מחוץ לקרח 1 - שחקנית חיזוק

1
מייפל

"מייפל, ראית את העניבה הכחולה שלי? זאת עם המעוינים הקטנים?" הקול של וויל נשמע מתוך הבית בזמן שאני נאבקת לתלות את המעיל הרטוב על הקולב בכניסה. במקביל אני טורקת את הדלת מאחוריי ואוחזת בקולר של מוקה, מנסה למנוע ממנו לדהור פנימה ולהשאיר טביעות רגליים בוציות על הרצפה.

למה הוא צריך את העניבה? יש משחק היום? לא יכול להיות, מעולם לא פספסתי אפילו משחק אחד שלו.

אני חולצת את המגפיים, מסירה את הכפפות הרטובות ונכנסת לסלון, ושם אני מוצאת את וויל נובר בסל הכביסה הנקייה שהנחתי שם הבוקר.

"למה אתה מחפש את העניבה בסל הכביסה?"

וויל מרים אליי מבט מבולבל. "כי זאת העניבה של ימי משחק. את תמיד תולה אותה בארון אחרי שאת מכבסת אותה, אבל היא לא שם."

על מה הוא מדבר? בכלל לא ידעתי שמותר לכבס עניבות במכונת כביסה.

"וויל, בחיים לא כיבסתי לך את העניבה."

הוא מסתובב אליי באיטיות והמבט שלו קופא. "את רצינית?!"

"כן... יש לך עוד מלא עניבות. מה הבעיה?"

וויל מזדקף, עיניו נפערות לרווחה ואז מצטמצמות בחוסר אמון, כאילו הרגע הודיתי שהמאכל האהוב עליי הוא פסטה עם קטשופ (מה שנכון, אגב).

"זה הריטואל של משחקי הבית. העניבה צריכה לעבור כביסה לפני כל משחק. את אמורה לדעת את זה, מייפ!"

"אני לא יודעת את זה, וויל. העניבה שלך מעולם לא כובסה. אם זה עד כדי כך חשוב, שמעתי שיש גברים שמכבסים בעצמם. קונספט מפתיע, אני יודעת."

אני משלבת ידיים ומרימה טיפה את הסנטר. אין לי כוונה להתנצל על משהו שהוא בבירור לא אשמתי. אני לא המשרתת שלו.

כבר שמעתי על כל מיני טקסים מוזרים של שחקני הוקי. להתיז מים על הפנים שבע־עשרה פעם בדיוק לפני כל שליש במשחק, לתופף במקל על הקרח שמונים ושמונה פעמים בזמן השמעת ההמנון או לטבול את הקצה שלו באסלה לפני החימום. וויל דווקא יותר סולידי. הוא אוכל את אותה המנה בדיוק ביום של משחק, שומע את אותו פלייליסט בחימום, עולה לקרח באותה רגל ותמיד מנשק אותי לפני. אבל על עניין העניבה מעולם לא שמעתי.

הוא ממלמל משהו לא ברור ויוצא מהחדר.

"ובשם אלוהי העניבות, אין בכלל משחק היום!" אני צועקת אחריו, אבל הוא כבר לא עונה.

בחוץ כבר חשוך, והבית חמים. אני מורידה הג'ינס הלח ואת הסוודר, אחר כך את החולצה שמתחת, נשארת רק בחזייה ובתחתונים ומפנטזת על מקלחת, שוקו, ספר ופוך.

אחרי כמה דקות, בזמן שאני גוללת בטלפון ומתעלמת במודע מכך שאני צריכה לקום להתקלח, וויל נכנס שוב לחדר עם העניבה האבודה ביד וחיוך מרוצה על הפנים. תודה לאלוהי העניבות.

הוא מתכופף אליי, נותן לי נשיקה זריזה על הפה וניגש לארון הבגדים. אני נאנחת לעצמי בחיוך. וויל יכול להיות כל כך דרמטי לפעמים.

אנשים מדמיינים שהחיים עם שחקן הוקי הם רק גלאם, בלונד וארוחות מאוזנות, אבל בפועל זה אומר להתמודד עם גבר שהחיים שלו תלויים בריטואלים הכי הזויים שאפשר לדמיין. זאת בדיוק הסיבה שהעוקבים שלי בטיקטוק אוהבים את התכנים שאני מעלה. הם אוהבים אנשים אמיתיים.

