עסקים בלבד

פרק 1

עמדתי למות בשירותים ציבוריים. לעזאזל.

התיק שלי התגלגל מבין ידיי הרועדות, וכל התכולה שלו נשפכה לרצפה. צנחתי אחריו בניסיון לאתר את שמן הלבנדר שהמטפלת שלי הציעה שאשא איתי. הניחוח הפרחוני העדין הציף את התא כשפתחתי את הפקק ושאפתי עמוק כדי להסדיר את הנשימה שלי.

ארבע שניות פנימה. להחזיק עד שבע. שמונה שניות החוצה.

כבר עברת את זה. קטן עלייך.

חזרתי שוב ושוב על המנטרה הזו בראש, והזכרתי לעצמי שהכאב שבחזה שלי הוא לא התקף לב — הסחרחורת תחלוף אם אצליח להסדיר נשימה.

הייתי בשליטה על החיים שלי, לא משנה איך הרגשתי באותו רגע.

כשראיית המנהרה התפוגגה, הבנתי איפה אני נמצאת בפועל — לא יושבת על סתם רצפת תא שירותים, אלא על רצפת תא השירותים במקום העבודה החדש שלי, הראשון זה שבע שנים.

חרא. על. החיים. שלי.

עברו תשעה חודשים. תשעה חודשים של התקפי חרדה ולילות בלי שינה. תשעה חודשים של ניסיון להסתגל לחיים החדשים שלי ולהסתיר את הכאב כדי לעזור לבנות שלי להתאקלם בחיים שלהן. נשבעתי שאצליח לשלוט בהתקפים האלה לפני שאחזור לעבודה.

אחזתי במשטח קר כדי לייצב את עצמי לפני שהבנתי שזה מושב האסלה.

"איכס, איכס, איכס." הצווחה הנגעלת שלי הדהדה מהאריחים כשניגבתי את הידיים שלי בז'קט.

זחלתי למטה כדי להציץ מתחת לתא והתפללתי שלא אראה אף אחד אחר. אפשרתי לעצמי לקוות שאצליח לברוח בלי להתגלות, עד שהבחנתי בזוג רגליים נוסף בתא האחרון.

"הכול בסדר?" בקול הצווחני היה שילוב של דאגה וזהירות.

בלעתי קללה.

זה היה היום הראשון שלי. אם אצליח לצאת בלי להיראות, אף אחד לא ידע שהתפרקתי על רצפת שירותי המשרד. אבל טון קולי עדיין היה יכול להסגיר אותי, אז שיניתי אותו. "כן. אני בסדר."

מה שעבר מהמוח שלי אל מיתרי הקול יצא כשילוב של קול גברי מזויף עם צליל צורם ומוזר.

לא יכולתי להמשיך להסתתר. הבוסית החדשה שלי — בעצם, הבוסית הישנה שהפכה לחדשה שוב — ישבה במשרד שלי. אלוהים יודע מה היא חשבה אחרי שקמתי ויצאתי מהחדר, אבל מי לא היה נלחץ כשהוא צריך להציג את עצמו בפגישת צוות כללית?

האם בכלל הצלחתי לגמגם איזה 'אני חייבת לשירותים' קוהרנטי או שפשוט הסתובבתי וברחתי בריצה?

כריסטינה קיבלה אותי לעבודה מייד אחרי שסיימתי את התואר בניהול משאבי אנוש, אבל לא היה לי שום ניסיון מעשי. היא לימדה אותי איך לעשות את העבודה, לעשות אותה טוב, ואת כל ההצלחה המקצועית שלי אני חייבת לה.

החלק הקשה ביותר בהחלטה להישאר בבית כשבתי הבכורה נולדה היה לראות את האכזבה על פניה של כריסטינה. תהיתי אם היא מאוכזבת באותה מידה מכמה עלובה הפכתי להיות מאז שעבדנו יחד בפעם האחרונה.

אבל זו הייתה בעיה לזמן אחר. כרגע העדפתי לצאת מהשירותים האלה בלי שאף אחד יראה אותי. האם לברוח או להמתין עד שהבחורה המתעניינת מתא מספר ארבע תעזוב?

