הדוכסים 2 - דוכסי הטירוף

הקדמה

קוראים מלכותיים,

ראשית... האם קראתם את דוכסי החורבן? הלורדים? אם לא, אתם בהחלט צריכים לחזור לדוכסי החורבן ואנחנו גם ממליצות להתחיל מההתחלה עם אדוני הכאב כדי ליהנות מהחוויה המלאה.

שנית, כמו תמיד, חברים ובני משפחה, תמשיכו הלאה. אנחנו אוהבות את התמיכה שלכם. אנחנו לא אוהבות את הצורך ליצור קשר עין אחרי שקראתם את האפלה והסמאט שיש בספרים שלנו, ובכנות, שבלבבות שלנו. אבל תודה על הכול.

אם אתם כמונו ומדלגים קדימה, עצרו כאן. אל תקראו את הספר הזה אם אתם לא נהנים מרומנטיקה אפלה ובריונות. פשוט אל תקראו. כי תהיה לכם בעיה, וזה בסדר. זה בסדר לא לאהוב רומנטיקה אפלה. מה שלא בסדר זה לקרוא דברים שאתם לא אוהבים ואז להשמיץ אותם בכל רחבי האינטרנט כאילו זו העבודה שלכם.

בכל אופן...

עכשיו, כשנשארנו רק אנחנו, אתם יודעים שהשארנו את ויני והדוכסים שלה במצב לא פשוט. הספר הזה יטפל ברבים מהקצוות הפתוחים שנשארו מהספר הקודם וימשוך בחוטים נוספים. הוא יעסוק בנושאים אפלים, רגשיים ופיזיים. אף אחד לא יצא ללא פגע כשניגע בטראומה, בחרדה, ובייאוש האפל שהדמויות חשות בליבן הבדיוני.

ניק ברואין... טוב, הוא צריך לכפר על חטאיו, וזה לא הולך להיות קל.

אזהרת טריגרים, אי־הסכמה/הסכמה מוטלת בספק, משבר נפשי, פגיעה עצמית, הפרעות שינה, שימוש לרעה בסמים, אזכורים להתעללות בעבר שאירעה מחוץ לספר, אלימות, רצח, שפיכות דמים, אישה אחרת, גזלייטינג, שבי, ומניפולציה רגשית.

אנג'ל וסאם

פרק 1

סיי

לוקח לי שעה לחזור למגדל. אני פונה שמאלה פעם אחת על כל שתי פניות ימינה, משוטט ברחובות צדדיים ובסמטאות מזוהמות בזחילה איטית חזרה לצד המזרחי. לא נראה לי שעוקבים אחריי, אבל כל העניין הזה של נהג מילוט הוא יותר הקטע של ניק מאשר שלי. במשך כל הזמן, הטלפון שלי מצפצף כמו צרעה זועמת בתוך הקונסולה המרכזית, מפסיק רק כדי להתחיל בזמזום טורדני שוב. כשאני מגיע לאמצע השדרה, זה כבר הופך לרעש רקע שאני כמעט יכול להתעלם ממנו.

אני מניד בראשי וממלמל, "אלוהים אדירים, רמי." הוא כזה נודניק. ברגע שמשהו נכנס לו לראש, הוא פשוט... ממשיך לנדנד, שוב ושוב, עד שזה מוציא אותו ואת כולנו מדעתנו.

מדי פעם, אני מסתובב להציץ בערמה העצובה שמקופלת כרגע מאחור. היא כל כך שקטה, שלולא העלייה והירידה הקופצנית של צלעותיה, היא הייתה נראית כמו גופה. אני מניח שתמיד ידעתי שליונל לוצ'יה הוא מניאק חולני. תמיד היו לרוזנים נטיות סדיסטיות. איזה בית בעיר הזו לא כזה?

ועדיין, ילדי המלכים תמיד היו מוגנים. בעלי זכויות יתר. מקודשים. זו הסיבה שבגללה הנסיכים בועטים אותם החוצה כמו מכונות. שום דבר מעולם לא היה יקר יותר לפורסיית מהדם שלה עצמה. זו הסיבה שבגללה ניק יכול היה להיכנס פנימה בקלות ולקבל גישה ישירה למגדל הפעמון.

סחורה פגומה או לא, לוויניה לוצ'יה היא בת מלוכה.

