היפהפיות של בוסטון 2 - הנבל

פרולוג

פרספוני

סיפור האהבה שלי התחיל במוות.

בקול של הנשמה שלי שהתנפצה על רצפת ההוספיס כמו חרסינה עדינה.

בדודה טילדה, שקמלה במיטה בבית החולים, נשימתה קרקשה כמו מטבע בריאות הריקות שלה.

חלוק בית החולים שלה היה ספוג בדמעות שלי, לפתי את הבד באגרופיי הקטנים והתעלמתי מהתחינות הרכות של אימא שאניח לאחותה החולה.

"בבקשה אל תעזבי, דודה. בבקשה," לחשתי.

הסרטן התפשט לה לריאות, לכבד ולכליות, והנשימה הייתה מייסרת מרוב כאב עבור דודה שלי. בשבועות האחרונים היא ישנה בישיבה, איבדה את ההכרה והתעוררה מדי פעם.

בגיל שתים־עשרה המוות היה מושג מופשט עבורי. אמיתי, אבל גם זר ורחוק. משהו שקרה במשפחות אחרות, לאנשים אחרים.

עכשיו הבנתי מה הפירוש שלו.

דודה טילדה לעולם לא תאסוף אותי שוב בזרועותיה ותעמיד פנים שהיא פורטת עליי באצבעות שלה כאילו אני גיטרת אוויר.

היא לעולם לא תאסוף את בל ואותי מבית הספר עם שקיות זיפלוק מלאות בפלחי תפוחים ובתותים בכל פעם שההורים שלנו יעבדו עד מאוחר.

היא לעולם לא תקלע שוב את שערי בצמה ותלחש לי מעשיות קסומות על אלים יווניים ומפלצות בעלות שלושה ראשים.

דודה שלי תחבה קווצות תלתלים בלונדיניים מאחורי האוזן שלי. העיניים שלה הבריקו מהמחלה שהייתה כל כך מוחשית עד שהרגשתי בטעמה על הלשון שלי.

"לעזוב?" היא פלטה. "אוי, איזו מילה גדולה. אני בחיים לא אעשה את זה, פרסי. מתה, חיה, ובין ובין, אני תמיד אהיה שם בשבילך."

"אבל איך?" משכתי בחלוק שלה, נתליתי בהבטחה שלה. "איך אני אדע שאת באמת כאן אחרי שהגוף שלך ייעלם?"

"פשוט תרימי את הפנים שלך, טיפשונת. השמיים תמיד יהיו שלנו. שם ניפגש, בין קרני השמש והעננים."

בימי קיץ חמים ודביקים דודה טילדה ואני היינו הולכות לגדות נהר צ'ארלס, שכבנו על הדשא והבטנו בעננים שבאו והלכו כמו נוסעים בתחנת רכבת. בהתחלה ספרנו אותם. אחר כך בחרנו בעננים התפוחים במיוחד בעלי הצורות המצחיקות. ואז הענקנו להם שמות.

מר וגברת קלאודיה וקלוד קלודטון.

מיסטי וסמוקי פרוסט.

דודה טילדה האמינה בקסם ובניסים, ואני? אני האמנתי בה.

בזמן שאחותי הגדולה, אמאבל, רדפה אחרי סנאים, שיחקה כדורגל עם הבנים וטיפסה על עצים, דודה טילדה ואני התפעלנו מהשמיים.

"תיתני לי סימן?" התעקשתי. "שאת שם בשמיים? ברק? גשם? אה, אני יודעת! אולי יונה יכולה לחרבן עליי."

אימא הניחה יד על כתפי. כמו שאחותי בל הייתה אומרת — הייתי צריכה לקחת כדור הרגעה, ומהר.

"בואי נעשה הסכם," הציעה דודה שלי וצחקה בקוצר נשימה. "כמו שאת יודעת, העננים אמינים יותר מכוכבים נופלים. שכיחים, אבל עדיין קסומים. בבוא היום, כשתהיי גדולה ותראי ענן בודד בשמיים, תבקשי משהו שאת רוצה — משהו שאת באמת רוצה — ואני אעניק לך את מבוקשך. ככה תדעי שאני מסתכלת מלמעלה. יש לך רק נס אחד, פרספוני, אז תהיי זהירה עם הבקשה. אבל אני מבטיחה שלא משנה מה תהיה המשאלה שלך — אני אעניק לך אותה."

שמרתי את משאלת הענן שלי במשך אחת־עשרה שנים כאילו הייתה נכס משפחתי יקר ערך.

לא השתמשתי בה כשהציונים שלי הידרדרו.

גם לא כשאליוט פרייזר המציא לי את הכינוי פוסיפוני פנרוז בכיתה י', והוא נדבק אליי עד סיום הלימודים.

לא כשאבא פוטר ומקדונלדס ומים חמים הפכו למותרות נדירים.

בסוף בזבזתי את משאלת הענן ברגע אחד של פזיזות.

על תשוקה שגורלה נגזר מראש, קראש טיפשי, אהבה נכזבת.

על הגבר שכל ערוצי התקשורת באמריקה כינו הנבל.