וטוב שכך.

אני לא בלונדינית, לא מבשלת, לא מתאמנת למרתון בבקרים וגם לא מכבסת עניבות לפני משחקים.

מוקה נכנס לחדר, עדיין רטוב ומדובלל מהטיול בגשם, עם המבט הזה בעיניים שאומר שהגיע הזמן לכרבולים. על המיטה. על המצעים הלבנים הנקיים.

"אל תעז, רטובון. קודם צריך לנגב אותך."

מוקה מסתכל עליי במבט של "לא כיף איתך", מסתובב ויוצא.

וויל מוציא מהארון קולב עם ז'קט החליפה שלו ומניח אותו על המיטה. הוא תופס אותי נועצת בו מבט. לאן הוא הולך?

"בייב, למה את לא מתחילה להתארגן? תמיד לוקח לך שעות ואז אנחנו מאחרים."

"להתארגן לאן?"

הוא עוצר ומסתובב אליי. "את צוחקת עליי, מייפל?"

"לא. על מה אתה מדבר, וויל?" הטון שלי יוצא מתגונן, וזה מעצבן אותי, כי אני באמת לא יודעת מה הוא רוצה.

"מסיבת חורף. של הקבוצה. הערב." הוא מציץ בשעון שלו. "עוד שלוש שעות."

"אתה בטוח שאתה לא מתבלבל, וויל? זה בשבוע הבא." אני מרימה את הגבות.

"בשבוע הבא זאת פעילות החלקה לקבוצה ולמשפחות. הערב יש את הארוחה החגיגית עם המשפחות וההנהלה. אני לא מאמין ששכחת את זה, מייפ!"

העיניים שלי נפערות. לא שכחתי, זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על זה!

"את כל כך שקועה בטלפון שלך, עם כל הסרטונים ה... המטופשים האלה בטיקטוק, שאת פשוט לא שמה לב לשום דבר אחר." הוא מסתובב ויוצא מהחדר, אפילו לא נותן לי להגיב.

אני מתכווצת. מבחינתו הטלפון שלי הוא תמיד הבעיה ולא העובדה שהוא לא טרח לעדכן אותי מראש בלוח האירועים שלו. לעזאזל, הוא יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי לגרום לי להרגיש אשמה. אולי הסושיאל עדיין לא מכניס מספיק כסף, אבל הוא לא מבין שאני מנסה להפוך את זה לעבודה אמיתית? בינתיים הוא זה שמשלם את שכר הדירה, אבל אני משתתפת בחשבונות וגם עוזרת לאימא שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. גם אם זה אומר לקחת עבודות שיווק לחברה שמייצרת נרות בצורת נקניקייה בריח של פיצה.

אני נשענת על ראש המיטה, מנסה להניח לריב הקבוע שלנו בנושא העבודה שלי כשהוא נכנס לחדר שוב ומוציא מהארון חולצה מכופתרת.

"וויל. בכלל לא הודעת לי שיש אירוע כזה."

"אני בטוח שכן. בטח שכחת."

לא שכחתי, אבל אין לי כוח להתווכח. "בסדר. אז יכולת להזכיר לי. אני לא קוראת מחשבות." הוא שותק לרגע, מעביר יד בשיער שלו ואז נאנח ומתקרב אליי. היד שלו נוגעת בכתף שלי, מרפרפת על רצועת החזייה.

"אני מצטער, לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה, בייב. פשוט..." הוא מהסס ועיניו בוחנות אותי בעדינות. "הערב הזה חשוב לי."

הוא מעיף מבט בשעון ואז מחזיר את המבט אליי ופתאום הוא נראה לי כל כך עייף ומעורער. הוא מתמודד עם הרבה דברים. אנחנו בפורטלנד בסך הכול חודש וחצי, והוא חייב להוכיח את עצמו בקבוצה החדשה. כל הלחץ הזה, כל הציפיות.

"את נראית מדהים היום, דרך אגב."

אני מרגישה עכשיו טיפשה שכעסתי. למה זה תמיד קורה? אני מנסה, באמת מנסה, ובכל זאת איכשהו אני שוב ושוב מאכזבת אותו.