לא בסדר. כך הרגשתי בחדר השינה של לוויניה, כשעמדתי מעל אותה תיבה, וגל של הבנה התנפץ בתוכי. עוד לפני שפתחתי אותה, ידעתי שאמצא אותה בפנים. לא גדלתי בין בני מלוכה, אבל נגעתי בה מספיק כדי שמראה היורשת של הצד הצפוני, שנדחסה לתוך תיבת ארז ישנה על ידי המשפחה המזוינת שלה, ייראה לי כל כך לא בסדר — כל כך פאקינג מחולל — שבטני עדיין מתהפכת בחוסר נוחות מהמחשבה על כך.

ההחלטה של דייוויס ברואין לוותר על מעמדו, ושל אימי ואבי להצטרף אליו, נראית לי פתאום הגיונית יותר. המלכים לא רק חזקים. הם מפלצות.

אני מחכה עד שאנחנו מתקרבים, כשהמגדל מתנשא משמאלי, לפני שאני מרים את הטלפון ועונה לבסוף. "מה?"

"עברו שלוש שעות, לכל הרוחות!" רֶמי מתפוצץ. אני ממש יכול לשמוע אותו צועד הלוך ושוב דרך הרמקול. "הייתי עם רגל אחת מחוץ לדלת ואצבע על ההדק במשך כל הלילה."

"אתה יכול להירגע קצת?" אני מתפרץ, מציץ במראה הפנימית. "אנחנו נגיע תוך חמש דקות."

"אנחנו?" קולו של רמי נשמע מתוח והמום. "מצאת אותה? הבאת אותה?"

זו ממש לא הייתה התוכנית. התכוונתי לבדוק את השטח קודם, לנסות להבין לאן ליונל העביר אותה לפני שאתקשר לרמי. יכולתי לומר לו שזה פשוט נראה קל יותר באותו רגע, לקחת אותה מהאחוזה של ליונל מאשר לחכות עד שהיא תהיה בשטח של הרוזנים עצמם. אבל זה יהיה שקר. האמת היא, ששום חלק ממני לא היה מסוגל לסגור אותה שוב בתוך התיבה ההיא. היינו צריכים לתכנן מהלך אסטרטגי יותר. ליונל היה בחוץ רק לכמה דקות. ולא היו לי שום תצפיתנים.

אבל בשנייה שהיא השליכה את עצמה לזרועותיי, ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה.

"היא אצלי." אני מביט בה במבט חושש. אני לא בטוח מה רמי מצפה לראות כשנגיע לשם, אבל זו לא הדוכסית שהסעתי מכאן לפני כמה לילות. "אני צריך שתביא כמה דברים. אתה זוכר את אותו סוף שבוע אחרי שנשבעת?"

רמי עונה בטון מבולבל, "כשדפקתי את הראש?"

דפק את הראש זו דרך עדינה לתאר את זה. הוא היה מיובש כל כך שנאלצתי לגנוב מחדר הכושר משהו רפואי. "השקיות נמצאות עם שאר הדברים. פשוט תכין את זה."

יש הפסקה קצרה לפני שהוא שואל, "היא צריכה עירוי נוזלים? למה?"

"אני מגיע עכשיו," אני אומר לו. "תרים את המפסק של המעלית, טוב?" אני מנתק לפני שהוא מספיק לענות. רמי לא בדיוק הבחור הכי יעיל בזמן משבר, אבל גיליתי שכשהוא מקבל משימות מוגדרות וברורות, הוא נהיה ממוקד ופחות חרדתי. אני עוצר ליד המדרכה ויוצא מהרכב, פותח בחוזקה את הדלת האחורית, דמותה חסרת התנועה של לוויניה מקדמת את פניי, מכווצת באותה תנוחה עוברית שבה מצאתי אותה בבית של אבא שלה.

אני לוקח נשימה עמוקה ומעביר את האצבעות בשערי, מנסה לחשוב. היא חיוורת וכחושה, רועדת וחבולה בכל גופה. היא פצועה, אבל קשה לומר עד כמה זה חמור. התייבשות היא בראש הרשימה. זה אומר שאני צריך להעלות אותה למגדל לפני כל דבר אחר.