על קיליאן פיצפטריק.

לפני שלוש שנים

הייתי שיכורה עוד לפני הצהריים ביום החתונה של החברה הכי טובה שלי, סיילור.

בדרך כלל הייתי שיכורה כיפית. שיכורה אחראית. שיכורה כזאת שמדברת קצת בקול, נוחרת כשהיא צוחקת ורוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל, אבל גם מזמינה אובר, מצילה את החברות שלה מסטוצים גרועים ואף פעם לא נותנת למישהו בקרבתה לעשות קעקוע שהוא עלול להתחרט עליו למחרת בבוקר.

לא הפעם.

הפעם הייתי מסטולה מהתחת. מחוקה ברמה כזאת שהייתי עלולה לגמור בבית חולים עם עירוי, היריון פנצ'ר ותיק פלילי.

היו כמה סיבות לשכרות שלי, והייתי מצביעה על כל אחת מהן אם הייתי מסוגלת להחזיק אצבע יציבה באוויר.

הבעיה הייתה שזה היה הזמן הכי גרוע להיות במצב של אי־כשירות. היה לי תפקיד בחתונה. תופים, בבקשה — נערת פרחים בת עשרים ושלוש!

האם זה היה מוזר להיות נערת פרחים בוגרת? בכלל לא. זה היה כבוד.

טוב, בסדר. זה היה קצת מביך.

ובקצת מביך, אני מתכוונת למשפיל עד עפר.

אבל סירוב לא בא בחשבון.

אני הייתי פרספוני.

החברה שמצפים ממנה להיות רגועה, עם מזג נוח, זורמת.

היחידה שהרגיעה את הרוחות ועזבה הכול כשמישהו היה זקוק לעזרה.

אשלין, שעמדה להפוך לגיסתה של סיילור, הייתה אחראית על החזקת השובל שאורכו היה שני מטרים וחצי, בסגנון פיפה מידלטון, ואחותי, אמאבל, הייתה ממונה על הטבעות.

טירת תורנקראון צ'אפל הייתה מקום מפואר לחתונה, על קו החוף של מסצ'וסטס. הטירה מימי הביניים שהזדקרה מעל צוק התהדרה במאתיים אלף מטרים מרובעים של ארכיטקטורה עתיקה, אבן גיר שיובאה מצרפת, גנים פרטיים ונוף של האוקיינוס. סוויטת הכלולות הייתה דירה בגוון דייסת שיבולת שועל עם אמבטיה עומדת בעלת רגלי טפרים, מרפסת קדמית וארבע פינות איפור מצוידות במלואן.

כל ההוצאות של החתונה הפזרנית שולמו בידי משפחתו של החתן האנטר פיצפטריק. סיילור עמדה להתחתן עם מישהו ממעמד גבוה יותר ולטפס מעלה בסולם החברתי.

משפחת פיצפטריק עמדה כתף אל כתף לצד משפחות כמו רוקפלר, קנדי ומרדוק.

עשירה, חזקה, בעלת השפעה — לפחות לפני השמועות — ועם מספיק שלדים בארון כדי לפתוח בית קברות.

היה מטורף לחשוב שהילדה שפעם שיחקתי איתה קלאס ושהרשתה לי לגזור לה את הפוני תהפוך בעוד פחות משעה לנסיכה אמריקאית.

היה מטורף אפילו יותר שהיא זו שהפגישה אותי עם הגבר שהשתלט על תשעים אחוזים מקיבולת המוח שלי וכמעט על כל החלומות.

הנבל ששבר לי את הלב בלי להבחין בכלל בקיומי האלמותי.

בניסיון להתפכח, הלכתי בחדר מצד לצד ועצרתי ליד החלון. נשענתי על אדן החלון והרמתי את הפנים שלי אל שמי הקיץ. ענן בודד גלש בעצלות מאחורי השמש, טמן בחובו הבטחה ליום משגע.

"דודה טילדה, לא ציפיתי לראות אותך כאן! מה שלומך?"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שפתחתי בשיחה עם ענן כאילו הוא דודתי המנוחה, ולא יכולתי להפיל את האשמה למוזרות הספציפית הזאת על רמת השכרות שלי. "נראה שיש מזג אוויר יפה. סיילור תשמח. איך אני נראית?"

הסתובבתי מול החלון בשמלה שלי שצבעה היה ירוק אורן וטלטלתי בשובבות את השיער. "את חושבת שהוא סוף־סוף יבחין בי?"

הענן לא היה צריך לענות כדי שאדע את התשובה — לא.

הוא לא יבחין בי.

הוא אף פעם לא הבחין.

ספק אם הוא ידע בכלל שאני קיימת.

הכרתי אותו כבר חמש שנים, והוא טרם אמר לי מילה.

נאנחתי בכבדות, הרמתי את הפרחים שקטפתי קודם בחוץ והצמדתי אותם אל אפי בשאיפה חמדנית. הם הדיפו ריח חמים ורענן, אביבי.

