הדוכסים 3 - דוכסי הסכנה

הקדמה

קוראים מלכותיים,

עשינו את זה! דוכסי הסכנה כאן ו... וואו. הדובים האלה נתנו לנו את קרב חיינו.

בואו נתחיל באזהרה הראשונה, נזכיר לכם שזו סדרה ודוכסי הסכנה הוא הספר השישי. קראתם את דוכסי החורבן והטירוף, ואת ספרי הלורדים? כל הספרים האלה קשורים זה לזה, וככל שאנחנו מתקדמים בסדרה, היקום של פורסיית הולך ומתחבר ללא אפשרות להפרדה.

אבל! אם אתם כאן רק בשביל הרגעים האפלים, המענגים והסקסיים? בבקשה תמשיכו, אנחנו חושבות שיש לנו בדיוק את מה שאתם... הממ... מחפשים.

זה מוביל אותנו לאזהרה השנייה, כרגיל, חברים ובני משפחה — תסתובבו ותעזבו עכשיו. אנחנו אוהבות את התמיכה שלכם. אנחנו ממש לא אוהבות ליצור קשר עין אחרי שקראתם את התכנים האפלים והסמאט בספרים שלנו, ולמען האמת, גם בלבבות שלנו. תודה על הכול בכל מקרה.

אם אתם עדיין כאן, אזהרה שלישית, אל תקראו את הספר הזה אם אתם לא נהנים מרומן אפל עם אלמנטים של בריונות. פשוט לא. כי תהיה לכם בעיה וזה בסדר. זה בסדר לא לאהוב רומן אפל. זה לא בסדר לקרוא דברים שאתם לא אוהבים ואז לקטול אותם בכל רחבי האינטרנט כאילו זו הע־ב־ו־ד־ה שלכם.

בכל אופן —

עכשיו שנשארנו רק אנחנו, חובבי האפל והמושחת...

אזהרה רביעית, אזהרת טריגר, ספר זה כולל, אך אינו מוגבל להסכמה מפוקפקת, משברי בריאות הנפש, פגיעה עצמית, הפרעות שינה, שימוש בסמים/התמכרות, אזכורים של התעללות בעבר (מחוץ לעלילה), אלימות, רצח, התעללויות, קשרים קודמים עם נשים אחרות, גזלייטינג ומניפולציה רגשית.

לרשימת האזהרות המלאה (כמו גם לתוספות אחרות של אוניברסיטת פורסיית), אנא בקרו באתר האינטרנט שלנו.

אנג'ל וסאם

פרק 1

לוויניה

הנפילה לא נמשכת יותר מפרק הזמן שחולף בין שתי פעימות לב.

אם הייתי חושבת על זה קודם, אז כנראה הייתי חושבת שזה יהיה איטי יותר, כמו תנועה בתוך זרם סמיך, שני גופים שמרפרפים הרחק מקצה היקום כמו נוצות שנושרות מציפורים. החיים שלי היו אמורים לחלוף מול עיניי, מצגת של פגיעות ותיקונים ומשאלות לנקמה. אבל זה לא קורה. זה פשוט — כל כך מהר. כל כך פאקינג מהר.

רמי ואני, אנחנו לא נוצות, וזו המחשבה העמוקה היחידה שיש לי בזמן הזה. שאנחנו מוצקים, אמיתיים וכבדים באופן מוחלט, וליקום לא אכפת מאיתנו. לא כנקודות זעירות, ולא כאוויר שננשף מריאותיו. אנחנו שני גושי עופרת שדוהרים דרך כוח משיכה שדוחף אותנו כלפי מטה.

אני בקושי קולטת את משב הרוח בשערי, או את הלחץ המוחץ של זרועותיו של רמי כשהוא מצמיד אותי אליו, את פני המים השועטים לקראתנו. אבל לא הקפיצה מפחידה אותי. הפחד האמיתי נובע מההבנה שלגבר שאוחז בי בזמן שאנחנו נופלים, לגבר בעל הנפש השברירית, יש אחיזה חזקה יותר במציאות מאשר לכולנו.

זה מה שמעסיק אותי כשאנחנו מתרסקים לתוך המים השחורים והקפואים. רק כשאנחנו פוגעים בהם, ועצמות החזה שלנו נחבטות זו בזו, אני מבינה שרמי סובב אותנו במהלך הנפילה כדי שהגב שלו יפגע במים ראשון. אני חושבת שאני שומעת את האוויר פורץ החוצה מריאותיו, אבל הקול נבלע מייד בגרגור העמום של המים שבולעים אותנו בשלמותנו.

ואז, זה דומה מאוד לנפילה.

רגע אחד אנחנו מחוברים, וברגע הבא, הגופים שלנו נקרעים זה מזה על ידי שצף המים. אני מרגישה את עוצמת הזרימה, ומבינה בצלילות כואבת שככה נמות. לא מהנפילה. אפילו לא מהנחיתה. זה הזעם העיוור של המים, שמטלטל אותנו כמו גרגירי חול חסרי אונים.

סיכוי של חמישים־חמישים — מזל.