אני רוכן כדי לבחון את פניה. "את יכולה ללכת?" כשהיא לא עונה, אני מושיט יד לגעת בירך שלה, מנער אותה בעדינות. "לוויניה. היי! את צריכה לצאת מהרכב עכשיו." אני רואה את עפעפיה מרפרפים, ושתי עיניים מבולבלות מופיעות מתחת לריסים הרטובים. "קדימה, קומי."

היא לא מתנגדת כשאני עוזר לה לשבת. אני בקושי מצליח שלא לכווץ את אפי. אם אני צריך לנחש רק לפי הריח, לוויניה הייתה בתוך התיבה במשך כל ארבעת הימים האחרונים, והמחשבה על ילדי המלכים עולה בראשי שוב. חוסר צדק. מה לעזאזל?

"מה השעה?" קולה חלש ונשמע כאוב. היא מביטה דרך הדלת הפתוחה, ואני רואה שעיניה מזוגגות.

"כמעט חצות," אני עונה, מושך בעדינות את זרועה. "אנחנו צריכים להיכנס פנימה. מישהו עלול לראות." אין לי מושג כמה זמן יעבור עד שמישהו ישים לב שהיא נעלמה. שעה? שבוע? אלוהים. אני שולח מבט לאורך הסמטה, בחצי ציפייה לראות פנסי מכונית. זה לא היה חלק כפי שרציתי שיהיה. לתוכנית המקורית היו שלבים ואפשרויות חלופיות, מנגנוני ביטחון וגיבויים.

בתוכנית הזו יש בחורה מבולבלת במושב האחורי שלי, שמביטה בעיוורון אל תוך הלילה.

אני מקיש באצבעותיי מול פניה. "לוויניה!"

זה גורם לה לזוז בתנועה נוקשה ומכנית, רגליה מחליקות בצורה מגושמת והיא מרימה את גופה החבול לכיוון הדלת הפתוחה. אני נסוג כשהיא יוצאת על רגליים לא יציבות, יד אחת אוחזת בדלת. אני יודע שהברכיים שלה יקרסו עוד לפני שהיא עושה את הצעד הראשון. אני מזנק קדימה, אוחז במותניים שלה, והיא משמיעה קול כואב ורך שגורם לי להתכווץ.

"ככה," אני משחיל את זרועה סביב צווארי. אני מחזיק בכל גרם ממשקלה השברירי והרועד שהיא מאפשרת לי לשאת, אני חש רגש זר ומטריד, לא ממש מבין אותו, אבל הוא גורם לי למשוך אותה קרוב, להשפיל את ראשי ולומר לה, "זה טוב. את מסוגלת. פשוט תדרכי כאן." ואז, בשקט יותר, "ילדה טובה." ועל אף שהנימה שלי נשמעת מתנשאת, היא אפילו לא מביטה בי במבט נוזף בתגובה.

ככה אני יודע כמה המצב גרוע.

אני מוביל אותה דרך הדלתות, אבל לא מרגיש הקלה. אולי הצלחתי לחזור בשלום, אבל בסופו של דבר, אבא שלה יבחין שהיא נעלמה. "מכאן," אני מכוון אותה לעבר המעלית.

היא מרימה את ראשה, שערה הכחול נוגע בעצמות הלחיים הבולטות מדי שלה, ואז נעצרת במקום.

כל צבע שאולי חזר לפניה במהלך הנסיעה לכאן נעלם ברגע שהיא רואה את המעלית. משהו קר ואפל נוחת על פניה, ופתאום, אני רואה את אותה נערה מרוסקת ונואשת שנצמדה אליי בחדר השינה שלה.

היא מזנקת לאחור כל כך מהר שאני כמעט לא מצליח לתפוס אותה כשהיא מועדת. "לא," היא נאנחת אנחה ממושכת ואומללה. "אמרתי שאתנהג יפה. אתה אמרת שהתנהגתי יפה." אני מצפה לדמעות, כל כך מוזר לי לראות את פניה מתכווצות בגניחה שמזעזעת את גופה. זה לא בסדר. על אף שחשבתי שהגוף של לוויניה חלש, הרוח שלה מעולם לא נחלשה. רק עכשיו אני מבין עד כמה למדתי להעריך את זה בה. זו הייתה תכונה כל כך לא מלכותית.

תכונה של הצד המערבי.

תכונה של דוכסית.

אני כל כך שקוע בתחושת האובדן, שלוקח לי רגע ארוך להבין למה זה קורה.