הפרחים היו ורודים ובצורת לב. שזרתי כמה מהם בשיער המעוצב שלי. אחד הקוצים דקר אותי באצבע, הרמתי אותה ומצצתי את טיפת הדם שבצבצה. גנחתי כשדביקות הצמח מילאה את הפה שלי.

"אני יודעת, אני יודעת, אני צריכה להתגבר עליו. להמשיך הלאה."

ליקקתי במהירות את כל האצבעות כדי להיפטר מהדביקות. "יש גבול דק בין להיות רומנטית ובין להיות טמבלית. אני חושבת שנתקעתי עליו ארבע שנים יותר מדי."

טיפחתי את האובססיה שלי לפיצפטריק הבכור בחמש השנים האחרונות. חצי עשור מזורגג. השוויתי כל בחור שיצאתי איתו לאיל ההון הבלתי מושג, שיגרתי אליו מבטי ערגה וקראתי באדיקות כל פיסת מידע עליו בתקשורת. לא הספיק שאחליט לשכוח ממנו. כבר ניסיתי את זה.

הייתי צריכה ללכת על הכול או לוותר בגדול.

במקרה הזה, הייתי צריכה להשתמש במשאלה של דודה טילדה ולבקש להמשיך הלאה.

פתחתי את הפה שלי כדי להביע את המשאלה, אבל בדיוק כשהתחלתי להגות את המילים, הגרון שלי נחסם.

שמטתי את הפרחים שבידי והתקדמתי ברגליים כושלות אל המראה. פריחה התפשטה על צווארי כמו טביעת יד גברית רכושנית. הכתם האדמדם נדד דרומה ושקע בעמק שבין השדיים שלי. כל סנטימטר בעורי נעשה ארגמני.

איך לעזאזל הייתה לי תגובה אלרגית? לא אכלתי כלום היום מרוב לחץ.

אולי זו הייתה הקנאה.

מפלצת ירוקה חדת־שיניים שנחלצה במאמץ מתוך הלב שלי. הזכירה לי שלהיות כלה היה החלום שלי, לא של סיילור. נכון, זה לא היה פמיניסטי, מעורר השראה או מתקדם, אבל זו עדיין הייתה האמת. האמת שלי.

אני רציתי חתונה, גדר לבנה, תינוקות מצחקקים בחיתולים שמתרוצצים בחצר האחורית, ולברדורים מסריחים שרודפים אחריהם.

בכל פעם שהרשיתי לעצמי לחשוב על זה — מה שלא קרה לעיתים קרובות מאוד — נשימתי נעתקה מחוסר הצדק שבמצב. סיילור הייתה הדבר הכי א־מיני בעולם אחרי המסכה הרפואית לפני שהיא פגשה את האנטר.

ועם זאת, היא זו שבסוף עמדה להתחתן לפני כולנו.

דפיקה על הדלת עקרה אותי מהטרנס שלי.

"פרס?" המהמה אחותי הגדולה, אמאבל — בל בקיצור — מהצד השני. "הטקס מתחיל בעוד עשרים דקות. מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

את האמת, בל, אני דומה להחריד לצ'יטוס, גם בצבע וגם במראה.

"כדאי שתזיזי את התחת. הבחורה שלנו כבר הקיאה פעמיים בפח של הלימוזינה, קיללה את החתן כמו פיראט כי הם לא ברחו להתחתן בווגאס, ואחת הציפורניים המלאכותיות שלה עשתה לה קטע של אמיליה ארהארט."

"למה את מתכוונת?" צעקתי בחזרה דרך דלת הסוויטה.

"היא נעלמה. אני מקווה שהיא לא בתוך התסרוקת שלה." שמעתי חיוך בקול של אחותי. "אה, דרך אגב, את יכולה להביא את הטבעת של האנטר אם אח שלו לא יבוא לקחת אותה? טכנית זה התפקיד של קיליאן, אבל הוא בטח בגנים, פושט לאחת העובדות את העור ומשתמש בו בתור מעיל אופנתי."

קיליאן.

הבטן שלי התכווצה לשמע שמו.

"סגור. אני אגיע תוך חמש דקות."

שמעתי את העקבים של אחותי נוקשים כשהיא התרחקה וחזרה ללימוזינה הממתינה.

סקרתי במבטי את החדר.

איך אני יכולה להעלים את הפריחה הדבילית הזאת?

הקשתי באצבעותיי, חיפשתי את התיק של אשלין פיצפטריק ומצאתי אותו על המיטה. פשפשתי בו, הסטתי הצידה פלסטרים, אולר שווייצרי וערכת איפור מיניאטורית. בטח יש לה בנדריל ואנטיהיסטמינים. היא הייתה כמו נערה בצופים, מוכנה לכל תרחיש, בין אם מדובר בפריחה, בציפורן שבורה, במלחמת עולם או במגפה פתאומית.

"בינגו." הוצאתי מתיק ההרמס המשובץ יהלומים שפופרת עם משחה להרגעת העור. מרחתי את הקרם על העור שלי, שיכורה ושמחה, בדיוק כשהדלת מאחוריי נפתחה בתנופה.

