אאמין לך

פרולוג

פייטון

אגלי זיעה מטפטפים במורד פניי. נראה כי עיניי שכחו איך למצמץ, שלא אפסיד חצי שנייה בטעות. הדופק מרקיע שחקים, זה הרגע המכריע. איך הגענו לכאן? איך חיי התגלגלו לנקודה הזו?

הכול התחיל בגלל אוגר. אולי זה לא נכון להאשים את פיית¹, האוגר שלי, בכל ההחלטות שהובילו אותי עד לנקודה הזו בחיי. בכל זאת, הוא די קטן בשביל לסחוב את העול הזה על הכתפיים שלו. אך לפני פיית לא הייתי אוחזת באקדח, ומכוונת אותו על מי שמאיים למוטט את מה שבניתי ואת מי שלמדתי לאהוב בתקופה האחרונה. לפני פיית, למעשה לא בניתי כלום, ולא היה הרבה מה להרוס. לפחות לא משהו משמעותי מספיק שהסב לי אושר אמיתי ועילאי, כזה שחולמים עליו בתור ילדים.

גרתי בניו־יורק, בדירה מרוהטת ומעוצבת להפליא בשכונת סוהו שבמנהטן. החברה בה עבדתי הייתה להוטה להעסיק אותי ולתת לי את כל הפריבילגיות האפשריות, כולל מימון מלא של דירה צמודה למשרד, כך שאוכל להרגיש בנוח להשתעבד לעבודה ולא להתפתות לחיות מדי פעם. צורת החיים הנוכחית שלי שונה משל היילי, חברתי הטובה ביותר, אותה פגשתי בלימודים באוניברסיטת קורנל ובזמנו חלקנו דירה. אני למדתי הנדסת תוכנה וחשמל, היא למדה עיצוב, ניגוד שעבד בצורה מדהימה. העתיד של שתינו היה מתוכנן ומדוקדק לפרטי פרטים ולמרות כך, בניגוד לתוכניות, אחרי הלימודים דרכינו התפצלו. בכל זאת המשכנו לשמור על קשר.

אני עברתי לניו־יורק, 'לחיות את החלום' כפי שהיא נהגה לומר, בעוד היא עברה לגור בעיירה קטנה יחסית בפרברי העיר, באטר היל. היה זה סוף חודש יוני כשעמדתי מיוזעת ברחובות העיר ניו־יורק וחיכיתי לאובר, כי מערכת הרכבות התחתיות שבקה חיים, והטלפון שלי רטט.

היילי: את לא מאמינה! התקבלתי. התקבלתי!

אני: אני כל־כך גאה בך!

היילי: נוכל שוב לגור יחד! אל תדאגי, אני אמצא דירה לעצמי, אבל לפחות בינתיים, אוכל להתנחל אצלך קצת?

הייתי גאה בהיילי, היא עברה תקופה לא קלה אבל לא ויתרה על החלום והתקבלה לעבוד ב'גרין' כמעצבת גרפית. היא חלמה לגור בניו־יורק מאז שאני מכירה אותה, ובזכות העבודה החדשה זה עומד לקרות. אני מחייכת בעודי עונה לה.

אני: בטח, ברור! נמצא פתרון. אני מתרגשת בשבילך! מתי את מתחילה? מתי מגיעה?

היילי: בעוד שבוע. חשבתי על משהו, שאני יודעת שאת לא תאהבי, אבל דווקא בגלל זה אל תפסלי מייד. מה דעתך לבוא לבקר אותי, לעזור לי לארוז ולבלות קצת לפני שנחזור לעיר יחד? קחי כמה ימי חופש, את אף פעם לא לוקחת, בואי ניהנה קצת! בשנה האחרונה לא ביקרת אותי אפילו פעם אחת.

