חיים גדולים, נפלאים ויפים

1

יש אמרה נושנה, שלפיה לכל סיפור יש תמיד שלוש גרסאות: הגרסה שלך, הגרסה שלי והאמת. האדם שהאמרה הזו מיוחסת לו עבד בתעשיית הקולנוע, אבל היא תקפה גם בנוגע לעיתונאות.

אנחנו לא אמורים לנקוט עמדה. אנחנו אמורים לדון בעובדות. עובדות שמסתכמות באמת.

עובדה: רוברט אֶוֶונְס — מפיק, מנהל אולפן קולנוע ושחקן, שהיה גם האדם שטבע את המנטרה הקליטה הזאת — היה נשוי שבע פעמים.

עובדה: אני, אליס סְקוֹט — כתבת במגזין 'סְקְראץ'', שואפת להיות ביוגרפית, וזהו זה בערך — אפילו לא החברה הרשמית של הגבר שאני יוצאת איתו כבר שבעה חודשים.

עובדה: רוברט אוונס, שקומתו הייתה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, היה בדיוק בגובה שלי.

עובדה: יש סיכוי שהחיים שלי עומדים להשתנות לחלוטין, ובמקום לפתוח בריצה קלה בשביל אל גדר הכלונסאות הציורית, שחוצצת ביני לבין החלום שחלמתי כל חיי, אני יושבת במכונית השכורה, המזגן פועל בשיא העוצמה, ואני קוראת במאגר הנתונים הקולנועיים את הדף המוקדש לאדם שאת שמו לא שמעתי עד לפני שלוש דקות, גם כי הציטטה הזו על הסיפורים צצה במוחי, וגם מפני שאני משתהה בכוונה.

אני אמנם יותר נרגשת מלחוצה, אבל בכל זאת המון עצבים רוטטים בקרבי. בנשימה עמוקה אחרונה אני מכבה את מנוע המכונית ופותחת את הדלת.

ומייד מוטח בי מכל העברים החום הכבד של צהרי היום בג'ורג'יה — תחושה מוכרת ואהובה ביותר, שרק משתפרת בגלל הרוח המלוחה שנושבת ממי האוקיינוס המקיף את האי ליטֶל קְרֶסֶנט.

אני בודקת שוב שלקחתי איתי את המחברת, מכשיר ההקלטה והעטים, ואז סוגרת את הדלת ונעצרת כדי לבדוק במראה הצדדית את מצב הפוני שלי, שהולך וצובר לחות.

אני מנסה להשתלט איכשהו על החיוך הרחב שלי ולהפוך אותו להבעה ניטרלית. חשוב לשמור עכשיו על קור רוח.

עובדה: בחיים לא הצלחתי לשמור על קור רוח.

אני פותחת את השער. הסנדלים שלי חובטים בשביל האבן כשאני פוסעת בעיקול המוקף בצמחייה עבותה: צמחי ביצות, דקלי סָבָּל פַּלְמֶטוֹ, שיחי צבר וסָליקוֹרְניה, והעץ החביב עליי — אלון וירג'יניאני.

כבר אחת־עשרה שנה אני מתגוררת בלוס אנג'לס, אבל בכל פעם שאני רואה עץ אלון וירג'יניאני, הוא מזכיר לי את הבית.

כעת נגלה לעין בית מקסים בצבע טורקיז שניצב על כלונסאות עץ, ואני מטפסת בכמה מדרגות עץ שחוקות ומגיעה אל דלת הכניסה, שצבועה בצבע ורוד לוהט ומכוסה כולה בדגמים לולייניים שצוירו ביד.

דבר נחמד נוסף שמחכה לי כאן הוא פעמון הדלת, שגם הוא מוזר למדי — כלומר, הוא נראה כמו פעמון רגיל לגמרי, אבל כשאני לוחצת עליו בוקע ממנו צליל של פעמוני רוח.

אני עדיין שקועה בנשימות הכנה כשהדלת נפתחת לרווחה, ואישה נמוכה ואפורת שיער, לבושה במכנסי ג'ינס וחולצת פלנל דהויה, נועצת בי מבט זועף.

"היי!" אני מושיטה את היד. "אני אליס. סקוט."

היא מחזירה לי מבט. יש לה עיניים תכולות ושיער קצוץ.

