נסיכות המאפיה 2 - המעצבת

פרולוג

מייקל

שליטה. זה הדבר היחיד שאני חי בשבילו.

כל חיי ישבתי בסבלנות וחיכיתי לרגע שבו אתפוס את המושכות ואהיה הבוס הגדול. כולם כבר רועדים מהשם שלי, נשאר לי רק למצוא טריטוריה שתהיה בשליטה שלי, שבה כולם יהיו כפופים רק לי והמילה האחרונה תמיד תהיה שלי.

בעולם שבו אני חי צריך לקחת בכוח, שום דבר לא ניתן לי על מגש של כסף, ואני מוכן לעשות מה שצריך כדי שזה יקרה. לא סתם כולם משקשקים כשהם שומעים את השם שלי. עשיתי דברים שאין עליהם מחילה, ואני גם לא מבקש אחת. זה הזמן שלי לתפוס את מקומי מלידה ולשלוט בניו יורק.

ההורים שלי נרצחו כשהייתי ילד. אחיו של אבא שלי ואשתו גידלו אותי כאילו הייתי הבן שלהם. גדלתי עם שני בני הדודים שלי, כאילו הייתי אחיהם. הייתה לי ילדות טובה, עשינו שטויות ולמדתי הרבה מהדוד שלי, אך כל זה נקטע ביום שבו שניהם נרצחו. נשארנו לבד, לוגן, ליאו ואני. שלושתנו נגד העולם. ניסו לרצוח אותנו אין־ספור פעמים, אבל שרדנו. נלחמנו, חלמנו על היום שבו נהרוג את האיש שרצח את הדודים שלי.

היום הזה הגיע, רק שלא הבאתי בחשבון שישדכו לי את הבת שלו.

היא יפה כמו פרח, נראית מתוקה מדבש, אבל זו הטעיה אחת גדולה כי היא עוקצנית כמו דבורה ולא דופקת חשבון לאף אחד, גם לא לי.

כבר במפגש הראשון שלנו, כשהיא פתחה את הפה החצוף שלה וירתה לכיווני חיצי רעל, רציתי לרצוח אותה.

במקום זה, הסכמתי להתחתן איתה. בהתחלה, כשלוגן הציע את זה, חשבתי שהוא השתגע, אבל מהר מאוד התאהבתי ברעיון. אין נקמה מושלמת מזאת.

שמה אמבר והיא נסיכת המאפיה. היא מעצבת אופנה ואושיית רשת מפורסמת בזכות העיצובים שלה, והיא בתו של הגבר שרצח את ההורים המאמצים שלי, ושניסה לרצוח שוב ושוב גם אותי ואת בני הדודים שלי. זו תהיה הנקמה המושלמת. אתחתן איתה, אשתלט על העסקים של אבא שלה, אגרום לה להתאהב בי ואז אזרוק אותה כמו נייר טואלט משומש.

הגיע זמן המפלה שלה. הנקמה שלי מתחילה עכשיו.

1

מייקל

"סע עכשיו לשדה התעופה. הגוזל עולה על טיסה לשיקגו. קח איתך את ונסה, שתתחזה אליה ותעלה על הטיסה במקומה. קח את אחד הדרכונים המזויפים שלך מהמגירה שבמשרד שלי. אם אתה רוצה להתחתן בקרוב, אני מציע לך להזדרז," לוגן אומר ומנתק.

פאק, אין סיכוי שאמבר תעלה על המטוס הזה. היא שלי. היא תתחתן איתי ואני אשתלט על העסקים של אבא שלה. אני מצלצל לוונסה, היא חיילת תותחית בארגון שלנו, רוצחת מיומנת שגם יודעת להתחזות לאנשים.

"כן, בוס."

"אני מגיע לאסוף אותך. אני צריך אותך דחוף."

"או־קיי, מה המשימה?"

"התחזות."

"המשימה האהובה עליי."

"אני שולח לך תמונה של הבחורה שאת צריכה להתחזות אליה. יש לך עשר דקות. תביאי את הדרכון." אני מנתק ושולח לה תמונה של אמבר.

אני ממתין לה מתחת לדירה עם עוד שני חיילים. ונסה יורדת עם פאה שחורה ועדשות מגע כחולות, ונראית בדיוק כמו אמבר. היא נכנסת ל'למבורגיני סיאן רודסטר' שלי, ואני לא מבזבז אף שנייה ונוסע.