היא צודקת. לעומתי, היא הגיעה כמה פעמים לעיר. לא היה לי הרבה זמן להיות בחברתה, לרוב זנחתי אותה לטובת עבודה. חיוך גדול התפשט על פניי. לא יכולתי שלא לקוות שאולי כשהיילי תגיע, דברים ישתנו גם עבורי. היא תמיד הייתה הקמע שלי, היא תכניס אור למה שנראה כבוי בחיי. היא פשוט הייתה מאלה שהכול קורה להם, שכולם מתלהבים מהם ורוצים להיות לידם או כמוהם, וזה פשוט מדבק.

בעודי מהרהרת, אני קולטת שאני עומדת מול ויטרינה גדולה של חנות החיות 'יער ירוק'. עיניי קלטו חיה קטנה שרצה בגלגלת, נלהבת להגיע לאנשהו, בלי הבנה שהיא רצה במקום, מאבדת מכוחותיה ומשלה את עצמה שהיא עושה משהו, אך בעצם לא עושה כלום, כמוני. בדיוק כך הרגשתי. רצה בעיר העמוסה והחיה ביותר בעולם, אך ללא שום מטרה אמיתית, עומדת במקום. זה לא שסבלתי בחיי אבל גם לא נהניתי, לא קרה שום דבר אמיתי שהסב לי אושר, חייתי את חיי המתכוננים בלוח זמנים מוקפד וקבוע, כל יום חזר על עצמו באופן מופתי.

אני: אני באה! תכיני בבקשה מקום גם לאוגר קטן.

באותו רגע הבטחתי לעצמי, ולאוגר המופתע בכלוב, שאותו כמובן אימצתי בדחף לא מוסבר על אף שתמיד סלדתי מטיפול בחיות, שאנחנו לא נעמוד במקום, שאנחנו לא נשקע בשגרה. כל יום יהיה משמעותי וזה מתחיל ממש עכשיו. זה הגורל שלנו, פיית.

***

לוגן

אני לא יודע אם עוד מישהו שומע את הלב שלי מאיץ, אבל זה הדבר היחיד שאני ער לו. זה הדבר היחיד שמהדהד ומצפצף לי באוזניים. היא מכוונת אקדח ונראית מבוהלת, נראית שברירית. אני מכיר אותה. היא יכולה לעבוד על אחרים, אבל לא עליי. היא נחושה וחזקה, התקופה האחרונה הזו חישלה אותה, את כולנו. איך הגענו לכאן, איך חיי התגלגלו לנקודה הזו?

הכול התחיל משיחת טלפון, אם כי זה לא יהיה נכון להאשים רק את שיחת הטלפון. הכול התחיל למעשה הרבה לפני והיה מסועף יותר ממה שאפשר לדמיין, אבל באותו רגע, באותה שיחת טלפון, החיים שלי כפי שהכרתי השתנו, והפכו לסרט נע שאני צופה בו מהצד.

העיר ניו־יורק, התפוח הגדול, העיר שלא נחה לרגע ועמוסה בכל עת באנשים, מכוניות, מוניות ושליחי אוכל, עמוסה היום מתמיד כי מערכת הרכבות התחתיות שבקה חיים, משהו שקשור במזג האוויר הקיצוני. אני לא יודע בדיוק ולא צריך לדעת, יש לי נהג פרטי, ג'ורג', שכרגע נוהג בפקק בלתי נגמר. הייתי שוקל ללכת ברגל אם לא היה חם כל־כך. הטלפון רוטט בכיסי, אני מוציא אותו ומביט בצג, זו לא אחרת מאשר אימא.

אני מקלל חרישית כי הדבר האחרון שאני צריך זה לריב איתה שוב, לא עכשיו, כשאני עצבני ומאחר, לא אחרי הבוקר שעובר עליי. זה לא מגיע לה, אבל איכשהו היא תמיד זו שסופגת הכול. אני גר בעיר ניו־יורק, בפנטאהוז באפר איסט סייד, וההורים שלי עברו לפני כמה שנים לגור בפרברי העיר, בבאטר היל, ופתחו גלידרייה ומועדון ריקודים, לא פחות ולא יותר.

