מארז הדוכסים

הקדמה

קוראים יקרים!

ראשית, האם קראתם את החלק הראשון בסדרה זו, הלורדים? אם כן, תמשיכו. אם לא... ובכן, אולי כדאי לכם. הספר הזה הוא על הדוכסים, אחת האחוות בסדרת בני האצולה של פורסיית. הוא עוקב אחר הרמון מסוים וקו עלילה מסוים. אבל! אם תקראו קודם את הלורדים תבינו את הדמויות, את המניעים ואת הרקע שלהן טוב יותר.

שנית, חברים ובני משפחה צריכים לצאת עכשיו. ברצינות. באמת. נמתין דקה עד שתצאו מהחדר. תודה.

שלישית, אם אתם נרתעים מתכנים רומנטיים אפלים שגורמים לכם אי־נוחות, בשום אופן אל תקראו את הספר הזה (ואז תלכו להתלונן בכל רחבי האינטרנט שאף אחד לא אמר לכם, כמו איזו משטרת ספרים. כי הנה, אנחנו אומרות לכם).

אבל אם אתם כאן בכוונה, נהדר! זה אומר שאתם יודעים למה אתם נכנסים. האם הספר הזה יהיה אפל כמו הלורדים? אלוהים, אין לנו מושג. אנחנו לא כאן בשביל לזעזע. הדוכסים עמוסים במצוקה, טראומה וייאוש. אז תלבשו תחתונים של גדולים ותתכוננו.

אזהרת טריגר אמיתית: אונס/הסכמה מפוקפקת, פגיעה עצמית, ניסיון התאבדות, שבי, נוסף להרבה מניפולציות רגשיות ופסיכולוגיות.

לרשימה המלאה, תיכנסו לאתר שלנו,

תיהנו!

אנג'ל וסאם

פרולוג

לוויניה

"תזכרי —" אנתוני אומר, מעביר את אגודלו על הלחי שלי, "כל עוד אנחנו ביחד, אנחנו יכולים לעשות הכול."

אני קוראת את המילים האחרונות ואז משליכה את הכריכה הרכה על המיטה, דוחפת את אצבעותיי לתוך העיניים. עקבתי אחר סיפור התשוקה של אנתוני ובת', אויבים לשעבר, נאהבים עתידיים, תקועים באנגליה הוויקטוריאנית. הספרים, בדומה לקירות האלה, פשוט הורגים אותי, אבל אני לא במצב להיות בררנית.

איבדתי את הספירה כמה ימים אני כבר כאן. שבועות? חודש? חודשיים? דקה אחת זולגת לתוך הבאה במצעד בלתי פוסק, ימים מחוברים, ושרשרת מונוטונית שגורמת לשריריי להתכווץ בציפייה ל...

כלום.

כלום מוחלט בהחלט, לעזאזל.

היה לי מספיק זמן לקרוא את ערמת הרומנים הרומנטיים הזולים שאוגי הביאה. לעולם לא אודה בכך, אבל את חלקם קראתי יותר מפעם אחת. נראה שהייתי צריכה לחרוט סימנים על הקיר, לסמן את הימים החולפים. כמו שעושים בכלא. אני מניחה שכשהביאו אותי לכאן לראשונה, לא ידעתי שאצטרך לעקוב אחרי הזמן. עכשיו אני פשוט צפה לי כמו רוח רפאים מחושמלת וחסרת מנוחה, נואשת למצוא מקום לשחרר את כל החשמל הסטטי שהצטבר לי בוורידים.

אני לוקחת כמה רגעים כדי להתמסר לפוספנים1 שמתפוצצים מאחורי עפעפיי. ההבזק של הכוכבים עוזר לי לדמיין שאני בחלל, כמו רוח רפאים ביקום שעוקבת אחרי מסלול סביב השמש. הרי זה כל מה שהזמן הוא בעצם, מסע לא רצוני סביב כוכב גוסס.

אלוהים, הייתי נותנת את הציצי השמאלי שלי בשביל סודה.

