לזייף את זה

1

דמי

כימיה היא המקצוע השנוא עליי, אבל גם השיעור שלו ציפיתי במיוחד מאז החלו הלימודים בשבוע שעבר, והיום אף יותר מתמיד. סוף כל סוף מצוותים אותנו בזוגות לעבודה במעבדה, ואני יודעת בדיוק מי יהיה בן הזוג שלי.

בלי לספור את עצמי, נותרו רק שלושה, שניים מהם שחקני פוטבול שאין להם כל עניין בשיעור, ולמעשה שום עניין בלימודים, ואילו השלישי הוא מספר שתיים בכיתה, גם הוא בקבוצת הפוטבול, אבל יש לו גם שכל, וגם שרירים.

אין פה שאלה בכלל.

מר ברנדו מציץ בניירת שלו, מוכן להכריז על זיווג נוסף, ואני בקושי מצליחה לעצור את חיוכי הגדול.

"ניקו סייקס."

אני פוסעת צעד אל עבר אלכס וקופאת, מבטי הזועף פונה לעברו של מר ברנדו, שהקריא את השם הלא נכון!

"רגע." אני עוברת מהבעתו המתוחה של אלכס לזו של ניקו, אשר החל כבר ללכת אל עבר שולחן המעבדה. אני פונה למר בי ומורידה את הטון. "אתה בטוח? אני לא אמורה להיות עם — "

"אני מבקש ממך לעצור שם, מיס דבנפורט," הוא קוטע אותי. "אומנם ביקשתי מכם לכתוב מי הייתם רוצים כשותף, אבל לא התחייבתי לכלום, אז אם את מתכוונת להביע שיפוטיות כלפי אחד מחברייך לכיתה, אני ממליץ לך לא להשלים את המשפט. אני מודע לכך שאת עונה לתיאור 'חביבת המורה', אבל אצלי בכיתה לא תשפיעי על קבלת ההחלטות," הוא קובע נחרצות.

אוזניי מתחממות מכעס וממבוכה, אבל השיער שלי מסתיר את זה ומתפקד כמגן כדי שהבעת פניי לא תסגיר את השפעת מילותיו עליי.

שיפוטיות, ממש.

אידיוט.

"קדימה, מיס דבנפורט. מר סייקס יושב ומחכה רק לך." הוא משחרר אותי מהשיחה ופונה לשניים שנותרו עומדים. מובסת, אני ניגשת לחלק האחורי של הכיתה, שם ממתין לי בישיבה השותף שנבחר עבורי. מובן שהמושבים הריקים בקדמת הכיתה לא היו לטעמו.

ולגבי 'מחכה רק לך'? אוי, באמת! הוא אפילו לא פתח את התיק שלו. ניקו פשוט יושב שם עם מרפקים שעונים על השולחן ומחכה.

בעודי מתקרבת הוא מרחיק את עצמו מהשולחן מעט ונשען לאחור על כיסאו, עיניו הכהות והשלוות נעוצות בי. אני עוצרת מולו. "נראה שאנחנו תקועים יחד בשנה הקרובה."

הוא מצמצם את מבטו. "נראה ככה." אני לא זזה והוא מניח את זרועו על מסעד הכיסא שלי, מטה את סנטרו לאחור.

"שבי, די. אני לא נושך בלי רשות."

אנחה כבדה נמלטת מבין שפתיי ואני צונחת לצידו על הכיסא. "מה אתה אומר. כיתה ג', בשיעור של גברת פישר, ויש לי צלקת שתוכיח את זה." אני מרימה את אצבע הטבעת שלי וחושפת את סימן הנשיכה שהותיר עליי.

"זה נקרא להשאיר חותם. הייתי חכם בגיל שמונה."

"חבל שזה לא המשיך עד גיל שמונה־עשרה, הא?"

הוא רק בוהה, לא אומר מילה, לא ניכר סימן לתפקוד מוחי סביר על פניו נטולות הפגמים. אני מנידה את ראשי, שולפת את חומר הלימוד ומניחה אותו על השולחן.