ההורים שלי, כמו גם הסבים שלי מצד אבא, המשיכו לבנות עסק מתגלגל ומשגשג, סוכנות נדל"ן בשם 'אפוורדס' שעוברת בירושה כבר כמה דורות. לפני שלוש שנים, אבא שלי עבר אירוע לב כתוצאה מהלחץ והסיגריות, או לפחות כך הם האמינו. בעקבות זה הוריי החליטו לשים את הכול בצד, להוריש לאחי ולי את העסקים מוקדם ממה שתוכנן, לפרוש ולגור במקום ירוק יותר ורגוע יותר. סוג של בולשיט כזה. אחי הקטן אולי קנה את ההצגה הזו, אבל לי זה תמיד היה נראה חשוד, לא אופייני לאופי שלהם, בטח לא לאבא שלי. לא התלוננתי ולא העליתי שאלות או ספקות בקול. כבר רציתי לנהל את האימפריה והייתי סמוך ובטוח שאעשה את זה טוב יותר. הייתי מוכן לזה, נולדתי מוכן לזה. אני מסוג האנשים שניהול והבנה אסטרטגית זורמים לו בדם.

בפועל, אחי ניק גולש לו בהוואי ואני מוביל את העסק. אני אוהב את זה, אני צריך שליטה, אני צריך להרגיש שאני מפתח ומתפתח. אני צריך לנהל, ואני עושה את זה באופן מופתי. אני לא יודע להצביע על הנקודה הזו בחיי שבה החלטתי שאשקיע את כל כולי בעבודה, אבל זה היה נוח ומתאים. לא היה לי רצון או מקום להכניס אף אחד או אף אחת לעולמי, חוץ מליצ'י, הכלבה שלי, שמחכה לי בבית בכל ערב. היא לא מתלוננת, אין לה ציפיות מעבר למה שהיא כבר מקבלת, בניגוד לנשים שתמיד רצו יותר. יותר ממני או מהכסף שלי. כשאתה בעל עמדת מפתח ובעל הון, הגבולות מיטשטשים ואנשים רואים בך אמצעי כפי שאתה רואה בהם אמצעי. בזמן הפנוי הלא רב שלי, אני מפעיל את הגוף בכל דרך אפשרית. אימוני אגרוף, אימוני כוח, שחייה וקרב מגע. כל דבר שנותן לי אדרנלין, מחזק אותי, משפר אותי וממקד אותי. ברגע שביצועי הגוף שלי טובים, כך גם ביצועי המוח שלי. אבא שלי התעקש שאחי ואני נישא נשק ונדע להשתמש בו, אנחנו גרים בארצות הברית אחרי הכול.

"כן, אימא," אני עונה לטלפון ומאמץ את הקול הכי רגוע שלי. "לוגן," היא לוחשת, הקול שלה נשמע לא רגוע והיא פורצת בבכי מייד.

"אימא, מה קרה? למה את בוכה?" הרגשה לא טובה מחלחלת בי, לפעמים הגוף פשוט יודע. הוא יודע לפניך שמשהו קרה או עומד לקרות.

"זה אבא, הוא... אתה צריך לבוא. גם ניק בדרך."

כך אני מוצא את עצמי בדרך לבית הוריי שבבאטר היל, נוהג בעצמי כדי לנקות את הראש ואת המחשבות, אפילו את הנהג הפרטי שלי לא מתחשק לי לראות כרגע. אני בוהה מחוץ לחלון המכונית, יותר ויותר עצים ומרחבים ירוקים נגלים לעיניי. ניגוד מלא למה שמתחולל בראשי ובליבי. אבא נרצח, ככל הנראה שוד שהסתבך כאשר אבא שלי ניסה להילחם בשודד. אימא לא הייתה בבית כשזה קרה, היא פשוט מצאה אותו מוטל ללא רוח חיים, הבית שרוי בכאוס, מנופץ והרוס, תכשיטים נגנבו. שוד בבאטר היל? אצלם בבית? הכול לא הגיוני לי, החיים לא הגיוניים לי.