אני נאנחת, משחררת את הלחץ בעיניי, ומאפשרת להן להיפתח. כבר ערב, את זה אני יודעת מהאור העמום שנמצא מעבר לחלון היחיד שלי, ומהתעצמות ההמולה מעבר לדלת הסוויטה שלי. החדר היה הרבה יותר נחמד כשהגעתי, עם מקום לספה וכורסה, חדר רחצה גדול, וחדר ארונות שהיה גדול מדי עבור מי שיש לה רק כמה זוגות מכנסונים וחולצות. יחד עם יצירות האומנות והמראות שעל הקירות, הריהוט המפואר והשטיח הנקי, זה בהחלט שדרוג לעומת המלון העלוב שהם אכסנו אותי בו בשנה שעברה. דניאל פיין, המלך הקודם של הצד הדרומי ובעליו של המקום היוקרתי הזה, בהחלט ידע איך להתייחס לבנות שלו. כנראה ככה זה כשאתה מתחתן עם זונה לשעבר. אתה מקשיב לעצות שלה.

ואז אתה חוטף ממנה כדור.

כן, פעם זה היה מפואר. מפלט מזורגג אמיתי. כלא עם עיטורים בצבע זהב. הם היו צריכים לדעת לא להשאיר אותי כאן. בלילה השני שלי, ניפצתי את אחת ממסגרות הזכוכית והחבאתי רסיס מתחת לכרית שלי. ההמתנה הייתה החלק הקל — זמן, זמן, זמן — ובפעם הראשונה שהם שלחו פנימה את אחת מהזונות כדי להלביש אותי, שיספתי לה את הגרון.

זה היה החלק הקשה.

לא הערכתי כמה קשה זה לשסף גרון. יש שם גידים ושרירים, ובכלל לא משנה שלא פגעתי במשהו חיוני מספיק כדי להרוג אותה. זה היה מלוכלך ודוחה בצורה קיצונית, ונראה שלא אנסה את זה שוב.

אבל זה הספיק כדי שיפנו מהחדר כל דבר שיכול להיחשב כנשק. מהלך חכם מצידם. אם זה היה תלוי בי, הייתי חורצת במקום הזה נתיב ארור ומדמם, דוחה או לא.

מחבוא הקטיפה. איזה מיתוג מעודן. לא הייתי צריכה להיות מופתעת. דניאל פיין אולי ניהל את הצד הדרומי, אבל הוא אף פעם לא נראה לי מהטיפוסים היצירתיים. למה לשחק אותה צנוע עם השם של בית הזונות שלך כשכל העיר הארורה הזאת בבעלותך? באותה מידה הוא יכול היה לקרוא לו זונות בע"מ. המקום שבו סוטה יכול להיות סוטה!

עכשיו, רק אוגי מתעסקת איתי, והיא תמיד מתנהגת כמו מניאקית עוקצנית כשהיא פה. בחיים אחרים, אולי יכולנו להיות חברות, אבל כיוון שהיא הכלבה שנועלת את הדלת שלי, אוגוסטין יכולה ללכת להזדיין. המבטים שהיא נועצת בי הם תמיד תערובת של עצבנות ואמפתיה. אולי היא לא חלמה להיות מאדאם כשהייתה ילדה, אבל זו בוודאי עמדה טובה יותר מאשר שפחה.

כי זה מה שאני.

אני שפחה.

אין דרך לייפות את זה. אני לא יכולה לעזוב. אין לי גישה לטלפון או למחשב. אין מבקרים, אין כלי נשק, ואין לי תקווה לצאת. החדר שלי נמצא במרתף, וכאילו חלון המילוט הקטן, המכוער והנמוך מעל השידה שלי לא מספיק עצוב, הוא גם מסורג, וכולא אותי בפנים.

ללא כל הזמנה, קול מאיים צף במוחי.

"ציפור קטנה."

אני רועדת, מזנקת מהמיטה ומתחילה לפסוע הלוך ושוב, מקיר לקיר, בתוך שלושים ושבעה המטרים המרובעים של הכלא שלי. אם הוא היה כאן — אם ניק היה יכול לראות אותי — הוא היה צוחק על זה. אומר משהו ממש מעצבן על ציפור מבוהלת שנחבטת בסורגי הכלוב שלה. ככה הוא קורא לי. הציפור הקטנה שלו. כנפיים קצוצות, מושלכת לכלוב, לכודה בזמן שאני מטיחה את עצמי שוב ושוב בין גבולות הכלא שלי...

