רהב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רהב
מכר
מאות
עותקים
רהב
מכר
מאות
עותקים

רהב

4.6 כוכבים (78 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"השבועה שלך החליפה את הכוכב הצפוני. התמקדתי בך כי אתה התקווה שלי לצאת מהגיהינום של חיי."

רהב
מעולם לא סחרתי בגוף שלי, מעולם לא רציתי את החיים שמלך יריחו כפה עליי. אבל הייתי חייבת לשחק במשחק החולני שלו רק כדי להציל מידיו את האנשים שאני אוהבת. 
כשמרגל נכנס לפונדק מייד ידעתי שהוא לא מרגל פשוט, וצדקתי. הוא המנהיג של העם החזק ביותר. הוא טוען שהוא עומד להרוג את כולנו ואני מאמינה לו. 
עכשיו, כשחייו תלויים בי, אני מחליטה להכריח אותו להישבע לי שהוא יגן עליי ועל המשפחה שלי. 

שי
השמועות על האישה היפה ביותר בעולם לא עשו איתה חסד. לא הייתי צריך יותר ממבט כדי לדעת שזאת היא. רהב
השם שלה כמי שסוחרת בגופה לא מסתדר עם מה שקורה בפועל. אני לא מצליח להבין אותה או את דרך הפעולה שלה.
היא נחושה להציל את המשפחה שלה בכל מחיר, גם במחיר חייה.
אני רואה את הנפש שלה נשחטת לנגד עיניי ואני יודע שהשבועה שלי להגן עליה לא תספיק, אני גם אנקום בשמה.

רהב מאת סופרת רבי המכר וסנסציית הרשתות החברתיות דיאן אל הוא רומן תקופתי ממכר שייקח אתכם אחורה בזמן לתקופה שבה שלטו מלכים שהכוח הפך אותם ליהירים ומלאי חשיבות עצמית, ולמנהיגים שהובילו מהפכות. ספרים נוספים: סהר, סדרת התנגדות, ודואט האחים ונטורה כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ וזכו להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרולוג


Don't tell me I'm pretty — Faouzia

מילדות הייתי ילדה יפה. זו לא שחצנות. זאת האמת.

יש אומרים שאני הילדה היפה ביותר שנולדה זה שנים.

יש אומרים שלא תיוולד יפה ממני. אבל היופי שלי הוא לא ברכה, הוא קללה.

קוראים לי רהב והשם שלי לא מייצג אותי, לפחות לא בתחילת הסיפור שלי, כי כל מה שרציתי בהתחלה היה להתחבא במקום שאף אחד לא יוכל למצוא אותי.

פרק 1


רהב

עבר

"רהב, עכשיו תנסי לתקוף אותי מהכיוון השני. את תמיד בוחרת את הצד הצפוי." אבא מכוון את חרב העץ שלו לצד שמאל שלי, צד שאני משתמשת בו פחות כי אני תמיד תוקפת מצד ימין.

השמש כבר תלויה נמוך בשמיים, מטילה גוֹן זהוב חם על פני חצר האימונים. אני עומדת שם, חרב העץ שלי אחוזה בחוזקה בידי, הקליפה הגסה נלחצת לתוך כף ידי. אבי, איש חסון עם רקות מאפירות ועיניים שראו יותר מדי, עומד מולי. חרב העץ שלו שחוקה, הקצוות מוחלקים מאין־ספור אימונים.

"אבל בכל פעם שאני תוקפת משמאל החרב נופלת לי," אני מתלוננת ומסתכלת למעלה, מחכה שהשמש תשקע לגמרי ונוכל ללכת לאכול ארוחת ערב.

אבא מתעקש שאני אתאמן בחרב כמו כל האחים שלי. נכון, זו לא חרב אמיתית, היא עשויה עץ, אבל עדיין אני לא נהנית מהמשחק הזה.

"אם תחַזקי את הצד השמאלי שלך, החרב לא תיפול לך," אבא אומר ומתכונן למתקפה שלי ברגליים פשוקות כמו שהוא תמיד עושה.

אני נושפת בתסכול ומתקרבת אליו. "אני באמת מקווה שהפעם אצליח כי אני כבר רוצה ללכת לאכול."

"תפילי את החרב שלי ותקבלי ממתק ממש טעים אחרי ארוחת הערב." הוא מנסה לשחד אותי ואני רק שומעת 'ממתק' ונכנסת לעמדת תקיפה משמאל. אבל אם הוא אמר לי לתקוף משמאל, כנראה הוא יהיה מוכן. אז אני רק מעמידה פנים שאני הולכת לכיוון השמאלי ולמעשה אתקוף אותו מימין. זהו, יש לי תוכנית, אני יכולה להתחיל. אני נעמדת, מחזיקה את החרב ביד שמאל ותומכת בה ביד ימין. אני מכוונת את רגליי בכיוון שהוא חושב עליו ומנסה להתרכז כמו שהוא לימד אותי. ניחוח הדשא הטרי מתערבב בניחוח קלוש של הלחם האפוי מהמטבח בבית שלנו. הלב שלי דופק, ציפייה ומתח משתלבים זה בזה. אני מתקרבת בצעדים איטיים ומכוונת את החרב אל גופו.

"אל תהיי צפויה מדי," הוא אומר.

אני לא מתייחסת למילים שלו כי אני יודעת שהוא מנסה להוציא אותי מריכוז וממשיכה להתקרב. לא אהיה צפויה מדי. הוא לא יבין מאיפה זה הגיע. אני מניפה את החרב גבוה ומתכוונת לבוא משמאל, הוא מרים את החרב שלו ואני באה מימין ומכה בחוזקה לכיוון הירך שלו. אבל הוא צופה את זה. אבא מרים את חרבו ומעיף את החרב שלי הצידה בלי בעיה.

"איך ידעת?!" אני קוראת בתסכול.

"הגוף שלך פונה שמאלה, אבל העיניים שלך מסתכלות ימינה," הוא מסביר. אנחנו מקיפים זה את זה. קול שפשוף וחריקה נשמעים מתחת למגפיים שלנו. העיניים שלו ננעלות על שלי, מעריכות, מאתגרות. הוא תמיד אומר לי ולאחיי שהוא לא רק מלמד אותנו איך להניף חרב, הוא מלמד אותנו לנהוג בחוכמה. הוא מכין אותנו לעולם שעלול להיות לא סלחן כי הוא מלא באנשים אכזריים. "תתמקדי, רהב." קולו תקיף. "זכרי את עמדתך. רגליים ברוחב הכתפיים. איזון."

הפעם הוא מכה ראשון בתנופה אופקית מהירה. אני לא מספיקה לזוז מהר מספיק והפגיעה צורמת בזרועות שלי. העץ רוטט ואני חורקת שיניים. כוחו מפתיע אותי. הוא תמיד עדין כשהוא מדריך אותי בשיטות הלחימה השונות, אבל עכשיו בחצר הוא הופך ללוחם שרוצה לנצח את היריב שלו, ואני היריבה שלו. אנחנו מחליפים מהלומות בקצב, אגלי זיעה על מצחי ונשימתי מהירה וקטועה מרוב מאמץ. אבא מזנק ואני זזה הצידה ובו־זמנית מתנגדת במכה אלכסונית. החרבות שלנו מתנגשות, הצליל מהדהד מהקירות סביבנו. אני מבחינה בשמץ של גאווה בעיניו, רגש נדיר מאבי. ברגע זה אנחנו לא רק אב ובת, אנחנו לוחמים. הוא מצליח להכות בי כשדעתי מוסחת מהגאווה שזיהיתי בפניו.