"מה'סקראץ''?" אני מוסיפה, בתקווה שזה ירענן את זיכרונה.

היא אפילו לא מעפעפת.

"זאת אומרת, לא מה'סקראץ''. אני אמנם כתבת קבועה במגזין, אבל באתי בקשר לספר?"

הבעת הפנים שלה נותרת שלווה וחתומה, ולרגע אני נאלצת לשקול את האפשרות שבעצם הכול היה תרגיל ערמומי. אולי בנה המבוגר של האישה הגה הכול במחשב שלו במרתף ביתה, שם הוא מעביר את זמנו בשליחת מיילים ובשיחות טלפון אל כתבים פְּתָאים כמוני, מדבר בקול דק ומוסיף לו רעד קל, כדי שיישמע כמו אישה בשנות השמונים לחייה.

ואולי זאת אפילו לא הפעם הראשונה.

אני מכחכחת בגרוני ומרעננת את החיוך שלי. "סליחה, את מרגרט?"

היא אמנם לא דומה לה, אבל התמונות האחרונות של האישה שאני אמורה להיפגש איתה הן מלפני שלושים שנה לפחות, כך שייתכן בהחלט שזו האישה הזוהרת לשעבר, האגדית כמעט (לפחות בעיני תת־קבוצה של אנשים, שכוללת אותי), מרגרט גרֵייס אַייוְוס.

'נסיכת הצהובונים'. היא זכתה לכינוי הזה גם מפני שהייתה היורשת של אימפריית התקשורת אייווס, וגם בגלל כל השנים שבהן מעמדה כסֶלֶבּ זיכה אותה בתשומת לב בלתי פוסקת של הפפראצי ושל כתבי הרכילות.

האישה פולטת צחוק רם וטבעי ופותחת לרווחה את הדלת. "אני ג'וֹדי," היא אומרת במבטא שמקורו לא ברור — גרמני, אולי. "תיכנסי.״

אני נכנסת למבואה הצוננת. באוויר עומד ריח של לימון ומנטה. ג'ודי לא נעצרת ואפילו לא מאיטה את קצב הליכתה, אלא צועדת ישר לתוך הבית ומשאירה לי לסגור את הדלת ולזנק מאחוריה.

"המקום הזה מקסים," אני מציינת בקול עליז.

"חם כאן כמו בגיהינום, והיתושים מוצצים את הדם יותר מדרקולה," היא עונה.

אני מקדישה מחשבה לרוברט אוונס: שלך, שלי והאמת.

בקצה מסדרון צר היא פונה למסדרון נוסף. הבית הוא מבוך מרווח ומואר של קירות עץ מחורצים, צבועים בלבן בשילוב גוונים של זכוכית ים, והוא מסתיים בסלון מרווח, ששבעים אחוז מהקירות שלו עשויים מזכוכית.

"חכי כאן, ואני אלך לקרוא לגברת," היא אומרת, ואפשר להבחין בנימה משועשעת מעט בקולה. היא פותחת את אחת מדלתות הזכוכית האחוריות ויוצאת לחצר. כאן הגן גדול ופרוע יותר מאשר בחצר הקדמית, ובאחד הצדדים קבועה בריכת שחייה קטנה.

אני מנצלת את ההזדמנות כדי לעשות סיבוב איטי בסלון, עדיין תוססת ונרגשת, עם חיוך כל כך רחב על הפרצוף, עד שהלסת שלי מתחילה לכאוב. אני מניחה את החפצים שלי על שולחן סלוני נמוך מסיבי ראטאן ומשלבת את הזרועות כדי לא לגעת בשום דבר. כל סנטימטר של הקירות מכוסה ביצירות אמנות, המון עציצי צמחים תלויים מול החלונות, ויש גם צמחים נוספים בעציצי חרס על הרצפה. מאוורר עם להבי ראטאן מסתובב בעצלתיים בתקרה, ויש כאן המון ספרים — מרביתם עוסקים באדריכלות נוף ובגינון — שמונחים בערמות מבולגנות ומכסים כל משטח עץ עתיק שיש בשטח, חלקם פתוחים והפוכים, והשדרות שלהם סדוקות.