"אז למי אני מתחזה?" היא שואלת.

"שמה אמבר אייטס והיא טסה לשיקגו. אני מתכנן לחטוף אותה ואת תעלי למטוס במקומה. ברגע שתנחתי, תיכנסי לשירותים, תחליפי בגדים ותעלי על טיסה בחזרה."

"זהו? לא אזכה אפילו להשתמש בנשק שלי?"

"לא. את גם ככה לא יכולה להכניס אותו לשדה התעופה."

"רוצה להתערב על זה?" היא שואלת ומצחיקה אותי.

לוגן מתקשר אליי שוב. אני עונה לשיחה. "דבר."

"הגוזל עזב את הקן," הוא אומר ומנתק. אין באמת משמעות לקודים האלה, לוגן סתם מתלוצץ.

"אמבר בדרך לשדה התעופה. היא בטח מלווה על ידי כמה חיילים של אבא שלה. אני עדיין לא יודע איפה נעשה את ההחלפה."

"נקווה שהיא תיכנס לשירותים," היא אומרת.

"כן. אם לא, אצטרך לעשות פעולת הסחה."

"איך אני אוהבת אקשן."

אנחנו מגיעים לשדה התעופה. אני מורה לחיילים לבוא אחריי, חובש כובע ומרכיב משקפי שמש. גם ונסה חובשת כובע. אני מוציא מתא המטען כיסא גלגלים ופותח אותו. "שבי," אני מורה לה, ואז דוחף אותה לעבר הכניסה לטרמינל.

אנחנו נעמדים בתור לצ'ק־אין. אני מקבל הודעה מלוגן שהוזמנו עבורנו כרטיסים על הטיסה שבה רשומה אמבר. אני עדיין לא רואה אותה בשום מקום. אנחנו עונים לשאלות אנשי האבטחה וניגשים לדלפק, נותנים את הדרכונים לפקידה ומקבלים את הכרטיסים.

כשנסיכת הקרח נכנסת לאולם, היא כמובן ניגשת למישהי שדואגת לקבל אותה בלי תור. אני בכוונה דוחף את הכיסא לאט, כדי שהם יעקפו אותנו. הם מגיעים לאזור החנויות והיא מתיישבת על אחד הכיסאות.

"למה אין לה פיפי?" שואלת ונסה אחרי שאנחנו מתצפתים עליהם כבר עשרים דקות.

"אנחנו חייבים לעשות את ההחלפה לפני העלייה למטוס," אני אומר. "חשבתי על תוכנית חלופית."

"מה היא?"

"אחד החיילים ינסה לגנוב משהו מחנות. האזעקה תתחיל לצפצף והוא ירוץ לכיוון המאבטחים של אמבר. המאבטחים של שדה התעופה ירדפו אחריו, זה יעשה רעש ובלגן, ואז נבצע את ההחלפה."

"זה מסוכן מאוד."

"אין ברירה. נשב לידה. כשיתחיל הבלגן תצמידי את הפד הזה לפה שלה, תרדימי אותה ואז תושיבי אותה בכיסא הגלגלים ושבי במקומה על הספסל."

"רגע, היא קמה," אומרת ונסה.

אני מסתכל ורואה שהיא אומרת משהו לחייל שמלווה אותה ומצביעה לעבר השירותים. מובן שהוא הולך אחריה.

"בהצלחה," אני אומר לוונסה. היא קמה מכיסא הגלגלים והולכת אל השירותים. אני ממתין כמה דקות, עד שאני רואה את ונסה יוצאת מהשירותים, לבושה בבגדים שלבשה אמבר ומרכיבה את משקפי השמש שלה. אי אפשר להבדיל ביניהן.

אני מתקדם עם כיסא הגלגלים לשירותי הנשים וממתין בחוץ כמה שניות. רק כשוונסה והמאבטחים כבר רחוקים, אני נכנס. אני מתחיל לפתוח את כל הדלתות עד שאני מרגיש שמשהו חוסם אחת מהן. אני מנסה להיכנס דרך הרווח בזהירות ורואה את אמבר המסוממת יושבת על הרצפה ברפיון ונשענת על הקיר. אני מרים ומושיב אותה על הכיסא, חובש לראשה את הכובע שלי, מרכיב על פניה את משקפי השמש שלי ויוצא מהשירותים, משתדל להחזיק לה את הראש, כדי שלא ניראה חשודים.