מר ברנדו מתקדם לעבר קדמת הכיתה כדי להסביר על תהליך העבודה לאחר שהכריז על הצמדים, אבל אני מאבדת מיקוד כשאני מבחינה בכך שתשומת ליבו של אלכס מופנית אליי.

הוא ממוקד בניקו, אז אני מציצה בניקו ורואה שלבחור אין שמץ של מושג. או לכל הפחות הוא מעמיד פנים שאין לו, פניו קבורות בטלפון שלו. כשאני מסתובבת לאחור, מבטו של אלכס מתקבע על פניי.

הוא מושך קלות בכתפיו ומהנהן לעברו של מר בי כאילו גם הוא לא מבין את בחירתו. בשנתיים האחרונות הוא ואני היינו שותפים במעבדה, וזה עבד מצוין. השקענו את אותן כמויות זמן ומאמץ והתוצאה הסופית הייתה פחות לחץ וציון מושלם.

עכשיו התבצע כאן חילוף לא צפוי שאומר שאצטרך להשקיע פי שניים מזמני כדי לפצות על חוסר ההשקעה של ניקו, אני בטוחה, אבל להשקיע יותר בלימודים זה לא החלק הכי קשה בכל זה. הציוות שלי עם ניקו מסכל את תוכניותיי.

זו השנה האחרונה ותכננתי ללכת על כל הקופה עם אלכס סוף־סוף, כלומר להבהיר לו שאני מעוניינת מאחר שהוא פשוט לא תופס. כן, לרוב הוא יוצא עם בחורות משוחררות יותר, כאלה שיוצאות עם כל הבחורים בקבוצות הספורט של בית הספר בהתאם לעונה ולא אכפת להן ממחויבות, אבל בכל זאת. זה עשוי לקרות.

אנחנו חברים, לרוב אנחנו מסתובבים באותן חבורות ובדרך כלל הולכים לאותן מסיבות. שנינו רוצים להצליח בבית הספר ובספורט וליהנות בדרך. אנחנו יכולים להיות טובים יחד.

אלכס מתחיל להסתובב קדימה, אבל לפתע מבטו מסתובב בחדות אל עבר השותף שלי. באותו הרגע אוויר חם ננשף על עורפי וגופי מגיב. המתח בבטן שלי מתחזק אף יותר כשלחישה בלתי צפויה יוצאת מפיו של ניקו.

"את לא יכולה להיות ברורה יותר, אבל אל תבזבזי את הזמן שלך, די." קולו נמוך ומחוספס. "הוא כבר רודף אחרי מישהי. סנדרה בלאק."

הבעת זעף נמתחת על פניי ואני מאלצת את עצמי להביט בניקו.

"בכל האימונים השבוע הוא השוויץ על איך סגר את העסקה הזאת." ניקו מושך בכתפיו וחוזר להביט בטלפון שלו.

אני מעיפה מבט באלכס שוב. הוא בוחן את ניקו ושאלה שאני לא מצליחה לפצח מופיעה על פניו, אבל גם אין לי זמן לנסות להבין. מר ברנדו מופיעה מאחוריו, מכה בכף ידו על השולחן כדי למשוך את תשומת ליבו. אלכס מסתובב ואני מזדקפת ומהרהרת במילותיו של ניקו. הוא לא אחד שמרכל, או מנהל שיחה בכלל, לצורך העניין, אז דבריו בוודאי נכונים אם הוא טרח לומר אותם.

סנדרה בלאק.

מטר ושישים, עור קרמל יפהפה, המתחרה האמיתית שלי בתפקיד התלמידה שתיבחר לשאת את נאום הפרידה בטקס הסיום של בית הספר, והבחורה הנחמדה ביותר בעולם.

נהדר.

אני פותחת את החוברת ועומדת לספר לניקו איך הוא יכול לעזור כשהוא מניח את ידו על ידי. עיניי ננעצות בו.

