו על כתפי ולוחץ עליה. "היא האש, ואתה הצל שילווה אותה." הוא מחייך ביהירות, מרוצה מכך שהצליח לרסק את ההתנגדות הנחרצת שלי וגרם לי להסכים לחזור לזירה.