אבל דבר אחד ברור — עכשיו יותר מתמיד, אני קובע את המהלכים, אני עומד בראש המשפחה, ואני צריך להיות חזק. אגיע לעזור לאימא יחד עם ניק, נצלח את ההלוויה, אישאר עוד כמה ימים להעמיד אותה על הרגליים ואז אעזוב בחזרה לחיי, לניהול העסק שגם כך מנוהל על ידי. כמה פשוט, כמה קל. כמה טעיתי.

הערה

1 מאנגלית: גורל.

1

לוגן

"פאק, אימא, אל תדאגי, אנשים באים להלוויה לחלוק כבוד, לנחם אותך ולעזור לך. לא מעניין אותם שהבית עדיין קצת בבלאגן או אם יש מספיק כיסאות לכולם. שדדו אתכם והרסו את הבית למען השם, כולם מבינים את זה. את מתעסקת בדברים לא חשובים," אני אומר לה בזמן שאנחנו מתארגנים לאחר ההלוויה.

"אתה טועה, נראות היא הכול בחיים. הנראות תקבע אם מכבדים אותך, מעריכים אותך, מפחדים ממך. גם בשפל שלנו, אנחנו צריכים להיראות בפסגת הצלחתנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פחות מזה."

"על מה את מדברת, אימא? אתם עברתם לגור לפה כדי להתרחק מהכול, כדי לא לחשוב על הנראות, לראשונה בחייכם. עברתם רחוק כדי שלא יהיה שום קשר בינכם ובין העולם הזה. פתאום זה מעניין אותך שוב? ועוד אחרי שאבא נרצח בנסיבות שאני אפילו לא רוצה להיכנס אליהן?" אני מבולבל.

"לוגן, ,תרפה מאימא." ניק מופיע משום מקום ומתחיל לסדר כיסאות. אימא עוצרת פתאום ומחזיקה כל אחד מאיתנו בידו. "ילדים שלי, זכרו היטב את מה שאני אומרת לכם. אתם יכולים להתרחק, אתם יכולים להתחבא, אתם יכולים להתכחש. החיים תמיד ימצאו אתכם, אתם בנים למשפחת דיילר וזה לא ישתנה בשום נקודת זמן ובשום חור בעולם," אימא אומרת ומסתכלת על ניק ועליי בעיניים מלאות משמעות. הנאום שלה מלא תוכחה, מלא אמוציות, מלא רגשות. לא ראיתי את הצד הזה שלה כבר שלוש שנים. אני מתחיל לחשוב שרב הנסתר על הגלוי.

לא שמרתי על קשר הדוק עם הוריי, ובטח לא עם אבא שלי בשלוש השנים האחרונות. אני תוהה מה עבר עליהם, מה עבר על אימא שלי. יכול להיות שיש פה חור גדול בציר הזמן שאני צריך למלא ולהבין לפני שאמשיך הלאה. ניק מסתכל עליי בעיניים מבינות ולא אומר מילה. ניק ואני תמיד היינו קרובים, אפילו שבחרנו גישות שונות לחיים, שנינו הסכמנו שהדבר הנכון יהיה להתרחק מאבא. תמיד ידענו שבמידת הצורך, כל אחד מאיתנו יתייצב למען השני בלי לחשוב פעמיים. ניק לקח את המרחק ביתר רצינות והעדיף לוודא שאלפי קילומטרים פיזיים מפרידים בינו ובין אבא, לי פשוט הספיק לדעת שאני מנהל את העניינים והוא פורש. בניגוד לניק, אני נאלצתי לספוג את הטלפונים השבועיים של אבא שבהם הוא מטיח בפני את כל מה שעשיתי לא בסדר בשבוע החולף.