"חמש דקות, בל." העיניים שלי היו עדיין על זרועותיי זרועות הכתמים. "וכן, אני זוכרת, הטבעת של האנטר —"

הרמתי את העיניים. הלסת שלי נשמטה כששאר המילים נבלעו בחזרה לתוך הגרון שלי. המשחה נפלה מאצבעותיי.

קיליאן פיצפטריק עמד בדלת.

אחיו הבכור של האנטר פיצפטריק.

הרווק הכי מבוקש באמריקה.

יורש עם לב של אבן ופנים שמסותתות משיש.

נגיש כמו הירח, וקר ומתעתע כמוהו.

והדבר הכי חשוב — הגבר שאהבתי בסתר מהיום שנעצתי בו עיניים.

שערו החום היה מסורק לאחור, עיניו זוג אבני ענבר מעושנות. מוקפות טבעת בצבע דבש אך נעדרות כל חמימות. הוא לבש טוקסידו בסגנון אדוארדיאני, ענד רולקס מגושם ועטה הבעה זועפת של גבר שהתייחס לכל מי שהוא לא יכול היה לזיין או להרוויח ממנו כסף כמטרד. הוא תמיד היה רגוע, שקט ומאופק, אף פעם לא משך אל עצמו תשומת לב, אבל שלט בכל חדר שאליו הוא נכנס.

בניגוד לאחים שלו, קיליאן לא היה יפהפה.

לפחות לא במובן המקובל. פניו היו חדות מדי, תווי פניו בולטים מדי, הבעת הבוז שלו לעגנית מדי. הלסת החזקה שלו ועיניו כבדות העפעפיים לא השתלבו לסימפוניה הרמונית של משיכות מכחול נטולות דופי. אבל היה בו משהו מושחת שבעיניי היה מפתה יותר מהשלמות דמוית האל אפולו של האנטר או מיופי השלגייה של אשלין.

קיליאן היה שיר ערש אפל שהזמין אותי לשקוע בין טפריו ולהתרפק על הקדרות שלו.

ואני, שנקראתי על שם אלת האביב, רציתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. להישאב אל העולם התחתון שלו בלי לשוב.

וואו. המימוזה האחרונה באמת חיסלה את יתרת תאי המוח שלי.

"קיליאן," השתנקתי. "שלום. היי. היוש."

איזו רהוטה, פרס.

ליוויתי את ברכת השלום שלי בגירוד צוואר. רק לי זה יכול היה לקרות, להיות איתו לבד לראשונה בחדר כשאני נראית ומרגישה כמו כדור לבה.

קיליאן התקרב אל הכספת באלגנטיות עצלה של חתול גדול, נטף סכנה טהורה שגרמה לי לעקל את כפות רגליי. בגלל האדישות שלו, לעיתים קרובות תהיתי אם אני נמצאת איתו בכלל בחדר.

"בעוד שלוש דקות הלימוזינה יוצאת, פנרוז."

אז כן הייתי קיימת.

"תודה."

הנשימה שלי נעשתה מאומצת, איטית, והתחלתי לקלוט שאולי אצטרך להזעיק אמבולנס.

"אתה מתרגש?" הצלחתי לשאול.

אין תגובה.

דלת המתכת של הכספת השתחררה בנקישה מכנית. הוא הוציא את קופסת הקטיפה השחורה עם הטבעת של האנטר ועצר כדי להביט בי, עיניו גלשו מהפנים והזרועות האדומות שלי אל הפרחים הוורודים והלבנים שעיטרו את ראשי. משהו חלף על פניו — רגע של היסוס — לפני שהוא נד בראשו ועשה את דרכו חזרה אל הדלת.

"חכה!" קראתי.

הוא עצר, אבל לא הסתובב אליי.

"אני צריכה... אני צריכה —" להרחיב את אוצר המילים, זה בטוח. "אני צריכה שתזעיק אמבולנס. נראה לי שיש לי תגובה אלרגית."

הוא סב על עקביו ובחן אותי. כל שנייה תחת הסקירה שלו הורידה את טמפרטורת הגוף שלי בעשר מעלות. השהייה באותו חלל עם קיליאן פיצפטריק הייתה חוויה יוצאת דופן. כמו ישיבה בקתדרלה אפלה וריקה.

באותו רגע הצטערתי שאני לא אחותי, אמאבל.

היא הייתה אומרת לו לדחוף את הגישה שלו למקום שבו השמש לא זורחת. ואחרי הטקס הייתה גוררת אותו לאחד הגנים הפרטיים ורוכבת על הפנים שלו.

אבל אני לא הייתי בל. הייתי פרספוני.

פרסי הביישנית, הנחמדה, הילדה הטובה.

פרס של סקס בחושך בתנוחה מיסיונרית.

הרומנטיקנית הנבוכה.

הטיפוס המרצה.

המשעממת.

אחרי רגע של שתיקה הוא פסע בחזרה לתוך החדר וסגר אחריו את הדלת.

"לא הרבה קורה בתוך הראש היפה הזה, הא?"