זה מקסים. אני כבר מתחילה לנסח בראש שלי את טיוטת התיאור של הסלון הזה. הבעיה היחידה היא שאני עדיין לא בטוחה שיש לי סיבה לתאר את זה.

כי עד כה אין כאן שום דבר שרומז על כך שזה ביתה של מרגרט אייווס. אין צילומים של המשפחה המפורסמת שלה. אין גיליונות, חדשים או ישנים, של אחד מעשרות המגזינים והעיתונים. אין איור ממוסגר של בית אייווס המפואר, שגדלה בו בחוף קליפורניה, ועל אדן האח לא מונח אף אחד מפרסי הגראמי שקיבל בעלה המנוח. אין כאן שום דבר מוחשי שמקשר אותה אל מעצמת התקשורת שקרסה או אל השמחות והאסונות שהעיתונים המתחרים אהבו כל כך למנות ולקטלג כשמרגרט עדיין הייתה על גג העולם.

הדלת נפתחת שוב, ואני מסתובבת כדי לעמוד מול ג'ודי, מנסה לאזור אומץ ולדרוש תשובות לשאלה מי בדיוק הזמינה אותי להעביר אחת־עשרה שעות בטיסה ועוד ארבעים וחמש דקות בנהיגה בקיה ריו שכורה כדי להגיע לפגישה הזו.

אבל באותו רגע אני רואה את האישה שעומדת בחדר.

היא הצטמקה בכמה סנטימטרים, עלתה קצת במשקל — הרוב שרירים, נדמה לי — והשיער שהיה פעם שחור כעורב הוא עכשיו תערובת של חום עכברי וכסף.

נעלמו כל הזוהר ואצטלת הכסף וההשפעה, אבל הניצוץ הערמומי שבעיניה הכחולות זהה בדיוק לזה שראיתי בכל אחת מהתמונות שלה. הדבר החמקמק הזה שקשה לנקוב בשמו והפך אותה מ'יורשת של אימפריית עיתונות' ל'נסיכת עמודי השער'.

"שלום לך!" הלבביות בקולה של מרגרט מפתיעה אותי, ממש כשם שהפליאה אותי בשיחות הטלפוניות הקצרות שלנו בשבועות שקדמו לנסיעה הזו. "את בטח אליס."

היא מסירה את כפפות הגינון שלה ושומטת אותן על זרוע כורסת הראטאן הלבנה הסמוכה, ואז היא פוסעת יחפה לעברי, מנגבת את ידיה בקַפְטָן שלגופה ומושיטה יד אחת ללחיצה.

"את היא," אני אומרת. כל משפט רהוט או אפילו סביר שאני מנסחת הוא לרוב כזה שאני מקלידה באיטיות ומשקיעה בו זמן. המשפטים שיוצאים ישירות מהפה שלי נשמעים בדרך כלל דומים יותר למשפט הזה.

היא צוחקת. "היה לי הרושם שזה כל העניין."

היא לוחצת בחביבות את היד שלי, שומטת אותה ומסמנת לי בתנועת יד להתיישב.

"לא, פשוט..." אני מתיישבת על הספה. היא מתיישבת בכורסה ממולי. "בדיוק ניסיתי לא לטפח תקוות גדולות מדי! לא הצלחתי. אני אף פעם לא מצליחה, אבל ממשיכה לנסות."

"באמת?" היא נשמעת משועשעת. "לי יש דווקא בעיה הפוכה. אני תמיד מצפה מאנשים לדברים הכי רעים." היא מבזיקה אליי חיוך. הוא גם מסנוור וגם עצוב. חיוך מֶסְצוּב.

הלחם המילים הזה, למשל, לא יהפוך בסוף למשפט שאקליד ואערוך, אבל אני פשוט רואה אותה, חבויה תחת קשתיות העיניים הזוהרות שלה: את האמת. האמת שמעולם לא שמענו.

איך היה להיוולד עם כפית זהב בפה ולאכול ממגש של כסף, לחיות בעולם של שחקנים שיכורים ששוחים בבגדיהם בבריכה המקורה, ושל פוליטיקאים שחותמים בלחיצת יד על הסכמים מעל שולחן האוכל העתיק שלה.

איך היה להתאהב בכוכב רוקנרול אגדי, ואיך זה היה כשהוא השיב לה באהבה פראית.