אני ממהר לכיוון היציאה מהטרמינל ומסמן לחיילים שלי שההחלפה בוצעה בהצלחה, אך רק כשאני מגיע לרכב, אני נרגע. אני מושיב את אמבר במושב הנוסע, חוגר אותה, ואז נכנס אל מאחורי ההגה ונוסע לפנטהאוז שלי. בדרך אני מצלצל ללוגן. "הגוזל בדרך לקן," אני אומר ברגע שהוא עונה.

"מעולה," אומר לוגן ומנתק.

אני נכנס לפנטהאוז כשאני נושא את אמבר בידיי, ומניח אותה על המיטה בחדר האורחים. השפעת חומר ההרדמה אמורה להתפוגג בקרוב. אני יוצא מהחדר, סוגר את הדלת, עובר לסלון ומצלצל ללוגן שוב. "תעדכן אותי," אני מבקש.

"אנחנו ממתינים שהם יגיעו לציפור. בינתיים אנדרו מארגן עשרים חיילים, אני רוצה להשתלט על האחוזה."

"מעולה."

"איך הולך עם הגוזל?"

"עדיין ישן."

"בהצלחה איתה," אומר לוגן וצוחק.

אני מנתק את השיחה. ראיתי אותה בתמונות מעקב הרבה פעמים, והיא גם פעילה מאוד ברשתות החברתיות, אבל פגשתי אותה פנים מול פנים רק פעם אחת, והפעם הזאת הייתה יותר מדי. כשלוגן הכריז על השידוך בינינו התעצבנתי. עשיתי הכול כדי לבטל אותו, אבל כשהבנתי שזה יקרה בכל מקרה, הצבתי לעצמי מטרה. אגרום לה להתאהב בי ואז אזרוק אותה.

אני לא רוצה או צריך אישה בחיי. בטח לא את הנסיכה הזאת שדומה לשלגייה. היא יפה ברמות קיצוניות וגם יודעת את זה, אבל לצערה, היופי שלה לא עובד עליי כי בסיפור שלנו אני הצייד, ואני הולך לצוד אותה. כדאי לה להיזהר ממני.

אני שומע צעדים מאחוריי, ומסתובב. "התעוררת."

"אתה... איפה אני?"

"בבית שלי. פספסת את הטיסה שלך."

"אבא שלי ירצח אותך."

"הוא היה רוצה." אני צוחק במרירות.

"אני מאורסת לגבר אחר, לראש המאפיה של בוסטון. הוא לא יוותר עליי."

"אין לו ברירה, כי את שלי."

"גודזילה אחד! אני לא שלך."

"שלגייה, את שלי מהרגע שבן הדוד שלי הכריז על האירוסים שלנו."

"אין לו את הסמכות."

"כאן את טועה. כל ניו יורק שייכת למשפחה שלנו. לוגן הוא ראש הארגון, ואני יד ימינו. אני הולך להשתלט על הצד של אבא שלך. אנחנו נהיה הארגון הכי חזק שהיה אי פעם. אף אחד לא יתעסק איתנו, אפילו לא בוסטון."

"אבא שלי לא ירשה את זה."

"אבא שלך מת."

"לא נכון. הוא על טיסה לבוסטון, ברגע שהוא יגיע לשם, לא תוכלו לגעת בו."

"המטוס של אבא שלך עומד להתרסק בעוד כמה דקות."

"אתה משקר."

"אני לא."

"אני שונאת אותך, גודזילה אחד! הלוואי שתמות!" היא צועקת ורצה בחזרה לחדר.

זה הולך להיות סיוט. הנייד שלי מצלצל. זה לוגן. "מה?" אני עונה בתוקפנות.

"מה קרה?"

"היא התעוררה."

"הריב הראשון שלכם. ריבים מראים על מערכת יחסים בריאה."

הוא מעצבן אותי בכוונה. "בן דוד יקר, יש סיבה לכך שהתקשרת?"

"בריאן מנהל רומן עם ההאקרית שלו."

"או־קיי. וזה אמור לעניין אותי כי?"

"כי זאת הסיבה לכך שבריאן שלח את אמבר לבוסטון לפניו. כדי שהוא יוכל לרצוח את אשתו."

"אתה בטוח?"

"כן. אנדרו מצא אותה באחוזה עם סכין בבטן, ללא רוח חיים."

"פאק. אמבר תקבל את זה קשה. היא חושבת שאבא שלה קדוש."

"ממש קדוש."