אבל אני לא יכולה להתאפק. אני חושפת שיניים, חובטת את אגרופיי בקירות, מתפללת שאוכל לפרוץ דרכם. ניסיתי להתחנן בעבר. אני לא אלך לשום מקום, תנו לי לצאת רק לרגע. אבל זה אף פעם לא עובד. אף אחד לא מקשיב, וגם אם כן, לא אכפת להם. לאף אחד כאן אף פעם לא אכפת. אז אני מנענעת את סורגי הכלוב שלי במכות אגרוף אל הקירות, ואז מזנקת סביב החדר כדי לשכנע את עצמי שהוא לא התכווץ בין פעימת לב מבוהלת אחת לבאה אחריה.

אני לא טיפשה.

אני יודעת שזה חסר תקווה.

אף אחד לא יבוא להציל אותי. פעם, בהתחלה, עוד דמיינתי את אבא שלי פורץ פנימה כדי לומר שלמדתי את הלקח שלי. הוא היה נועץ בי את המבט המתנשא והמאוכזב הזה, כאילו אכזבתי אותו בכל דרך אפשרית — זו עובדה — אבל עדיין היה משחרר אותי. זה היה חלום יפה, לדקה וחצי.

נואשת להסחת דעת, אני ממיינת את הספרים על המיטה, מחפשת אחד שעוד לא קראתי. יש אחד עם פיראט חשוף חזה שנמנעתי ממנו. לגבר שעל הכריכה יש חזה רחב ועיניים כחולות חודרות, ובכל פעם שאני מביטה בו, אני חושבת על ענני סערה וקוצים.

ציפור קטנה...

השרירים שלי מתכווצים למשמע קולו של ניק. עבר זמן רב מאז שהוא הגיע לכאן, וזו גם ברכה וגם קללה. זה אף פעם לא טוב כשהוא מופיע, אבל ככל שהוא לא מגיע זמן רב יותר, כך גוברת האימה מהביקור הבלתי נמנע הבא שלו. עדיף פשוט לסיים עם זה, לספוג את המבט החודר והמטריד שלו ואת המילים המלוכלכות לשעה אחת, ואז להיות חופשייה מזה לשבוע או שבועיים.

אני בדיוק מרימה שוב את הספר כשאני שומעת רעש מחוץ לחלוני המסורג.

יש הרבה קולות במחבוא. מוזיקה, קולות רמים, צחוק, אנחות, גניחות וצרחות של הנאה מזויפת. לרוב אלו לא קולות נעימים. יש גם קטטות מזדמנות. לפחות פעם בשבוע, המשטרה מופיעה, אורות מהבהבים מחוץ לחלון שלי, עוצרים מישהו שהרשה לעצמו יותר מדי עם אחת הבנות. פעמיים הגיע אמבולנס.

אני מכירה כבר כל קול, ממתינה כל הזמן לסיבוב הידית.

אני מחכה רגע נוסף, אבל לא שומעת שום דבר, אז אני נשענת חזרה על הכריות, פותחת את הספר עם הפיראט בניסיון להרגיע את חוסר השקט הרוחש מתחת לעורי. זה טיפשי להימנע ממנו רק מפני שהגבר על הכריכה נראה כמו ניק. הדבר המגעיל ביותר בו הוא הכינוי המטעה שדבק בשמו. יפה. מילה נוראה כדי לתאר אדם מושחת באופן יפהפה כל כך.

לדפים יש ריח מעופש של חנות ספרים ישנה, והמחיר שכתוב בעיפרון בעמוד הראשון הוא עשרים וחמישה סנט. למרות זאת, אני מגלה שזה לא באמת מטריד אותי. העיניים שלי נעשות כבדות, תשומת הלב שלי דועכת, וזה מנחם לסגור את הספר ולהניח אותו בצד. לכבות את האור ולהיאחז באופן מסורבל בתחושת החופש האמיתית ביותר שאני יכולה להרשות לעצמי במקום הדפוק הזה.