"שיט. תסתכלי עליי." אני אוחז בפניה, מאלץ אותה להביט בי בעיניים גדולות ומלאות אימה. "את לא יכולה לעלות את המדרגות האלה. והן צרות מכדי שאשא אותך, אחרת הייתי עושה את זה. זה רק כדי שנעלה. זה לא כמו אצל אבא שלך. זה לא —"

זה לא כמו עם ניק, אני רוצה לומר.

אבל אז אני בעצם אודה שידעתי על אותן פעמים שאחי דחף אותה למעלית למען הביטחון. כל אמון שברירי שהיא נתנה בי מאז שפתחתי את התיבה הזו, ייעלם אם אגיד לה את זה. זה לא שהיה לי קשר לזה. במשך רוב הזמן שהיא בילתה במגדל הפעמון הזה, היא הייתה הדוכסית של ניק יותר משלי. אבל היא לא חושבת בהיגיון כרגע, וזה נעשה ברור יותר כשעוד אחת מאותן גניחות עמוקות, מייסרות ומטלטלות בוקעת מגרונה.

"אל תכריח אותי. בבקשה, אל תכריח אותי." היא מביטה בי בעיניים מותשות. "אני לא יכולה."

"את יכולה. זה רק כמה דקות." בלי לחשוב, אני מוחה את הדמעות עם האגודל, כשהתחושה המטרידה והמעיקה ההיא מערבלת לי שוב את הבטן. "אני אהיה שם בפנים יחד איתך."

היא שואפת אוויר ברעד, עיניה כל כך פעורות ואדומות עד שהיא נראית לא שפויה. "אני אמות. אני מעדיפה למות."

"הי!" אני נוזף בה, משהו לוהט ניצת בחזי כשאני מייצב אותה. "את רואה את הדלת הזו שנכנסת דרכה עכשיו? כשדוכס מפסיד בקרב, הוא מבלה את הלילה במקום אחר, כי למפסידים אסור לעבור דרכה. השלל למנצח, לוויניה. דוכסית לא מוותרת בקלות. תתאפסי על עצמך!"

"תגרום לי לישון שוב," היא מתחננת, נשימותיה נעשות מהירות יותר. היא אוחזת בחולצתי באגרופה, קולה מבוהל ולחוץ. "תעשה את הדבר... תגרום לי להתעלף."

אני נוהם בתסכול. "הגוף שלך כבר במצוקה. ניתוק אספקת החמצן למוח שלך היה מסוכן בפעם הראשונה. תצטרכי להתגבר ולעשות את זה."

פניה מתעוותות לבכי קטוע, אבל באותה מהירות היא עוצרת. זה מרתק לראות את זה, כאילו כל הווייתה מתכווצת כדי לבלום את העוצמה הזו. אלוהים, כמה שאני מכיר את ההרגשה הזאת. אני חווה אותה בכל יום, דוחק את הדחפים שלי מתחת לגלים הסוערים של האוקיינוס שבראשי. הפחד עדיין בעיניה, אבל מעליו נפרשת קשיחות מסוימת. היא לא אמיתית. זו הצגה רופפת שנחשפת בתנודה הקלה בכתפיה. אבל זה מספיק.

אני לוחץ על הכפתור לפני שהנחישות הזו תיעלם, מושיט יד אחת ופותח בכוח את השער. בפנים, נורה עמומה מאירה את החלל, מהבהבת באור חיוור וחלש. אני מביט בה לרגע, בזהירות, כי המקום הזה כמעט קטן מדי בשבילי, ולא אני זה שרק עכשיו יצא מתוך תיבה.

היא עומדת לאבד את זה ממש.

"תעצמי את העיניים," אני מצווה, מצמיד אותה לחזי ודוחף אותנו פנימה.

אני מנסה לסיים את זה במהירות — סוגר את השער ומטיח את ידי בכפתור — אבל היא מתנשפת במהירות עוד לפני שהמעלית מתחילה לנוע. גופה רועד כמו עלה, וזרועותיי עוטפות את כתפיה באופן אינסטינקטיבי.

"זה לא ייקח הרבה זמן," אני מבטיח, על אף שאני לא יודע למה אני עושה את זה.