ריח עדין של מלח ומים חודר לאפי. אני שואפת עמוק ומרגישה שאני נסחפת. אני כבר לא עומדת מול אבי, אני עומדת מול הים הפתוח. כבר לא שעות היום אלא שעות הלילה ואני מסתכלת הצידה. גבר צועד לתוך המים, מאחוריו מאות אלפי אנשים. אני בטוחה שהוא עומד לטבוע. האוויר סמיך ממתח. פתאום אני עומדת ביניהם, רגליי נטועות בחול הרך והלח, עיניי נעוצות במחזה שלפניי. הים מתחיל לרעוד ולרגע אני חושבת שזה בגלל המוני הסוסים שמגיעים מאחור, אבל לא. ללא אזהרה מוקדמת המים מתרוממים והופכים לחומות של נוזל מעלינו, מתריסות נגד ההיגיון. קול מחריש אוזניים נשמע כשהים קורע את עצמו לשניים ויוצר שביל אדמה במרכז. קרקעית הים, שפעם הוסתרה מתחת למים, חשופה כעת והופכת מסדרון צר שמצידיו חומות מים המוחזקים בכוח בלתי נראה. דגים ויצורי ים נלכדים בתוך הקירות השקופים והריח המלוח ממלא את האוויר.

"צאי מזה, רהב!" אבא קורא מעבר לערפל שמטשטש אותי. אני ממצמצת כמה פעמים. "אני יודע שחווית את זה שוב, אבל אנחנו לא נתעכב על זה הפעם," אבא אומר. זאת לא הפעם הראשונה שאני נשאבת לתוך החלומות האלה.

בניגוד למה שאבא חושב אני חייבת הפסקה אז אני מתכופפת ונכנסת מתחת לספסל בגן כדי להרגיע את ליבי הפועם. השמש מסתננת מבין קרשי העץ, צובעת את האדמה בכתמי אור. הוא לא יכול להגיע אליי עם החרב שלו כשאני מסתתרת כאן. זאת הסיבה שאני מסתתרת, כדי לנוח מעט.

"צאי משם," הוא פוקד.

"בוא נלך לאכול," אני קוראת.

"בואי נמשיך להתאמן."

"לא רוצה! תתאמן עם ענת." אחותי הגדולה חזקה ממני בכל מה שנוגע לכוח פיזי. היא אוהבת את האימונים עם אבא, אני לא. אבא מתכופף כדי לראות אותי מתחת לספסל. "בבקשה, אבא, בוא נלך לאכול ולנוח. אני אשכנע את אימא להכין לך את המשקה שאתה אוהב," בחיוך אני מנסה לשחד אותו.

הוא צוחק ומניד בראשו. "צאי, ילדה יפה. נסיים להיום." עיניו של אבי מתרככות. הוא צועד לאחור ואני יוצאת מתחת לספסל בגלגול על האדמה. "את משתפרת," הוא אומר. "אבל את חייבת לזכור, חרב היא רק שליחה של הרצון שלך. זה לא קשור רק לכוח. זה קשור לתוכנית הפעולה שלך ולאופי התנועות." אני מהנהנת, סופגת את דבריו, אך לעולם לא אהיה לוחמת כמו שהוא מצפה ממני. אנחנו ממשיכים לדבר על תוכניות פעולה כשקרני השמש האחרונות מתפוגגות. "מספיק להיום. למדת המון והגיע הזמן לנוח. מחר נמשיך."

אני מנגבת את מצחי, השרירים שלי רועדים, אבל אני יודעת שהוא צודק. אנשים ינסו לפגוע בנו. אנחנו שייכים לעם הכנעני והם לא ידועים ברחמים שלהם כלפי נשים וילדים. היום אבא מגן עלינו, אבל כשנגדל נצטרך להגן על המשפחה שלנו.

כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מוצאים את אימא בוכה, עומדת ליד חיילים ממשמר מלך יריחו.

"מה קרה?" אבא שואל וניגש לאימא.

"השמועה על הבת היפה שלך הגיעה לאוזני המלך," החייל אומר ומסתכל עליי. "היא תצטרף אלינו לפקודת המלך."

"היא ילדה!" אבא צועק.

"היא לא נראית ילדה."

אני לא ילדה. אני אישה צעירה, ואימא אומרת שבעוד כמה שנים היא תצטרך לחפש עבורי חתן, אבל בשביל אבא תמיד אישאר ילדה.

"אל תיקחו אותה," אימא מתחננת בבכי.

אחד החיילים מרים את החרב ואבא שולף את החרב האמיתית שלו, ואני יודעת שאבא לא יצליח לנצח את כולם. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה ללכת איתם לארמון המלך, אבל אם לא אפעל עכשיו, אבא כנראה יאבד את חייו.

אני מגיבה במהירות. "אני אבוא איתך!" אני צועקת בבהלה. "אני אלך איתך למלך כנען. אל תפגע במשפחה שלי."

פרק 2


רהב

הווה

Princesses don't cry — Aviva
אני צועדת בצעדים מדודים לצד ענת, אחותי הגדולה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בחדרי המלך המפוארים. למעשה גדלתי פה לא פחות משגדלתי בבית הוריי. נלקחתי מהם בגיל צעיר, אבל למזלי הרב מצאתי חן בעיני המלך ולא עברתי את הסבל שכל שפחה מן המניין עוברת.

החדר צועק פזרנות, כוח וכל מה שבן מלוכה רוצה להתרברב בו. הקירות מעוטרים בציורי קיר מוזהבים, מתארים קרבות, עלילות גבורה ויצורים דמיוניים. אלילים של כנען, כאלה שהמלך סוגד להם. אני יכולה להישבע שהעיניים שלהם עוקבות אחריי, שופטות כל תנועה שלי. על התקרה קבוצות כוכבים המשקפים את שאיפותיו של המלך. שאיפות שלא יתממשו.

אני יודעת שברגע שהעבריים יחליטו לתקוף את כנען כדי לקחת את מה שהאל שלהם הבטיח להם, את ארץ ישראל, זה אבוד לכל אחד ואחד בממלכת כנען. אפילו למלך החזק מכול. כולם שמעו את סיפורי הניצחון של העם החזק הזה במלחמה הראשונה שלו ברפידים נגד בני עמלק. כולם שמעו על הניצחונות שלהם מול האמורי והבשן. כולם שמעו על העוצמה שלהם ועל יציאתם ממצרים. כולם יודעים שהם בדרכם לארץ הזאת והם מתכוונים לכבוש אותה. זאת הסיבה שיש שיחה ערה כל הזמן סביב הנושא בחצר בית המלך.

אני משאירה את ענת עומדת עם שני השומרים ממשמר המלך שליוו אותנו לארמון, ומתקדמת עוד כמה צעדים. שם הוא יושב, הריבון של הארמון הזה. כס המלכות שלו מעוצב לעילא, אפילו שהוא רק בחדר השינה ולא הכס הראשי. כל ציור, עיטור, שיבוצי האבנים, הכול נעשה בידי גדולי האומנים.