"אגב אבא שלה, הוא כבר מת?"

"עדיין לא. הם רק המריאו. בעוד חצי שעה המטוס יתרסק. הוא חושב שהוא עבד על כולנו, שלח את הבת שלו להתחתן עם ראש המאפיה של בוסטון, רצח את אשתו והחליף אותה במודל משופר. הוא חושב שיחזור וישתלט על כל העיר."

"עכשיו הכול יתפוצץ לו בפנים."

"יתפוצץ תרתי משמע," הוא אומר.

"שכחנו ממאט."

"לא שכחתי ממנו, הוא פשוט ימתין עד שאסיים עם הנקמה שלי, ואז אסיים את הנקמה של אליסה."

"תעדכן אותי," אני מבקש ומנתק. איך נדפקתי. עכשיו אני אהיה זה שצריך לספר לה, ואין לי כוח או סבלנות לדרמה שהיא תעשה.

2

אמבר

אני לא מאמינה שהוא הצליח לחטוף אותי! אבא בטח יבוא לקחת אותי בכל רגע. או אריק, הארוס שלי. הם לא ישאירו אותי עם המטורף הזה.

אם להיות כנה, מייקל נראה הרבה יותר טוב מאריק. הוא הרבה יותר מפתה מהסבא שאני צריכה להתחתן איתו. אולי אני סתם מגזימה, הוא נראה טוב לגילו. הוא שרירי והכול, אבל אני בכל זאת לא מוצאת אותו מושך. זה לא משנה, אני מחויבת להתחתן איתו.

תמיד ידעתי שאתחתן בשידוך לטובת חיזוק קשרי המאפיה של אבי, לכן לא התנגדתי לנישואים עם אריק, רק קיוויתי שהוא ימות באיזשהו שלב ואז אהיה חופשייה.

ואז הגיע הגודזילה היפה הזה. מעצבן אותי שאני נמשכת אליו. אני לא אמורה. הוא מפלצת ואני חייבת לברוח ממנו, וכמה שיותר מהר. הוא סכנה רצינית ללב שלי.

נראה שהיופי שלי לא משפיע עליו בכלל. בדרך כלל גברים נופלים לרגליי ומעניקים לי את כל מבוקשי. אני צריכה לראות איך לגרום לו להוריד את המגננות, ואז אברח. נשמעת דפיקה בדלת. "לך מכאן!" אני צועקת. הוא נכנס בכל זאת. אני מסתכלת עליו בשנאה. "מה אתה רוצה? למה אני כאן? שחרר אותי!"

"שלגייה, את ואני הולכים להתחתן. ככל שתפנימי את זה מהר יותר, ככה נוכל להתקדם מהר יותר בחיים שלנו."

"לא אשלים עם זה בחיים!"

"זה הולך להיות כיף," הוא אומר בציניות.

"אתה לא יכול להכריח אותי להגיד כן. בחיים לא אגיד כן."

"תקשיבי טוב, כומר הולך להיות, השאלה היא רק אם הוא יברך עלייך בהלוויה שלך, או בחתונה. את תחליטי."

"אתה לא מפחיד אותי, אתה צריך אותי, כמו שאמרת, ואם היית רוצה להרוג אותי כבר לא הייתי כאן. שכחת שגדלתי במאפיה? אני יודעת איך הדברים עובדים."

"אז את בטח יודעת שאם לא תסכימי להתחתן איתי אין לי בך צורך, ואת יודעת מה אנחנו עושים עם אנשים שאין לנו בהם צורך במאפיה," הוא אומר בטון קשוח.

"אבא שלי והארוס שלי הולכים להציל אותי, ואז כל ניו יורק תעלה באש."

"בקשר לזה... האבא היקר שלך רצח את אימא שלך לטובת ההאקרית שהוא יוצא איתה."

"אתה משקר! לא, זה לא יכול להיות." אסור לי להאמין למילה שיוצאת לו מהפה. הוא יעשה הכול כדי שאתחתן איתו. "אני לא מאמינה לך."

"לא אכפת לי במה את מאמינה. מחר תיערך ההלוויה של אימא שלך, ואחריה ניסע לאחוזה, שם ייערך ניחום האבלים."

"אתה רציני?"

"כן. אני מתכוון לזה בכנות כשאני אומר לך שאני משתתף בצערך. לא היה לי כל רצון במותה."