אני מסתובבת מייד, הגוף שלי נחבט כנגד הזרם, המים כהים ואינסופיים, ואין מקום לשום מחשבה אחרת חוץ מזו, הישרדות. אני לא יכולה להבחין מה למעלה ומה למטה. אני בועטת, אבל אני לא יודעת אם אני עולה או סתם גורמת לעצמי ליפול עמוק יותר. הגוף שלי נמשך לחמישה כיוונים שונים, ואני יכולה לשמוע את זה — את שצף המים, את קריאת התהום.

אני נאבקת, דוחפת ומפרפרת, פורשת את ידיי, מחפשת אוויר, קרקע, סלעים, כל דבר. לא עובר זמן רב עד שהריאות שלי מתחילות לבעור, השרירים נתפסים מהקור ועוצמת החבטות שלי בתוך המים. לשבריר שנייה אני עוצרת, ומבינה שאחותי הייתה כאן פעם. היא הייתה בתוך המים האלה. היא הרגישה את הקור הזה. היא הכירה את הבעירה של שתי ריאות שנחנקות. היא מתה כאן, בדיוק ככה, נחושה, אך חסרת אונים.

רק אז אני רואה את זה.

נצנוץ קלוש של משהו במרחק, מבעד למים. אור בתוך הריק. אור חיוור שמנחה אותי.

הירח.

רגלי בועטת ואני חשה בגבשושית, סוף־סוף מצליחה להתמצא. אני עמוק בתוך המים, נחבטת לתוך סלע.

אני דוחפת את עצמי מהאבן, מנסה לזוז בטירוף לעבר האור, זרועותיי פשוטות לפנים, כפות ידיי מגששות, והריאות שלי כואבות כמו גחלים. על אף שנדמה לי שהנפילה אל פני המים התרחשה במהירות, העלייה חזרה נמשכת נצח, ועם כל תנופה של זרועותיי, כל בעיטה של רגליי, אני מתמלאת בתחושה שלא אצליח. שהריאות שלי ינצחו בקרב הזה, וימלאו אותי בקרח שאני נאבקת נגדו. שמישהו ימצא אותי מאוחר יותר, נפוחה ודוממת. שלא הצלחתי לקיים את ההבטחות שלי. לא לניק, לא לסיי, ואפילו לא לרמי.

אני אפילו לא מצפה לזה כשאני סוף־סוף פורצת אל פני המים בנשימה חטופה ורועמת כל כך שהיא מתערבבת בצעקה. אני מייד שוקעת חזרה למטה, אבל מנסה בטירוף לבעוט את עצמי שוב אל פני המים.

ואז מישהו אוחז בי.

ידיים מושכות אותי לעבר האור, מושכות אותי חזרה אל פני המים. ריאותיי מתרחבות בהכרת תודה לפני שאני פולטת סדרה של שיעולים רטובים וחונקים, כאילו אגרוף רפאים חונק את הסרעפת שלי. אני לא מצליחה להירגע. האדרנלין — להילחם או לברוח — עדיין זורם בעורקיי.

"תעזוב אותי!" אני מנסה לצעוק, אבל רוב הצעקה נבלמת בבליעת מים. הייתי נלחמת חזק יותר, אלא שהגוף שלי לא יודע נגד מי להילחם, נגד המים או נגד הידיים.

"קדימה," אני שומעת מבעד לשצף המים באוזניי. אני בועטת, משתמשת ברגליי כדי להדוף אותו. "לעזאזל, ויני!"

ויני.

אני מתאמצת, נחנקת, אבל מצליחה לשאוף אוויר. "רמי? רמי זה אתה?" אני מסתובבת, ונאבקת בחשכה כדי להצליח לזהות פנים.

"אלוהים, בעטת לי ישר בביצים," הוא מתנשף בכבדות. הקלה שוטפת אותי כשהוא מושך אותי, האמה המקועקעת שלו נכרכת סביב גופי כמו עוגן. היא מוצקה, אבל חסרת כוח. אני בועטת ברגליי, עוזרת לו לדחוף אותנו לעבר בליטת הסלע שעליה הגלים מתנפצים.

"כמעט... הגענו." הוא גונח, קולו צרוד ומותש בדיוק כמו שאני מרגישה, חסר נשימה וחלש, אבל יש בו עוצמה שמדרבנת אותי להתאמץ יותר.

עשינו את זה.

נמלטנו מהמוות ומשליחיו.

נשאר לנו רק עוד קצת.

הברכיים שלי משתפשפות פתאום בקרקעית — סלע חולי וקשה — ואני מרגישה את העור נקרע ללא כאב. אני מייצבת את רגליי כשרמי משחרר אותי, ומצמידה את ידיי לאבן, כל כך אסירת תודה על קרקע מוצקה שיכולתי לנשק אותה. האוויר הקר צורב את עורי, אבל אני רוצה לצאת מהמים, להתרחק מכאן.