אני מביטה במלך. הכתר שלו שמוט מעט וקמטים חדשים על מצחו. אני יכולה להישבע שככל שהעבריים מתקרבים לאזור הוא נעשה מודאג יותר. אצבעותיו המעוטרות בטבעות אבני חן מתופפות על משענת היד בקצב המעיד על חוסר סבלנות. ואז הוא מרים את ראשו ומבטו מוצא אותי. אני משפילה את עיניי. אחרי כל כך הרבה שנים בארמון התרגלתי כבר להיות כנועה כשצריך.

"אהובתי," הוא אומר.

בניגוד למה שכולם חושבים, אהבתו אליי לא רצויה. הוא כובל אותי לחיי שעבוד בתור הזונה שלו. כן, אני המאהבת הרשמית שלו, אבל כולם מכנים אותי זונה. רהב הזונה. אני שומרת את סודותיו ומקשיבה לגחמותיו. היופי שלי הוא הקללה שלי.

"מלכי," אני כורעת לפניו, לא יותר מדי, וממהרת להזדקף.

"רהב," הוא ממלמל, וההברות מלטפות את שמי בתשוקה שגורמת לי חלחלה. "האישה היפה ביותר בכל כנען." שמעתי את התיאור הזה יותר מפעם אחת. "תורידי את הבדים הארורים האלה שמונעים ממני לראות את הגוף עוצר הנשימה שלך." אני מתכווצת. השנאה שלי אליו הולכת וגוברת עם כל פעם שהוא נוגע בי, מסתכל עליי או אפילו נושם לכיוון שלי.

"הוד מלכותך," אני עונה. קולי זהיר, מהול בכבוד, אבל אני לא מצליחה להסתיר לגמרי את ההתרסה כשאני מתפשטת מבגדיי. מקלפת אותם ממני שכבה אחר שכבה. הוא תמיד רוצה שאהיה עירומה לצידו. אני לא מתביישת בעירום שלי, שמעתי יותר מפעם אחת כמה גופי מושך וגורם לגברים לרייר. יש שהיו מוכנים לשלם בבית הבושת 'חוֹמוֹת' שנמצא בבעלותי רק כדי לראות אותי עירומה.

הוא קם, חוצה את החדר בתנועה של טורף בזמן שאני נפטרת מהבדים שמכסים אותי. אני כבר לא מתכווצת או מנסה להצניע את עצמי כשהוא נוגע בי, אפילו שהמגע שלו הוא כמו אש על העור שלי. כוויות בלתי נראות שצורבות את הנפש שלי פעם אחר פעם.

"את מתעבת אותי," הוא נעמד מאחוריי, לוחש, ושפתיו מברישות את אוזני. "ובכל זאת את מגיעה לחדרים שלי ונשארת לענג אותי. את מבלבלת, רהב. מתעבת, אבל אוהבת? אולי מעריכה? את לא מסכימה לקבל ממני תשלום, אבל את עדיין נענית לקריאות שלי."

אני בולעת את הטעם המר של השנאה אליו. "אל תטעה, אדוני המלך, זה פחד. לא אהבה כובלת אותי אליך," אני מתוודה כמו תמיד. כשהוא מתעקש לדעת את האמת אני נותנת לו אותה. "הסיבה היחידה שאני לא מעיזה להתנגד לך היא הזעם שלך שתשתלח במשפחה שלי ברגע שאברח לך, כמו באותו לילה שכלאת את אחותי ענת בבית הסוהר שלך כי סירבתי לבוא אליך."

צחוקו מהדהד בצליל חלול שמזעזע את אוזניי. "זאת הסיבה שאני לא יכול לשחרר אותך, שאני חושק בך עד שיגעון." הוא גורר אותי אל השולחן שעליו פזורות מגילות קלף, מכופף אותי על המשטח הקריר ומפשפש בבגדיו מאחוריי. "אני נהנה לרקוד איתך את הריקוד הזה של הסְתירוֹת. שנאה ויראת כבוד." הוא מרטיב את פתחי ברוקו ובועל אותי. "מרד וכניעה," הוא גונח את המילים כשהוא לוקח את מה שהוא חושב ששייך לו. אותי.

כמו תמיד כשזה קורה אני לא משמיעה קול. אני מסתכלת על הנוף דרך החלון, הכוכב הצפוני מציץ מבעד לעננים המעטים וברקע אפשר לראות את החומות המקיפות את העיר. החופש נמצא מעבר לחומות האלה ויום יבוא ואלך אחרי הכוכב הצפוני הרחק מכאן. אבל זה חלום רחוק ולעת עתה אני ממלאת את תפקידי. השפחה היפה והכנועה שמעוררת גם תאווה וגם זלזול.

הוא רוכן קרוב יותר, אוחז בשערי ושואף את הריח שלי. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. "יום אחד," הוא ממלמל. "את תבחרי בי כי את אוהבת אותי, כמו שאני אוהב אותך."

אני תוהה אם אהבה יכולה לפרוח בלב של מישהו שהוא שבוי. אם יכולה להתפתח פריחה שברירית בממלכה של צללים. זה לא יקרה לעולם. לעת עתה אני צועדת על הגבול בין התרסה להישרדות. השנאה שלי מוסווית במסכת היופי והמלך נופל לתרמית שלי.

הוא הופך אותי על גבי. אני שוכבת על השולחן ועיניו מביטות בעיניי בסערה של תשוקה ותסכול. האצבעות שלו מתהדקות סביב מפרק כף היד שלי. "תבחרי," הוא מצווה, "אהבה או התרסה כי אני נשבע לך שאם לא תבחרי בקרוב, זה יעלה לך ביוקר. אני אפסיק להיות סבלני, ואפסיק לתת חסות לבית הבושת שבבעלותך," הוא נוהם. אני כמעט צוחקת כי הוא מרוויח על בית הבושת הזה לא מעט. הוא לוקח מיסים גבוהים כי העסק שלי מרוויח, והוא בכלל לא מתאמץ לעשות משהו כדי שהעסק יתנהל כראוי, בטח שלא להשתתף בהוצאות.

"הוד מלכותך," אני לוחשת, לא פותחת את הפה מדי כי הבחילה מהקרבה שלו אליי עולה במעלה גרוני. קולי כחוט שביר. "אהבה היא מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי." אני לא מספרת לו שהנאמנות שלי נתונה לעמי.

צחוקו מר כמו יין תוסס ומקולקל. "למי את נאמנה?" הוא שואל כאילו קורא את מחשבותיי. "למי נתונה הנאמנות שלך? יש גבר אחר שאת אוהבת?"

"אני לא אוהבת אף גבר אחר," אף גבר. כל אחד מהמין הגברי שהוא אינו בן משפחתי חסר שכל או היגיון בעיניי. אני משפילה את מבטי, מתחקה אחר הדוגמאות המורכבות על רצפת השיש שהספקתי להכיר טוב כל כך עם השנים. "אני נאמנה לעמי," אני מודה. הוא לא יודע לאיזה עם אני משתייכת. הוא לא יודע שאני כבר לא חלק מהעם הכנעני, לא אני ולא משפחתי. אני שומרת את המידע הזה בסוד כי ברגע שייוודע לו שאני גיורת, ושייכת לעם שעומד לכבוש את הארץ שלו, הוא יוציא אותי ואת כל המשפחה שלי להורג.