רצתי החוצה, נשמתי לרווחה כשדלת המתעניינת נפתחה רק אחרי שברחתי. הודיתי ליקום על המחווה הקטנה הזאת בזמן שחיפשתי בתיק שלי את מחטא הידיים.

כריסטינה הופיעה בפנייה בזמן שהכנסתי את הבקבוק לתיק, ואפשרתי לה להוביל אותי בחזרה למשרד שלי.

תשאירי את הראש במשחק, ג'וליאנה. את לא יכולה להרשות לעצמך לאבד את זה שוב. תרתי משמע.

כשכריסטינה שמעה שאני מחפשת עבודה, היא מייד שכרה אותי לחברת קיי־אם־ג'י, או בשמה הרשמי 'קלר, מוניוז וגריפין', אפילו שאף אחד לא קורא לה כך מאז שה־קיי וה־ג'י נקנו על ידי ה־אם.

זה החזיר אותי למשרה בתפקיד זוטר, אבל משהו תמיד עדיף על כלום.

ניצלתי את תשעת החודשים האחרונים כדי להתאבל על מות בעלי ולארגן את החיים של הבנות ושלי, וזה לא היה פשוט בכלל עם ילדות בנות שבע וחמש שלא מבינות למה אבא לא חוזר הביתה, אבל קלרה וסופי היו צריכות לעכל את המצב יחד איתי.

לא יכולתי לדחות את החזרה לעבודה יותר או שהיינו מגיעות למצב שלא יהיה לנו גג מעל ראשינו. נוסף לזה, מחלקות האדריכלות ועיצוב הפנים של קיי־אם־ג'י יצרו כמה מהחללים האהובים עליי באורלנדו. התרגשתי לעזור לבנות את הצוותים שלהם.

כריסטינה התיישבה בכיסא מולי. נלחמתי בדחף להתפתל בזמן שהיא הטתה את ראשה והביטה בי, "איך את מרגישה?"

אני בלגן מהלך.

אני לא יודעת אם אוכל לעשות את העבודה שלי כמו שצריך אחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לשוק. המצב של הבנות גרם לי להרגיש אשמה, וישנתי שלוש שעות אתמול בלילה כי הייתי לחוצה. אני מתגעגעת לג'ייסון, אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו שהיה. אם אצליח לעבור את היום בלי לבכות, אהיה מופתעת לטובה.

"מצוין!" החזרתי לה חיוך רחב.

כריסטינה בבירור לא השתכנעה. עיניה סרקו את פניי, כמו רנטגן שחיפש כל סדק בתוכי. המבט שלה היה פולשני אבל לא בלתי אדיב. רופאה שניסתה למצוא בעיה כדי שתוכל להגיע לאבחנה. עד שהיא סיימה, הייתי בטוחה שהיא קלטה כל פחד וחוסר ביטחון שצף בראשי.

חזרתי למדדי סטטיסטיקות ולדד־ליינים אחרי שבע שנים בבית כאימא במשרה מלאה, שבה לא היה מנהל שישפוט או ידריך אותי. לחיים האלה היה סוג של מתח משלהם. ברוב הלילות הלכתי לישון בתהייה אם באמת עשיתי את מה שהבנות שלי היו זקוקות לו. תמיד הרגשתי כאילו לא השגתי כלום למרות שלא הפסקתי לזוז כל היום.

המלתחה שלי כללה טי־שירטס משוחררות מכוסות בנוזלי גוף כלשהם, והשיער שלי היה מסודר לעיתים רחוקות, אם בכלל.

אהבתי את זה, אבל באמצע הלילה, כשנדודי השינה החזיקו אותי ערה הרבה אחרי שהצלחתי להחזיר את הבנות לישון, קצת התגעגעתי לחיים הישנים שלי.

עכשיו היו לי אותם, והייתי מבוהלת. איך הייתי אמורה לעשות את זה, להיות מספיק טובה עבור כריסטינה והבנות בלי בן זוג שיעזור?

כריסטינה נאנחה והנהנה, כאילו סיימה את ההערכה שלה וידעה את דרך הטיפול הטובה ביותר. "כאימהות, מצפים מאיתנו להחזיק יותר מדי כדורים באוויר בזמן שכולם משבחים את המיומנות שלנו בלי להציע לתפוס כמה בשבילנו. אני רוצה שתצליחי בעבודה הזאת עבור המשפחה שלך. אני סומכת עלייך שלא תנצלי לרעה את הגמישות שאני מאפשרת לך, ובתמורה, אני אעזור לוודא שאף אחד מהכדורים החשובים שלך לא ייפול."