ברגע שאנשים מתחילים להופיע בבית הוריי, אני מבין על מה אימא דיברה. הרבה צביעות, הרבה אנשים בחליפות יקרות ושעונים יוקרתיים פוקדים את הבית, להביע ניחומים מזויפים. מטרתם האמיתית היא להעריך לאן מועדות פני הסוכנות עכשיו, אף שאני עומד בראשה כבר שלוש שנים. גם אני לבוש בחליפה, גם אני עם שעון רולקס יוקרתי, אבל הם משדרים משהו שונה ויהיר.

"בני, היום הזה ייזכר בספרי ההיסטוריה," אחד מהם ניגש אליי, "עכשיו הכול תלוי בך, לאן פני החברה מועדות, איך תמשיך את השושלת. אתה צריך לבסס את מעמדך." אני לוחץ את ידו.

"מר סטטלר, אני זוכר אותך עוד מאז שהייתי ילד. היית יד ימינו של אבי הרבה שנים. אני מעריך את הדאגה, אבל כפי שאתה בטח יודע, אבא לא לקח חלק בעסק כבר שלוש שנים, אני מנהל את הסוכנות בפועל ולכן שום דבר לא ישתנה והעסק ימשיך לפרוח ולשגשג. אם אתה דואג לכסף שלך או של חבריך הטובים אשר מושקע בחברה." אני עוצר ומסדר את העניבה ומיישיר מבט רציני למר סטטלר. "אין סיבה לדאגה."

"אני בטוח שאין לי כל סיבה לדאוג. תודה רבה לך," הוא אומר, מסדר את חפתיו ואת עניבתו ומישיר מבט רגוע ומחויך אליי, "בני, אתה ילד חכם." אני לא אוהב שהוא קורא לי ילד. "ואני בטוח שהכרת את אביך מספיק כדי לדעת שמעולם לא שלטת באמת בסוכנות." הוא נעצר ומסתכל סביבו. "אתה יודע, באטר היל הוא מקום נהדר ליהנות מציוצי הציפורים, פסטורלי ונקי. אולי כדאי לך לקחת פסק זמן ולראות מה יש למקום להציע בטרם תחזור לניהול מלא של העסק. הרי בוודאי לא היית רוצה למהר ולקבל החלטות שגויות בטרם ניקית את הראש." הוא מדגיש את המילים האחרונות, לוחץ את ידי ופונה לדרכו לא לפני שניגש לאימא שלי ומחבק אותה. השיחה איתו מערערת אותי, מר סטטלר היה זחוח ובטוח מדי בעצמו כשדיבר איתי. הוא שידר שהוא יודע דבר. אני לא אוהב את זה, אני חייב לדבר עם אימא.

***

פייטון

פחות מארבעים ושמונה שעות לאחר השיחה עם היילי מצאתי את עצמי באוטובוס בדרך לבאטר היל. ארזתי את פיית ומזוודה לא גדולה מדי, בכל זאת אנחנו בקיץ, והבגדים הקצרים ובגדי הים לא תופסים מקום רב. אני מוכנה לחופשה קצרה, למורת רוחו של המנהל שלי. נופש של כמה ימים לנקות את הראש. מעולם לא הייתי בבאטר היל אבל מהסיפורים ומהתמונות אני מדמיינת את המקום המושלם. כשאני יורדת מהאוטובוס, כל היופי נגלה בפניי. הכול ירוק, אין מכוניות, המדרחובים מלאים במקומיים ובתיירים, ואיכשהו מרחוק אני שומעת מים זורמים, כנראה המפל והנחל לא רחוקים מכאן.