האחיזה שלו מתהדקת, כמעט פוצעת את העור שלי. "ומה איתי?" הוא דורש. "האם אני לא המלך שלך? האם אני לא אהובך? האם לא הוכחתי את עצמי מספיק? כל מה שאת רוצה את מקבלת ממני. את האישה היחידה בעלת עסק בזכות ההגנה שלי!"

"אתה השובה שלי!" אני משיבה בצעקה, ההתרסה שלי היא כמו ניצוץ בחושך. "מלך ששולט בי, משתוקק למגע של שפחה וגם לוקח את מה שאתה משתוקק לו."

עיניו מתכהות וסערה נאספת בעיניו. "את בוחנת את הסבלנות שלי, רהב."

אני שואבת אומץ מהצללים. "ואתה בודק את נאמנותי כל הזמן," אני עונה. "אני לא כלי משחק במשחק שלך."

הוא משחרר אותי וצועד כמו חיה כלואה הלוך ושוב. אני מכסה את גופי העירום. "את שוכחת את המקום שלך," הוא אומר באיום. "יכולתי לשבור אותך במילה אחת."

"אבל אתה לא." אני מאתגרת אותו כי אף שתורגלתי להיות כנועה אני לא מצליחה להשפיל את עצמי רק כדי שהוא יהיה מרוצה. "אתה לא תעשה את זה כי היופי שלי הוא החולשה שלך. ההתרסה שלי היא האובססיה שלך."

הוא מתקרב שוב. אני לא מעוניינת במגע שלו, אבל אני לא עד כדי כך טיפשה לסרב לו. "רהב," הוא ממלמל ונוגע בצווארי בהערצה. "אני כבר לא יודע מה לעשות איתך. לא משנה מה אני עושה עבורך, את עדיין לא נותנת לי את הלב שלך. לאהוב אותך זה לסכן את כיסאי כי אני יודע שאת לא נאמנה לי, אבל אני גם לא יכול להוציא אותך להורג כי לאבד אותך זה לאבד את הדעת שלי."

אני פוגשת את מבטו, בלתי נכנעת. "אז כנראה מי שצריך לבחור זה אתה ולא אני," אני אומרת. "תבחר, מלכי, אהבה או כוח."

הוא מנסה לנשק אותי, אבל אני מזיזה את פניי. הוא יודע שאת זה הוא לא יקבל ממני. "גם וגם," הוא לוחש קרוב לשפתיי. "אני בוחר בשניהם כי אני יכול. כי אני מלך ואני יכול לקבל כל מה שאני רוצה. ואני רוצה אותך."

כהבהוב מהיר של אור נרות אני בוחרת את הבחירה שלי. אני מתכוונת להפעיל את האהבה שלו כנשק נגדו. אני אגרום למלכות שלו ליפול גם אם זה הדבר האחרון שאעשה. אני אשכתב את הגורל של עצמי כי בחדר הזה של משי וצללים אני כבר לא כלי משחק. אני המייסדת והמעצבת של גורלי.

פרק 3


שי

יריעות הבד מרשרשות כשהרוח נושבת ומתחזקת סביב אוהל המלחמה. עכשיו כבר אחרי חצות ובלילה הזה, עם ירח של תחילת חודש, קו צר ודקיק של אור לא מספיק כדי להאיר את הסביבה. מחר הירח יהיה צר עוד יותר ואז אוכל להוציא את התוכנית שלי לפועל.

"שי, אני לא חושב שזה הזמן המתאים," אומר כֵּיילֵס יד ימיני והאיש שאני סומך עליו בחיי.

האש במרכז האוהל מטילה צללים על המפות הפרושות על השולחן. אחד עשר זוגות עיניים, עייפות אך נחושות ומקובעות בי, איך לא? אני המנהיג שלהם ועליי הם מסתכלים כדי לקבל הדרכה והכוונה. אני צריך להוביל את המלחמה בכנען ואת הניצחון כי אני לא רואה שום תוצאה אחרת למלחמה שבפתח.

"מחר בלילה ניכנס ליריחו כמרגלים כי אם לא נעשה את זה, נחמיץ את ההזדמנות. הירח יתמלא, יאיר את שמי הלילה ואנחנו ניתפס כבר על החומות," אני מסביר לו את מה שכבר דיברנו עליו שנינו בנפרד.

באוויר יש ריח של אדמה לחה בגלל הגשם שירד לאורך היום והשמיים המעוננים הם עוד סיבה להזדרז ולהיכנס. תמיד בסערת גשמים יש ראות לקויה, וקור שמשאיר את חיילי האויב צמודים ללהבות המדורה כדי להתחמם. 

"מה שתחליט," כיילס אומר.

אני מסתכל על כולם. "המשימה שלנו היא להסתנן, להפוך לצללים, ולאסוף מודיעין שיַטה את הכף לטובתנו." אני מתחיל להסביר את מה שכבר דיברנו בינינו לפני לילות רבים. "אנחנו לא צבא שלם ולכן נתנהג בזהירות יתרה. אין תגבורת במקרה שמישהו נתפס," אני מבהיר. "כל אחד צריך לדעת שהוא אחראי לעצמו ולשלומו. הוא צריך לחמוק דרך ההגנות של כנען וללכת למקום שהגדרתי לו מראש." אני משרטט באצבע שלי לאורך קווי המתאר על המפה. ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למציאות על ידי ידע מוקדם שקיבלנו ממשתפי פעולה בתוך הארץ. שוב אני מסביר לגברים היכן הם צריכים להיות ומשתמש בשמות של נהרות, הרים וכפרים השוכנים בפיתולי הגבעות. "כל אזור מכיל מידע חשוב כמו נתיבי האספקה והמחסנים הנסתרים שלהם לזמני מצוקה. אני רוצה שתביאו לי כל אחת מנקודות הפגיעה שלהם."

אני מכיר את הארץ הזאת טוב יותר מפעימות הלב שלי. מסביבי אחד עשר הגברים, לוחמים מיומנים, פניהם נחושות והם ממתינים לפקודות שלי. 

אומנם כיילס יד ימיני והחזק ביותר בחבורה, אבל דִיאֵל התברך בעיני נץ והוא גם הקַשָת הטוב ביותר, שיכול להשחיל חץ דרך חור מנעול. גם חלקלקות לשונו ידועה. הוא יכול לחמוק מהשומרים בשערים רק כי הוא יודע לומר את הדבר הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון. כל אחד מהאנשים באוהל הזה נבחר בשל כישוריו הייחודיים והנאמנות הבלתי מעורערת שלו.

"תקשיבו לי טוב," אני מצווה. "ברגע שאתם נכנסים, המטרה של כולנו כפולה, לאסוף מידע ולזרוע בלבול. נתפצל לזוגות וכל זוג יקבל אזור. אתם צריכים לשנן את ציוני הדרך, את הפנים החשובות, את מקורות ההכנסה. אתם צריכים להשתלב באנשי המקום ולאסוף משתפי פעולה." הם מהנהנים ואדי נשימותיהם נראים בקור. אני מצביע על הרכס המרכזי במפה. זה שנמצא ממש מול המחנה שלנו. אני יכול לראות אותו ברגע שאני יוצא מהאוהל. הארמון של מלך כנען נמצא במרחק קצר, שמור מעבר לחומות איתנות שעומדות כבר שנים רבות. "דיאל, אתה ובן הזוג שלך למשימה תעלו על החומות האלה." אני משרטט את הנתיב באצבעי. "מִצאו את מגורי מפקדי הצבא של החומות. לִמדו את תוכניות הקרב שלהם, את הבריתות שלהם. אל תשאירו קצוות פתוחים."