"יש לי את התשובות." הוא לא מסיט את מבטו בעודו מחליק אליי את הניירת עם התשובות בידו הפנויה. "תודי לי אחר כך."

"תודה?" אני שואלת בטון שטוח, מנסה להשתחרר מהיד שהניח עליי, אבל הוא לוחץ חזק יותר. "על כך שדאגת שאחד המעריצים שלך יעשה את העבודה בשבילך?"

הוא מניד בראשו, גיחוך כעת ניכר על שפתיו המלאות. "לא." הוא משחרר קצת את האחיזה, מגע אצבעותיו נותר על עורי עם הנסיגה. עיניי נודדות מטה אל ידי, מתח כבד מורגש בשריריי כשאני מאלצת את מבטי לשוב אל עיניו, אבל ניקו כבר לא מסתכל עליי. עיניו נעוצות בחזה שלי. הוא לוקח את הזמן ולא ממהר להרים את עיניו, רוכן קדימה קלות לכיווני בעודו מתעכב. אני מעווה את פניי.

"על כך שאני הסיבה לכך שהמאהב לא יכול להפסיק להביט בך."

במילה האחרונה יוהרה כמעט מרוגזת מתגנבת להבעתו, ואני קולטת שהוא לועג לי. "אני לא צריכה את העזרה שלך בהשגת תשומת הלב שלו."

"את בטוחה לגבי זה? את לא בדיוק הטיפוס הישיר."

אני מביטה בו ברוגז. "אל תעמיד פנים שאתה מכיר אותי."

"אל תשכחי שאני כן מכיר."

"הכרת," אני מסננת. "בלשון עבר."

ניקו רוכן קדימה, על פניו זעף משולב בעקשנות שאי אפשר לפספס, אבל שפתיו נותרות חתומות. אני בוחנת אותו לרגע ואז שבה וממקדת את מבטי בעמוד שלפניי. "שיהיה, לא אכפת לי מה אתה חושב עליי."

"שקרים."

תגובתו המיידית גורמת לי לסובב את ראשי אליו בחדות. עכשיו הוא זה שמביט בי בזעף.

"אכפת לך ממה שאנשים חושבים. זו הסיבה לכך שאת ידידותית לכולם, גם אם לא מגיע להם. כמו לאלכס האמונס, למשל."

"זה נקרא 'הגינות בסיסית'. אני ממליצה לך לנסות. ולא שאלתי לדעתך, כמו שלא אכפת לי מה אתה חושב עליי או על אלכס, או על כל אחד אחר, למען האמת."

"אכפת לך שהוא עדיין מסתכל?" הוא חוקר.

באמת?

צחקוק לעגני בוקע ממנו, ומאשר שסקרנותי לא מוסתרת היטב.

"ברור שאכפת לך." הוא רוכן קרוב יותר, הבוז העדין נותר על פניו בעודו מטה את ראשו בהתנשאות מרגיזה. "קדימה, די. תסתכלי עליו," הוא מאתגר אותי. "תראי אם זה נכון. את יודעת שאת רוצה."

שפתיי נמתחות לקו דק וגופי כמעט מעקצץ מרוב רצון לדעת אם הוא משקר או לא, אבל אני מסווה את סקרנותי בעזרת מבט מרוגז ומכוונת את עיניי שוב לעמוד. עליי לגייס את כל כוחותיי כדי להשאיר אותן שם.

צחוק הבס היהיר של ניקו הוא ההוכחה לכך שהמאבק שלי לא נעלם מעיניו. אני בועטת בו מתחת לשולחן.

כעבור חמש דקות הוא אומר, "הבחור שלך מסתכל שוב."

אידיוט.

2

דמי

"היי, מותק!" חברתי קריסטה מכריזה על נוכחותה בעודה מתיישבת בנקודה שבה אנחנו תמיד יושבות לצהריים, על הדשא.