וכמובן, שאר העניינים. השערורייה, הכת, המשפט, התאונה.

ולבסוף, לפני עשרים שנה, היעלמותה של מרגרט.

מה קרה, אבל גם: למה.

ולמה עכשיו, אחרי כל השנים, היא מסכימה לספר סוף־סוף את הסיפור שלה.

הדלת שמאחורי מרגרט נפתחת בחריקה, וג'ודי נכנסת ובידיה דלי מלא לימונים. "תודה, ג'ודי," מרגרט קוראת בלי להסתובב אליה.

ג'ודי נוהמת משהו. אני מתקשה אפילו להתחיל לנחש אם השתיים חברות, בנות זוג, מעסיקה ועובדת או יריבות מרות, שבמקרה הן גם שותפות לדירה.

מרגרט משלבת רגל אחת על השנייה. "יש לך ציפורניים יפות," היא אומרת ומטה את סנטרה לעבר כפות הידיים שלי, ששלובות בחיקי.

רגע ההתקשרות הזה כמעט מסחרר אותי. "הן מלאכותיות." אני רוכנת קדימה כדי שהיא תוכל לסקור במבטה את הדפסי התות הקטנים.

"אני מוכנה להתערב שאת אדם שמשתדל למצוא יופי בכל דבר," היא אומרת.

"ואת לא?" אני שואלת, מסוקרנת מהחיוך הרך והעגום שמבליח על שפתיה.

היא מושכת בהיסוס בכתפיה, תנועה שפירושה: אני לא יודעת, ואולי בעצם: השאלה הזאת לא מוצאת חן בעיניי.

ואז, כיאות לבת משפחת אייווס, היא משנה בפתאומיות את נושא השיחה: "אז איך בדיוק נעשה את זה? אם אני אסכים לעשות את זה."

אני לא נותנת ל"אם" להוציא לי את הרוח מהמפרשים. אני יודעת שהיא עדיין לא משוכנעת בכל מאת האחוזים, ואני לא מאשימה אותה. "איך שתרצי," אני מבטיחה.

היא זוקפת גבה אחת. "ואם ארצה לעשות את זה כמו שעושים את זה בדרך כלל?"

"אז ככה," אני עונה, "עד כה לא ממש עבדתי על דבר כזה. אני כותבת בדרך כלל כתבות נושא וכתבות דיוקן. אני מעבירה כמה ימים או כמה שבועות בחברת האדם שאני כותבת עליו, ואחרי זה כותבת את הרשמים שלי, בתוספת כמה בדיחות, מנקודת המבט של 'אדם מבחוץ שמציץ פנימה'. הפעם זה יהיה שונה.

"הפעם המטרה תהיה לבטא את החוויה שלך בכתב. 'מישהו מבפנים שמביט החוצה'. יידרש הרבה יותר זמן, לפחות כמה חודשים, רק לערוך את התחקיר הראשון שיאפשר לי לכתוב טיוטה ולהבין מה חסר לי. אני אשכור דירה בקרבת מקום, ויהיה לנו סדר יום, שעות קבועות שנשב לשוחח בהן, אבל גם שעות שבהן אלווה אותך."

"תלווי אותי?" היא חוזרת על המילים בנימה מהורהרת.

"אתלווה אלייך בחיי היומיום שלך," אני מבהירה. "אראה מה את מגדלת בגינה שלך, עם מי את מבלה את הזמן, אשב איתך ועם ג'ודי ועם חברים נוספים שיש לכן בעיירה."

מרגרט זוקפת את הסנטר ועוצמת את עיניה בפרץ צחוק מהיר ובוטה. "תעשי לי טובה ותגידי את זה שוב כשהיא תחזור לכאן."

עוברות שניות ספורות, וג'ודי נכנסת לחדר בסערה עם שתי כוסות לימונדה ומניחה את שתיהן בחבטה על השולחן הסלוני.

"תודה, ג'ודי," אני אומרת, נחושה בדעתי לקנות את ליבה.

היא חוזרת על עקבותיה.

"בלעדייך הייתי מתה," מרגרט קוראת אחריה בנימה מלגלגת.

"ידוע לי," ג'ודי צועקת ונעלמת בפתח הדלת.

