הוויקינגים 2 - סיגורד

1

מיאקו

פכפוך מים נשמע מאחוריי ואני נרעדת מהקור שתוקף אותי. עיניי נפקחות, ואני בוהה בבלבול בשורת הפרשים שמולי.

"סנדרה סאן..." אני לוחשת ושואפת אוויר צלול מלוא הריאות, "אמרתי שאני לא רוצה לקחת פטריית הזיה."

סנדרה לא משיבה לי, ואני חוסמת את אוזניי לשמע שאגות קרב מצמררות. מבטי מוסט בחדות שמאלה ואני ממצמצת בחוזקה. שלושה גברים עצומים כורעים ברך, זה לצד זה, מאחורי מגינים שעשויים מפלטות עץ עגולות. הם לובשים טוניקות מצמר בגוונים כהים של אדמה, שנצמדות לבטנם בחגורה עבה. המכנסיים שלהם עשויים בד גס ותחובים בתוך מגפי עור גבוהים שנקשרים ברצועות במעלה השוקיים. על כתפיהם נחות פרוות אפורות.

"ויקינגים," אני פוסקת ומצטמררת כשהגברים מנתרים לעמידה ומסתערים קדימה. אחד מהם נראה כמו העתק מדויק של הגבר שביקר בחלומות שלי, אך כאן, בהזיה שלי, הוא הרבה יותר גבוה, חסון ופראי.

הסוסים צוהלים, והפרשים שרכובים על גבם מניפים את חרבותיהם. הם עוטים על גופם שריונים כסופים וקסדות פלדה. אני לא מזהה את הדגל שאחד מהם אוחז, אך אני משערת שהם אנגלים.

"וואו, ליב, אני חושבת שאני לוקחת חלק בהזיה שלך," אני ממלמלת, "אנחנו נמצאות בחוות סוסים מוזרה?"

התשובה לא מגיעה, ואני מסיטה את מבטי מצד לצד. החברות שלי לא יושבות לידי.

"איזו הזיה מטרידה," אני מושכת את ברכיי לחזה כשהסוסים כמעט דורסים אותי, והפרשים מקיפים את הלוחמים הוויקינגים. עיניי מחפשות ללא הרף את הגבר המרהיב מהחלום שלי.

שאגות הקרב מלוות את המראות המבהילים כמנגינה רועמת, והסצנה שמתרחשת מולי נצבעת אדום. פרשים מתעופפים מהסוסים, גרזינים כורתים איברים, וחרבות נוצצות מונפות לכל עבר.

"למה לעזאזל זאת ההזיה שלי?" אני רוטנת. "בטח בהזיות שלהן, סנדרה רוקדת במועדון אקזוטי וסטורם רודפת אחרי חדי־קרן."

משיכה חזקה בשיער גורמת לי לגנוח מכאב ואני מונפת לעמידה על רגליי היחפות.

"זה כואב. אמור לכאוב לי בהזיה?"

שוב אני שואלת שאלות שעליהן לא מגיעות תשובות, וזעקה בוקעת מגרוני למראה החרב הכסופה שמונפת לעבר צווארי. המוח שלי הוא כמו עיסה, אבל הגוף זוכר ומבצע. הדיפה עם זרוע ימין, מכה לעורף עם המרפק השמאלי, כיפוף ברך, בעיטה. וכך במשך דקה ארוכה אני נאבקת בפרש עם המדים המוזרים.

"לוחם מכובד מזמן את היריב שלו לקרב," אני אומרת ברוגז וממשיכה להדוף את החרב המאיימת בתנועות מהירות. הכאוס ששורר סביבי משבש את הריכוז שלי, והחרב שורטת קלות את זרועי. "זה ממש כאב," אני ממלמלת ומצליחה לשלוח את כף רגלי קדימה, לבעוט בברכו של האנגלי ולגרום לו להשתטח על הגב. "זה לא היה מכבד מצידך," אני נוזפת בו ומשתנקת כשגרזן נוחת על צווארו.