הוא מסתכל עליי בחיוך קטן בזווית הפה, והמבט שלו מרכך אותי, גם אם רק קצת. הוא רוצה שאהיה שם לצידו, וזה עושה לי דגדוג חמים בבטן. אולי אני בכל זאת רצויה? אולי הוא באמת צריך אותי? אם לא הייתי חשובה לו, הוא לא היה עושה מזה כזה סיפור, נכון?

"אני נכנסת למקלחת ומתארגנת. לא נאחר, וויל. אל תדאג," אני מרגיעה אותו ואז נזכרת במשהו. "רגע, הריטואל הוא רק למשחקי בית. למה אתה צריך את העניבה למסיבת החורף?"

הוא מרים גבה ומביט בי כאילו שאלתי שאלה מטופשת במיוחד. "כי זאת עניבת המזל שלי, בייב."

"אבל זה לא משחק."

"זה ערב עם ג'ייק סילבר. אם יש רגע שצריך בו מזל, זה הרגע." הוא מצביע על העניבה ומושך אותה מעט קדימה. הוא לא צריך להרחיב מעבר לזה. ג'ייק סילבר הוא המנהל המקצועי של קבוצת ההוקי פורטלנד רייז, שמשחקת בליגה הלאומית, וגורלם של השחקנים מונח בידיים שלו.

הוא יוצא מהחדר עם ז'קט החליפה מונח ברישול על זרועו. אני ניגשת לארון, בוחנת את שני המדפים שלי. כמעט כל מה שיש שם זה קפוצ'ונים, חולצות טריקו עם הדפסים וטרנינגים דהויים שחרשתי עליהם יותר מדי. יש גם כמה ג'ינסים, סוודרים ושמלות קלילות שמתאימות יותר לחוף הים מאשר לארוחה חגיגית.

"קוד לבוש, מייפל! זה אירוע רשמי!" וויל צועק מהמסדרון כאילו קרא את מחשבותיי, בדיוק כשאני שואלת את עצמי אם זה לגיטימי חברתית להגיע לאירוע עטופה בשמיכת פליז ומגפוני פרווה.

כנראה לא. אני חייבת לרענן את המלתחה. אין לי תלבושת מתאימה לארוחת ערב חגיגית, או בעצם לשום אירוע שהוא. ולא בקטע ההוליוודי של "אין לי מה ללבוש" מול ארון בגודל של חנות בוטיק. באמת. אין. לי. מה. ללבוש. אני נאנחת בקול. אין לי זמן לקנות, ובטח שאין לי ממי לשאול, ו... לעזאזל, למה הארון שלי כל כך מבולגן?

אני זורקת את כל תכולת המדפים על המיטה, נוברת בין ערימות הבגדים ומגלה תחפושת ממסיבת ההלואין בשנה שעברה, כשהתחפשתי לוונסדיי אדמס.

זאת שמלה שחורה עם מלמלה, בסגנון גותי. אני מודדת אותה. היא לא מגוהצת, מפוליאסטר, אבל בשביל שמונה דולר באיביי (כולל משלוח), היא נראית טוב באופן מפתיע.

אני מצמידה את הטלפון למראה ומתחילה לצלם סרטון בסגנון בואו להתארגן איתי ולהיראות כמו מיליון דולר בתקציב של חבילת קרקרים.

השיער שלי כהה וארוך, וכמו תמיד עושה מה שבא לו. אני מנסה להתפיח אותו קצת באצבעות עד שהוא מסתדר בצורה סבירה. לאחר מכן אני מניחה צללית ורודה מנצנצת מעל העיניים החומות הקצת־רגילות־מדי שלי ומדגישה את הריסים הארוכים, ללא ספק הנכס המרכזי שלי, במסקרה חדשה שקניתי במבצע. אני מורחת הרבה סומק על הלחיים, כדי שלא ישאלו אותי למה אני חיוורת ויציעו להתקשר למוקד החירום (כן, זה באמת קרה!), מורחת שפתון ורוד על השפתיים ומכווצת אותן מול המראה.

שבע וחצי מתוך עשר. סביר לאלתור של הרגע האחרון.