רועש על החוף. המים גועשים בזעם רב יותר מכפי שנראו מלמעלה, הם נחבטים בסלעים ומצליפים בנו את הרסס שלהם. בהתחלה אני חושבת שהאדמה רועדת תחת רגליי. אבל לא. זו רק אני. גופי רועד, וכשעיניי מסתגלות לחשכה, אני סוף־סוף מצליחה להביט ברמי באמת.

הוא נראה חיוור וקודר, עיניו מזוגגות כשהוא בוהה במי הנהר.

אני מבינה שזו לא הפעם הראשונה שהוא עומד כאן ככה.

"רמי?" אני אומרת בקול צרוד, מתרוממת בקושי על רגליי. "אתה —"

מבטו מזנק לעיניי, שמאבדות מעט מהערפול שהצטבר בהן. "עשינו את זה." הוא מושיט אליי את ידו, ומרים אותי בהבעה קפוצה וכואבת. "עשינו את זה. נכון? הצלחנו, לא?" עיניים ירוקות סורקות את גופי, כאילו הוא מחפש הוכחה לכך שאני באמת כאן. אלא שאז הוא נעצר. "אוי. את פצועה." הוא מרכין את ראשו, מביט בברך שלי ומשחרר את ידי רק כדי לנגב את הדם.

"זה מהסלעים," אני אומרת, עדיין נאבקת להסדיר את הנשימה. אני בוחנת אותו באור הירח העמום, מסתכלת מעבר לקעקועים ולשרירים המעוצבים. הכתף שלו שמוטה. אני נוגעת במפרק המעוגל ונבהלת. "גם אתה פצוע."

"אני חושב שהיא יצאה מהמקום," הוא אומר, עדיין נוגע בי, בודק את גופי. האצבעות שלו נחות על הירך שלי, עוברות על הכוכב, ואני מופתעת כשאני מבינה שהפעולה הזו מרגיעה את שנינו. "זו לא הפעם הראשונה. זה קרה לי בכיתה ג', כשבדקתי כמה רחוק אני יכול להתנדנד מהמתח."

"רמי," אני אומרת, גורמת לו להסיט את מבטו אליי. "לא האמנתי לך קודם. לגבי אבא שלך. אני מצטערת, חשבתי —"

"אל תצטערי," הוא אומר בקול רציני, אני חושבת שהכעס מופנה לאביו, אולי אפילו אליי, אבל הוא ממשיך, "אל תתנצלי. אני זה שלא האמין לך. אני זה שדפק הכול, ויני." הבעת פניו עגומה, הוא מסיט את מבטו, ומזיז את השיער הרטוב מעיניו. "דפקתי אותנו כל כך חזק."

הזיכרון של היילי על ברכיה מולו צורב ומריר בגרוני, אבל אני מחניקה אותו. חושבת על כל מה שדיברנו עליו על קצה הצוק.

"אני אוהב אותך, ויני."

הוא אמר את המילים האלה. שמעתי והרגשתי אותן, אפשרתי להן להרגיע משהו פצוע וכואב בתוכי. אבל עכשיו, כששרדנו את הנפילה, אני לא יכולה שלא לתהות אם זו הייתה האמת או רק וידוי של הרגע האחרון שנבע מחרדה. מילים יפות שנועדו ללוות אותי אל מעבר לקצה העולם.

אני לא אתפוס את רמי במילה, גם אם המחשבה שהוא אוהב אותי מחממת אותי.

אולי ההיפותרמיה מתחילה להשפיע עליי.

אין לנו זמן להתעמק בכאב שהביא אותנו לכאן או לשוחח על הגבר שדחף אותנו מעבר לקצה. "היי," אני אומרת ומדחיקה את המחשבות האלה. "נדבר על זה אחר כך, כשנהיה במקום בטוח וחם. אבל כרגע, אני צריכה שתחשוב. אתה יודע איך להגיע לכביש?" אני כורכת את זרועותיי סביב פלג גופי העליון, מנסה לשלוט ברעידות. "איך יצאת מכאן בעבר? אתה זוכר?"

הוא כורך את זרועו סביבי, הבריאה בין השתיים, עוטף אותי בגופו ואני נצמדת לחזהו. זה בדיוק כמו שהיה קודם, כשנפלנו, וזה מוזר, אני חושבת. שמשהו כל כך מהיר יכול להיצרב בצורה כל כך מדויקת בזיכרון שלי. "אנחנו צריכים לחכות."

"קפוא פה," אני אומרת בשיניים נוקשות, אבל זו האחרונה שבדאגותיי. מלך הברונים לא יוותר על בנו בקלות. "אנחנו לא יכולים פשוט לשבת כאן עד הזריחה."

"הם יבואו לחפש אותנו," הוא אומר, מביט מעלה לעבר השמיים.

אני נועצת מבט בסנטרו ורועדת. "מזה אני מפחדת. אבא שלך לא יאפשר לנו לחמוק פעמיים."