לישון.

זכוכית מתנפצת מעירה אותי, מכניסה את הלב שלי לפעולה, עד שאני נזכרת איפה ומה אני.

אני מסרבת להתעורר לגמרי ולהתמודד עם הדרמה הלילית בבית הזונות. אני מתהפכת על הבטן, לחיי על הכרית, ומכריחה את עצמי להחליק חזרה מתחת לשמיכה. חם כאן, במקום הזה שבו הזמן חסר מהות או צורה. אני לא לגמרי בטוחה מה גורם לעפעפיים שלי להיפתח. אולי זו הרוח המוזרה על גבי, או האובדן הפתאומי של התאורה מבחוץ, כאילו משהו חוסם אותה.

עמוד הצל שמול השידה שלי כל כך דומם, שבהתחלה הוא לא נראה כמו משהו בכלל. הוא נראה כמו רהיט. פסל. עמוד אבן שהיה חלק מהיסודות של המקום הזה הרבה לפני שעצמתי את העיניים, על אף שאני יודעת באופן אינסטינקטיבי שהוא לא שייך לכאן. הווילון השקוף שמכסה את חלון המילוט הגבוה מתנופף סביבו, מלטף את הכתף של הצללית. אני כמעט יכולה להאמין שזה חלק מחלום איטי ונבואי.

ואז, זה מתקרב.

אנחה נתקעת בגרוני.

לפני שאני מספיקה להבין שיש דמות מולי, משקל כבד נוחת על הגב שלי, מוחץ אותי לתוך המזרן. זה מוציא לי את כל האוויר מהריאות ברעש צורם כשאני משתוללת, והלב שלי מתחיל לפעום בפראות.

המשקל נעשה כבד יותר, וממש רגע לפני שיד מכסה את הפה שלי, קצות האצבעות חודרים בכאב ללחיי הרכות.

האדם רוכן מעליי כדי לדבר לתוך אוזני. "תירגעי," אומר הקול המופרע, "או שאפרק אותך כמו דג מזוין." אני נושמת דרך האף, עיניי הפעורות סורקות את החלקים המעטים של החדר שאני יכולה לראות. הדבר היחיד שאני מצליחה להבחין בו זה הנשימות החזקות והנרגשות של המניאק שמצמיד אותי למזרן, בטון הנמוך של קולו, ובריח שלו, תבלינים ומושק, כשהוא נושם לתוך האוזן שלי. "תהנהני אם את מבינה," דורש המניאק, המשקל שלו כבד ומגביל מדי.

אני מהנהנת במהירות, ממצמצת אל תוך החושך כדי להתמצא. כנראה הייתי מסכימה לכל דבר אם זה היה אומר להיפטר מהמשקל שרבץ עליי, אם זה אומר שאוכל לזוז, לנשום ולהיות.

אבל הוא לא עוזב. האגודל שלו צובט לי את הלחי והוא אומר, "אם תצרחי, זה יעצבן אותנו. ואת לא רוצה לעצבן אותנו, נכון?"

אני מנסה לנענע בראשי, אבל הפיתול של הצוואר שלי והכרית מגבילים אותי. ידו השנייה של המניאק יורדת לאורך זרועי החשופה, עור מחוספס מחליק עד לירך שלי. השרירים שלי נתפסים כשהוא מוצא את הקימור של הישבן שלי, האצבעות שלו חודרות לבשר. "איזו ילדה טובה. הוא לא שיקר, נכון? את דבר קטן וחמוד. אולטראמרין? לא, כחול ציאנין." נראה שהוא ממלמל יותר לעצמו מאשר לי. "שיער בלונדיני, עור יפה, עיני אלומיניום. כן, יש לנו את זה."

אני שואפת אוויר דרך האף ומנסה להזיז את ידי, אבל הוא מגיב במהירות, מושך את הזרוע שלי לאחור. הוא לוכד את מפרק כף היד השנייה מתחתיי באחיזה חזקה, ומשחרר צחוק מחוספס. "שמעתי שאת לוחמת. בדרך כלל, זה יכול להיות מהנה, אבל כחול ציאנין... זה יכול לצאת משליטה. אם את רוצה לצאת מזה, תעשי מה שאומרים לך."