זה כנראה מפני שהיא כל כך קטנה, כל כך מפוחדת וכל כך... פגיעה. זו בוודאי הסיבה שאני מרגיש דחף לעטוף ולהצמיד אותה אליי. הסיבה שאני מרגיש את תחושת האחריות הזו, כאילו אני רוצה להגן עליה פתאום. התחושה המטרידה הזו מתערבלת והופכת לי את הבטן, ואני לא מצליח לתת לה שם, אבל זו תערובת מוזרה של כעס ורוך, ולעזאזל איתי.

אולי זה מה שניק מרגיש.

לא פלא שהוא כזה מטורף.

כפות ידיה של לוויניה מתכווצות לשני אגרופים, ואוחזות בחוזקה בחולצה שלי, כל כך חזק שאני יכול להרגיש אותן רועדות על גופי. הייתי מזהה את הרעד הזה בכל מקום. זה רטט של ריסון עצמי, של מישהו שמגיע לקצה גבול היכולת שלו.

היא מתנשפת. "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה," ונדמה שכל סנטימטר מגופה מתוח באופן בלתי אפשרי, כאילו היא עשויה אבן.

במאמץ לשמור עליה ממוקדת, אני שואל, "מתי הכניסו אותך לשם?"

המצח שלה נצמד אל החזה שלי בזמן שגבה מזדעזע מנשימות מהירות. "מייד," היא אומרת, ומאשרת את חששותיי.

"במשך כל הזמן?"

הנהון קופצני.

פאק.

חשד נוסף עולה בראשי, וכשהמעלית מטרטרת, אני שואל. "זו לא הייתה הפעם הראשונה, נכון?" מצחה נע על חזי, ואני מרכין את ראשי, מזיז את ראשה לאחור וצופה בפניה המתוחות. "באיזו תדירות? קדימה, תגידי לי."

המטרה היא לגרום לה לדבר, לחשוב. אבל התשובה שלה כל כך מהירה, שברור שהיא אפילו לא הייתה צריכה לחשוב עליה בכלל.

"כל הזמן," היא משתנקת, ומתכווצת כשהמעלית רועדת. "כשמגיע לי עונש, הוא... לפעמים פעם בחודש. לפעמים כל שבוע. לפעמים כל יום." נשימתה מואצת, ואני מבין שהיא חושבת על זה, על התחושה שלה לכודה בקופסה הקטנה הזו, חסרת יכולת לזוז או להשתחרר.

זו כמעט הקלה כשהיא מרפה את עצמה, גופה קורס תחת הלחץ. אני פולט קללה כשאני מצמיד אותה אליי ואותה תחושה מטרידה פועמת בבטן שלי. לפתע, אני מתחרט שלא חנקתי אותה למטה. אם היא בכל מקרה עומדת להתעלף, זה היה חוסך לה את המתח.

אני משאיר את אצבעותיי צמודות לעורק בצוואר שלה כשהמעלית עולה. הדופק שלה חזק ומהיר מדי. ראשה נופל הצידה, עדיין מכווץ במתח גם כשהיא חסרת הכרה, ועורה לח וקר למגע. כל כך הרבה מזה יכול היה להיפתר עם קצת מידע ותוכנית מסודרת, ואני נוזף בראשי בשלושתנו כשהמעלית עוצרת לבסוף בחריקה.

רמי מחכה כל כך קרוב, שאצבעותיו המקועקעות כבר אוחזות בשער ומושכות אותו לפני שהדלת מספיקה לעצור. ברגע שהוא רואה אותנו, הוא קופא במקומו, קמט עמוק נחרץ במצחו.

"מה קרה?" הוא מתנשף, דוחף ופותח את השער. "מה, לעזאזל, קרה לה?"

אני משחיל יד מתחת לברכיה, מרים אותה בזרועותיי ויוצא במהירות.

"תמלא אמבטיה," אני אומר, חולף על פניו. "שתהיה ממש חמה, אבל לא רותחת מדי."

"סיי," הוא אומר, עיניו עוקבות אחר גופה הרפוי. "תגיד לי מה קרה! היא נראית מתה!"

הזעם המבוהל בקולו גורם לי לעצור בפתאומיות, ואני מסתובב אליו. "תקשיב לי, רמי," אני מחכה עד שעיניו הפראיות מביטות בעיניי כדי לומר, "היא בהלם. היא מיובשת. אנחנו צריכים לחמם אותה ולהכניס לה את העירוי. הבנת?"