רמי מביט אליי, וממצמץ כדי להרחיק את טיפות המים. "את צודקת, הוא לא. אבל אבא שלי לא ירדוף אחרינו. הוא יחכה שהגופות שלנו יצופו במורד הנהר. בדיוק כמו —" הוא לא אומר את שמה, אבל אני יודעת שהוא חושב על זה. בדיוק כמו לטישיה. אצבעותיו מתהדקות סביב זרועי. "אבל אבא שלי לא ימצא אותנו. לא לפני שהם יגיעו."

הם.

הדוכסים.

ניק וסיי.

אני מביטה לעבר הנהר, חשוך וריק. "איך אתה יודע?" אין לי ספק שהם מחפשים אותנו, אבל אנחנו נמצאים למרגלות הצוק, אחרי שנסחפנו עם הזרם. איך הם ימצאו אותנו, לכל הרוחות?

"הם יבואו לחפש אותנו, ויני." אצבעותיו הקפואות והרועדות מלטפות את פניי, משתהות מאחורי האוזן. אמצעי המעקב. "הם יבואו לחפש אותך."

בסופו של דבר, אנחנו קורסים על הסלעים, ברכינו מכופפות, לחיי נלחצת לכתפו הבריאה. אני לא יודעת איך רמי מצליח לשאת את זה שהזרוע שלו תלויה בצורה לא טבעית. הוא בוודאי סובל מכאבים עזים, אבל מלבד עווית מדי פעם, לא הייתי מנחשת את זה רק מלהסתכל עליו.

משתררת שתיקה. העצים בגדה הנגדית מרשרשים ברוח, העלים מרעישים בחוזקה כמו השיניים שלי. העפעפיים שלי כבר כבדים כשקולו המחוספס של רמי מנפץ פתאום את הדממה. "נחבטתי בראש מהסלעים," הוא אומר, קולו מהדהד מתחת לאוזני. "היה דם בכל מקום, אבל הוא לא היה אדום. הוא נראה שחור, כמו דיו." המבט שלי מזנק אליו בבהלה, אבל אני לא רואה שום דם — אדום, שחור או כל צבע אחר. עיניו תשושות, נעוצות בשמיים. "זה לא היה כמו עכשיו. לא היה קר באותו לילה. המשכתי לדמם ולדמם, וזה פשוט לא הפסיק. היה לנהר ריח מוזר. ריח של שיח סולידגו ודברים מתים. זה גרם לי לרצות להקיא. אני זוכר את הנפילה, ויני." המבט שלו יורד לעיניי, משהו כועס צף בתוכו. "אני זוכר את הנחיתה."

ואז הוא מסיט את המבט.

הוא לא מדבר אחרי זה. אני כמעט מייחלת שהוא יפצח באחד מסבבי הפטפוטים האין־סופיים שלו, עם הצבעים וההסברים המעורפלים, אבל הוא לא מוציא מילה. הוא מצמיד אותי אליו, ונשאר דומם באופן מצמרר, כאילו הוא נסגר, או אולי שוקע בזיכרון של הפעם הראשונה שזה קרה לו. סולידגו ודברים מתים. אני יודעת שהדבר הנכון לעשות יהיה לדבר איתו, להשאיר אותו ערני, לשאול אותו על כל מה שהוא זוכר.

הבעיה היא שאני נרדמת ראשונה.

בקיץ שאחרי כיתה ג' הייתה לי תקופה שבה הלכתי אחרי לטישיה לכל מקום. חלק מזה היה סתם כדי להוציא אותה מדעתה, לעצבן אותה, לגרום לה להתפרץ כדי שאוכל להתפרץ חזרה, חזק יותר. זו הייתה המחזוריות שלנו. בנות משפחת לוצ'יה מתנהגות כמו לוצ'יה. אבל חלק מזה נבע גם מהעובדה שלא היה לי מקום או מטרה. ללטישיה היו שיעורי ריקוד, חברות, מטלות — חיים — ולי היו רק אותה ואת אבא שלי. אז הייתי הולכת אחריה לבתים של החברות שלה, לסטודיו למחול, לנהר, מחכה לרגע שבו תישבר ותתפרץ כמו הר געש. התקופה הזו לא נמשכה מעבר לאותו קיץ, אבל ההשפעה שלה כן. גם בשנות הנעורים שלנו, לפני שהייתה יוצאת בערב, היא הייתה נועצת בי מבט ארסי, מלא מסקרה ואיום ואומרת, "אל תעקבי אחריי."

עכשיו, היא בצידו האחר של הנהר.

אני יכולה לראות אותה מעבר למים, כל כך קטנה בגלל המרחק עד כדי כך שהיא לא יותר מכתם בלונדיני דהוי. היא רחוקה מכדי שאוכל להבחין בפרטים כלשהם. זו יכולה הייתה להיות כל אחת, אבל איכשהו, אני עדיין יודעת שזו אחותי, כשהירח משתקף בשיער המבריק שלה כמו להב של סכין. היא לא קוראת לי. היא לא מנפנפת בזרועותיה. היא פשוט עומדת שם, צופה, בדיוק כמו באותו חלום שהיה לי פעם על הנדנדה. תמונה קפואה בזמן. הד של זיכרון. תזכורת לכך שגם היא הייתה כאן פעם.

אל תעקבי אחריי.