"לעזאזל," ממלמל קול קר מקצה המיטה. "תפסיק עם השטויות המטורפות שלך על צבעים ותזיין אותה כבר. יש לי מה לעשות."

"זה חשוב!" מטיח המניאק. "לעולם לא אדחוף את הזין שלי לתוך סגול מג'נטה."

אז אני משתוללת באמת, קול עצבני ולחוץ נפלט מגרוני כשאני מנסה להשתחרר. יש סיבה לכך שהסתירו אותי בבית זונות. בהתחלה חשבתי שזה קצת מצחיק שאבא שלי מסר אותי למלכים בגלל זה. האם אהיה הקורבן הבתולי החדש של הברונים, או הבתולה החדשה של הנסיכים? אה, אבל אף אחד מאלה לא היה חמור מספיק, אז אלה היו חייבים להיות הלורדים. מכונת הכסף הבתולית החדשה והנוצצת של דניאל.

הנקודה היא שתמיד ידעתי מה אני אמורה לעשות כאן. לפשק את הרגליים ולעוות את פניי בכאב בזמן שאיזה חלאה חסר שם חודר בכוח פנימה. ואז, אולי אחר כך, הם ישחררו אותי.

אבל זו לא הדרך שבה זה היה אמור לקרות.

המאבק שלי הוא ניסיון כמעט קומי. המניאק תקע ברך או משהו בגבי התחתון, והוא צוחק בזמן שאני מתנגדת, מנסה נואשות למצוא נקודת אחיזה. "כחול ציאנין קלאסי."

"היי, רגע," קול שלישי, רך יותר הפעם, מופיע מולי. הדמות רוכנת ליד ראש המיטה שלי, פניו מוסתרות בשחור. עיניי מתרחבות כשאני קולטת אותו, חסר תווי פנים, אבל התגובה היחידה שלו לתנועותיי הפראיות וחסרות התועלת היא להושיט יד וללטף עם מפרק האצבע את הלסת שלי, הוא מרחיק את היד של החבר שלו מפי. הקול שלו הוא לחישה גסה ועגומה. "יהיה בסדר. זה לטובתך."

המוח שלי לאט־לאט נכנס לפעולה. שלושה גברים.

מניאק, שמחזיק אותי למטה.

אורב, בקצה המיטה.

שרץ, שמלטף את שפתיי באגודלו.

מה, לעזאזל, הם רוצים ממני?

את כבר יודעת, לוו, אומר לי קול קטן. כשאבא שלך הוא ליונל לוצ'יה, מלך הרוזנים, בטוח שזה תמיד קשור אליו. גם כשאני כלואה כמו גור כלבים לא ממושמע, אני עדיין לא יותר מכלי במשחק שלו.

העיניים שלי סוף־סוף מתרגלות לחושך. האור הקלוש שנכנס מהחלון הפתוח מאיר מספיק כדי לגרום לליבי לפעום בחוזקה. שרץ לבוש בשחור, מסכה מכסה את ראשו. יש שני חורים לכל אחת מהעיניים הכחולות והמטרידות שלו, אבל זה הכול.

"תקשיבו," אני מתפרצת, מתנשפת מהמאבק. "אם זה קשור לאבא שלי, אז אין לכם מזל. לא אכפת לו ממני. הוא הסיבה שבכלל נתקעתי במלכודת הזאת. לא מעניין אותו אם תפגעו בי."

הגבר שמחזיק אותי — מניאק — משמיע נחירה נמוכה ומאיימת. "את חושבת בקטן מדי, מיס לוצ'יה." אני שומעת בקולו שהוא מפנה את הראש, מדבר לאורב, הגבר בקצה המיטה שלי. "תפוס לה את הקרסוליים."

בתנועה מהירה מכדי שאוכל להתנגד לה, הם הופכים אותי על הגב. הידיים של האורב תופסות את הקרסוליים שלי לפני שאני מספיקה לבעוט, לא שאני לא מנסה בכל זאת. שרירי הירך שלי שורפים מעוצמת הבעיטה, שפוגעת בו ישירות בבטן. הוא משחרר נשיפה מופתעת, אבל התגובה שלו מהירה כברק.