דיאל אוחז בפגיון שלו מסובב אותו בשיעמום. "מובן."

"אתם," אני פונה אל הזוג הבא. "אתם תלכו דרומה, לכיוון המדבר. אני די בטוח ששם עוברים רוב נתיבי האספקה לארמון. אתם צריכים למצוא את הסוחרים שלהם, ללמוד ולהכיר את החולשות שלהם כדי שנוכל להשתמש בזה ברגע הנכון."

"לא נאכזב אותך, שי," אחד מהם אומר.

האחרים מקבלים את המשימות שלהם. עשרה גברים שיוצרים רשת של מרגלים שזורה יחד באמון.

"מטרה אחת לנגד עיניכם, לכבוש את הארץ שהובטחה לנו. גורל עמנו מוטל עלינו," אני מסכם ומשחרר אותם להכנות לקראת המשימה.

רחש גחלים לוחשות הוא היחיד שנשמע באוהלי. אני מסתכל פעם נוספת במפה. אני מכיר אותה טוב יותר מכף היד שלי. המפה ישנה כל כך וקווי הדיו מטושטשים. כיילס פותח את יריעת האוהל ונכנס. ברגעים שהיריעה פתוחה אני מבחין בירח הדקיק מגיח מאחורי ענן, משליך חוטי כסף על הענן שלצידו. הוא לא מצליח להאיר כמו שהוא עושה בזמן שהוא מלא.

"בכל אחד מהשלבים לא אמרת מה היעד שלך," הוא אומר.

"אני אתחיל ביריחו ואחר כך אתור את הארץ איתך." גם אותו לא הצבתי באף צוות. "אתה תלך עם דיאל וניפגש כאן." אני מצביע על אחד מבתי הבושת הגדולים ביותר שנמצא על החומות. "אנחנו נשתלב שם בקלות כי נכנסים ויוצאים משם הרבה מאוד זרים."

הוא מהנהן. "אתה תצליח, אתה יודע את זה, נכון?" הוא אומר פתאום.

"בעזרת האל."

"כמו שהצלחת לנצח את המלחמה ברפידים אתה תצליח להוביל אותנו לניצחון גם כאן," הוא אומר ויוצא מהאוהל.

אני עוצם את עיניי, מרגיש את כובד האחריות הרובצת עליי. מחר נתור את הארץ כמרגלים. מחר הכול יתחיל. וכך, בשקט של אוהל המלחמה ולקול רחש האש אני לוחש תפילה לאל.

האל בעזרנו והירח הדקיק אף הוא נסוג אל מאחורי העננים ומותיר את העולם בערפול אפור. 

הראשונים שעולים על החומות הם כיילס ודיאל. הם נעים במהירות. הצלליות שלהם מתמזגות עם האבן בחשכה. מייד אחריהם עולים שאר הזוגות ורק אחרי שאני מוודא שכולם נמצאים מעבר לחומות גם אני מתחיל לטפס.

"שי," כיילס לוחש לעברי מאחד החרכים בקיר. הוא מסתתר שם מפני החיילים. כמו שחשבתי הם מתכנסים סביב המדורה שמחממת אותם. כיילס תמיד ערני, בוחן את הצללים. "עוקבים אחרינו," הוא מטה את ראשו לכיוון קבוצת חיילים בכירים של מלך כנען. הם לובשים את בגדי הלוחמים של יריחו.

"הצופים שלהם קרובים," דיאל מוסיף. אני מסתכל על שאר הלוחמים שלי ורואה שכולם מצאו מקומות מסתור.

אני מהנהן. האויב ערמומי. הם ידעו שנבוא, אבל יש לנו יתרון. היהירות שלהם. הם מאמינים שהחומות שלהם בלתי חדירות. הם לא מצפים שנסתנן בקלות כזאת ללב ליבה של יריחו.

"תמתינו במסתור שלכם עד שתתחיל הסערה." אני מרים את ראשי ורואה את העננים מתעבים מעליי. סיוע של האל בכבודו ובעצמו. אנחנו לא מחכים הרבה וגשם מתחיל לרדת. הוא מתחזק במהירות וזה הסימן שלנו לצאת לדרך.

קצת אחרי הזריחה נחלש הגשם. כל הלילה אני עסוק בלימוד החומות עצמן. שלחתי את כולם ליעדים שלהם, אבל לפני שאגיע ליעד שלי אני חייב ללמוד יותר על חומות העיר. אני מסתכל קדימה על מסלול האספקה ליריחו, זהו שביל צר המתפתל בין אלונים עתיקים. יש בו ערמות של ארגזים וחיילי המלך משגיחים עליהם. הקשת שלי מתוחה וחץ מוכן לירייה אם אצטרך לירות במהירות. אבל כלום לא קורה ואני מחליט להמשיך את הסיור שלי על החומות לכיוון בית הבושת, שם כיילס מחכה לי כדי שנמשיך יחד אל ארמון המלך. שם נוכל לשאוב הרבה מאוד מידע. בדרכי לשם אני שומע שיחה בין שני חיילים ממשמר המלך. אני מאט כדי להקשיב, אבל לא עוצר כדי לא לעורר את חשדם.

"לא יודעים בדיוק, אבל השמועה אומרת שמדובר בחמישה מרגלים לפחות שנכנסו לארץ," אחד מהחיילים אומר. "מישהו ראה אותם מטפסים על החומות אתמול בלילה."

"זה מעשה טיפשי מבחינתם להיכנס לכאן. הם לא מכירים את הארץ והם ייתפסו בקלות רבה," השני משיב בעודו זולל מאכל פריך כלשהו שאני לא מזהה.

אני יודע שעכשיו אנחנו חייבים להיות זהירים יותר מהרגיל. הם יודעים שאנחנו כאן ומחפשים אותנו. אנחנו גם צריכים להזדרז ולצאת מכאן במהירות האפשרית.

"אתה, שם." אני שומע קריאה מאחוריי ומבין שמשכתי את תשומת ליבם.

אני ממהר להיטמע בין ההמונים שנמצאים בקומה הראשונה של בית הבושת וניגש לדלפק בית המרזח שעשוי מעץ כהה. האוויר סמיך וחם ביחס לקור ששורר בחוץ. הגברים מתגודדים בקבוצות, צחוקם נשמע עם צלילי הכינור המתנגנים בקצב. כמה מהם נמצאים כבר בשלב מתקדם יותר של הערב והזונות מתחילות להעניק להם שירות. אני מופתע לראות אישה מאחורי הדלפק ולא גבר. אני מזמין ממנה משקה, מחפש את כיילס ומוצא אותו נשען על הדלפק ועושה כמוני. מחפש אותי.

האישה מחייכת אליי ומגישה לי משקה. "מה מביא אותך לכאן, זר?" באותו רגע אני מבין שאני חריג בנוף וזה רק עניין של זמן עד שחיילי המלך יתפסו אותי ואת הלוחמים שלי.