הוא נאנח, השליך את הבלייזר על המיטה ופתח את החפתים שלו. הוא דחף את השרוולים של החולצה האלגנטית אל האמות השריריות שלו והביט בי בחוסר שביעות רצון.

הגוף שלי החליט שזו הזדמנות מצוינת להתמוטט, וזה בדיוק מה שהוא עשה. התרסקתי על השטיח והתאמצתי לשאוף את השאיפה הבאה שלי.

ככה דודה טילדה הרגישה.

קיליאן, שלא התרגש מהנפילה שלי, פתח את הברז באמבטיה שעמדה באמצע החדר והסיט אותו לצד הכחול כדי שהמים יהיו קרים כקרח.

כשהיה מרוצה מטמפרטורת המים, הוא התקרב אליי, גלגל אותי על הבטן בעזרת נעל המוקסין שלו — כאילו הייתי שק חול — התכופף והצמיד את כף ידו אל בסיס עמוד השדרה שלי.

"מה אתה —" התנשפתי.

"אל תדאגי." הוא קרע את המחוך של השמלה מגופי בתנועה אחת ארוכה. הקול האלים של הבד הנקרע והכפתורים המתפקעים פילח את האוויר. "הטעם שלי לא כולל ילדות קטנות."

היה בינינו הבדל גילים. שתים־עשרה שנים לא הלכו ברגל. אבל זה מעולם לא הטריד אותי.

מה שכן הטריד אותי היה מצבי העירום החדש. רעדתי מתחתיו כמו עלה נידף.

"מה עשית, לעזאזל?" צווחתי.

"הורעלת," הוא הכריז באגביות.

זה גרם לי להתפכח.

"מה?"

בתגובה הוא בעט בפרחים הוורודים שלידי. הם עפו לצד השני של החדר.

הנשימה שלי נעשתה שטחית ומאומצת יותר. החיוניות דלפה מהגוף שלי. הפכפוך של המים הנקווים באמבטיה נשמע מונוטוני ומרגיע, ופתאום הייתי מותשת. רציתי לישון.

"מצאתי אותם בגן מחוץ לסוויטה," מלמלתי בשפתיים כבדות. העיניים שלי התרחבו כשקלטתי משהו.

"גם טעמתי אותם."

"איך לא?" קולו נטף עוקצנות. הוא העמיס אותי על כתפו וסחב אותי אל חדר הרחצה, שמט את גופי הרפוי ליד האסלה וחפן באגרופו את השיער שלי כדי להרים לי את הראש. הברכיים שלי צרחו בכאב. הוא לא היה עדין.

"אני מתכוון לגרום לך להקיא," הוא הודיע, וללא הקדמה נוספת דחף שתיים מאצבעותיו הגדולות לתוך הגרון שלי. עמוק. השמעתי קול חנוק והקאתי מייד בזמן שהוא החזיק לי את הראש.

במילים של ג'ו אקזוטיק, לעולם לא אתגבר על זה. קיליאן גרם לי להקיא והחזיק לי את השיער.

רוקנתי את הקיבה שלי עד שקיליאן השתכנע שהכול יצא. רק אז הוא ניגב את הפנים שלי בידו החשופה, בלי להירתע משאריות הקיא.

"מה הם בכלל?" בלעתי את המילים, ראשי נשען על מושב האסלה. "הפרחים."

הוא אסף אותי בזרועותיו בקלות מבהילה, חצה את החדר וזרק אותי על המיטה. הייתי עירומה לגמרי, מלבד חוטיני בצבע גוף.

שמעתי אותו מפשפש בארונות, ופקחתי את העיניים ברפרוף. הוא לקח ערכת עזרה ראשונה, הוציא בקבוק קטן של תרופה ומחט וכיווץ את המצח מול ההוראות הזעירות שעל הבקבוקון בזמן שדיבר.

"לב מדמם. פרח שידוע כיפהפה, נדיר ורעיל."

"בדיוק כמוך," מלמלתי. באמת התבדחתי על ערש דווי?

הוא התעלם מההבחנה המרתקת שלי.

"עמדת להרעיל כנסייה שלמה, אמאלין."

"אני פרספוני." הגבות שלי התכווצו.

מצחיק שבקושי יכולתי לנשום, אבל עדיין הצלחתי להיפגע שהוא בלבל ביני ובין אחותי. "והשם של אחותי הוא אמאבל, לא אמאלין."

"את בטוחה?" הוא שאל בלי להרים את מבטו כשנעץ את המזרק בבקבוקון ושאב לתוכו את הנוזל. "לא זכור לי שהצעירה יותר הייתה כזאת פטפטנית."

הוא תייק אותי בזיכרון שלו בתור הצעירה יותר. נהדר.

"האם אני בטוחה שאני מי שאני, או האם אני בטוחה לגבי השם של אחותי?" חזרתי להתגרד, מעודנת כמו עוג, הענק הפראי. "בכל מקרה התשובה היא כן. אני משוכנעת."

אחותי הגדולה הייתה הבלתי נשכחת.