אני נדרכת ומתעוררת למציאות כשהזיכרון של המילים הארסיות ההן הולם בראשי, מעין המהום נמוך שתופס את המקום שבו הן היו אמורות להיות.

אלא שזה לא הזיכרון שמהמהם.

אני מזנקת ופונה בבת אחת לעבר רמי, הבזק של בהלה מפלח אותי למראה פניו החיוורות והרפויות. "רמי!" אני לוחשת, תופסת את פניו. "תתעורר!"

למרבה המזל, עיניו נפקחות מייד, מערבולות כהות של ירוק ואישונים. באופן מוזר, בשנייה שהוא מבחין בי מולו, זווית פיו מתרוממת לחיוך עצל, ולשבריר שנייה, זה כמעט כאילו אנחנו מתעוררים במיטה שלו אחרי זיון טוב ואיטי.

"מישהו בא."

החיוך דועך.

עיניו נדרכות כשהן סורקות את המים, אבל הוא כבר מתרומם, מושך אותי למעלה מהקרקע יחד איתו. הוא זז בנוקשות, כתפו עדיין שמוטה, אבל הוא לא מהסס כשהוא מרים אותי, עדין אך חזק. הרגליים שלי רועדות ואני כבר לא מרגישה את קצות אצבעותיי, אבל אני נואשת בדיוק כמו שמילותיו נשמעות כשהוא לוחש, "תתכונני."

"להתכונן?" ההמהום מתגבר, ממלא את אוזניי כמו זמזום של דבורה. אני מנסה למשוך את רמי חזרה אל הצללים. "מה אם זה אבא שלך?"

הוא פשוט עומד שם בסנטר מורם, נראה כמו אדם שמוכן להתמודד עם כל דבר בעולם. "למנצח, ויני."

"שיהיה ברור," הלסת שלי נחשקת מתסכול, "ממש נמאס לי שהשלל הוא החיים המזדיינים שלנו."

אני מנסה בכל כוחי למשוך אותו חזרה, אבל רמי לא זז מהמקום, ולמה שיזוז? הוא צודק. למנצח. רמי הוא דוכס, ודוכסים לא מתחבאים בצללים כמו נחשים, מתפתלים מתחת לסלעים ומחכים בתוך חורים לחים. הם נלחמים תחת החום הצורב של אור הזרקורים.

ערפל מרחף מעל המים הכהים, אבל ככל שהרעש מתגבר, אדוות של מים נשטפות אל הגדה. אור מגיח, ואז חרטום של סירה קטנה. פחד אוחז בי. מדוקס הוא לא האויב היחיד שלנו כאן. מה אם זה אבא שלי? הוא זה שהוציא את החוזה — חוזה שמדוקס פשוט הסכים לקבל. העובדה שניק הפך אותי לדוכסית שלהם לא הייתה רק מעשה של התרסה. זו הייתה תחילתה של מלחמה, כאילו אנחנו משפחות הטפילד ומק'קוי¹.

רמי כורך את זרועו סביב מותניי, מחזיק אותי צמודה אליו, אבל זה לא מונע מהברכיים שלי לקרוס כשהערפל מתבהר לבסוף, חושף שתי צלליות רחבות כתפיים שהייתי מזהה בכל מקום.

אני מסתערת קדימה, כמעט קורסת בניסיון נואש לנפנף בזרועותיי. "ניק! סיי! לכאן!"

ניק מזנק למים אפילו לפני שאני מסיימת לקרוא בשמו, אפילו לפני שהסירה מגיעה לחוף.

רמי תופס אותי ואומר, "אמרתי לך שהם יבואו." אין נימה של יהירות בקולו, רק הקלה ותשישות. רעד חזק עובר בגופי ורמי מצטמרר לצידי. אני לא בטוחה כמה זמן עוד היינו מחזיקים מעמד כאן בחוץ, רטובים ומותשים, אבל הייתי צריכה לדעת. השניים האלה לא היו משאירים אף אחד מאיתנו מאחור. לרגע אחד, אני תוהה איך מישהו יכול לתפקד בעיירה הזאת בלי מה שיש לדוכסים. אחווה. ודאות שכשאתה עייף מכדי להמשיך, יהיה שם מישהו שיישא אותך את שאר הדרך.

לפתע, בתי המלוכה נראים קצת יותר הגיוניים.

ניק חוצה את המרחק בצעדים רחבים, רץ במים לעברנו, ועם כל מטר שהוא עובר, ההקלה ברורה יותר בהבעת פניו הקשוחה. מה שאני רואה בעיניו גורם לי לרעוד בדיוק באותה עוצמה של הקור.

מוות.

שלי ושל רמי. של אבותינו. אולי אפילו שלו. יש מוות בעיניו של ניק ברואין, וכשהוא סוף־סוף מגיע לחוף, הוא אפילו לא מאט את צעדיו. הוא צועד היישר אליי, ספוג מים ומלא בזעם הברואיני הזה שעדיין גורם לי להתכווץ.