"קֶטֶר, פחות דיבורים ויותר עריפת ראשים," הוויקינג המסוקס נוזף בי כשהוא הוגה את ה־ר' המתגלגלת באופן שנשמע לי כמעט חושני, ואני מטה את ראשי הצידה ובוחנת אותו. הוא עוצר נשימה, ועיניו התכולות מסנוורות. אני מיישרת את קפלי הקימונו המודרני הקצר שלי ומנסה להבין איך אני יודעת שהוא כינה אותי חתולה בשפה שאני לא דוברת.

"זה לא השם שלי," אני משיבה ומקמטת את המצח. איך לכל הרוחות אני דוברת נורדית עתיקה? ואיך אני יודעת בכלל שזאת נורדית עתיקה?

"קֶטֶר," הוא מגחך ומחקה את תנועות הלחימה שלי כאילו מדובר בנפנופי ידיים של ילדה קטנה.

"אידיוט," אני מחמיצה פנים.

ארשת פניו הופכת מוטרפת, והוא מסתער עם הגרזן לעברי.

"לא התכוונתי לפגוע בכבודך," אני מזדעקת ומסוככת על פניי בזרועותיי.

ההסתערות שלו גורמת לי ליפול על הגב, והגרזן ננעץ בפרש שזועק מאחוריי.

"זה כואב," אני נאנחת ואוחזת בראשי. "אני רוצה לעבור להזיה אחרת."

גופי שוב נמשך לעמידה, הפעם על ידי הוויקינג שלי, ואני מסתובבת סביב עצמי וממצמצת בחוזקה. חבריו של הוויקינג שואגים בכל פעם שהגרזינים שלהם משסעים אנגלי נוסף, ושני פרשים קופצים מהסוסים ושועטים לעברי.

אני נסוגה בזהירות לכיוון הנהר ונדרכת במקומי כשהוויקינג שלי ניצב לבדו מול שני הפרשים. החיוך הלועג על פניו לא ברור לי, הוא נראה כמו חיית טרף צמאת דם. החרבות שלהם חובטות פעם אחר פעם במגן העץ שלו וסודקות אותו. פרש שלישי מסתער עליו מאחור, ואני לא מבינה למה ההזיה הזאת לא מסתיימת.

הוויקינג נלחם לבדו מול שלושה פרשים, ואני מגלגלת עיניים בייאוש כשאחת החרבות משספת את הטוניקה שלו ושורטת לו את החזה. אני פוסעת צעד נוסף לאחור ומתנודדת על רגליי באי־שקט, תוהה אם ההזיה הזאת משקפת את הפחדים שלי, ואם דווקא עכשיו אני אמורה להוכיח לעצמי שאבא טועה וכן יש בי רוח של לוחמת.

"זה לא אמיתי. זאת רק הזיה," אני מרגיעה את עצמי ומדקלמת בלחש את המנטרה של המאסטר שלי, "הקרב האמיתי מתחולל בתוכי. אם לא אתן לפחד לשלוט בי, דבר לא יוכל לעמוד בדרכי."

זרועותיי נצמדות לצידי גופי, אני קדה קידה עמוקה ורצה אל עבר הפרשים.

אני בועטת בגבו של אחד מהם, והוא מסתובב אליי ונוחר בבוז. הנשימה שלי נעצרת כשהחרב שלו מונפת לעברי, אך ברגע שהמוח מתחיל לשדר פקודות, שלווה חריגה אופפת אותי והריאות שלי מתמלאות בחמצן. חסימה בזרוע ימין, חסימה בזרוע שמאל, כיפוף ברך, סיבוב, חניקה, סיבוב, בעיטה. החרב נופלת מידו, ואני ממשיכה להכות בו כשכל איבר בגופי מרגיש את האנרגיה המחשמלת שבוערת בתוכי.