"נראה שאת מרוגשת מכך שעלייך להגיש עבודה של שבעה עמודים באנגלית," מתלוננת חברתי הטובה, קרלי, בלי לפקוח את עיניה בעודה שוכבת על הדשא וסופגת את קרני השמש של קליפורניה.

"יש עוד שלושה שבועות עד תאריך ההגשה." קריסטה חוטפת שקית צ'יפס מערמת החטיפים שבמרכז.

"זה אומר שתתחילי בעוד שבועיים ושלושה ימים," מייסי משיבה בעוקצנות, וארבעתנו צוחקות.

"בדיוק." קריסטה מחייכת. "אבל לא, אני שמחה כי ציפור קטנה לחשה לי שאת, גברת דמי, תהיי עם ניקו סייקס הלוהט בשיעורי כימיה מהיום."

עיניה של קרלי נפערות בתדהמה והיא מתרוממת. "רגע, מה?" היא זועקת בהפתעה. "למה לא אמרת משהו?"

אני מתעלמת ממנה לרגע ופונה לקריסטה. "הציפור הקטנה הזאת היא שחקן פוטבול בעמדת הגנה שאת אוהבת לכנות 'אבא'לה' כשאף אחד לא בסביבה, במקרה?"

הלסת שלה נשמטת והיא רוכנת קדימה כדי לדחוף אותי לפני שהיא פורצת בצחוק. "כן, כלבה קטנה, וסיפרתי לך את זה בסוד!"

"סיפרת את זה לכולנו." מייסי מגלגלת את עיניה.

קריסטה מחייכת. "כן, אבל זה סוד שלא אומרים בקול רם."

אני מחייכת והיא מוציאה לי לשון בתגובה.

"או־קיי, בחזרה לענייננו. נו, דמי," מייסי מפצירה.

אני מושכת בכתפיי, קורעת את עלי תות השדה ודוחפת אותו לפי. "מה את רוצה שאגיד? אני מעוצבנת."

"מעוצבנת?" מייסי מצמידה את שפתיה זו לזו. "בבקשה, אל תשקרי. אפילו את לא יכולה להיות חסינה לכל התכונות של הבחור."

"לכי להזדיין," אני צוחקת. "מה זה אמור להביע?"

"זה אומר שהווגינה שלך כנראה התפגרה וזקוקה להחייאה אם ניקו סייקס בכבודו ובעצמו לא מעורר אותה. רק האצבעות שלו הן בגודל של שרימפס ראויים, ולא בקטע רע. אם הן באורך הזה, תארי לעצמך מה הגודל של כל השאר!"

לסתי נשמטת ואני פורצת בצחוק, זוכה לחיוך מרוצה ממנה. "הווגינה שלי בסדר גמור, אני מבטיחה לך, ואין לזה שום קשר לכך שהוא לא מושך, מפני שכן, ברור." ניקו מושלם מבחינה חיצונית, וכישוריו כשחקן פוטבול מעולים לא פחות. למעשה, הם נטולי כל דופי. הוא גבוה ורחב כתפיים, אבל לא יותר מדי, פשוט מלא וחזק. יש לו עצמות לחיים גבוהות ושפתיים עבות, שיער בגוון חום כמו חול הים, ובעיניו מבט אינטנסיבי כזה. יש לו תמיד הבעה מקניטה כזאת, שתמיד מאתגרת אותך. הוא רוצה שתבחיני בו, אבל לא רוצה שתפענחי את כוונתו.

הוא רחוק מלהיות תלמיד שנה אחרונה טיפוסי. יש לו מראה של מי שכבר התנסה הרבה, ובטח יש הרבה נשים מבוגרות שתוהות אם הוא כבר חוקי מבחינת הגיל או לא. הקעקוע בחלק הפנימי של זרועו הימנית הוא תשובה מספקת עבורן. הוא יכול להופיע על שלטי חוצות או לככב בערוצי הספורט בטלוויזיה, והוא יודע את זה.

"אז את מודה שאת חושבת שהוא יפה תואר." מייסי מנידה בראשה, גאה בעצמה. "מה הבעיה?"