הוא אוחז בי לפני שאני מספיקה להגיד מילה, כפות ידיו הרחבות אוחזות בפניי, ואז פיו טורף את שפתיי, חם וקשה, תובעני להכאיב. "ראיתי אותך," הוא אומר, מתנשף ממאמץ הריצה. "ראיתי את אמצעי המעקב שלך בנהר, ואני —" כל מילה נוספת נשפכת לתוך שיאה של נשיקה מכאיבה, ואז אני מבינה.

הוא לא ידע לקראת מה הוא בא.

אליי, או אל הגופה שלי.

בהתחלה, אני מנסה להחזיר לו נשיקה, אבל לא מצליחה לעמוד בקצב שלו. זו לא נשיקה מהסוג הזה. היא אכזרית, רכושנית ועזה מדי, ואני נאחזת בו כמו בחבל הצלה. להיות נאהבת על ידי פסיכופת כמו ניק ברואין אולי כרוך לפעמים בכאב, אבל יש יתרונות מסוימים בידיעה שהוא לעולם לא ייתן לי ללכת.

"את בסדר?" הוא משחרר אותי רק כדי לאחוז בי חזק יותר, אגרופיו מתפתלים בבד החולצה הרטובה שלי. "תגידי לי שאת בסדר. תגידי לי את מי להרוג." מקרוב, אני רואה את טבעת הבהלה הבוהקת בעיניו, את הקמט השחוק במצחו, ואת הלסת הנוקשה. אני בטוחה שהוא במצב הזה כבר שעות.

"אני בסדר," אני אומרת, ומתכרבלת בחום גופו. אני מצמידה את פי אל הקעקוע של הנשיקה שלי על צווארו, מקווה שזה ירגיע אותו. "פשוט קר לי. ממש, ממש קר לי."

אני מרגישה שראשו מסתובב. "רמי?"

נשמעת נהמה, ואז נשמע קולו המלגלג של רמי, "אין נשיקת איש מערות בשבילי, אה? אני מבין איך זה עובד."

ניק רוכן, מעביר זרוע מתחת לברכיי, ומניף אותי אל זרועותיו. "אתה יכול ללכת?"

רמי ואני עונים יחד, "כן," אבל רק התשובה שלי מקבלת תגובה רועמת.

ניק פשוט מטלטל אותי קלות, מערסל אותי בחוזקה אל חזהו. "אולי את יכולה, ציפור קטנה, אבל את לא תלכי."

אני יודעת שאין טעם להתווכח, וגם אם לא הייתי מותשת, זו הרגשה כל כך טובה להישען על גופו החם והחזק. הוא נושא אותי במים שמגיעים עד הברכיים, ואני יכולה להרגיש את עוצמת השרירים והגידים שלו, זזים מתחת לעורו. אפילו הריח של צווארו מספיק כדי להזכיר לי במלוא העוצמה את הפעם האחרונה שראיתי אותו — עירום, שבע רצון ומאושר.

אני ממש חייבת להכריח את עצמי להרפות כשאנחנו מגיעים לדופן הסירה, המים מגיעים עד לבטנו של ניק כשהוא מעביר אותי לידיו הממתינות של אחיו. סיי לופת אותי, מושך אותי בקלות לחזהו, ואני רואה אותו מהפעם הראשונה מאז הבוקר הקודם.

הוא ממש מלא אנרגיה.

"אמרתי לך שאחזור," הוא אומר. הפצעים בינינו עדיין פתוחים. לא היה להם זמן להחלים, רק שביתת נשק מתוחה. אבל זו הפעם השנייה שהוא מחזיק אותי ככה, מבועתת ובמנוסה מפני מלך פורסיית מטורף. סיי נמצא שם כשאני צריכה אותו. אני יכולה להודות בכך.

אני נועצת בו מבט. "ואני אמרתי לך שאחזיר אותו אליך."

משהו מורכב חולף על פניו של סיי, אבל לפני שאני מספיקה לפענח אותו, הוא מצמיד נשיקה למצח שלי, שפתיו כל כך חמות על עורי הקר עד שזה נדמה כמו כווייה.

הוא אומר בקול כל כך נמוך שאני בקושי מצליחה לשמוע, "תודה."

לאחר שהוא מושיב אותי על הספסל, הוא עוטף את כתפיי במהירות בשמיכה, מהדק אותה חזק כל כך עד שהיא כמעט חונקת אותי. ברגע מקאברי של בהירות פתאומית אני מבינה שהם לא ידעו לאיזו מטרה תשמש השמיכה הזאת כשהביאו אותה. המחשבה שהיא יכלה לעטוף את גופתי חסרת החיים גורמת לי להצטמרר, סיי רוכן כדי לשפשף את זרועותיי ולנסות להחזיר להן מעט חום במהירות.

"הכול בסדר?" עיניו מאפילות, מתרוממות מעל ראשי. הוא לא שואל אותי.

"פאק." הסירה נוטה ממשקלו של רמי והוא מועד לתוך אחד המושבים המרופדים, קורס כמו שק אבנים. "הייתי במצב טוב יותר." לאחר רגע, הוא מוסיף בשקט, "הייתי במצב גרוע יותר."