עיניי התמלאו בדמעות, וניגבתי אותן לפני שהן יהרסו את האיפור שהשקעתי בו יותר מדי זמן הבוקר. "בכי הוא עילה לפיטורים?"

כריסטינה צחקה ומשכה אותי לחיבוק קל. "תתמקמי לך, ואחזור בעוד שעה כדי לקחת אותך לפגישה עם הצוות. אחרי זה קבעתי לך כמה פגישות אחד על אחד עם מנהלי ההשמה."

חייכתי חיוך מאולץ, וכשהיא נעלמה מעבר לפינה, שמטתי את ראשי על השולחן בחבטה קטנה.

ניסיתי לעבור על החומרים שכריסטינה השאירה לי, אבל העייפות מהלילה הקודם, שבו בהיתי בתקרה מסוחררת מחרדה, הפכה את המוח שלי לעיסה. מבט בשעון הראה שיש לי בדיוק זמן לחטוף כוס של משקה מציל חיים לפני שכריסטינה תחזור.

בחדר המנוחה, מכונת הקפה העתיקה פלטה בנשיפות את הקפה שלי, ולגמתי אותו במהירות — באותו רגע דאגתי יותר להכניס אותו לגוף שלי מאשר לכוויה של הנוזל הרותח שירד לי בגרון.

הצפצוף מהטלפון שלי התריע שהזמן אוזל. כשטסתי החוצה דרך הדלת, הפנים שלי נתקלו במשהו קשה. נאנחתי ואחזתי באף שלי לאחר שמעדתי.

זוג ידיים הקיף את זרועותיי והעמיד אותי בחזרה במקום. המבט שלי התרומם אל זוג עיניים חומות עמוקות, ופתאום העולם קיבל מיקוד חד וברור.

אלה היו הפנים הכי יפות שראיתי אי פעם. אף סולד הוביל לשפתיים מלאות, שקצותיהן התרוממו כאילו הוא תמיד מחייך, גם כשהפנים שלו התכווצו בדאגה. שערו החום כהה, כמעט שחור, היה מסורק לאחור בסגנון מקצועי, אם כי מעט ארוך מדי בשביל להיחשב מסודר, והזקן שלו היה מקוצץ ומטופח להפליא. ריסים שחורים ועבים מסגרו את עיניו והבליטו את החום שבהן.

אוף, למה לגברים יש את הריסים הכי יפים?

""תיזהרי," הטון הנמוך של קולו גרם לצמרמורות לעבור לאורך זרועותיי. "את —

"כן, כן, אני בסדר," קטעתי אותו בחיוך קטן.

זיעה קרה שטפה את עורי כשגל של אשמה הציף את גופי בגלל התגובה שלי אליו. אבל אפילו האישה הנשואה והמאושרת ביותר בעולם — ואני עדיין הרגשתי נשואה, לא משנה מה הסטטוס המשפטי שלי אמר — הייתה מתעלפת אם הייתה נתקלת בהנרי קאביל. אף אחד לא יכול להאשים אותה על זה.

ומה עם שיעור ההתעמלות המעצבן שהתחולל אצלי בבטן? אלה היו עצבים ומבוכה. זה הכול.

הבטתי בחזה שלו — אותו משטח קשה שעליו התרסקתי — וניסיתי לא לשים לב איך החולצה המכופתרת שלו הדגישה את השרירים בחזה ובזרועות. ואז ראיתי את קווי המתאר הכמעט מושלמים של השפתיים שלי על החולצה הלבנה המושלמת שלו. עיניי התרחבו באימה לאחר שהבטתי בחזרה אליו. המצח שלו התקמט בבלבול לפני שהוא הסתכל למטה, ואז הוא פרץ בצחוק.

"אני כל כך מצטערת." הניסיון שלי למחוק את הסימן רק מרח אותו עוד יותר והשאיר כתם ורוד ענקי על החזה הימני שלו. קלטתי שבעצם... אני ממששת אותו, בחדר המנוחה, והלחיים שלי האדימו עוד יותר. "אני אשלם על הניקוי היבש."