אני לוגמת מהלימונדה לגימה קטנה, שהופכת ללגימה גדולה, כי המשקה מדהים, קר ורענן, עם קרעי עלי נענע שמסתחררים סביב קוביות הקרח.

אני מניחה את הכוס ומכריחה את עצמי לחזור אל העניין שלשמו התכנסנו כאן. "תראי, יש המון עיתונאים הרבה יותר מנוסים שתוכלי לעבוד איתם. יש מאות אנשים שהיו מוכנים לדחוף אותי מתחת לגלגלים של אוטובוס כדי לקבל את העבודה הזאת, ואם לומר את האמת, אני מבינה למה."

"מטריד," מרגרט אומרת.

"מה שאני רוצה לומר זה שאם את מוכנה לספר את הסיפור שלך, מגיע לך שיספרו אותו בדיוק כמו שאת רוצה, כי הוא צריך להיות הסיפור שלך, ולא של אף אחד אחר. ודבר כזה יכול להתאפשר רק אם עושים אותו עם אדם שבוטחים בו בכל מאת האחוזים. אבל אני מבטיחה לך שאם תרצי בסוף שנכתוב את הספר הזה יחד, הקול שלך יהיה במרכז. זה מה שעומד בראש סדר העדיפויות שלי. לוודא שזה יהיה הסיפור שלך."

החיוך שלה מתעמעם, ופניה מרצינות. הקמטים שבזוויות עיניה ופיה מעמיקים, הוכחה לכך שחייתה חיים שלמים. לא רק שלושים ושלוש השנים הראשונות שבהן הייתה חשופה לעיני הציבור, אלא גם שלושים השנים הנוספות, שהסתגרה בהן בביתה, ועשרים השנים שחלפו מאז נעלמה.

"ואם..." היא אומרת באיטיות, "אם זה לא מה שאני רוצה?"

אני מנידה את ראשי. "אני לא בטוחה שאני מבינה את כוונתך."

"ואם אני לא רוצה שזו תהיה הגרסה שלי לסיפור?" היא שואלת. "ואם אני רוצה את כל האמת הנוראה? ואם נמאס לי לחיות עם הגרסה שלי לאירועים, שבה אני תמיד הגיבורה, ואני רוצה לשבת ולראות את הדברים בכתב, לשם שינוי?"

השאלה שלה מפתיעה אותי. אני דווקא רגילה לצורך להרגיע את המרואיינים ולהבטיח להם שאני לא מתכוונת לסלף את דבריהם וליצור בסופו של דבר כתבה ביקורתית ואכזרית. שאני רוצה לראות את התמונה המלאה, לראות את החלקים האנושיים בהם.

מרגרט שוב זוקפת גבה למראה ההיסוס שלי. "זאת בעיה?"

אני זזה אל קצה הספה. "זה יהיה איך שאת רוצה לספר את זה," אני חוזרת. "אם זה מה שאת רוצה, זה מה שנעשה."

היא שוקלת את דבריי במשך רגע ארוך. "עוד שאלה אחת."

"תשאלי כל שאלה שאת רוצה." היא יכולה לבקש ממני לספר על רגעי הסקס הכי מביכים שלי, ואני אפרט הכול ברגע זה. אני צריכה שהיא תבין שאיתי לא יאונה לה כל רע.

היא שוב זוקפת גבה אפורה בשובבות. "את תמיד כל כך עליזה?״

אני נושפת את האוויר באיטיות. העבודה הזאת חשובה מכדי לזרוק לה איזשהו שקר.

"כן," אני עונה. "תמיד."

את הצחקוק שלה קוטע צליל שנשמע כמו רוח שנושבת בפעמוני זכוכית. מרגרט מעיפה מבט אל שעון העץ הדהוי שניצב על אדן האח נטול פרסי הגראמי.

"הפגישה של השעה שתיים." היא קמה על רגליה. "נתת לי הרבה דברים לחשוב עליהם, אליס סקוט."

גם אני קופצת על רגליי ולוקחת את המחברת שלא השתמשתי בה ואת מכשיר ההקלטה. "בכל מקרה," אני עונה, "תודה רבה. ברצינות."

"על מה?" היא שואלת בתמיהה כנה כשהיא מתחילה להוביל אותי בחזרה במבוך המסדרונות.