אי אפשר שלא לחייך, זה פשוט מושלם. אפילו נדמה שפיית בוחן את הסביבה בריכוז. "היי, ילדה! כמה התגעגעתי!" היילי רצה אליי בחיבוק, מתנפלת עליי ואנחנו כמעט נופלות.

"כמה התגעגעתי אלייך," אני עונה בחזרה, "את נראית כל־כך טוב! שזופה אפילו, אם יורשה לי לציין?"

"כמה ימים יחד איתי כאן וגם את תיפרדי מהלובן שלך!" היא מבטיחה, "בואי, ניכנס לאוטו וניסע הביתה. הוא נמצא בקצה הרחוב, כעשר דקות הליכה, אבל עם מזוודה ועם כלוב." היא מעקמת את הפרצוף. "עדיף שאסיע אותנו בדרך העוקפת של העיירה שתביא אותנו לכדי דקה הליכה מהבית. את תראי שיש פה מעט כבישים שבהם מותר לנסוע, והרבה מדרחובים ללא מכוניות, מתרגלים לזה."

"מושלם."

הנסיעה לוקחת כחמש דקות, במהלכן אני סופגת את האווירה השונה כל־כך מהעיר ניו־יורק. בתים ציוריים, מדשאות ורחובות ירוקים, וזה אפילו לא החלק הכי יפה של העיירה, זה רק החלק שקרוב לכביש. כשאנחנו מחנות, יש לנו באמת עוד כדקה הליכה לבית עצמו. ברחוב ממול, כמה בתים ליד, אני מבחינה בבית שאותו פוקדים עשרות אנשים, יוצאים ונכנסים. מרביתם לבושים שחור או צבעים כהים. "מה קורה שם?" אני שואלת את היילי.

"אני רק יודעת שגר שם זוג שהיה נראה די עשיר, עד שכנראה הגבר נהרג בזמן שוד?"

"את שואלת? או קובעת?"

"הסיפור הרשמי הוא שוד. בואי נודה באמת, תסתכלי מסביב, אין כאן אנשים מפוקפקים והדבר המסעיר ביותר שיכול לקרות זה שגברת טורץ' הקשישה תצא מהבית שוב בהלבשה תחתונה, אחרי שהיא שתתה קצת יותר מדי מרטיני." אנחנו בדיוק מגיעות למפתן בית מקסים והיילי מחפשת את המפתחות. "אני כמעט בטוחה שיש כאן סיפור מכוער שהוביל למוות שלו, אבל קשה לי להאמין שעומד במרכזו שוד." הדלת נפתחת ואני פוערת את עיניי ומסתובבת סביב עצמי בידיים פרושות. "ברוכה הבאה לביתי. מי קאסה אס סו קאסה," היא אומרת בצחקוק. הבית נראה ממש כמו שדמיינתי, בעל שתי קומות, המדרגות המובילות לקומה העליונה הן בכניסה לבית, מול הדלת הראשית. מולי מסדרון קצר ובסיומו המטבח ופינת האוכל, ומימיני הסלון שיש בו ויטרינה גדולה שמובילה לחצר קטנה. הכול מעוצב בקפידה ובעיצוב מודרני אך יחד עם זאת שומר על נגיעות כפריות כיאה למקום. המדרגות עשויות מעץ לבן והרצפה היא רצפת דק בצבע בהיר התואם למדרגות. תמונות מודרניות מפוזרות במסדרון ובסלון, הרהיטים משדרים אופי כפרי אבל המטבח משופץ בצבע לבן ומודרני. בקומה העליונה שני חדרי שינה, חדר שירותים ואמבט. גם הם ממשיכים את הקו המודרני לצד הנראות הכפרית במינון הנכון.

"אני ישנה בחדר הימני, את יכולה לקחת את השמאלי שמאורגן כחדר אורחים."

"הבית מהמם, זה כל־כך שונה מניו־יורק. זה כל־כך שונה ממך," אני אומרת ומרימה גבה.