הלסת של סיי מתהדקת. "בדיקת ראש?"

אני מסתובבת בדיוק כשרמי מפיל את ראשו לאחור וצוחק בקול צורם ומטורף. "אחי, אנחנו כבר הרבה מעבר ליכולת להשתמש בסולם מספרים בשביל החרא הזה. אבל כן, אני אתן לך מספר. מינוס שש." הוא מרכין את ראשו, קצות פיו מתעקלים. "אלף." סיי קם, כאילו הוא יכול לעשות משהו בקשר למצבו הנפשי הנוכחי של רמי, אבל רמי מנפנף אותו. "תאמין לי. אין שום דבר שמקלחת חמה, בירה ומנה טובה של סקראץ' לא יכולים לסדר."

אני לא מחמיצה את המבט שניק שולח לסיי כשהמילה הזו יוצאת מבין שיניו הנוקשות של רמי. סקראץ'. וייפר סקראץ'. זו היצירה המרושעת ביותר של הצד הצפוני, סם רב עוצמה שהתפשט בכל סצנת האחוות של פורסיית. אבא שלי תמיד עסק בסחר בסמים, אבל משהו בווייפר סקראץ' גורם לו להיות ברמה אחרת לגמרי. הוא לא רק מנסה להרוויח כסף, הוא פועל כדי לחסל את האויבים שלו. שתי ציפורים, אבן ממכרת אחת.

אי אפשר לדעת אם רמי צוחק, אבל סיי מעביר לו עוד שמיכה בזמן שניק מטפס חזרה לסירה, ששוקעת הרבה פחות כשרמי וסיי בצד השני. הוא מצליח להביא איתו חצי נהר במכנסי הג'ינס הרטובים שלו, משאיר את תחתית הרצפה ספוגה. עיניו פראיות, מסתכלות עליי שוב ושוב כשהוא מכין את הסירה ליציאה.

"יש לך את הקואורדינטות?" סיי שואל ומסיט את תשומת ליבו.

"כן," עונה ניק ומתקרב להגה. יש תיבה קטנה על לוח הבקרה ולצידה אקדח. אני שומעת את הצפצופים כשהוא מקיש מספרים בג'י־פי־אס. הוא מתניע את המנוע, שרועם מתחת לפני המים, ומערבל את המים סביבו.

"כולם מוכנים?" הוא שואל, מוודא שאנחנו חגורים.

"כ...כ...כן," אני עונה בשיניים נוקשות. ניק שולח אליי מבט ממושך אחרון, מכוון את הסירה ויוצא לדרך.

רמי מושך את קצה השמיכה שלי מעל כתפו ומצמיד אותי אליו. "אבא שלי —" הוא צועק מעל נהמת המנוע של הסירה.

"הוא מלך הברונים," ניק צועק חזרה ומסתכל עליו במבט מהיר. "אני מאמין לך. תמיד האמנתי לך."

"אני מצטער שלא הייתי שם," סיי אומר כשהוא נצמד אל הצד השני שלי. הוא כורך זרוע סביב כתפיי, אבל מושיט אותה רחוק מספיק כדי להגיע גם לרמי, חולק איתו את חום גופו. "הייתי צריך להיות שם." מבט אחד בפני האבן שלו מגלה שסיי כנראה התייסר בגלל זה כל היום, כל הלילה. "זה היה פאקינג טיפשי."

רמי מנענע בראשו, נצמד קרוב יותר עד ששנינו צמודים היטב לסיי. "אתה יודע, למעשה מותר לך להתמוטט מדי פעם."

"לא ככה," הוא אומר, ומסיט את עיניו הכחולות לעברי. זה נמשך רק שבריר שנייה, אבל אני מצליחה לקלוט את כל הרגשות שמתערבלים בהן. אשמה, כעס, השפלה.

"את עדיין הבחורה שלי?"

הוא שאל את זה אתמול לפני שיצא למצוא את ניק, ומעולם לא עניתי. לא ידעתי איך, ואני עדיין מרגישה התכווצות כואבת בחזי במקום שבו התשובה אמורה להיות. הדבר הזה שאני עושה עם ניק — נותנת לו להיכנס, מרשה לעצמי לקבל כל סוג של אהבה מעוותת שייתכן שיש לו כלפיי ולבטוח בכך שהוא לא ישתמש בה כדי לפגוע בי שוב — זה ניסוי בסליחה שתוצאותיו עדיין לא ממש ברורות. המחשבה שאצטרך לעשות את זה שוב עבור סיי — ופאק, גם עבור רמי — גורמת לבטן שלי להתהפך בחרדה.

"אנחנו הדוכסים," סיי ממשיך. "התפקיד שלנו הוא להילחם, ומה שעשיתי באותו לילה —" הוא נדרך, עיניו מביטות לתוך הנהר האפל. "הייתי צריך להישאר. הייתי צריך להילחם." לפתע, הוא מסיט את מבטו אליי ומוסיף, "הייתי צריך להילחם כדי לשמור עלייך." הרגע הזה רציני ואינטימי מדי. אפילו רמי מתפתל לצידי, וניק מקפיד שלא להביט לאחור, כאילו שניהם מבינים שהסיטואציה הזו דורשת פרטיות. אבל אז, כמו חוט שנקרע, סיי מסיט את מבטו ומוסיף, "כלומר, על כולכם."