"זה לא הכרחי —"

"כן, זה כן. אני כל כך מצטערת. מה שאני חושבת שכבר אמרתי... זה לא הרושם שרציתי להשאיר ביום הראשון שלי."

הוא חייך. "אני חושב שהשפתיים שלך השאירו רושם די מדהים."

עיניי נפערו והתרוממו אליו, וראיתי את ההלם שלי משתקף בחזרה אליי, כאילו גם הוא לא האמין שהמילים האלה יצאו לו מהפה. הבטן שלי צנחה כמו בנפילה הראשונה ברכבת הרים, אבל לא הצלחתי להבין אם זה היה מרוב התרגשות מהמילים שלו או מהאימה על כך שגבר, שלא היה ג'ייסון, מפלרטט איתי.

או אולי שניהם.

"סליחה." הוא שפשף את העורף, רגליו זזו כששתיקה נמתחה בינינו. הוא כחכח בגרון. "זה לא הכתם הראשון שקיבלתי על חולצה, וזה כנראה לא יהיה האחרון."

אני בטוחה שכתמי אודם היו נפוצים, עם פנים כמו שלו.

הנהנתי וניסיתי לייצב את עצמי בנשימה עמוקה, פנימה והחוצה. "תודה, ואני מצטערת. שוב." צלצול התראה נשמע מהטלפון שלי, אזהרה אחרונה שאני חייבת לחזור למשרד שלי. "זה כל כך לא מנומס, אבל אני חייבת ללכת. סליחה על... כל זה."

עשיתי מעצמי צחוק מוחלט, אבל לפחות הצלחתי לחזור לפני שכריסטינה באה לקחת אותי לפגישה.

אולם ההרצאות היה ענקי, והתאים בנוחות למאתיים האנשים שעבדו בקיי־אם־ג'י. בקצה הרחוק היה קיר חלונות שהציג נוף של העיר ושל אגם אאולה במרחק.

עיניי סרקו את החלל וננעצו בבחור מחדר המנוחה. הוא הקרין אווירה של רוגע וביטחון כשהוא נשען על הבמה הקדמית, שרוולי החולצה המכופתרת שלו מגולגלים כעת עד למרפקים.

אלוהים אדירים. האמות האלה.

הוא היה לבוש באותה חולצה, הכתם הוורוד הוצג במלוא הדרו, והלחיים שלי האדימו לאותו צבע בדיוק.

עכשיו שהפנים שלי לא היו צמודות לו לחזה, יכולתי להביט בו טוב יותר. אף אחד מעולם לא תיאר אותי כקטנה, אבל הגודל של האיש הזה גרם לי להרגיש זעירה. הוא בטח היה גבוה ממטר ושמונים, עם כתפיים רחבות שהובילו למותניים צרים.

הבנתי שהוא גם בוהה בי. מצידו השני של האולם, עיניו נראו כהות יותר, כמעט בצבע המדויק של שערו. עמדתי במשך מספר שניות, קפואה מול מבטו. זוויות שפתיו, שכבר היו מעוקלות, התרוממו מילימטר נוסף, והוא הרים יד ונופף לי לשלום עם ניצוץ שובב בעיניו.

חייכתי אליו במבוכה לפני שהטיתי את ראשי ומיהרתי למצוא מקום לשבת.

שמתי לב לגברים מושכים מאז שג'ייסון מת. לעזאזל, שמתי לב לגברים מושכים עוד לפני שג'ייסון מת. אבל לא היה בזה שום דבר אמיתי, רק ההכרה שלי בשילוב האסתטי של התכונות של מישהו.

זה כל מה שזה היה גם עכשיו, יצירת אומנות יפהפייה, תלויה בבטחה מאחורי חבל קטיפה. אתה יכול להתפעל ממנה במוזאון, אבל אין לך שום כוונה לקחת אותה הביתה לקיר שלך.

כל מחשבה נוספת על הזרועות החזקות שלו ועיניו הכהות והעמוקות הייתה תגובה ישירה לרמות הקורטיזול שזרמו בגופי בזמן שהתכוננתי לדבר מול כל עובדי החברה.