"את צודקת, ואת יודעת כמה חלמתי לעזוב ולעבור לניו־יורק. אני עדיין לא מעכלת שזה באמת קורה! השכירות על הבית שולמה קדימה, לחודש יולי ואוגוסט, לפי החוזה. אין לי הרבה מה לעשות עם זה. עם הכסף שאני צפויה להרוויח, זו תהיה טיפה בים," היא אומרת בקריצה וממשיכה, "יש לנו כאן שבוע יחד. נצטרך לסיים בו את משימות האריזה, אבל יש לנו מספיק זמן לטייל, ללכת לחוף הים, ולרכל בהרבה ערבי קוקטיילים!" שתינו צוחקות.

"בואי נתחיל מזה שאני מתמקמת בחדר, נכנסת למקלחת ארוכה וטובה ואחר כך נצא לאכול, אני מורעבת."

החדר כל־כך מרגיע וסוריאליסטי. עצם זה ששקט ואני לא שומעת את תנועת העיר הסואנת מסביבי, אמבולנסים או משטרה, זה משהו שאוזניי לא רגילות לו. הן כמעט מתחננות לקצת רעש. אני ממקמת את פיית על אדן החלון הגדול, מהסוג המרופד שאפשר לשבת עליו ולקרוא ספרים או סתם להרהר על מחשבות, כי במקום כזה יש זמן למחשבות, ומגניבה מבט לרחוב. אני מבחינה כי מבית האבלים יוצא בחור מחויט להפליא, שערו חום כהה קצר אך שופע, מהסוג שרואים הרבה בעיר. הוא נראה לא מתאים לעיירה הזו, בלשון המעטה. הוא לא היחיד שלבוש בחליפה, הרבה מהפוקדים את הבית לבושים באופן רשמי, אבל אצלו זה נראה אחרת. הוא נשען עם הגב על אחד הקירות הפינתיים, מתיישב ברגליים מכופפות, סיגריה ביד אחת ומשקה אלכוהלי כלשהו בכוס רחבה ונמוכה ביד האחרת, נראה כמו וויסקי. על עיניו משקפי שמש אך אני יכולה לדמיין שהוא עוצם את עיניו בניסיון לעכל את המתרחש. יש לי הרגשה שהסיטואציה קשה לו, נוגעת בו באופן אישי, אחרת לא היה מתיישב על האספלט בחליפה שנראית יקרה ומתאימה למידותיו להפליא. הוא מסיים את המשקה הכהה בלגימה אחת ומניח את הכוס לצידו והיא הופכת למאפרה לסיגריה. בשתי הדקות הבאות הוא פשוט יושב כך, ואני פשוט יושבת כך, עד שהיילי קוראת לי מלמטה ובכך מחזירה אותי למציאות.

"גברת פייטון ג'קסון! תכננתי לנו את היום המושלם. תקשיבי טוב." היא עולה למעלה במדרגות ופוגשת אותי בכניסה לחדרי, "כן, גברת היילי וולש?" אני פונה אליה בחצי חיוך ומגלגלת עיניים, "יש לי מקום מושלם שאנחנו יכולות ללכת אליו עכשיו לארוחת צהריים, לאחר מכן נחזור למנוחה וקצת אריזות, ובלילה אנחנו הולכות לעשות כיף במועדון."

"יש כאן מועדון?"

"תתפלאי, ה'אול נייטר' הוא אחד המועדונים הכי שווים באזור. אנשים מגיעים אליו מחוץ לעיירה ואפילו מגיעים מניו־יורק. הוא תפור עלייך בול." היא קורצת לי.

"עליי? את כנראה מתבלבלת. ברור לך שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי לאנשהו."

"יש שם קריוקי!" היא אומרת בקפיצה ומחיאות כפיים, "וזה בדיוק הזמן והמקום להוציא את הבחורה הכיפית. קדימה, תתלבשי, הבטן שלי כבר נדבקת לגב."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*