מגפי הזמש הוורודים שלי, שמיועדים רק לאירועים מיוחדים (כלומר פעם באף פעם), כבר על הרגליים. בדרך החוצה אני אוספת את מעיל הפוך מהקולב ונועלת את הדלת.

***

חצי שעה אחר כך אנחנו כבר באולם החגיגי שפתוח למוזמני הקבוצה בלבד. בחוץ בקושי שלוש מעלות, אבל בפנים חמים ונעים. האולם מרווח, עם תקרה גבוהה, הרבה עץ כהה, נגיעות מתכת ואורות רכים. שולחנות ערוכים מפוזרים ברחבה, ועגלות הבופה המלאות במזון גורמות לבטן שלי לקרקר.

וויל מתעכב כדי להתחבק עם כמה שחקנים, בדיוק כשמלצרית חולפת לידנו עם מגש מלא אלכוהול. אני לוקחת לעצמי כוס שמפניה ומזווית העין שמה לב שוויל כבר עם כוס ויסקי ביד.

בכניסה ניצב עץ חג מולד עצום, מואר בנורות מנצנצות ומקושט בכדורי זכוכית בצבעי הקבוצה, כחול עמוק ואדום כהה. סרטים צבעוניים מתפתלים בין הענפים, ולצידם תלויים קישוטים כמו מקלות הוקי מיניאטוריים, כפפות זעירות ובובות קטנות של שוערי הוקי מפורסמים. זה מוגזם, כמעט קיטשי, ועדיין הלב שלי מתרחב. לרגע אחד זה מחזיר אותי לעץ פלסטיק קטן מוולמארט, עם אורות זולים מהבהבים, אימא ואני מכורבלות מול הטלוויזיה, צופות במרתון סרטים של חג המולד וצוחקות על כל הקלישאות.

החיוך נמוג מפניי. יש לי מעט מדי זיכרונות כאלה.

המבט שלי נודד אל פסל גדול מזכוכית ומתכת בצד השני של האולם. אני לוגמת באיטיות מהשמפניה ומתקרבת אליו.

וואו... זאת חנוכייה ענקית. אף פעם לא ראיתי אחת בגודל כזה. בעצם, לא ראיתי אף חנוכייה חוץ מבפרק ההוא של "חברים", עם הארמדיל, כשרוס מנסה ללמד את בן על חנוכה בזמן שהילד רק רוצה את סנטה. ראיתי את הפרק הזה בטח עשרים פעם.

אני יודעת שבאירועים רשמיים נוהגים לציין את כל חגי החורף, לא רק את חג המולד, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל מכירה מישהו שחוגג את חנוכה.

אני מניחה את הכוס הריקה על השולחן, מוציאה את הטלפון מהתיק הקטן שלי, מרימה את היד ומצלמת סלפי ליד החנוכייה. אני מעיפה מבט בתמונה. היא קצת חשוכה, אבל מספיק טובה לפוסט.

אני ממשיכה להסתובב באיטיות סביב החנוכייה, מלטפת את הזכוכית הקרה והמוצקה ובוחנת מקרוב את החיתוכים הדקים שמחזירים הבזקי אור נוצצים כמו יהלומים. ואז, בין זרועות הזכוכית, המבט שלי נעצר על גבר גבוה עם כתפיים רחבות, בחליפה כהה, שנשען באדישות על עמוד שיש מקושט בענפי אשוח ובסרטים זהובים ולוגם באיטיות מכוס ויסקי.

חצי מהפנים שלו באור, החצי השני בצל, אבל אפילו באפלוליות הזאת אני מרגישה את העיניים שלו עליי. רציניות. מרוכזות בי לגמרי. היד שלי נשמטת מהחנוכייה כאילו נכוויתי מאש.

אני עושה צעד אחורה, מיישרת את הגב וכשאני מסתובבת, אני כמעט מתנגשת במלצרית עם מגש שמפניה. "סליחה," אני ממלמלת, מושיטה יד לכוס נוספת ומתחילה לשוטט באולם בחיפוש אחר וויל.

מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, והאווירה באולם רגועה וחמימה, כמעט אינטימית. לא ראוותנית כפי שחשבתי שתהיה. וויל מוצא אותי אחרי כמה רגעים, הוא מנווט אותי בין האנשים ועוצר מדי פעם להחליף מילה עם מישהו. היד שלו מונחת על גבי התחתון, ומדי פעם גולשת נמוך יותר. בדרך כלל הוא לא נוגע בי בחופשיות בציבור, אז אני לא בטוחה אם זה האלכוהול שגורם לו להרגיש משוחרר, או שאולי העובדה שאני מחופשת לוונסדיי היא שמדליקה אותו, אבל אני לא מתלוננת. אני שמחה לראות אותו במצב רוח טוב.

הוא שוקע בשיחה עם חבר, ואני מרפרפת במבטי על הקהל בלי מטרה, עד שאני שוב נעצרת על הגבר ההוא. עיניו מקובעות עליי, והוא עומד בדיוק באותו מקום, ליד החנוכייה. הוא נועץ בי מבט לא מרוצה, כמעט זועף, שמעביר בי צמרמורת. זה מרגיש כאילו הוא כבר החליט מי אני — והוא לא אוהב את מה שהוא רואה.

מי זה, לעזאזל?

אני ממהרת להביט למטה על השמלה הגותית הזולה שלי, מחליקה ידיים על פני הבד, בודקת שאין איזה חור בפוליאסטר. הכול נראה בסדר, לפחות לעין בלתי מזוינת. אבל כשאני מרימה את הראש הוא עדיין נועץ בי מבט.

הוא גבוה מהחנוכייה לפחות בשני ראשים, מה שאומר שהגובה שלו הוא בסביבות מטר תשעים, לפחות. הגזרה שלו מדגישה גוף של שחקן הוקי, אבל הוא נראה קצת יותר מבוגר משאר השחקנים. והוא כאן לבד.

אני חייבת להודות — הוא נראה טוב. ממש טוב. לפי כל כללי המדריך לגברי אלפא זועפים — לסת חזקה ומרובעת, זיפים קצרים מהסוג שגורם לך לרצות להעביר עליהם יד ולבדוק מה התחושה (תיאורטית, כמובן), גבות כהות מעל עיניים אפורות, שהן גם אפלות וגם נוצצות. השיער שלו כהה, מסודר ופרוע בדיוק באותה מידה, והשפתיים המלאות שלו לא מחייכות, אבל אולי עוד רגע כן.

אולי.

או שלא.

הצחוק של וויל גורם לי להחזיר אליו את המבט. הוא מדבר עם שני בחורים שאני לא מכירה, ואז מציג אותם בתור ברוקס וריידל, שחקנים מהקבוצה. ברוקס הוא הקפטן וריידל נראה טיפוס ידידותי, עם חיוך חם וגומה בסנטר. שניהם מחזיקים צלחות עמוסות, ורק אז אני שמה לב שאני עדיין עם כוס השמפניה ביד, ועוד לא התקרבתי לבופה, מה שמאוד לא אופייני לי. אבל הייתי עסוקה מדי בעץ האשוח ו... כן, בגבר החתיך שעומד ליד החנוכייה.

ריידל משגר אליי מבטים בין ביס לביס. "אז מייפל, את אוהבת הוקי?"

אני מחייכת. "כן. מאוד."

"באמת?" הוא מרים גבה.

"לא מהילדות, אם לזה אתה מתכוון," אני מתוודה, "אבל מאז שהתחלתי לראות משחקים, פשוט נכנסתי לזה."

"ומה תפס אותך בזה?" הוא מתעניין.

"הכול," אני פולטת בפרץ צחוק קטן. "האופן שבו אתם זזים על הקרח, איך שהכול חד ומהיר." אני מנפנפת בידיים בהתלהבות וכמעט שופכת את המשקה שלי. "הקצב הזה מטורף. ואיך שאתם מתחלפים כל ארבעים, חמישים שניות... כאילו אתם מתואמים טלפתית. אין לי מושג איך זה עובד. זה כמו קסם."

הוא מחייך ולוקח עוד ביס. "לא כל אחת מתחברת לזה ככה."

נכון, אבל זאת האמת. האהבה שלי להוקי לא קשורה לוויל.