הוא נעלם עוד לפני שאני מסיים, ממהר לחדר הרחצה. שנייה לאחר מכן, אני שומע את הזרם ומשכיב אותה על הספה הקרובה ביותר. אני חולץ קודם את המגפיים שלה, מטלטל את גופה כשאני מושך אותם בכוח. רמי חוזר בדיוק כשאני זורק את המגף השני הצידה. קווצות השיער הכסופות שלו עומדות בבלגן שאומר לי שהוא משך בהן בארבע השעות האחרונות, אבל כשהוא מרחיק אותן מעיניו וכורע על הרצפה לידה כדי לקרוע את אריזת מחט העירוי, אני יודע שהראש שלו נמצא במקום הנכון.

"אתה יודע איך לעשות את זה?"

עיניו הירוקות מתרוממות באיטיות אל עיניי. "האם אני יודע איך להשתמש במחט?"

"נקודה טובה," אני ממלמל, זז לראש הספה כדי להרים את החולצה שלה מעבר לראשה ולזרועותיה חסרות החיים. "בוא נוריד לה את החזייה לפני שאתה מכניס את זה."

להפשיט אותה פחות מוזר לי מכפי שזה אמור להיות. רמי מושך את המכנסיים והתחתונים שלה כלפי מטה לאורך ירכיה בזמן שאני נאבק עם החזייה. שתי הידיים שלי נמצאות מתחת לגבה, ממששות את האבזם, כשרמי רוכן מעליה כדי לגעת בקעקוע שליד ירכה. אני צופה בשפתיו נעות כשהוא סופר את קצות הכוכב, אבל הוא לא מסתכל על הקעקוע.

הוא מסתכל עליה. "ויני," הוא לוחש, מסיט את שערה הצידה כשהוא מכווץ את מצחו אל פניה הרפויות. "היי, תתעוררי. למה היא לא מתעוררת?"

במקום להודות שאני לא יודע, אני סוף־סוף משחרר את החזייה — חתיכת מנגנון מעצבן, מסובך ומיותר — ומשליך אותה על הרצפה. "תכניס את העירוי. עכשיו."

רמי מייד נכנס לפעולה, מתיישב על הרצפה לצידה כדי לפתוח מגבון ספוג באלכוהול. אני צופה בו כשהוא לוקח את ידה בידו, וחושף את החבורות המכסות את מפרקי אצבעותיה, הוא לא מתעכב עליהן על אף שאני יודע היטב שהוא רוצה. הוא משפשף את המגבון מעל הווריד בגב כף ידה, ואז צובט בעדינות את העור וממקם את המחט. זה העניין עם רמי. יש לו את הידיים היציבות ביותר שראיתי מעודי, וכשהוא משפיל את ראשו, וגבותיו מתכווצות בריכוז, זה באותו מיקוד לייזר שבו הוא משתמש כדי לקעקע אומנות בעור של מישהו אחר.

המראה שלו כשהוא משחיל את המחט מתחת לעורה מרתק אותי כל כך, שאני אפילו לא שם לב שמישהו עומד מאחוריי.

"מה, לעזאזל?"

מבט חטוף מעבר לכתפי מגלה את פניו התוהות של ניק. זה כנראה הכי הרבה מילים שהוא אמר מאז אותו לילה שחזרנו מהצוק. הוא בוודאי שמע את המהומה, כי בזמן האחרון הוא בקושי מוציא את הפרצוף שלו מהחדר. הוא הפסיק ללכת לשיעורים. הוא לא עונה לשיחות של אימא שלנו. הוא הופיע רק לקרב של רמי ביום שישי, ועזב מייד לאחר מכן כדי לעשות אלוהים יודע מה. לא שהוא החמיץ הרבה. החגיגה הייתה חגיגית וקצרה באופן מוזר, ואיזה טירון שאנחנו קוראים לו שק אשכים שאל אותי ישירות איפה הדוכסית.

רמי לא ממצמץ למשמע קולו של ניק. "צא החוצה," הוא ממלמל. אני מושיט לו פלסטר שהכנתי והוא לוקח אותו, לא מסיט את מבטו מהמחט כשהוא מחדיר אותה בזהירות לעורה.

העובדה שניק בלי חולצה, לבוש רק במכנסי טרנינג רפויים, אומרת לי שהוא כנראה כבר היה במיטה. הוא עומד זקוף בפתח החדר שלו, נועץ את עיניו הכהות בלוויניה העירומה. פיו פעור, עד שהוא מחליט להגיד, "מה לעזאזל היא עושה פה?"