"כלבה מזדיינת!" אורב מסנן, ואז מושך אותי בכוח בקרסוליים, מה שגורם לי להחליק לקצה המיטה. אני כל כך שקועה בחדות התנועה — הכאב של משהו שנקרע בקרסול שלי — שאני אפילו לא קולטת שהוא מושך את היד שלו לאחור.

כף ידו הפתוחה פוגעת בפניי בסטירה חזקה ורועמת, מטיחה אותי הצידה, אל המזרן. זה לא היה אגרוף, אבל אוזניי עדיין מצלצלות מהעוצמה, וצד שמאל של פניי צורב וכואב בחום לוהט. למרות האיטיות הפתאומית של המוח שלי, אני מנחשת שהוא אפילו לא טרח להתאפק.

עבר הרבה זמן מאז שסטרו לי ככה. לא מתוך כעס, אלא מתוך שנאה יוקדת. פעם ידעתי איך להתכונן לזה, אבל חלפו שנים מאז שאבא שלי הביט בי מלמעלה עם הניצוץ האלים ההוא בעיניו.

עכשיו אני ממצמצת, בקושי קולטת את המאבק שמתרחש לידי. יש נהמה, ואז הצליל של עצם פוגעת בעצם. אגרוף.

"חתיכת בן זונה!" שואג שרץ. "מה לעזאזל אמרתי לך לגבי התוכנית? אף אחד לא נוגע בה!"

אורב מטיח בחזרה, "היא דרשה את זה!"

מעבר לקולות הקטטה השקטה שלהם, מניאק, שעדיין על המיטה, כבר נאבק להצמיד אותי בחזרה למזרן. "מספיק עם הבולשיט הזה," הוא נוהם, מושך בחולצתי. הוא מרים אותה מעל השדיים שלי ותולש אותה מעל ראשי. ועכשיו, כשאני יכולה לראות אותו, אני מבינה שהוא לבוש בדיוק כמו האחרים. מסכה. מוסתר. אבל שתי עיניו הצרות גלויות, והן פראיות, אדומות ובצבע ירוק חודר. הוא לא מרשים פיזית כמו שרץ, אבל האנרגיה שנובעת ממנו מחשמלת, ומדגישה את השרירים שזזים מתחת לחולצת ההנלי השחורה ארוכת השרוולים שלו.

"בואי נסיים עם זה כבר, אה?" הוא מתנשף ומושך את המכנסונים שלי.

אני עדיין מתאוששת מהסטירה, ונראה שהפולשים האחרים עדיין רבים. זה מקל עליי להחליק את היד שלי מתחת לכרית כשאני מתפתלת בחוסר תועלת. "חכו," אני פולטת במלמול, מרגישה טעם של דם בפה שלי כשאני מנסה להרוויח קצת זמן. אני מרגישה שהזעם שלהם מתגבר סביבי כמו ענן רעיל. ייתכן שהם שיכורים או אפילו מסוממים. יש בחדר זמזום קדחתני שלעולם לא מבשר טובות.

"כן, כן, כן," מניאק מתנשף, עיניו המטורפות נעוצות בשדיים שלי. "יש לך ציצים יפים, כחול ציאנין. אנחנו יכולים לעשות את זה מהר. אני בטוח שנוכל לזוז טוב ביחד. את לא צריכה לדאוג כל כך." אני כמעט יכולה לראות את החיוך המעוות שלו מתחת למסכה הזו, אז זה לא מפתיע כשהוא מושיט יד למכנסיים שלו, ומשחרר את הכפתור.

עיניי מתמקדות לאט, רואות את השניים האחרים נאבקים רחוק יותר בתוך החדר. דעתם מוסחת כל כך שאני בספק אם הם בכלל מבינים שהוא מוריד את מכנסי הג'ינס.

דעתם מוסחת מכדי לראות אותי מנצלת את ההזדמנות שלי, אולי ההזדמנות היחידה שלי. אני שולפת את ידי מתחת לכרית, ותוקפת במהירות, חותכת עם שבר הזכוכית שאני אוחזת בידי את בטנו התחתונה.