האנגלי מעווה את פניו ומייצב את עצמו, אך אני לא מתמהמהת ובועטת במרכז הבטן שלו. גופו מתנודד, ואני שולחת מכה מדויקת אל ראשו וצופה בסיפוק ברגע שבו הוא קורס על גבו. נטרלתי אותו והסכנה חלפה.

"אבא, מה היית אומר אם היית צופה בי עכשיו?" אני לוחשת ומחייכת בגאווה. הפרש שולח את ידו הצידה ומנסה לאחוז בחרב שלו.

"קטר, תפסי."

אני נושאת מבט לכיוון הפקודה בדיוק כשהגרזן מתעופף לעברי. באופן אינסטינקטיבי אני מנסה לתפוס אותו, אך כובד משקלו לא מאפשר לי לאחוז בו, והוא נופל על ראשו של הפרש וסודק את המצח שלו.

"גם זאת דרך לחסל את היריב שלך," הוויקינג צוחק, וחבריו מצטרפים אליו.

מבטי נודד בין שלושתם, ואני תוהה מה החברות שלי היו אומרות אילו היו שותפות להזיה שלי. כל אחד מהם נראה כאילו נלקח ממגזין ארוטי של ימי הביניים, אך הגבר שחדר לחלומות שלי מאפיל על חבריו. שערו השטני ארוך, וצמות משתלשלות מצידי פניו. הלסתות החזקות שלו מעוטרות בזקן מעוצב, ועיניו התכולות מחשמלות. רק עכשיו אני מבחינה בקעקועים של הגרזינים המוצלבים על רקותיו.

"סְקְיָאלְדְמֵר קטר," הוא קורץ לי.

"חתולה לוחמת," אני חוזרת אחריו בשפתו ומחליקה אצבע על השפה שלי. האופן שבו אני הוגה את המילים מוזר לי.

הוויקינג מהנהן בשביעות רצון ומתקרב אליי, הוא מרים את הגרזן, טומן אותו בחגורה שלו ומניח את זרועו סביב כתפיי. הברכיים שלי מתנגשות זו בזו, ואני מנסה לייצב את עצמי תחת המשקל הכבד של הזרוע שלו.

"אממ... בלי מגע לא מכבד," אני ממלמלת. "ההזיה הזאת הייתה אמורה להסתיים עם הניצחון שלי, אז למה אני עדיין כאן?"

"נלחמנו טוב, ועכשיו נזדיין טוב," הוא מצמיד אותי אליו, וחבריו זועקים זעקות שמחה למראה מטבעות כסף שנפלו מתיבת עץ גדולה.

"סנדרה נתנה לי פטרייה מקולקלת," אני מנענעת את ראשי בייאוש.

"אני אקטוף לך פטריות טובות."

"לא. בלי פטריות," אני משתחררת מהזרוע שלו. מראות גוויות הפרשים מציפים בי בחילה, ואני מסתובבת סביב עצמי ומתנגשת בחזה פלדה.

"קטר, איפה האנשים שלך?" הוויקינג משפיל אליי את עיניו הפראיות.

"אהה... הן... אני חושבת שהן לא הצליחו להגיע לכאן איתי." האדרנלין נוטש את גופי ואני נרעדת.

"אני מבין שהן לא שרדו," הוא אומר בארשת פנים רצינית ומסיר מכתפיו את הפרווה האפורה. "את צריכה לשמוח שהן סועדות עכשיו עם האלים בוולהאלה."

"הן בטח צוחקות עליי כשאני מדברת עם עצמי בהזיה המוזרה שלי," אני מלכסנת מבט אל זרועו השרירית. היא לא נראית אנושית.

"זה טוב שהן צוחקות עם האלים. רוקדות, שמחות כמו גיבורות," הוא מניח את הפרווה על הכתפיים שלי וקושר את השרוך סביב צווארי.

"ליב ממש תתאכזב אם היא תראה אותי לובשת פרווה אמיתית," אני מלטפת את הפרווה ומתנחמת בחמימות שלה. "אולי אני אשמיט את החלק הזה כשההזיה הזאת תסתיים ואפגוש אותן."