היא הייתה קולנית, גבוהה ושופעת יותר. שערה היה בגוון שמפניה מהמם. לרוב, לא הפריע לי שהיא האפילה עליי. אבל הפריע לי מאוד שקיל זכר את אמאבל ולא אותי, גם אם הוא טעה בשם שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שכעסתי על אחותי.

קיל התיישב על קצה המיטה וטפח על הברך שלו.

"תעלי לכאן, נערת פרחים."

"לא."

"המילה לא אמורה להיכלל בכלל באוצר המילים שלך איתי."

"מתברר שאני שופעת הפתעות." הפה שלי זז על המצעים. ידעתי שאני מריירת. עכשיו שמצב הנשימה שלי השתפר, שמתי לב לצחנת הקיא מהפה שלי.

סובבתי את הראש לכיוון השני על המיטה. אולי מוות לא יהיה רעיון כזה נורא. הגבר שהייתי דלוקה עליו שנים היה אידיוט רציני ואפילו לא ידע איך קוראים לי.

"לא אכפת לי אם אני אמות," מלמלתי בקול צרוד.

"גם לי, מותק. לרוע המזל, תצטרכי לעשות את זה במשמרת של מישהו אחר."

הוא הקיף בזרועותיו את גופי והשכיב אותי על הרגליים שלו. השדיים שלי נשפכו מעבר לירך השרירית שלו, והפטמות התחככו במכנסיו. התחת שלי היה מול הפרצוף שלו, סיפק לו תצפית מושלמת. למרבה המזל, הייתי חלשה מכדי להתבייש.

"אל תזוזי."

הוא החדיר את המחט אל פלח הישבן הימני שלי ושחרר באיטיות את הנוזל אל זרם הדם. הסטרואידים חדרו מייד לדם שלי, ושאפתי חמצן מלוא הריאות, הפה שלי נפער ליד הירך שלו. נאנחתי בהקלה וגבי התקמר. הרגשתי בליטה נחה בצמוד לגופי. היא הייתה עבה וארוכה, חצתה את רוב הבטן שלי. הדבר הזה היה צריך להיכנס לתיק של רובה, לא לנרתיק.

העלילה מסתבכת.

והבלגן גדל.

זה לא היה הדבר היחיד שגדל.

נשארנו ככה עשר שניות, אני חזרתי לנשום וגמעתי אוויר יקר, והוא הוציא את הפרחים משערי ברכות מפתיעה. הוא שמט את הפרחים לתוך מפית וקיפל אותה כמה פעמים. הוא הניח יד אחת על פלח הישבן שלי והוציא באיטיות את המחט, העביר בגופי אדוות של תשוקה.

הראש שלי צנח אל המיטה.

הייתי קרובה לאורגזמה במידה מבישה.

"תודה," אמרתי בשקט, דחפתי את המיטה בכפות ידיי כדי לקום. הוא הניח את ידו על הגב שלי ולחץ מטה עד ששכבתי בחיקו.

"אל תזוזי. תכף האמבטיה שלך תהיה מוכנה."

הוא ניחן ביכולת מצמררת ומעצבנת להתייחס אליי כמו לזבל ובו־זמנית להציל אותי. מילאתי את ההוראות שלו, הייתי לכודה במצב של שכרות, אסירות תודה והשפלה.

"אז. פרספוני." הוא גלגל את שמי על הלשון שלו, והוריד את התחתונים שלי באצבעותיו החזקות והארוכות. "ההורים שלך ידעו שתהיי בלתי נסבלת והענישו אותך מראש כשנתנו לך שם של חשפנית או שהם היו בקטע של מיתולוגיה יוונית?"

"דודה שלי טילדה נתנה לי את השם. היא נאבקה בסרטן שד שבא והלך. בשבוע שבו נולדתי נודע לה שהיא נקייה אחרי סבב הכימותרפיה הראשון שלה. אימא שלי נתנה לה לבחור את שמי בתור מתנה."

במבט לאחור, החגיגות היו מוקדמות מדי. הסרטן חזר במלוא העוצמה כעבור מספר שנים וגבה את חייה של דודתי. לפחות היו לי כמה שנים טובות איתה.

"הם לא יכלו לסרב." קיליאן השליך את התחתונים שלי על הרצפה.

"אני אוהבת את השם שלי."

"הוא קלישאתי."

"יש לו משמעות."

"לשום דבר אין משמעות."

סובבתי במהירות את ראשי כדי לנעוץ בו מבט כועס, לחיי בערו מזעם. "מה שתגיד, דוקטור סוס."

קיליאן חלץ את נעלי העקב שלי והשאיר אותי עירומה לגמרי. הוא שמט את גופי על המיטה כדי לקום ולסגור את הברז, ואז התיישב על שפת האמבטיה.

"אישה באמבט." הוא סחרר את האצבע שלו במים, בדק את הטמפרטורה.

הטיתי את ראשי ממקומי על המיטה.

"זה עוד שם של הלב המדמם," הוא הסביר בריחוק. "תיכנסי."

הוא הפנה לי את הגב כדי לתת לי מעט פרטיות. נכנסתי לאמבטיה ושאפתי עמוק. המים היו קרים כקרח.