הם לא מצאו הכול כשפינו את החדר.

הוא משמיע קול מופתע ומתרחק ממני במהירות, מיילל, "בת זונה, כלבה! היא חתכה אותי!" על אף שיש זעם במילים, הוא נשמע משועשע באופן מוזר. "לכל הרוחות, אדום קדמיום. האימא של האדומים. עבודה טובה, לוצ'יה."

זה מושך את תשומת ליבם של האחרים. הם מסתובבים בדיוק בזמן כדי לראות את הדם מבעבע מבין אצבעותיו של מניאק.

"שיט," ממלמל אורב, אבל שרץ כבר מסתער לעברנו.

"מה לעזאזל?" הוא יורק, מתקרב אל מניאק בזמן שאני מזנקת על המיטה. "אמרתי לך כבר! היא שלי!"

אורב מצביע על החתך. "מרוצה עכשיו? צריך לתפור את זה."

החתך נמתח מהטבור שלו עד לאגן. זולג ממנו דם, אבל לצערי הוא לא עמוק. כשהוא מרים את המבט, הוא רק צוחק צחוק שקט ומרושע. "הו, היו לי דברים גרועים יותר. אבל עין תחת עין, ילדה. את משאירה בי סימן, ואני אשאיר אחד בחזרה. תראי! חתכת לשניים את אחד מהקעקועים האהובים עליי." הוא בטח מדבר על הקעקוע שמשתרע על בטנו התחתונה. אני לא יכולה להבחין ביותר מאשר בקצוות הכהים שלו.

"לא," אומר שרץ ודוחף אותו. "אני מצאתי אותה. אני חשבתי על התוכנית, ואני הבאתי אותך לכאן. היא שלי."

אורב נוהם. "נגמר לנו הזמן."

שרץ ממלמל, "לעזאזל עם זה," הוא שולף טלפון מהכיס ומטיח אותו באורב. אז הוא מפנה אליי את עיניו הכחולות. "לא באתי לכאן כדי לפגוע בך. את יכולה להקשות עלינו, או להקל, אבל זה לא ישנה שום דבר."

אני עדיין אוחזת את שבר הזכוכית המדמם באגרופי, הדופק ברקה שלי מצית זעם בעורקיי. "אם אתה רוצה שאחתוך לך את הזין," אני אומרת בחיוך מדמם, "אז קדימה, נסה אותי."

חזהו מתרחב ומתכווץ בנשימות חזקות וכועסות. "את רוצה את זה קשוח? בסדר." הוא אוחז בחגורה שלו, קולות האבזם מצלצלים, ושריריי נדרכים. "אבל כך או אחרת, זה הלילה האחרון שלך כבתולה. תתחיל לצלם." הוא נוהם את החלק האחרון לאורב בזמן שאצבעותיו פותחות את רוכסן מכנסיו.

בלי לחשוב, אני משחררת את האגרוף ושבר הזכוכית נופל, צחוק מופתע בוקע מגרוני. "אתם כאן בשביל הבתולים שלי?" אני אפילו לא מנסה לעצור את פרץ הצחוק, גם כששלושתם נדרכים מעוצמתו. "אלוהים אדירים, אתם באמת כל כך צפויים?" זה בדיוק סגנון הדיבור של בני האצולה, בדיוק כמו המלכים והרוזנים שסבבו אותי כל חיי. אבל הגברים האלה לא עונדים טבעות, ובני אצולה אמיתיים לא מתגנבים. הם נכנסים דרך הדלת הראשית ולוקחים את מה שהם רוצים. הגברים האלה הם פורעי חוק, חלאות שיודעים מספיק כדי להבין מה יקר ערך, אבל לא חכמים מספיק כדי להבין כמה כל זה הוא רק מראית עין.

בתולים.

איזה קשקוש.

"אתם מבינים שבתולים זו סתם קונסטרוקציה מלאכותית, נכון?" אני שואלת, מרגישה כואבת ולוחמנית. "אין לזה שום משמעות!"

מניאק רק מושך בכתפיו. "זה לא משנה. יש לזה משמעות בשבילם, אז אנחנו ניקח את זה."