"רציתי שותף טוב, שאוכל לסמוך עליו שיעשה את מה שהוא אומר שיעשה." אני מושכת בכתפיי. "כולם יודעים שמר ברנדו הוא המורה הקשוח ביותר פה. הוא תמיד עושה משהו בלתי צפוי ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיכשל. אימא שלי תחנוק אותי אם הציונים שלי יתדרדרו, ואני אשמע שוב 'תרופות יעזרו לך להתרכז' לפני שאספיק לקלוט מה קורה."

"נו, באמת, את יודעת להתרכז בכל מקרה. היא צריכה להפסיק להאשים אותך בכל הפשלות שלה," קריסטה אומרת.

"היא גם ככה חושבת שאני מקדישה יותר מדי זמן לריקוד. אם אכשל בקורס הזה, מי יודע מה היא תעשה."

"שתזדיין, אימא שלך." קרלי מזעיפה פנים.

"מישהו צריך לזיין אותה," מייסי ממלמלת.

הבנות צוחקות, אבל אני מביטה בהן בסלידה וזה גורם להן לצחוק חזק יותר.

"או־קיי, אבל רגע." קרלי רוכנת קדימה. "אנחנו יודעות שאת לא יכולה להיכשל, אנחנו יודעות שלעולם לא תרשי לעצמך להיכשל, אבל איך את יודעת שניקו הוא שותף רע?"

"הוא תמיד מבריז מהלימודים, מה שאומר שהוא מפספס את מה שקורה בכיתה, אז אין לי סיבה להאמין שהשנה תהיה שונה. חוץ מזה, מתי ראית אותו מקשיב בשיעור שאיננו חינוך גופני?" אני מתלוצצת.

"האם אי פעם היית איתו בשיעור שאיננו חינוך גופני?" קרלי מסיבה את תשומת ליבי לשיפוטיות שלי. "האם אי פעם הוא היה איתך באותה כיתה מאז חטיבת הביניים?"

אני עוצרת לחשוב, והיא מרימה גבה באופן מעצבן. "שיהיה." אני מנידה בראשי. "אולי הוא לא תלמיד גרוע. ברור שנותנים לו לשחק פוטבול, אז הוא בטח שומר על ממוצע ציונים בסיסי לפחות, אבל עדיין. אם הוא לא נוכח כל יום כמוני, לא תהיה לי ברירה אלא לקחת על עצמי יותר במהלך העבודה המשותפת. לא רק זה, הוא ואני לא מדברים, ובמקרים הנדירים שאנחנו נאלצים לדבר, אלה התגרויות קטנות, או שהוא פשוט נאטם לגמרי איתי."

"אולי הוא לא יודע מה להגיד?"

אני מעיפה בה מבט חד. "הוא חושב שהוא שקית ממתקים ושכל הבנות מתות על ממתקים, וכשאת לא, אז משהו לא בסדר איתך."

"לא הייתי מסרבת לחתיכה ממנו." מייסי מנידה בראשה.

אני צוחקת ומנידה בראשי בזמן שקריסטה טופחת על ברכה בפטרונות. "אנחנו יודעות, מותק, אנחנו יודעות," היא מתבדחת.

"זה לא באמת קשור לניקו, נכון?" קרלי חושדת. "את רצית שאלכס יהיה השותף שלך שוב."

"בשנתיים האחרונות הוא היה השותף שלי, אז ציפיתי לזה, כן," אני מודה. "הוא רוצה להיות רופא כמו אימא שלו, אז אני יודעת שהוא ממוקד במדעים. ניקו היה עם הפרצוף בטלפון כל היום. הוא לא כתב הערה אחת בשיעור בזמן שאני כתבתי שלושה עמודים של סיכומים. אני לא יודעת, אולי אנסה לדבר עם המורה שוב."

"שאלכס ילך להזדיין, התחת הגאוותן הזה!" קריסטה פולטת. "הוא חתיך, אבל בסגנון כזה של האח של מארק וולברג, אבל ניקו הוא יותר מארק, ראוי לקמפיין של 'קלווין קליין'. הרבה יותר נעים להסתכל עליו."