קיליאן כתב הודעה בטלפון שלו בזמן שהמים הקפואים הרגיעו את עורי. אחרי הזריקה הרגשתי הרבה יותר טוב. על אף שהקאתי את רוב מה ששתיתי באותו בוקר, עדיין הייתי שיכורה. השתיקה נמתחה בינינו, נקטעה בידי עובדים ומנהלי האירוע שנבחו הוראות מעבר לקירות הסוויטה. ידעתי שלמרות המצב המביך יש לי רק הזדמנות אחת לספר לו מה אני מרגישה. הסיכויים היו נגדי. מלבד הזקפה שהייתה לו כששכבתי על הברכיים שלו עירומה כביום היוולדי, נראה כאילו עצם קיומי עורר בו סלידה.

אבל זה היה עכשיו או לעולם לא, ולעולם לא היה זמן ארוך מדי לחיות בלי הגבר שאהבתי.

"אני רוצה אותך." השענתי את הראש על המשטח הקריר של האמבטיה. המילים נספגו בקירות ובתקרה, והאמת מילאה את האוויר, טענה אותו בחשמל. המילה אוהבת הייתה אינטימית מדי. מפחידה מדי. ידעתי שמה שאני מרגישה כלפיו זו אהבה — למרות התנהגותו הגסה — אבל ידעתי גם שהוא לעולם לא יאמין לי.

הידיים שלו היו עסוקות עם הטלפון. אולי הוא לא שמע אותי.

"תמיד רציתי אותך," אמרתי בקול רם יותר.

אין תגובה.

המשכתי כמו מזוכיסטית, הגאווה והביטחון שלי התמוטטו לבנה אחר לבנה.

"לפעמים אני רוצה אותך כל כך עד שכואב לי לנשום. לפעמים כאבי הנשימה מסיחים את דעתי מהצורך שלי בך."

דפיקה על הדלת גרמה לו לקום במהירות. אשלין הייתה בפתח, החזיקה העתק של שמלת השושבינה שכולנו לבשנו.

"אמרת שאתה צריך את השמלה המיותרת שלי? בשביל מה —" קולה גווע כשהיא הבחינה בי מעבר לכתף של אחיה. עיניה נפערו.

"אלוהים אדירים. אתם —?"

"גם לא בעוד מיליון שנים," נבח קיליאן וחטף את השמלה מהיד של אחותו. "תעכבי את הלימוזינה. היא תרד תוך חמש דקות."

ואז הוא טרק לה את הדלת בפנים ונעל אותה ליתר ביטחון.

גם לא בעוד מיליון שנים.

פאניקה מלובנת משולבת באותה מבוכה ישנה וטובה זרמה בוורידים שלי.

המציאות חלחלה.

הרעלתי את עצמי.

ברברתי לקיליאן מתוך שכרות.

נתתי לו להפשיט אותי, לגרום לי להקיא, לתת לי זריקה, למלא לי אמבטיה.

ואז התוודיתי על אהבתי הנצחית אליו כששרידי קיא עדיין מעטרים את הפה שלי.

קיל זרק אליי חלוק רחצה, כולו ענייני.

"תתנגבי."

זינקתי על הרגליים ומילאתי את ההוראה.

הוא התקרב אליי עם השמלה המיותרת של אשלין ועזר לי ללבוש אותה.

"אני לא רוצה את העזרה שלך," סיננתי, הרגשתי שהלחיים שלי מסמיקות.

טיפשה, טיפשה, טיפשה.

"לא אכפת לי מה את רוצה."

כיווצתי את שפתיי וצפיתי בדמותו הכהה במראה כשהוא הידק את המחוך שלי בתנועות מהירות ויעילות יותר מכל תופרת שאי פעם ראיתי בפעולה. זה היה מטלטל. האצבעות שלו נעו סביב הסרט כבמטה קסם, השחילו אותו במיומנות בלולאות כדי לקשור אותי כמו מתנה מעוטרת בסרט.

הבנתי שהוא ידע שהורעלתי מהרגע שנכנס לחדר וראה את הפרחים בשיער שלי, אבל לא הציע לעזור לי עד שביקשתי ממנו להזעיק אמבולנס.

יכולתי למות.

הוא לא התלוצץ כשאמר שהוא הציל אותי רק מפני שלא רצה שאמות במשמרת שלו — באמת לא היה לו אכפת.

קיליאן משך ברצועות הסאטן של השמלה שלי והידק אותה סביבי.

"אתה מכאיב לי," סיננתי וכיווצתי את העיניים אל המראה שלפנינו.

"זה מה שקורה כשיש לך לב מדמם."

"הפרח או האיבר?"

"שניהם. אחד הוא רעל מהיר. האחר איטי, אבל הרסני לא פחות."

עיניי ננעלו עליו בהשתקפות שלנו. חינני ושופע ביטחון. הוא עמד זקוף וגאה, אף פעם לא ניבל את הפה והיה האדם הכי קפדני שהכרתי. זה היה הדבר שהכי עורר בי התפעלות אצלו. שכבת הרשמיות הדקה שעטפה את הכאוס שרחש בתוכו. ידעתי שמתחת לחזות המושלמת הסתתר משהו לא מאולף ומסוכן.