זה גורם לי לעצור, חזי עולה ויורד מאדרנלין. "בשבילם?" אני מנחשת. "המלכים?"

מניאק מרים את מבטו מהפצע המדמם שלו באיטיות כדי לומר, "ברור, המלכים. אנחנו כאן כדי להרוס להם את הצעצוע החדש שלהם."

הוא כנראה מתכוון שזה יישמע מאיים. וזה אכן מאיים. השלושה האלה אינם בני אצולה, אבל הם מכירים את דרכי הפעולה הפנימיות שלהם. אם כבר, זה הופך אותם למסוכנים יותר. הם לא פועלים לפי פרוטוקול מוגדר וברור, והם עלולים להרוג אותי. זה אומר שאני לא יכולה לצפות את הצעד הבא שלהם. אבל זה גם אומר שיש דרך מילוט.

"בסדר." אני אומרת בפתאומיות.

שרץ קופא באמצע פתיחת הרוכסן שלו. "בסדר?"

אני נשכבת על המיטה, מנסה לכפות על עצמי לקבל את זה. "קדימה, תזיינו אותי. אני אתן לכם."

יש דממה ארוכה, שום דבר מלבד הקולות המרוחקים של חיי בית הזונות שחודרים את המתח. אורב מפר אותה בנשיפת לעג חדה. "אמרתי לכם שכל הכלבות האלה זונות."

"לא, לא." מניאק חכם יותר, מנענע בראשו. "זו מלכודת. אלה טקטיקות ציאנין קלאסיות, חבר'ה."

אורב לוחש, "אתה יכול לסתום את הפה כבר עם כל הצבעים האלה! אני אדחוף לך את התרופות לגרון ברגע שנגיע הביתה, אני נשבע באלוהים —"

"אין מלכודת," אני מתעקשת, מפשקת את ירכיי. "אם אתם מתכננים לשלוח את הסרטון הזה למלכים, אז קדימה. תראו להם כמה אני חסרת ערך."

זה אולי הדבר היחיד שיוציא אותי מחור הגיהינום הזה.

הם מביטים זה בזה, שני זוגות עיניים כחולות תואמות כנגד זוג שלישי ירוק. הבחור עם הטלפון מרים אותו ומהנהן. "תעשה את זה."

ובכל זאת, נראה ששרץ מקשיב לעצתו של מניאק. הוא מפנה את סנטרו ואומר, "הוא צריך להחזיק אותך?"

אני בולעת את הגוש בגרוני, כועסת על הרעידות ברגליי. "אני לא אילחם בך."

הוא מביט בי כאילו מחפש סימן שאני משקרת, והוא חכם מדי בשביל זה. אבל כשאני לא עושה כלום חוץ מלשכב שם, נכנעת לגורלי, הוא פותח את הרוכסן עד הסוף.

ואז הוא מוציא את הזין שלו מהמכנסיים.

חשוך מכדי להבחין במשהו יותר מהבליטה המאיימת שלו, עבה וארוך, אבל אני קולטת גם את שרירי הירך שלו כשהוא מניח ברך על קצה המיטה. הלוואי שיכולתי לומר שלא הרגשתי דבר מלבד גועל מוחלט. הו, זה שם, אבל מראה הזין שלו, האדרנלין, השרירים בירכיו ואגנו... זה חודר את ערפל הגועל שאני חשה.

וכמו שהבטחתי, אני לא נאבקת כשהוא מפלס את דרכו על המיטה לעברי, ידיו אוחזות בברכיי ודוחפות אותן לצדדים כדי לפנות מקום לירכיו. בד מכנסי הג'ינס שלו מרגיש מחוספס על עורי החשוף, וזה לא משנה שחלק עמוק בתוכי מתעורר. אני כל כך נוקשה שהעצמות שלי כואבות.

הוא נשען על עקביו, עיניו חולפות על גופי העירום, עולות לאורך הרגליים והירכיים שלי. הן עוצרות וננעלות על הכוס שלי, ואז ממשיכות לעלות אל הבטן והשדיים. גופי נדרך, השרירים שלי כואבים ממתח ומהניסיון להתרחק ממנו בלי יכולת לזוז באמת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*