"שקרן!" אני מתחילה להאמין לו. איזה אינטרס יש לו לשקר לי בעניין הזה? אימא היקרה שלי באמת מתה. "רציתם לרצוח את שניהם! בן הדוד שלך אמר לי את זה."

"נכון, הוא רצה, לא אני."

"אתה לא היית עוצר אותו."

"זה גם נכון, אבל בסופו של דבר הוא לא עשה את זה. אבא שלך היה זה שרצח אותה," הוא אומר בלי רגש.

אימא שלי מתה? אני לא מאמינה. לא היינו קרובות בשנים האחרונות. לאחר מות אחי היא שקעה בדיכאון ולא חזרה לעצמה, אבל היא עדיין אימא שלי, שתמיד דאגה לי עד שהכול התפורר לה בין הידיים והבן שלה נרצח. התחננתי בפניה לבטל את השידוך שאבי כפה עליי, אך היא לא התערבה ונתנה לו לעשות ככל העולה על רוחו.

במשך תקופה כעסתי עליה כי היא שכחה שיש לה עוד בת אחת, שעדיין חיה. הייתי צריכה אותה והיא לא הייתה שם בשבילי, אבל לא יכולתי לשפוט אותה על כך שהיא נכנסה לדיכאון לאחר שאיבדה ילד. הלב שלי נשבר כשאני מבינה שייתכן שהיא אכן מתה.

"למה את חושבת שאבא שלך שלח אותך לפניו ולא רצה שתטוסי איתו?"

"כי... כי..." אני לא מוצאת את התשובה. גם אבא השתנה מאוד אחרי מות אחי. הוא התקשח ורק ציווה עליי דברים. המשפחה שלנו התפרקה, אבל האם הוא היה מסוגל לרצוח את אימא שלי? לא.

בעצם, ראיתי אותו עושה דברים גרועים יותר.

"בדיוק. כי אין סיבה אחרת מלבד האמת. הוא רצה לרצוח את אימא שלך, ולא רצה לעשות את זה בנוכחותך כי הוא רצה לשלוט בך, וידע שאם תדעי שהוא זה שרצח אותה, לא תשתפי איתו פעולה ותתחתני עם הגבר שהוא ייעד לך, אבל אם תחשבי שאנחנו אלה שהרגו אותה, את תהיי חיילת טובה וצייתנית."

"אתה משקר! אתם הרגתם אותה!"

"נראה לך שאם אנחנו היינו אלה שהרגו אותה, הייתה לי בעיה להודות בזה? באמת התכוונו להרוג אותה, אבל עם אבא שלך, במטוס שלו. תחשבי על זה. היא נותרה מאחור, באחוזה. למה היא לא הייתה בדרכה לשדה התעופה איתו?"

"די! אתה שקרן, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר. צא מכאן!" אני צועקת. להפתעתי, הוא יוצא. אין סיכוי, אבא שלי לא היה רוצח אותה, ועוד בשביל ההאקרית שלו, אילו שטויות! הם רצחו אותה, ואבא שלי בסכנה. אני מקווה שהוא יצא מזה בחיים ויבוא לשחרר אותי מהכלא הזה.

אף שאני לא יודעת אם מייקל דובר אמת, מהרגע שהוא אמר לי שאימא שלי נרצחה, אני לא יכולה להפסיק לבכות. הוא אמר שמחר תתקיים ההלוויה ואחריה יתקיים ניחום אבלים באחוזה. אולי אוכל לברוח, אף אחד לא מכיר את האחוזה שלנו כמוני.

מישהי נחמדה נכנסת לחדר, מניחה מגש ועליו אוכל, ויוצאת. אני לא מסוגלת לאכול, בא לי להקיא. כבר חיפשתי את הנייד שלי ולא מצאתי אותו. זה הזמן הכי ארוך שהייתי בלעדיו, אני מכורה למכשיר הזה ברמות קשות. אפשר להגיד שאני אובססיבית כי יש לי אינסטגרם פעיל ואני מעלה תוכן לעמוד שלי מדי יום. אני מעצבת אופנה ומציירת סקיצות, צובעת אותן ולפעמים מדביקה בדים. את כל זה אני מצלמת ומעלה לרשתות החברתיות שלי, ויש לי מאות אלפי צפיות. נראה לו הגיוני שאיעלם מכדור הארץ ולאף אחד לא יהיה אכפת ממני? החברות שלי ישימו לב לחסרוני, אני בטוחה שלא אשאר כלואה כאן זמן רב.