"קטר, כל עוד את איתי, אני אשמור עלייך ואת לא תפגשי אותן בוולהאלה."

"יפה מצידך להגיד דבר כזה." עיניי פוגשות שוב בחזה הפלדה שלו, ואני מזכירה לעצמי שזאת רק הזיה. כללי הכבוד הנוקשים לא חלים עליי בדמיון שלי. אני לא מתאפקת ומחליקה את אצבעותיי על השריטה הטרייה. התחושה לא מאכזבת. העור שלו לוהט, וכל צלקת רק מעצימה את המראה החייתי שלו.

"סיגורד בן איוור," הוא טופח על החזה שלו.

"מיאקו בת רואיצ'י קורוסאווה," אני מחקה את טפיחת החזה שלו ומגחכת.

פניו מתעוותות כאילו השם שלי קשה לו לעיכול. "סקיאלדמר קטר," הוא אוחז במותניי ומניף אותי באוויר, כך שפניי ניצבות מול שלו, "החתולה הלוחמת שלי."

"בסדר. לא אכפת לי איזה שם אתה מעניק לי. נראה שבהזיה שלי בחרתי לעצמי גבר שלא היה מהסס לערוף את הראש של טאקרו, הבוגד הזה."

"תגידי לי איפה אני יכול למצוא את הלוחם הזה, ואני אדאג לדרוש את כבודך."

חיוך ספונטני נמתח על שפתיי, ואני מלטפת את הזקן הקצר שעוטף את הלסת שלו. הוא רך כפי שדמיינתי.

"קטר צריכה להזדיין," הוא מהנהן וטומן את פניו בצווארי. "אני אזיין אותך ואז אנקום את הנקמה שלך."

"מה? לא," אני מושכת בשערו. "אני לא עד כדי כך נועזת גם בהזיה שלי."

"הקהל מפריע לך?" הוא זוקר גבה ובוחן את הגופות המרוטשות סביבנו.

"הכבוד העצמי שלי מפריע לי," אני נאנחת וממששת את הטבעת שענודה על צווארי. "אפילו בהזיה שלי אני זוכרת שאני צריכה לשמור את עצמי לגבר שאבא יבחר עבורי."

"האלים בחרו אותך עבורי," הוא פוסק. "ראיתי בחלום שלי את האישה היפה ביותר בעולם נלחמת לצידי."

"גם אני ראיתי אותך בחלום שלי," אני אומרת בנימה מהורהרת.

"קטר, מה ראית?" הוא חופן את סנטרי.

סומק עז מציף את לחיי.

"הבנתי..." חיוך מסנוור מתפשט על פניו, וכף ידו פוגשת את הירך שלי בליטוף חושני. "ראית אותי עושה לך ילדים. שושלת של לוחמים דגולים."

הבערה שמתפשטת בתוכי מבהילה אותי, ואני מתעשתת. "אל תעשה את זה! כלומר אל תלטף אותי," אני גולשת מגופו. "אני בטח מלטפת את עצמי בהזיה הזאת, ואין לי מושג מי רואה אותי עושה את זה."

"אני תמיד אשמח לראות את החתולה הלוחמת שלי מלטפת את עצמה." עיניו מתרוצצות על גופי.

"אפילו בפנטזיות שלי אני מאופקת, ולא אעז לענג את עצמי מול גבר אחר..."

"זה טוב. קטר צריכה להיות נאמנה לגבר שלה. את תענגי את עצמך רק מולי," הוא שוב מחייך את החיוך הזה שגורם ללב שלי להחסיר פעימה.

"אז מה עכשיו?" אני בועטת באבן ומזדעזעת מהכאב שזה מסב לי. "מתי ההשפעה של הפטרייה תחלוף?"

"נחזור למחנה שלי ונחגוג את הניצחון ואת השלל שאנחנו מביאים איתנו," סיגורד מצביע על התיבה שחבריו נושאים.