אני לא יכולה שלא לצחוק.

"והוא גר ממש מאחורייך! תארי לעצמך את כל פגישות הלימוד המשותף המאוחרות שתוכלו לקיים." עיניה של מייסי נפערות בהתרגשות.

"כן!" קריסטה פונה אליה. "היא יכולה לדפוק על הדלת שלו בגופייה ובמכנסוני שינה קצרים, אלה שקנינו לה ליום ההולדת שלה, ואז להגיד 'יו, איבדתי את שיעורי הבית שלי, תעזור לי'."

"'תעזור לי, אני מסכנה'," הן אומרות יחד וצוחקות. קרלי ואני מסתכלות זו על זו וצוחקות גם אנחנו.

"נו, דמי! את צריכה לנצל את זה לטובתך," מייסי מתחננת.

"כן, תקריבי אחת למען הקבוצה," קריסטה מוסיפה.

"יש לך חבר."

"בדיוק!" עיניה מתרחבות בציניות. "לא קלטת את העניין הזה של 'תקריבי אחת למען הקבוצה'?"

"טרנט יודע שאת דלוקה על החבר הכי טוב שלו?" מייסי מתגרה בה.

קריסטה מרימה אצבע אמצעית בחיוך.

"אתן משוגעות. אין מצב. אתן יכולות לדמיין את התגובה של אימא שלי?" אני צוחקת. "אני והבחור שגורש מהקאנטרי קלאב האהוב שלה מפני שהזדיין עם הבת של הבעלים במזרקה שבמגרש הגולף?"

"אל תשכחו שזה היה בזמן הטורניר של אבא שלה." מייסי צוחקת בקול רם.

"גם זה."

"קודם כול, שאימא שלך תלך לעזאזל עם הביקורתיות שלה, אפילו שאני בטוחה שהיא הייתה תופסת אותו כניצחון. הוא עונה על כל הסעיפים ברשימת 'דמי מוכרחה להתחתן' שלה." קריסטה צוחקת.

יש משהו בדבריה.

"שנית, ג'וזי הייתה חברה שלו, אז זה לא עניין גדול מלבד העניין הזה של להיתפס, ושלישית, מרושעות, אל תשכחו שניקו הוא החבר הכי טוב של טרנט, וטרנט גם חבר שלך. את מכירה אותו, הוא באמת יאהב ויתמוך במישהו כמו אח אם הוא היה אידיוט מוחלט?"

"מוחלט?" אני מצחקקת, והיא זורקת עליי צ'יפס. אני מחייכת ומושכת בכתפיי. "אני לא אומרת שהוא שום דבר מלבד שותף לא מוצלח לכימיה, עבורי. אני לא יודעת איך הוא כאדם או כחבר בימים אלה. הוא נמנע מלהיות בסביבתי, זוכרת?"

"הוא לא מתחמק ממך." קריסטה מגלגלת עיניים.

"לא," מייסי אומרת בציניות, "זה רק במקרה שמאז תחילת התיכון יש לו משהו בכל פעם שדמי מתקרבת, או שהוא ממלמל איזו הערה מסריחה כשהוא לא מצליח להתחמק."

אני מרימה את ידיי. "בדיוק. היום היה היום שבו דיברנו הכי הרבה מאז כיתה ח', וגם אז אלה היו חמישה משפטים חסרי טעם או ערך שבעזרתם הוא ניסה לעצבן אותי."

הפעמון מצלצל, אז אנחנו אוספות את הדברים שלנו. הבנות זורקות את האשפה לזבל ואני מגלגלת את השמיכה ודוחפת אותה לשקית.

מאז השנה הראשונה שלנו בתיכון אנחנו ממשיכות באותה שגרה בהפסקת הצהריים. מי שזכתה בלוקר הקרוב ביותר למדשאה מוותרת על הלוקר שלה וחולקת אחד עם מישהי אחרת. אנחנו משתמשות בלוקר הריק לאחסון חטיפים ודברים לארוחת צהריים, וגם את השמיכה שעליה אנחנו יושבות כל יום.