בהתחלה פשוט אהבתי את הקולות של המחליקיים ושל המקלות על הקרח ואת הצליל של הדסקית ששועטת על המשטח הקפוא במהירות של קליע. אני יכולה להקשיב לזה שעות.

היום אני אוהבת את הכול. את הבלגן המאורגן הזה, את האנרגיה של הקהל, את הרגע הזה שבו אף אחד לא נושם כשהדסקית מתקרבת לשער. וגם את העובדה שהוקי הוא ספורט קצת ביזארי, בקטע הטוב של המילה.

לפעמים נראה לי שזה ספורט של חייזרים עם מקלות. באמת. קחו שחקנים שריריים עם הומור מפוקפק, שוערים שנראים כמו רובוטריקים עם ציוד המיגון שהם סוחבים על עצמם ואדרנלין בכמויות היסטריות. תוסיפו לזה קצת טמטום (כי ברצינות, מה הקטע ללכת מכות באמצע משחק?) וקיבלתם את אחת התופעות הכי משעשעות בעולם הספורט. הוקי קרח.

"מה חשבת על המשחק האחרון?" ריידל מסתכל עליי בציפייה.

אני מחייכת כשאני משחזרת במוחי את המשחק שנערך לפני יומיים. "הוא היה משוגע! אבל באופן מושלם," אני מפנה את מבטי לוויל, "במיוחד השליש האחרון." המשחק היה לגמרי של וויל. הוא עף על הקרח, ליטרלי, כאילו הוא יודע בדיוק לאן הדסקית הולכת עוד לפני שזה קורה.

וויל מלטף את המותן שלי ומחייך אליי. אני מחזירה לו חיוך, אבל אז קולטת שהמבט שלו בורח הצידה, לברמנית שמאחורי הדלפק, והיא מחזירה לו מבט. זה רגע קטן וכמעט לא מורגש, אבל זה מספיק בשביל שהחיוך שלי ידהה. אני בולעת רוק.

בחורה בלונדינית יפהפייה מצטרפת אלינו. היא לובשת שמלה סגולה עם כתפיות דקות ושסע שמגיע עד הירך, חושף רגליים מושלמות. כמובן. בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, בלונדינית פוטוגנית שנראית כאילו הגיעה ישירות מערב גאלה, אבל אמיתי כזה, עם שטיח אדום ופפראצי.

"זאת ג'ניפר, החברה שלי." ברוקס עוטף את מותניה ומקרב אותה אל גופו. אני בוחנת אותה במהירות, מתעכבת רק לרגע על אזור החזה. היא קצת יותר גבוהה ממני, אבל אני שמה לב ששתינו חולקות גנים לא נדיבים במיוחד, שגורמים אפילו לגוזיות להיראות מיותרות. זה קצת משמח אותי. ברמה העלובה של נחמות קטנות, אתם יודעים.

היא מספרת על הטיול שהם עשו בקיץ לאיי סיישל. ברור לי שהחיים שלה הרבה יותר זוהרים משלי, אבל ג'ניפר נראית קלילה ונעימה, בלי שמץ של פוזה. הלב שלי עושה מין דילוג קטן מהמחשבה שאולי נוכל להיות חברות. לא חברות נפש, כן? אבל מישהי לראות איתה את המשחקים של הבנים, או לשאול ממנה שמלה ברגע האחרון (למשל למסיבת חורף שאת מגלה עליה רק שלוש שעות לפני שהיא נערכת, כי החבר שלך לא טרח לומר לך מראש).

אני לוגמת מהשמפניה שלי, ואז בלי לחשוב, או אולי דווקא בכוונה, אני מפנה את המבט לעבר החנוכייה. הוא עדיין שם, ניצב ליד אותו עמוד מקושט בענפי אשוח ובפסים של זהב, מבטו נעוץ בי. אני חושבת. בעצם... אני לא בטוחה. אולי הוא סתם בוהה לכיוון הזה? אולי יש מישהי מאחוריי? אני מביטה לצדדים. למה שהוא יסתכל דווקא עליי? הרי חצי מהבחורות פה נראות כמו דוגמניות ממגזין אופנה סקנדינבי.

אבל כשאני חוזרת להביט בו אני מגלה שהוא לא הסיט את המבט. וגם אני לא.