"אני רעבה," אני מפנה מבט אל הנהר ומלטפת את בטני. "חבל שלא אכלתי סושי לפני שסנדרה אילצה אותי לקחת את הפטרייה."

"ישנת הרבה זמן ליד העץ הזה," הוא מגרד את זקנו. "אם לא היינו אורבים כאן לנושאי הצלב, היית ממשיכה לישון בזמן שהם היו שוחטים אותך."

"מה? למה שתגיד דבר מוזר כזה?" אני מפנה מבט אל העץ. "מי ישנה בהזיה של עצמה?"

"שמרתי עלייך גם כשישנת." כף ידו מחליקה בליטוף על ראשי. "ואדאג שתקבלי הרבה בשר אדום ונקניקי דם בסעודה, כראוי ללוחמת אמיצה."

"בסדר. זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות מאשר להמתין שההשפעה המטרידה הזאת תחלוף." אני מיישרת את קמטי הקימונו שלי ומזדעזעת מנתזי הדם שמכתימים אותו. אני כמעט מצליחה לשמוע בראשי את שאגת הנזיפה של אבא על כך שהבת שלו נראית כמו אספסוף.

סיגורד אוסף כמה חרבות מהפרשים המרוטשים, ואני משקיפה אל עבר האופק ותוהה לאן נעלמו הסוסים.

"תראה!" אני מצביעה על השמש שמוסתרת חלקית על ידי הירח, והאור הופך לאפור כמעט כסוף. "כאילו הירח נוגס בשמש."

"סקול והאטי רודפים אחרי השמש ומנסים לבלוע אותה," סיגורד מהנהן בהערכה.

"אתה אומר שהזאבים טועמים את השמש אך היא חומקת מהם?" אני שואלת בנימה מהורהרת ונרעדת מהקור העז שתוקף אותי, בתוך שבריר שנייה הטמפרטורות צנחו.

"זאת אזהרה מהאלים," הוא מהנהן. "במחנה שלי עכשיו דופקים בתופים, מכים במגינים וצועקים כדי להבריח את הזאבים ולהציל את השמש."

"איזו שטות," אני פולטת צחקוק וחוסמת את הפה שלי בכף ידי, "יש לזה הסבר הגיוני. סטורם ממש מבינה בזה, ואם אני לא טועה, במזרח מתרחש עכשיו ליקוי חמה מושלם ומרהיב ביופיו."

"את מרהיבה ביופייך," הוא נועץ בי מבט אינטנסיבי, "ואל תחששי מהזאבים. אני אילחם גם בהם בשבילך."

אני שותקת ובוהה בו. מעולם לא חשתי משיכה בעוצמה כזו לגבר, משיכה שגורמת לעור שלי לעקצץ מהציפייה למגע שלו.

"להזדיין עכשיו?" הוא שואל ומהנהן.

"לא. לא," אני ממצמצת ומתעשתת, נדמה לי שבהזיה הזאת הוא הטיל עליי כישוף, "ותפסיק לדבר גסויות. אני מכבדת את עצמי גם בהזיה שלי."

"בסדר. אני אתקע בך את הפטיש שלי כשנגיע למחנה."

אני אפילו לא מנסה להבין למה הוא פתאום מאיים עליי עם פטיש, אך אני לא חשה פחד מהגבר הזה, רק צורך להיות קרובה אליו.

סיגורד טומן שלוש חרבות בחגורה שלו, ומגיש לי אחת ביראת כבוד.

"קטר, את מגיעה למחנה כלוחמת שהשמידה את האויבים שלה, ואת תעשי את זה כשאת אוחזת בחרב של האנגלי המסריח שניסה לערוף את ראשך."

"אני אוותר," אני מביטה באי־נוחות בחרב, היא נראית כבדה.

"תחזיקי אותה!"

אני מגלגלת עיניים ואוחזת בחרב בשתי כפות ידיי. לא טעיתי, המשקל שלה מעיק על זרועותיי.