הרגשתי כאילו זה הסוד שלנו. קיליאן פיצפטריק המושלם לא היה כל כך מושלם. וכל מה שרציתי היה לגלות באיזה מובן.

"לא התכוונת לעזור לי. תכננת לתת לי למות." נימת הקול שלי הייתה מתונה בצורה מפחידה. הלכתי והתפכחתי עם כל שנייה חולפת. "אז למה עזרת לי?"

"שושבינה מורעלת מביאה פרסום שלילי."

"ואומרים שהאבירות מתה," אמרתי בעוקצנות.

"האבירות אולי מתה, אבל את לא, אז תשתקי ותגידי תודה." הוא משך שוב את חוטי הסאטן. התכווצתי.

היה משהו בדבריו. לא רק שקיליאן הציל אותי הבוקר, אלא הוא גם לא ניסה לשלוח אליי ידיים וכנראה איחר עכשיו בדיוק כמוני כיוון שברוב טמטומי החלטתי לקטוף פרחים רעילים.

סיננתי בהסתייגות, "תודה."

הוא זקף גבה כרוצה לשאול — על מה?

"שהיית ג'נטלמן," הבהרתי.

העיניים שלנו התנגשו במראה.

"אני לא ג'נטלמן, נערת פרחים."

הוא סיים במשיכה אחרונה, ואז התרחק והרים את הבלייזר שלו מהמזרן. נאלצתי לאלתר ולחשוב בזריזות. מבטי נדד אל החלון. הענן הבודד עדיין היה שם.

צפה בי.

התגרה בי.

חיכה לשימוש.

יש לך רק נס אחד.

הנס הזה היה שווה את זה.

נשמתי עמוק ואמרתי את המילים בקול, לא רציתי לחפף למקרה שיש אותיות קטנות וצריך לעשות את כל הקטע של ההוקוס פוקוס.

"הלוואי שתתאהב בי."

המילים פרצו מהפה שלי כמו סופת שלגים, והוא קפא בדרכו אל הדלת. הוא הסתובב, פניו היו מסכה מושלמת של אכזריות קשוחה.

נשמתי עמוק והמשכתי.

"הלוואי שתתאהב בי כל כך חזק עד שלא תהיה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. לאכול. לנשום. כשדודה טילדה מתה, היא העניקה לי נס אחד. זאת המשאלה שאני בוחרת. את האהבה שלך. יש עולם שלם מאחורי חומות הקרח שלך, קיליאן פיצפטריק, והוא מלא בצחוק, באושר ובחמימות." פסעתי לכיוונו בברכיים רועדות. "אני מתכוונת לגמול לך על הטובה שעשית לי. אני מתכוונת להציל את החיים שלך בדרכי שלי."

קללה.

כישוף.

תקווה.

חלום.

לראשונה מהרגע שהוא נכנס לחדר, ראיתי משהו דומה לסקרנות בפניו. אפילו הגוף העירום שלי לא גרם לו למצמץ. אבל זה? זה חדר את המעטפת שלו, גם אם יצר רק סדק קל שבקלים. הגבות שלו התכווצו, והוא התקדם לעברי, מחק את המרחק בינינו בשלוש פסיעות מלאות ביטחון. בחוץ, בל ואשלין הלמו באגרופים על הדלת וצעקו שאנחנו מאחרים.

כל החיים שלי יצאו ממיקוד באותו רגע. הפנטזיה שטוויתי בקפידה נפרמה לכדי סיוט.

קיליאן הרים את הסנטר שלי באצבע שלו, עיניו ננעצו בי במבט קשה.

"תקשיבי לי טוב, פרספוני, כי אני אומר את זה רק פעם אחת. את תצאי מהחדר הזה ותשכחי שאת מכירה אותי, בדיוק כמו שאני לא הבחנתי בקיומך עד עכשיו. את תפגשי בחור נחמד, שפוי ומשעמם. התאמה מושלמת למישהי נחמדה, שפויה ומשעממת כמוך. את תתחתני איתו, תלדי לו ילדים ותגידי תודה שלא הייתי מגורה מספיק כדי להיענות להצעה הלא כל כך מרומזת שלך. אני נותן לך מתנה בסירוב שלי. קחי אותה ונוסי על נפשך."

הוא חייך לראשונה, והחיוך שלו היה כל כך דוחה, כל כך מעוות, עד שהנשימה נסחטה מהחזה שלי. החיוך שלו אמר לי שהוא לא מאושר. ולא היה מאושר כבר שנים. אפילו עשרות שנים.

"למה אתה שונא אותי?" לחשתי.

דמעות טשטשו את הראייה שלי, אבל סירבתי להרשות להן לזלוג.

"שונא אותך?" הוא מחה את הדמעות בגב כף ידו. "אין לי שום רגשות, פרספוני. לא כלפייך. ולא בכלל. אני לא מסוגל לשנוא אותך. אבל אני גם לעולם לעולם לא אוהב אותך."