אני ממצמצת בעיניי בגלל הרוח, לא יודעת מה לומר. ההתנצלות במגדל הפעמון הייתה התחלה, אבל הבחורים האלה — כאילו היה להם ניצוץ של משהו טוב באופק, והם השחיתו את זה לגמרי. "ר...רֺ...רק תביאו אותנו למקום חם ויבש, ואז נוכל לריב כמה שנרצה."

רמי ואני מחליפים מבט ממושך.

באמת קפצנו מהצוק הזה?

"הוא יודע לאן אנחנו שטים?" אני שואלת את סיי.

"לאחי הקטן יש יותר קשרים משדה תעופה," זה כל מה שהוא אומר, אבל ניק מעביר הילוך בסירה, מה שהופך כל ניסיון לשמוע או לדבר לבלתי אפשרי.

זמן רב לאחר מכן, באור האפור של דמדומי השחר, בתים מתחילים להופיע על גדות הנהר. ניק מנווט את הסירה לעבר רציף שנראה שהוא מזהה טוב יותר מהאחרים, אבל סיי מזנק מייד. יחד, הם מכוונים את הסירה לתוך המעגן וקושרים אותה לקרסים בעזרת חבלים. הצפייה בהם מתנהלים ככה — בצורה חלקה, עוצמתית ויעילה — כמעט מספיקה כדי להסיח את דעתי ממשמעות הרגע.

אני מביטה מעבר לבית הסירות, אל המדרגות התלולות המטפסות במעלה ההר. מאחורי העצים מתנשא בית אפור עם חלונות גדולים המשקפים את האור העמום של זריחת השמש.

"איפה אנחנו?" אני שואלת, מצמידה את השמיכה לחזי.

"מקום מסתור." ניק טומן את האקדח שלו לפני שהוא מושיט לי יד. "מצטער שזה לא מוטל קריין."

אני מגחכת ומטפסת מעל דופן הסירה. "גם אם לא אראה את החור ההוא יותר אף פעם, זה עדיין יהיה מוקדם מדי."

הוא נוהם בהסכמה בזמן שסיי שומר על יציבות הסירה כדי שרמי יוכל לרדת, ואז ארבעתנו מתחילים בטיפוס במעלה הגבעה.

"אז איך מצאתם את המקום הזה?" אני שואלת, שרירי השוקיים שלי בוערים.

"בקיץ האחרון ביצעתי פה עבודת אבטחה עבור דניאל," ניק אומר, ואוחז במרפק שלי כדי לעזור לי לטפס במדרגות. "המקום שייך לאיזה אידיוט שחי באיים הקריביים תשעה חודשים בשנה. הם עוזבים אחרי יום העובדים. כל העסק הזה היה מטורף — מעולם לא הייתי ליד כל כך הרבה כסף. יהלומים על כל אצבע, וייפר סקראץ' נערם בקערות ממתקים," אנחנו מגיעים לדלת האחורית והוא פותח תיבת אבטחה, "וכמובן, הסרסורים של דניאל מספקים את הכוס הכי טוב בעיר." רמי וסיי מחכים בחוסר סבלנות, עיניהם סורקות בדריכות את העצים בזמן שניק מקיש קוד. "בגלל זה יש לי את פרטי האבטחה. דניאל לא שיחק משחקים כשזה נגע לכוס שלו." הוא מעיף בי מבט, פיו קפוץ בקו ישר. "היו לנו תוכניות מגירה למקרה שמשהו ישתבש."

האור בתיבה מהבהב מאדום לירוק, והבריח מחליק ונפתח.

הוא מסביר, "אני מניח שנוכל להסתתר כאן עד שתהיה לנו תוכנית."

"אם התוכנית הזו לא כוללת חיסול של אבא שלי —" אני מתחילה.

"או שלי," רמי מוסיף.

אני מהנהנת. "אז תוסיפו אותם לרשימה. אף אחד מאיתנו לא בטוח כל עוד הם בסביבה."

סיי נוגע בגבי התחתון, מזרז אותי להיכנס לתוך הבית. "אנחנו נרכיב את רשימת החיסולים שלכם, אבל קודם, אנחנו צריכים לחבוש את שניכם."

אני לא במצב רוח להתווכח.

כולנו הולכים אחרי ניק פנימה לתוך הבית, שמעוצב קצת יותר מדי בסגנון הצד הצפוני לטעמי. על אף שהוא מרגיש פה חופשי, רגוע באופן שמקרין עד כמה הוא מרגיש בטוח במקום הזר הזה, אנחנו דרוכים, מתוחים וצעדינו שקטים. ניק, לעומת זאת, מתחיל להדליק אורות, ואפילו עוצר ליד התרמוסטט כדי להגביר את החימום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*