"מה לכל האלים את לובשת?" שתי אצבעות שלו ממוללות את בד הצווארון שלי. "מאיזו חיה גזזת את הצמר המוזר הזה?"

"אני לא מתעללת בחיות," אני מכה את כף ידו.

הוא מתעלם מההכרזה שלי ודוחק בי לצעוד קדימה.

החברים של סיגורד צועדים לפנינו כשכל אחד מהם אוחז בידית של התיבה, ואני מדדה לצידו כשהלהב של החרב שאני מחזיקה שורט את האדמה ויוצר מעין נתיב פתלתל בדרך רוויית הענפים. לפתע אני חשה על גופי את כאב המהלומות שספגתי, וכפות רגליי עולות באש. אני צועדת ונאנקת, צועדת ונאנקת.

"קטר, את לא יכולה להילחם יחפה," סיגורד נוזף בי. "כפות הרגליים שלך פצועות."

"בהזיה הבאה שלי אדאג לנעול נעליים נוחות," אני פוזלת אל מגפי העור שלו.

"מעכשיו אני אדאג לכל מה שאת צריכה." הוא נעצר, ואני מחניקה זעקת הפתעה כשהוא מטיל אותי כמו שק על הכתף שלו.

"אוי ואבוי, זאת התנהגות ממש לא מכובדת," אני עוצמת את עיניי בחוזקה ולאחר רגע פוקחת אותן. "גבר לא אמור ליצור מגע כזה עם בחורה אפילו אם הוא בן הזוג שלה."

"את יכולה להיות בטוחה שאני ארים אותך בכל פעם שכפות הרגליים שלך יכאבו."

נראה שהוויקינג שלי לא מייחס חשיבות לכללי הכבוד שלי. הצעדים החזקים שלו רומסים את הענפים כשהוא מתקדם, ואני אוחזת בקת החרב ומטלטלת אותה אל מול ישבנו.

ההבנה שמשהו קורה לי במציאות שלי כשאני כך הפוכה על כתפו לא מאפשרת לי ליהנות מהגוף המסיבי שנושא אותי. אני חוששת שברגע זה גופי מוטל על אדן החלון בבית החוף, ואם אעשה תנועה לא נכונה, אפול אל מותי. זה יהיה סיום טרגי מדי עבור אבא, ואני מבועתת מכך שלא אשמור על כבודו גם כשהוא ייאלץ לקבור אותי.

"סיגורד, אל תפיל אותי," אני מבקשת בתחינה.

הצחוק שלו מרעיד את גבו, והוא מלטף את ירכיי.

לעזאזל, אם אמות בזמן שאני צמודה לגוף הלוהט הזה, לפחות שאיהנה מכך ברגעיי האחרונים. אני מצמידה את הסנטר שלי לגבו ומרפה את שריריי. החיבור שאני חשה אליו אמיתי כל כך, אפילו ריח הזיעה שלו גורם לנחיריי להתרחב כדי לרחרח אותו.

המחשבות שלי נודדות אל רגע היקיצה בהזיה הזאת ובהשתלשלות האירועים שליוותה אותה. נלחמתי בגבורה וקצרתי ניצחון, פגשתי את מושא הפנטזיה שלי והצלחתי להתחבר לאנרגיה הפנימית שלי. ההזיה אמורה להסתיים. אם כך, למה אני עדיין מוטלת על הכתף של הוויקינג שלי?

אוזניי לוכדות צלילי חיים ואני נדרכת.

"עכשיו החתולה שלי תיכנס למחנה כלוחמת," סיגורד מעמיד אותי על רגליי. "תחזיקי את החרב שלך בגאווה ואל תוציאי מילה עד שאציג אותך בפני המושל שלנו."

"בסדר," אני מחניקה פיהוק ואוחזת בחרב ביד אחת. המשקל שלה מאיים לסדוק את הכתף שלי.