"מי כאן בעל העסק?" אני רוכן לעברה. בדרך כלל אפשר לשחד אותם במהירות. המקום הזה עמוס ויכול לשמש מסתור מושלם.

עיניה מתרחבות בהפתעה. "אתה אמיץ או טיפש?"

"גם וגם," אני משיב. "תעני לי."

היא רוכנת אליי, נשימתה מדיפה ריח של יין ואני לא צריך להיות גאון כדי להבין שהיא שתתה. "אין אפילו אדם אחד בכנען שלא יודע למי שייך בית הבושת הזה, אז אני מניחה שאתה הוא מי שחיילי המשמר מחפשים." היא מחייכת.

הפה שלי מתייבש והלב שלי דופק במהירות, ובדיוק באותו רגע נכנסים חיילי המשמר ובוחנים את המקום בחיפוש אחריי.

אני רואה את כיילס מתרומם מתנודד ושולף את הפגיון שלו. הוא שיכור, ולעזאזל, אני יודע שזו טעות לשלוף פגיון כי בדיוק באותו רגע מתחילה מהומה גדולה. חרבות נשלפות וצעקות נשמעות מכל עבר. אני חייב להגן עליו ולכן גם אני שולף את החרב שלי.

"ענת, קחי אותו למעלה," קול נשי קורא ואני לא מצליח לראות מאיפה הוא מגיע.

"את בטוחה?" הבחורה מאחורי הדלפק שואלת בדיוק כששניים מהחיילים של המלך קופצים עליי ואני מתחיל להילחם נגדם.

"לגג, עכשיו!" הקול הנשי צועק.

אני רואה את הבחורה יוצאת מאחורי הדלפק ומובילה את כיילס השיכור לכיוון המדרגות המובילות לקומה העליונה. אני צריך ללכת אחריו ולוודא שהן לא מסגירות אותו לידיהם של חיילי המשמר, אבל אני עסוק מדי עם האחד שנותר מולי כי על אחד כבר גָבַרתי.

הלחימה גוררת אותי אל מחוץ למקום. גשם שוב מתחיל לרדת בזמן שאנחנו נלחמים זה בזה. כשאני גובר גם על החייל השני אני מזהה מרחוק עוד שלושה מחיילי המשמר מתקרבים ואני יודע שאני במיעוט. אני מרחיב את הפישוק שלי ומחזיק בחרב חזק יותר. הם מסתערים לכיוון שלי, אבל לפני שהם מספיקים להגיע אני נמשך מזרועי לכיוון סמטה עמוסת אנשים. אני מסתכל על היד האוחזת בי ואז על מי שהיא שייכת לה.

האל האדיר.

זאת אישה, ולא סתם אישה, היא עוצרת נשימה. שערה שחור ארוך, סמיך וגלי, נופל כמו מפלים על כתפיה העדינות. צבעו עמוק ועשיר, כמו כנף של עורב בוהק באור השמש. גליו נעים ברוח, מלטפים את פניה היפות. עיניה אפורות ועמוקות כמו אגם צלול. יש בהן משהו מיוחד ושונה, כאילו הן מחזיקות סודות. פניה מעוצבות בשלמות, אף קטן וישר, עצמות לחיים בולטות מעט. שפתיה משוכות בצבע אדום וצורתן מזמינה.

אני משוטט בעיניי אל גופה העטוף בשמלה אדומה ועליה גלימה אדומה. הוא אומנם חטוב, אך נשי ומלא חן.

"אתה מתכוון להמשיך להפשיט אותי במבט שלך או להציל את עצמך?" היא שואלת ומושכת אותי לכיוון אחד המבנים שצמוד לבית הבושת. היא צועדת בביטחון, תנועותיה חלקות וחינניות. יש בה משהו מלכותי, כאילו היא שייכת למשפחת המלוכה. ואם זה באמת כך, זה חבל כי למרות היופי המדהים שלה גם היא תמות עם כל כנען.

עוד על הספר

רהב דיאן אל

פרולוג


Don't tell me I'm pretty — Faouzia

מילדות הייתי ילדה יפה. זו לא שחצנות. זאת האמת.

יש אומרים שאני הילדה היפה ביותר שנולדה זה שנים.

יש אומרים שלא תיוולד יפה ממני. אבל היופי שלי הוא לא ברכה, הוא קללה.

קוראים לי רהב והשם שלי לא מייצג אותי, לפחות לא בתחילת הסיפור שלי, כי כל מה שרציתי בהתחלה היה להתחבא במקום שאף אחד לא יוכל למצוא אותי.

פרק 1


רהב

עבר

"רהב, עכשיו תנסי לתקוף אותי מהכיוון השני. את תמיד בוחרת את הצד הצפוי." אבא מכוון את חרב העץ שלו לצד שמאל שלי, צד שאני משתמשת בו פחות כי אני תמיד תוקפת מצד ימין.

השמש כבר תלויה נמוך בשמיים, מטילה גוֹן זהוב חם על פני חצר האימונים. אני עומדת שם, חרב העץ שלי אחוזה בחוזקה בידי, הקליפה הגסה נלחצת לתוך כף ידי. אבי, איש חסון עם רקות מאפירות ועיניים שראו יותר מדי, עומד מולי. חרב העץ שלו שחוקה, הקצוות מוחלקים מאין־ספור אימונים.

"אבל בכל פעם שאני תוקפת משמאל החרב נופלת לי," אני מתלוננת ומסתכלת למעלה, מחכה שהשמש תשקע לגמרי ונוכל ללכת לאכול ארוחת ערב.

אבא מתעקש שאני אתאמן בחרב כמו כל האחים שלי. נכון, זו לא חרב אמיתית, היא עשויה עץ, אבל עדיין אני לא נהנית מהמשחק הזה.

"אם תחַזקי את הצד השמאלי שלך, החרב לא תיפול לך," אבא אומר ומתכונן למתקפה שלי ברגליים פשוקות כמו שהוא תמיד עושה.

אני נושפת בתסכול ומתקרבת אליו. "אני באמת מקווה שהפעם אצליח כי אני כבר רוצה ללכת לאכול."

"תפילי את החרב שלי ותקבלי ממתק ממש טעים אחרי ארוחת הערב." הוא מנסה לשחד אותי ואני רק שומעת 'ממתק' ונכנסת לעמדת תקיפה משמאל. אבל אם הוא אמר לי לתקוף משמאל, כנראה הוא יהיה מוכן. אז אני רק מעמידה פנים שאני הולכת לכיוון השמאלי ולמעשה אתקוף אותו מימין. זהו, יש לי תוכנית, אני יכולה להתחיל. אני נעמדת, מחזיקה את החרב ביד שמאל ותומכת בה ביד ימין. אני מכוונת את רגליי בכיוון שהוא חושב עליו ומנסה להתרכז כמו שהוא לימד אותי. ניחוח הדשא הטרי מתערבב בניחוח קלוש של הלחם האפוי מהמטבח בבית שלנו. הלב שלי דופק, ציפייה ומתח משתלבים זה בזה. אני מתקרבת בצעדים איטיים ומכוונת את החרב אל גופו.

"אל תהיי צפויה מדי," הוא אומר.