"על היום," אני אומרת. "על זה שנתת לי הזדמנות. על זה שסוף־סוף אוכל לספר לאימא שלי על משהו שקשור לעבודה שלי, והיא לא תגיב בעיניים מזוגגות משעמום."

"זה לא מובטח," היא מזכירה לי כשאנחנו מגיעות אל דלת הכניסה. "אל תגידי לי תודה על זה. כל אדם זכאי שייתנו לו הזדמנות. ועדיין יש לי עוד כמה ציפורים על העץ. נראה איזו ציפור תיפול לי ליד."

"אני בהחלט מבינה, אבל..." המילים גוועות על לשוני כשהיא פותחת את הדלת הצבועה בוורוד בוהק, ואני קולטת כמה טעיתי.

לא ממש הבנתי.

האדם שהיא קבעה להיפגש איתו בשתיים עומד על המדרגה העליונה, לבוש במכנסיים אפורים ובחולצת טריקו לבנה.

אבל לא הבגדים שלו הם הסיבה לכך שרוחי נופלת והדם אוזל מפניי — אם כי עצם הרעיון ללבוש מכנסיים ארוכים במזג אוויר כזה בהחלט נראה לי תמוה.

הסיבה היא הגבר שלובש אותם. הגבר המגושם במקצת, בעל העיניים הכהות והאף הנשרי.

הֵיידֶן אנדרסון.

אם לפני ארבע שנים מישהו היה אומר "היידן אנדרסון, כתב המוזיקה", זה היה תיאור סביר. אבל אם הוא עדיין היה כתב מוזיקה, לא הייתי מכירה את שמו ובטח שלא הייתי יודעת איך הוא נראה. יש לי זיכרון לא רע, אבל אני בדרך כלל לא רגילה ללמוד בעל־פה את שמות הכתבים במגזין 'רולינג סטון'.

הבעיה היא...

שהוא כבר לא היידן אנדרסון, כתב המוזיקה.

עכשיו הוא היידן אנדרסון, הביוגרף חתן הפּוליצֶר. מחבר הביוגרפיה הארוכה, המפורטת וקורעת הלב של הזמר שמזוהה כל כך עם הרוח האמריקאית, שלקה בדמנציה.

עכשיו הוא היידן אנדרסון שמרגרט זה עתה כינתה "עוד ציפור על העץ". ציפור יותר מצליחה, יותר ידועה, יותר הכול.

העיניים הכהות שלו נודדות ממני (בהבעת פנים חתומה, הוא לא מזהה אותי, ולמה שיזהה? אני לא ציפור מרשימה במיוחד) אל מרגרט (שאליה הוא קצת פחות אדיש, אבל רק קצת), והוא אומר בקול עבה ונמוך: "הקדמתי?"

"הגעת בדיוק בזמן," מרגרט עונה בלבביות. "אליס בדיוק הולכת."

הייתי מתארת את הבעת פניו של היידן כהתגלמות ברורה של המשפט מי זאת בכלל אליס? כאילו כבר שכח שיש אדם נוסף שעומד ממש מולו, או לא הבחין כלל בקיומי גם קודם, כשהמבטים שלנו נפגשו.

"היי!" אני מצליחה להשתלט איכשהו על האיברים הפנימיים שלי כדי שהלב יתחיל לשאוב שוב דם והריאות יספחו חמצן ואוכל להושיט את היד ללחיצה.

הוא מרים את ידו לאט, כאילו הוא מעוניין במידע נוסף לפני שיסכים למגע גופני.

"בדיוק עמדתי ללכת," אני מבטיחה, ונראה שהמשפט הזה עושה את שלו, כי לבסוף היד הגדולה מאוד, החמה מאוד והיבשה מאוד עוטפת את כף היד שלי, מנענעת אותה פעם אחת ונשמטת לצד גופו.

אני מסובבת את הראש אל מרגרט, אומרת "תודה שוב," וממהרת לצאת אל השביל.

"אני אהיה בקשר," היא אומרת לי, ואני מאלצת את עצמי לחייך, כאילו הלב שלי לא נשבר קצת, ואני לא על סף דמעות בגלל שיש סיכוי של תשעים ותשעה אחוז שלא אזכה בעבודת החלומות שלי.