הציפורן שלי מצאה את דרכה אל השיניים שלי, ומיהרתי למשוך אותה החוצה לפני שהטיק העצבני שלי יתחיל. בזבזתי כסף — כסף שלא היה לי — על מניקור, ולא רציתי לתת להרגל ישן להפוך את זה לבזבוז גדול עוד יותר.

קול אדיר נשמע מהחלק הקדמי של החדר ומשך את תשומת ליבי לגבר חביב למראה בשנות השישים המאוחרות לחייו. "אני אוהב לראות את כל האינטראקציה הזו בין המחלקות, אבל אנחנו צריכים להתחיל את הפגישה."

למרות שנפגשנו רק בחטף במהלך תהליך הראיונות שלי, זיהיתי את המנכ"ל שלנו, אדוארדו מוניוז. כריסטינה התיישבה לצידי. הג'נטלמן שלי עם העיניים החומות — הג'נטלמן עם העיניים החומות, לא שלי — התיישב כמה שורות לפניי, ונזפתי בעצמי על כך ששמתי לב.

את כאן כדי לעבוד, ג'וליאנה. לא כדי לבהות.

"לפני שנתחיל, אני אבקש מהחַברה החדשה שלנו להציג את עצמה. ג'וליאנה מצטרפת לצוות של כריסטינה במחלקת משאבי אנוש כמומחית לגיוס כישרונות. בואי למעלה, ג'וליאנה."

כריסטינה הכינה אותי לזה, אבל הלב שלי עדיין רעד בחזה. נאום ההצגה האישי, שבגיל עשרים וחמש היה טבע שני עבורי, יצא בחוסר ביטחון עצמי בגיל שלושים ושתיים, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נאמתי אותו.

"צהריים טובים, כולם." קיוויתי שעוצמת הקול שלי תסיח את דעתם מהרעד שבידיי. "כפי שאדוארדו אמר, שמי ג'וליאנה ריאן ואני מתרגשת להצטרף למשפחת קיי־אם־ג'י. אני מגיעה מאורלנדו, למרות שעזבתי לזמן מה כדי לקבל את התואר שלי באוניברסיטת פלורידה בניהול משאבי אנוש."

כמה אנשים צעקו, "קדימה, גייטורס!" מהקהל, מה שהוביל לצחוקים ולעידודים מהאחרים. האווירה החברותית עזרה לי להיות אמיצה יותר, וביצעתי בידי תנועה של 'נשיכת גייטור' כמחווה לחבריי הבוגרים.

"עבדתי באחת מחברות ההשמה הגדולות לפני שלקחתי פסק זמן כדי לטפל בשתי הבנות שלי. אל תדאגו, אני עדיין מסוגלת להתמודד עם זה. אני בטוחה שכל ההורים כאן יסכימו איתי שאחרי שבע שנים של טיפול בילדים, כל השאר ייראה קל."

זה הוביל לצחוק ברחבי האולם, וגל של ביטחון הציף אותי. הייתי טובה בזה לפני שנולדו לי הבנות. לא, הייתי מעולה. כריסטינה ממש בכתה כשמסרתי לה את התראת הפרישה שלי שבועיים מראש. שבע השנים שלי בבית לא שינו את מה שהייתי מסוגלת לעשות. ההבנה הזו הקלה עליי לאחר שסיימתי את החלק האחרון של הנאום שלי.

"אני אגייס את המועמדים הטובים ביותר לכל המחלקות שלכם, ואני מצפה להכיר את כולכם. הדלת שלי תמיד פתוחה."

"תודה, ג'וליאנה." אדוארדו לחץ לי את היד כשחזר לבמה. "כל מנהלי הגיוס, בבקשה לעמוד כדי שג'וליאנה תוכל לראות עם מי היא תעבוד."

עשרות אנשים מפוזרים ברחבי האולם עמדו. אולי עבדנו באותה חברה, אבל הם היו הלקוחות שלי, האנשים שהייתי צריכה להרשים. המילה האחרונה על המועמדים שאגייס הייתה שלהם, ואם הם לא יסמכו על שיקול דעתי, לא אשרוד כאן זמן רב.

חייכתי והנהנתי לכל מנהל ולכל איש צוות עד שבסופו של דבר עיניי נחתו על מר עיניים חומות בעצמו. החיוך המתגרה שלו נעלם והוחלף בגבות מכווצות ומבט ספקני שגרם לי לעבור על הנאום שלי כדי להבין מה גרם לשינוי כל כך דרסטי.

ההסבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה הניסיון התעסוקתי הקודם שלי — או היעדרו. ידעתי שיהיו אנשים שישפטו אותי, יניחו הנחות לגביי וידחו אותי בגלל הזמן שביליתי בבית, אבל זה כאב יותר כשזה בא ממנו — מישהו שקיוויתי שיהיה פנים ידידותיות במשרד.

זו הייתה תחושה מגוחכת. לא הכרתי אותו. אינטראקציה אחת, חצי ידידותית, חצי משפילה בחדר המנוחה לא הופכת לחברוּת.

חזרתי למקום, מתנדנדת בין ביטחון עצמי מופרז לחרדה קיצונית במהירות שגרמה לי סחרחורת מואצת יותר מקרוסלת כוסות התה שבדיסנילנד. הרשיתי לעצמי להתפרק מבפנים פעם אחת, ותהיתי כמה אנשים שופטים את בחירות החיים שלי. עד שהפגישה הסתיימה, הדחקתי את כל הספקות והחששות האלה כדי להתמודד איתם ביום אחר.

אדם זר אחרי אדם זר מיהרו להציג את עצמם בפניי כשעזבנו את האולם. חלקם רק אמרו שניפגש מאוחר יותר, אבל רובם פשוט רצו לבדוק מי הבחורה החדשה. השיחות נקטעו אחרי שהטלפון רטט בכיס שלי, וכל גופי התקשח כששם בית הספר וולף קריק הופיע על המסך.

התנצלתי ומצאתי מקום במסדרון כדי לענות. "שלום, זו ג'וליאנה ריאן."

"היי, ג'וליאנה, זו רובין ברי."

התקשחתי עוד יותר כשהבנתי שהשיחה הגיעה ממנהלת בית הספר של הבנות.

"סופי נקלעה לצרה קטנה היום. תלמיד אחר העיר הערה על אביה, והיא הרביצה לו. בדרך כלל היינו מטפלים בזה במסגרת הכיתה, אבל התלמיד השני נפצע ויורד לו דם. ובינינו, אימא שלו קצת... רגישה. אני מקווה שנוכל למצוא פתרון יחד שלא יגרור השעיה, אבל אני חושבת שזה יהיה קל יותר אם תבואי."

"כמובן. אהיה שם ברגע שאפנה את הלו"ז שלי בעבודה. חצי שעה, בסדר?"

"מצוין. נתראה בקרוב."

השיחה נותקה, וראשי צנח קדימה. בתי הצעירה תמיד חוותה רגשות עזים. הם באו לידי ביטוי בהתלהבות ושמחה עצומה, אבל גם במזג סוער. ככל הנראה הפעם הם תורגמו לאגרוף בפרצוף של ילד מעצבן במגרש המשחקים ולצורך לעזוב את העבודה ביום הראשון שלי.

אז מה אם אפוטר כי לא הצלחתי לעבור אפילו יום אחד מחורבן בלי שהחיים שלי יתפרקו סביבי? זה לא יהיה סוף העולם. נכון, נאבד את הבית שלנו, אבל יש כמה מנהרות וגשרים נחמדים באורלנדו שנוכל לקרוא להם בית.

פניתי למצוא את כריסטינה, שכבר הייתה רחוקה יותר במסדרון, משוחחת עם מר עיניים חומות. משכתי אותה הצידה בחיוך מאולץ בניסיון להימנע מקשר עין איתו. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שמישהו, שכבר זלזל בניסיון העבודה שלי, ישמע שאני צריכה לעזוב מוקדם בגלל מקרה חירום של הילדה. לא יכולתי להרשות לעצמי את הסחת הדעת של חוסר ההסכמה שלו.

הייתי אימא. מומחית בארגון ובקביעת סדרי עדיפויות. וברגע זה הייתי צריכה להתמקד בביטול הפגישות שלי ולהספיק להגיע לבית הספר לפני שהבת הפזיזה שלי תסולק מכיתת הגן.

החלטתי שפשוט אתמקד בבעיה שלפניי ואשאיר את בעיות המחר — כמו המבט השיפוטי של קולגה מסוים שחרך לי את הגב — למחר.