אנחנו צועדים יחד מאחורי נושאי התיבה, וקולות החיים מתחזקים. אליהם מצטרפים גם מראות של אוהלים, מדורות, שולחנות מאולתרים וגזעי עצים שמשמשים כמושבים. הנשים והגברים שמקבלים את פנינו מרשימים ומאיימים, וכולם חמושים.

הצמד שלפנינו מניף את התיבה, והקהל הרב מגיב בתשואות רמות. סיגורד מנופף בגרזן שלו ומטיל את החרבות שנבזזו לעבר כמה גברים.

קבלת הפנים הרועשת מזכירה לי שמדובר בעם ברברי במיוחד, ואני עוצמת את עיניי בחוזקה ולאחר רגע פוקחת אותן ומתפללת שההזיה תסתיים לפני שאיאלץ לחוות סיטואציות מטרידות נוספות.

"קטר, אנחנו נמסור למושל את השלל," סיגורד פונה אליי, אך עיניי עדיין מתרוצצות על הקהל שמביט בי בחשדנות. "תמתיני לי עד שאחזור להציג אותך בפניו," הוא אוחז בכף ידי בחוזקה ומושך אותי לכיוון האוהל הקיצוני ביותר.

"אתה משאיר אותי כאן לבד? איתם?" אני לוחשת בזעזוע ומחווה בסנטרי אל שלושת הגברים שעוקבים אחרינו ובוחנים אותי בהבעות מצמררות. "אני לא חושבת שאפשר להתאושש מכפייה מינית גם אם היא בהזיה שלי."

"אף אחד לא ייגע בך." עיניו של סיגורד מתכהות, והוא תולש מכתפיי את הפרווה.

"מה... מה אתה עושה?" החרב נופלת מידי.

הוא מרים אותי ממותניי ונושך לי את הזרוע בחוזקה.

עיניי נפערות בזעזוע ואני סוטרת ללחי שלו.

ארשת פניו של סיגורד קופאת, וזאת הפעם הראשונה שאני חוששת מהוויקינג שלי.

"אממ..." אני סוטרת קלות ללחיו השנייה ואז מלטפת אותה. "פשוט הבהלת אותי," אני מחייכת חיוך עקום.

הבעתו הופכת משועשעת והוא פורץ בצחוק. "החתולה הלוחמת שלי יודעת גם לשרוט," הוא מפנה את ההכרזה שלו אל שלושת הגברים שמביטים בנו בשקט. "ועכשיו לאף אחד אין ספק למי היא שייכת," הוא מציג בפניהם את הנשיכה שעל הזרוע שלי.

נראה שההכרזה שלו מפתיעה אותם, אך הם מסתובבים וחוזרים אל ההתקהלות הרועשת.

"סיגורד, זה לא היה לי נעים. וזה לא מכבד," אני גולשת מגופו.

"שבי על הסלע ואל תזוזי ממנו. אני אבקש מאחת מעלמות המגן לטפל בפציעות בכפות הרגליים שלך," הוא מרים את הפרווה, מניח אותה על כתפיו ונעלם בתוך ההמון.

"מיאקו, תתעוררי!" אני סוטרת ללחיי ונוחתת לישיבה על הסלע.

בחורה צעירה ובהירת שיער מתקרבת אליי. היא לובשת שמלת יוטה ארוכה וחגורה עבה כרוכה סביב בטנה, בשני צידי החגורה נעוצים פגיונות כסופים. היא נעצרת מולי, ועיניה מייד ננעלות על סימן הנשיכה.

"זה סימן הנשיכה של סיגורד?" היא מפילה את כלי החרס ואת רצועות הבד.

"הבהרתי לו שזה היה לא מכבד," אני מזדקפת. "בפעם הבאה שהוא יכאיב לי, איאלץ להגיב באופן קשה יותר."

"אני לא מאמינה שהוא סימן אותך כשלו!" היא מתיישבת על ברכיה מולי, ועיניה נוצצות בכאב.

אני זעה באי־נוחות, לא יודעת אם עליי לברוח מהבחורה המוזרה הזאת או לנסות לנחם אותה.