אני מסתובב, שיניי חשוקות מול הדחף לדחוף, להכות ולפגוע. "הבאתי אותה. וטוב שעשיתי את זה, כי אחרת היא כנראה הייתה מתה, אידיוט שכמותך."

רמי מסיים במהירות לפתוח את הצינורית, עדיין שומר על אותו ריכוז ממוקד לייזר, אבל אני רואה את הסערה שמתחוללת בעיניו. "מה קרה?" רמי שואל. "מה הם עשו לה?"

הם. אני מתאפק לא להסתובב ולשאול את ניק מה לעזאזל הוא חשב לעצמו, להגיד לו שהוא זה שגרם לזה, אבל אני רק לוחץ שוב את אצבעותיי על עורק הצוואר שלה, מחפש את הדופק שלה. "היא הייתה נעולה בתוך תיבת עץ במשך ארבעה ימים."

התנועות של רמי נעצרות לרגע והוא מרים את מבטו אליי, גבותיו מכווצות יחד. "מה? למה?"

בשלב זה, אני יכול רק לפלוט צחקוק חסר הומור. "היא אמרה שאבא שלה נהג לעשות את זה הרבה, בתור עונש. ואם אני צריך לנחש?" אני מסתובב כדי להביט באחי במבט נוזף. "הצורך לאסוף את בתו מהבחור שהתגרה בו במשך חודשים הפך את ליונל לקצת אגרסיבי."

בדרך כלל קשה לי לקרוא את ניק. אני לא בטוח מתי הוא למד להסתיר את תגובותיו טוב כל כך ולעטוף אותן במשהו אחר, אבל אני יודע שזה קרה מתישהו בין תחילת התיכון לסופו. ומה שבאמת מרגיז זה שהזמן בצד הדרומי רק גרם לו להשתפר בזה. הוא עזב נער כועס עם פנים קפואות וחזר חייל קפוא וריק מהבעה. זה חלק ממה שגורם לי אולי להאמין לו — שהוא הלך לצד הדרומי כדי לחקור את מותה של טייט — אבל אני עדיין לא יכול לבטוח בו. איך אוכל אי פעם לבטוח כשהוא מתחבא ממני?

אבל הוא לא מסתתר עכשיו.

אני רואה את ההבנה מתנפצת עליו כמו פטיש כבד, ובפעם הראשונה מזה שנים, אני חושב שאולי אני רואה סוף־סוף את אחי האמיתי. אני רואה את הנשימה נשאבת מריאותיו ואת הצבע אוזל מפניו. אני רואה את הבזק השנאה העצמית בעיניו, מלווה במשהו אפל מספיק כדי להיות צער, ואני רוצה לומר, כן. כן, אין דרך חזרה מזה. זה לא איזה ריב במגרש משחקים. זה משהו גדול מספיק, שגם ארבעת הימים האחרונים שבהם הוא הסתובב כאן במגדל כמו רוח רפאים לא מתקרבים בכלל לכובד משקלו.

אבל אני לא מספיק לומר שום דבר.

לא לפני שרמי מתנפל עליו.

לא ראיתי אותו בכלל חולף על פניי, ומהמבט בעיניו של ניק, הממוקדות לגמרי בלוויניה, גם הוא לא. ניק עף לאחור, מוטח אל הקיר. המבט הקודר ומלא הייסורים לא עוזב את פניו.

"מה נתן לך את הזכות?" רמי נוזף, ודוחף אותו שוב. "אתה חושב שבגלל שאתה ברואין כל דבר במגדל המזוין הזה שייך לך?"

הדחיפה השלישית, שגורמת לראשו של ניק להיחבט בקיר, מוציאה אותו מהתרדמת. הוא מזנק קדימה, דוחף את רמי לאחור, ונוהם, "איך לעזאזל הייתי אמור לדעת שהוא יעשה לה את זה?"

עיניו של רמי מתכווצות לחריצים, שריריו נמתחים ומתכווצים כשהוא מתקרב לניק. "לא היה אכפת לך. אף פעם לא אכפת לך. אתה עושה מה שאתה רוצה ולא אכפת לך מהתוצאות."