זה התחיל כדרך לבלות יותר זמן יחד מאחר שבזבזנו מחצית מהפסקת הצהריים על עמידה בתור, אבל המשכנו מפני שאנחנו אוהבות שיש לנו פינה שהיא רק שלנו, שבה אנחנו יכולות לדבר בשקט זו עם זו. אנחנו יושבות קרוב מספיק כדי לקרוא לאחרים להצטרף אם אנחנו רוצות, אבל יש לנו גם זמן לעצמנו.

"נפגש בשעה שש אצלך ונלך לשחות?"

"שש ורבע," אני משיבה, "יש לי שיעור ריקוד היום, אבל נראה לי ששכחתי את הטלפון בבית, אז פשוט תבואי."

"מגניב. נתראה."

מייסי וקריסטה הולכות וקרלי ואני סוחבות את הדברים ללוקר.

"אני לא חושבת שאת צריכה להתעקש על להחליף שותף למעבדה," קרלי אומרת בעודה תולה את שקית החטיפים על הוו ודוחפת את בקבוקי המים שלא שתינו לפינת הלוקר.

"למה לא?" אני מושיטה לה את השקית ובה השמיכה כדי שתניח אותה למעלה.

היא מושכת בכתפיה, טורקת את דלת הלוקר ומסובבת את המנעול. "אמרת בעצמך, היית שותפה של אלכס בשנים האחרונות, אולי הגיע הזמן לשותף חדש."

"אבל ניקו? אנחנו לא בדיוק חברים."

"אתם גם לא בדיוק אויבים." היא צועדת לאחור, קורצת לי והולכת. אני נשענת על הלוקר לרגע וחושבת על מילותיה. אני מניחה שהיא צודקת, ניקו ואני לא חברים, אבל גם אי אפשר לומר שאנחנו אויבים. אנחנו פשוט שני אנשים שהכירו זה את זה בעבר וכבר לא מכירים כל־כך. שני אנשים שעכשיו ייאלצו לבלות יחד חמישים ושלוש דקות ביום למשך השנה הקרובה, בנוסף לזמן שכנראה נצטרך לבלות יחד מחוץ לכיתה.

אני מתעשתת כשנפתחת הדלת בקצה המסדרון ואליו יוצאים בוויכוח ניקו וג'וזי, שחוזרים זה לזה ונפרדים כל שני וחמישי.

נכון יותר לומר שהיא מתווכחת והוא מתעלם וממשיך ללכת קדימה, אבל כשמבטו מתרומם הוא נתקל בעיניי ועוצר במקומו. מבטי גולש אל עבר ג'וזי.

היא מזעיפה פנים, מנופפת בזרועותיה לרגע במחווה דרמטית במיוחד ואז קולטת שהוא לא שם לב אליה, אז ראשה מסתובב בחדות אל עבר נקודת המיקוד שלו.

אני.

היא משמיעה קריאת רוגז ומרימה לעברי אצבע משולשת, ואז דוחפת אותו קלות, או מנסה לדחוף אותו. הוא לא זז, אז היא חוזרת בסערה לכיוון שממנו באו.

ברגע שהדלת נטרקת מאחוריה, ניקו שב ומתקדם במסדרון, כל צעד שלו נראה קטן ואיטי יותר מקודמו.

אני מזדקפת כשנותר בינינו צעד אחד בלבד, אבל ניקו ממשיך ללכת, מעיף בי מבט קטן בעודו חולף על פניי בלי לומר מילה כאילו לא נעץ בי את מבטו עם כל צעד. רק כשהוא מתרחק מטווח הראייה שלי אני מבינה שהחזקתי את הנשימה כל הזמן הזה.

אני מגלגלת עיניים.

זו הולכת להיות שנה ארוכה, לכל הרוחות.