אני לא מתייחסת למילים שלו כי אני יודעת שהוא מנסה להוציא אותי מריכוז וממשיכה להתקרב. לא אהיה צפויה מדי. הוא לא יבין מאיפה זה הגיע. אני מניפה את החרב גבוה ומתכוונת לבוא משמאל, הוא מרים את החרב שלו ואני באה מימין ומכה בחוזקה לכיוון הירך שלו. אבל הוא צופה את זה. אבא מרים את חרבו ומעיף את החרב שלי הצידה בלי בעיה.

"איך ידעת?!" אני קוראת בתסכול.

"הגוף שלך פונה שמאלה, אבל העיניים שלך מסתכלות ימינה," הוא מסביר. אנחנו מקיפים זה את זה. קול שפשוף וחריקה נשמעים מתחת למגפיים שלנו. העיניים שלו ננעלות על שלי, מעריכות, מאתגרות. הוא תמיד אומר לי ולאחיי שהוא לא רק מלמד אותנו איך להניף חרב, הוא מלמד אותנו לנהוג בחוכמה. הוא מכין אותנו לעולם שעלול להיות לא סלחן כי הוא מלא באנשים אכזריים. "תתמקדי, רהב." קולו תקיף. "זכרי את עמדתך. רגליים ברוחב הכתפיים. איזון."

הפעם הוא מכה ראשון בתנופה אופקית מהירה. אני לא מספיקה לזוז מהר מספיק והפגיעה צורמת בזרועות שלי. העץ רוטט ואני חורקת שיניים. כוחו מפתיע אותי. הוא תמיד עדין כשהוא מדריך אותי בשיטות הלחימה השונות, אבל עכשיו בחצר הוא הופך ללוחם שרוצה לנצח את היריב שלו, ואני היריבה שלו. אנחנו מחליפים מהלומות בקצב, אגלי זיעה על מצחי ונשימתי מהירה וקטועה מרוב מאמץ. אבא מזנק ואני זזה הצידה ובו־זמנית מתנגדת במכה אלכסונית. החרבות שלנו מתנגשות, הצליל מהדהד מהקירות סביבנו. אני מבחינה בשמץ של גאווה בעיניו, רגש נדיר מאבי. ברגע זה אנחנו לא רק אב ובת, אנחנו לוחמים. הוא מצליח להכות בי כשדעתי מוסחת מהגאווה שזיהיתי בפניו.

ריח עדין של מלח ומים חודר לאפי. אני שואפת עמוק ומרגישה שאני נסחפת. אני כבר לא עומדת מול אבי, אני עומדת מול הים הפתוח. כבר לא שעות היום אלא שעות הלילה ואני מסתכלת הצידה. גבר צועד לתוך המים, מאחוריו מאות אלפי אנשים. אני בטוחה שהוא עומד לטבוע. האוויר סמיך ממתח. פתאום אני עומדת ביניהם, רגליי נטועות בחול הרך והלח, עיניי נעוצות במחזה שלפניי. הים מתחיל לרעוד ולרגע אני חושבת שזה בגלל המוני הסוסים שמגיעים מאחור, אבל לא. ללא אזהרה מוקדמת המים מתרוממים והופכים לחומות של נוזל מעלינו, מתריסות נגד ההיגיון. קול מחריש אוזניים נשמע כשהים קורע את עצמו לשניים ויוצר שביל אדמה במרכז. קרקעית הים, שפעם הוסתרה מתחת למים, חשופה כעת והופכת מסדרון צר שמצידיו חומות מים המוחזקים בכוח בלתי נראה. דגים ויצורי ים נלכדים בתוך הקירות השקופים והריח המלוח ממלא את האוויר.

"צאי מזה, רהב!" אבא קורא מעבר לערפל שמטשטש אותי. אני ממצמצת כמה פעמים. "אני יודע שחווית את זה שוב, אבל אנחנו לא נתעכב על זה הפעם," אבא אומר. זאת לא הפעם הראשונה שאני נשאבת לתוך החלומות האלה.

בניגוד למה שאבא חושב אני חייבת הפסקה אז אני מתכופפת ונכנסת מתחת לספסל בגן כדי להרגיע את ליבי הפועם. השמש מסתננת מבין קרשי העץ, צובעת את האדמה בכתמי אור. הוא לא יכול להגיע אליי עם החרב שלו כשאני מסתתרת כאן. זאת הסיבה שאני מסתתרת, כדי לנוח מעט.

"צאי משם," הוא פוקד.

"בוא נלך לאכול," אני קוראת.

"בואי נמשיך להתאמן."

"לא רוצה! תתאמן עם ענת." אחותי הגדולה חזקה ממני בכל מה שנוגע לכוח פיזי. היא אוהבת את האימונים עם אבא, אני לא. אבא מתכופף כדי לראות אותי מתחת לספסל. "בבקשה, אבא, בוא נלך לאכול ולנוח. אני אשכנע את אימא להכין לך את המשקה שאתה אוהב," בחיוך אני מנסה לשחד אותו.

הוא צוחק ומניד בראשו. "צאי, ילדה יפה. נסיים להיום." עיניו של אבי מתרככות. הוא צועד לאחור ואני יוצאת מתחת לספסל בגלגול על האדמה. "את משתפרת," הוא אומר. "אבל את חייבת לזכור, חרב היא רק שליחה של הרצון שלך. זה לא קשור רק לכוח. זה קשור לתוכנית הפעולה שלך ולאופי התנועות." אני מהנהנת, סופגת את דבריו, אך לעולם לא אהיה לוחמת כמו שהוא מצפה ממני. אנחנו ממשיכים לדבר על תוכניות פעולה כשקרני השמש האחרונות מתפוגגות. "מספיק להיום. למדת המון והגיע הזמן לנוח. מחר נמשיך."

אני מנגבת את מצחי, השרירים שלי רועדים, אבל אני יודעת שהוא צודק. אנשים ינסו לפגוע בנו. אנחנו שייכים לעם הכנעני והם לא ידועים ברחמים שלהם כלפי נשים וילדים. היום אבא מגן עלינו, אבל כשנגדל נצטרך להגן על המשפחה שלנו.

כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מוצאים את אימא בוכה, עומדת ליד חיילים ממשמר מלך יריחו.

"מה קרה?" אבא שואל וניגש לאימא.

"השמועה על הבת היפה שלך הגיעה לאוזני המלך," החייל אומר ומסתכל עליי. "היא תצטרף אלינו לפקודת המלך."

"היא ילדה!" אבא צועק.

"היא לא נראית ילדה."

אני לא ילדה. אני אישה צעירה, ואימא אומרת שבעוד כמה שנים היא תצטרך לחפש עבורי חתן, אבל בשביל אבא תמיד אישאר ילדה.

"אל תיקחו אותה," אימא מתחננת בבכי.

אחד החיילים מרים את החרב ואבא שולף את החרב האמיתית שלו, ואני יודעת שאבא לא יצליח לנצח את כולם. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה ללכת איתם לארמון המלך, אבל אם לא אפעל עכשיו, אבא כנראה יאבד את חייו.

אני מגיבה במהירות. "אני אבוא איתך!" אני צועקת בבהלה. "אני אלך איתך למלך כנען. אל תפגע במשפחה שלי."

פרק 2


רהב

הווה

Princesses don't cry — Aviva
אני צועדת בצעדים מדודים לצד ענת, אחותי הגדולה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בחדרי המלך המפוארים. למעשה גדלתי פה לא פחות משגדלתי בבית הוריי. נלקחתי מהם בגיל צעיר, אבל למזלי הרב מצאתי חן בעיני המלך ולא עברתי את הסבל שכל שפחה מן המניין עוברת.