המסכה עולה על פניו של ניק, הופכת אותם לאבן. "יפה שזה בא דווקא ממך. כמה בדיוק מהזבל הזה הכנסת לאף שלך השבוע?"

אני קם מהספה לפני שהאגרוף של רמי נוחת, אבל לא מספיק מהר כדי לעצור אותו. "היי!" אני נוהם, מנסה לשווא לתפוס את חולצתו. האגרוף של ניק בתגובה גורם לרמי למעוד הצידה, אבל הוא מזדקף ושולח אגרוף חזק ללסת של ניק. הצליל לא נעים, וגם לא הדרך שבה ניק מתנגש בשולחן הפינתי ונופל על הרצפה. המנורה מתחילה להבהב עד שנכבית.

האנרגיה בחדר משקפת באופן מוזר את הקרב של רמי ביום שישי, שהיה ללא הברק והראוותנות הרגילים שלו. הקרב היה קשה לצפייה, רמי נלחם קשה ובנחישות גבוהה מדי. מבין שלושתנו, הוא תמיד ידע לקבל הפסדים הכי טוב. מבחינתו, הקרב לא עוסק בניצחון. הוא עוסק באומנות, להראות לקהל משהו טמא להפליא. רמי בדרך כלל נהנה בזירה — סוג של הנאה מעוותת, אבל בכל זאת הנאה. בערב שישי לא הייתה שום אומנות באגרופיו הישירים הבלתי פוסקים ובמכות שלו, וגם לאחר מכן, כשהזיע ודימם בחדר ההלבשה, אחרי שניצח, הוא אפילו לא נראה שמח על כך.

הוא פשוט בהה בי, החתך על אפו דימם באיטיות, ושאל, "לא נמאס לך לאבד אנשים?"

וכך בדיוק רמי נראה בימים האחרונים. חולה. חולה באופן שגרם לו להיות שקט מדי ודומם באופן מצמרר. זו הסיבה שבגללה הלכתי לצד הצפוני הלילה, כי רמי צדק.

נמאס לי לאבד אנשים.

ניק קם מייד, מסתער לעבר רמי בעיניים רצחניות, ובתוך שבריר שנייה אני מבין שהם פאקינג עלולים להרוג זה את זה. לרמי יש את הניצוץ חסר המחשבה של ההרס בעיניו, וניק...

ניק מסתכל עליו כאילו הוא יכול היה להיות באותה מידה ליונל.

כשזה מגיע לכעס, אחי מתמודד באחת משתי דרכים, להרביץ מכות למי שאחראי, או פשוט למי שקרוב ביותר. זו הסיבה שכל כך קשה לי להאמין לו שטייט נרצחה. נכון או לא, הוא צריך להאשים מישהו. להכות מישהו.

אני לא ארשה שזה יהיה אחד מאיתנו.

אני מזנק ונעמד ביניהם, מגיע לניק בדיוק בזמן כדי להניח את כפות ידיי על חזהו ולהפיל אותו לאחור. ניק נוחת בחוזקה על התחת, עיניו מבריקות מזעם כשהוא מתרומם בכבדות, ולפני שהוא מספיק להגיד משהו, אני אומר, "רמי צודק. אתה צריך ללכת."

ניק נעמד, הולך לעבר לוויניה, מביט בה במבט חטוף ואז חוזר להביט בנו בזעף. "לעזאזל עם זה," הוא אומר, כאילו יש לו זכות להיראות מודאג לגביה. "הסיבה היחידה שהיא כאן זה בגללי. שניכם הייתם זורקים אותה חזרה אל הזאבים אם לא הייתי —"

"אבל רק אחד מאיתנו באמת עשה את זה," רמי עונה.

אני מנחש לפי רעד השרירים של ניק שיש לו מה להגיד, אבל הוא לא אומר מילה.

כי לוויניה מתחילה להתעורר.

היא משמיעה קול רך וכואב, ומבטו של ניק מזנק לעברה, המסכה יורדת שוב. אני יכול לראות את הרגע המדויק שבו הוא מבין שהוא לא מסוגל להתמודד איתה — להסתכל לה בעיניים ולקבל את הפגיעה והשנאה שיפגשו אותו.

הוא חוטף את הנעליים והמפתחות שלו, ואז, כמו שאחי נוהג לעשות, הוא בורח.

הדלת נסגרת מאחוריו בטריקה.