החדר צועק פזרנות, כוח וכל מה שבן מלוכה רוצה להתרברב בו. הקירות מעוטרים בציורי קיר מוזהבים, מתארים קרבות, עלילות גבורה ויצורים דמיוניים. אלילים של כנען, כאלה שהמלך סוגד להם. אני יכולה להישבע שהעיניים שלהם עוקבות אחריי, שופטות כל תנועה שלי. על התקרה קבוצות כוכבים המשקפים את שאיפותיו של המלך. שאיפות שלא יתממשו.

אני יודעת שברגע שהעבריים יחליטו לתקוף את כנען כדי לקחת את מה שהאל שלהם הבטיח להם, את ארץ ישראל, זה אבוד לכל אחד ואחד בממלכת כנען. אפילו למלך החזק מכול. כולם שמעו את סיפורי הניצחון של העם החזק הזה במלחמה הראשונה שלו ברפידים נגד בני עמלק. כולם שמעו על הניצחונות שלהם מול האמורי והבשן. כולם שמעו על העוצמה שלהם ועל יציאתם ממצרים. כולם יודעים שהם בדרכם לארץ הזאת והם מתכוונים לכבוש אותה. זאת הסיבה שיש שיחה ערה כל הזמן סביב הנושא בחצר בית המלך.

אני משאירה את ענת עומדת עם שני השומרים ממשמר המלך שליוו אותנו לארמון, ומתקדמת עוד כמה צעדים. שם הוא יושב, הריבון של הארמון הזה. כס המלכות שלו מעוצב לעילא, אפילו שהוא רק בחדר השינה ולא הכס הראשי. כל ציור, עיטור, שיבוצי האבנים, הכול נעשה בידי גדולי האומנים.

אני מביטה במלך. הכתר שלו שמוט מעט וקמטים חדשים על מצחו. אני יכולה להישבע שככל שהעבריים מתקרבים לאזור הוא נעשה מודאג יותר. אצבעותיו המעוטרות בטבעות אבני חן מתופפות על משענת היד בקצב המעיד על חוסר סבלנות. ואז הוא מרים את ראשו ומבטו מוצא אותי. אני משפילה את עיניי. אחרי כל כך הרבה שנים בארמון התרגלתי כבר להיות כנועה כשצריך.

"אהובתי," הוא אומר.

בניגוד למה שכולם חושבים, אהבתו אליי לא רצויה. הוא כובל אותי לחיי שעבוד בתור הזונה שלו. כן, אני המאהבת הרשמית שלו, אבל כולם מכנים אותי זונה. רהב הזונה. אני שומרת את סודותיו ומקשיבה לגחמותיו. היופי שלי הוא הקללה שלי.

"מלכי," אני כורעת לפניו, לא יותר מדי, וממהרת להזדקף.

"רהב," הוא ממלמל, וההברות מלטפות את שמי בתשוקה שגורמת לי חלחלה. "האישה היפה ביותר בכל כנען." שמעתי את התיאור הזה יותר מפעם אחת. "תורידי את הבדים הארורים האלה שמונעים ממני לראות את הגוף עוצר הנשימה שלך." אני מתכווצת. השנאה שלי אליו הולכת וגוברת עם כל פעם שהוא נוגע בי, מסתכל עליי או אפילו נושם לכיוון שלי.

"הוד מלכותך," אני עונה. קולי זהיר, מהול בכבוד, אבל אני לא מצליחה להסתיר לגמרי את ההתרסה כשאני מתפשטת מבגדיי. מקלפת אותם ממני שכבה אחר שכבה. הוא תמיד רוצה שאהיה עירומה לצידו. אני לא מתביישת בעירום שלי, שמעתי יותר מפעם אחת כמה גופי מושך וגורם לגברים לרייר. יש שהיו מוכנים לשלם בבית הבושת 'חוֹמוֹת' שנמצא בבעלותי רק כדי לראות אותי עירומה.

הוא קם, חוצה את החדר בתנועה של טורף בזמן שאני נפטרת מהבדים שמכסים אותי. אני כבר לא מתכווצת או מנסה להצניע את עצמי כשהוא נוגע בי, אפילו שהמגע שלו הוא כמו אש על העור שלי. כוויות בלתי נראות שצורבות את הנפש שלי פעם אחר פעם.

"את מתעבת אותי," הוא נעמד מאחוריי, לוחש, ושפתיו מברישות את אוזני. "ובכל זאת את מגיעה לחדרים שלי ונשארת לענג אותי. את מבלבלת, רהב. מתעבת, אבל אוהבת? אולי מעריכה? את לא מסכימה לקבל ממני תשלום, אבל את עדיין נענית לקריאות שלי."

אני בולעת את הטעם המר של השנאה אליו. "אל תטעה, אדוני המלך, זה פחד. לא אהבה כובלת אותי אליך," אני מתוודה כמו תמיד. כשהוא מתעקש לדעת את האמת אני נותנת לו אותה. "הסיבה היחידה שאני לא מעיזה להתנגד לך היא הזעם שלך שתשתלח במשפחה שלי ברגע שאברח לך, כמו באותו לילה שכלאת את אחותי ענת בבית הסוהר שלך כי סירבתי לבוא אליך."

צחוקו מהדהד בצליל חלול שמזעזע את אוזניי. "זאת הסיבה שאני לא יכול לשחרר אותך, שאני חושק בך עד שיגעון." הוא גורר אותי אל השולחן שעליו פזורות מגילות קלף, מכופף אותי על המשטח הקריר ומפשפש בבגדיו מאחוריי. "אני נהנה לרקוד איתך את הריקוד הזה של הסְתירוֹת. שנאה ויראת כבוד." הוא מרטיב את פתחי ברוקו ובועל אותי. "מרד וכניעה," הוא גונח את המילים כשהוא לוקח את מה שהוא חושב ששייך לו. אותי.

כמו תמיד כשזה קורה אני לא משמיעה קול. אני מסתכלת על הנוף דרך החלון, הכוכב הצפוני מציץ מבעד לעננים המעטים וברקע אפשר לראות את החומות המקיפות את העיר. החופש נמצא מעבר לחומות האלה ויום יבוא ואלך אחרי הכוכב הצפוני הרחק מכאן. אבל זה חלום רחוק ולעת עתה אני ממלאת את תפקידי. השפחה היפה והכנועה שמעוררת גם תאווה וגם זלזול.

הוא רוכן קרוב יותר, אוחז בשערי ושואף את הריח שלי. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. "יום אחד," הוא ממלמל. "את תבחרי בי כי את אוהבת אותי, כמו שאני אוהב אותך."

אני תוהה אם אהבה יכולה לפרוח בלב של מישהו שהוא שבוי. אם יכולה להתפתח פריחה שברירית בממלכה של צללים. זה לא יקרה לעולם. לעת עתה אני צועדת על הגבול בין התרסה להישרדות. השנאה שלי מוסווית במסכת היופי והמלך נופל לתרמית שלי.

הוא הופך אותי על גבי. אני שוכבת על השולחן ועיניו מביטות בעיניי בסערה של תשוקה ותסכול. האצבעות שלו מתהדקות סביב מפרק כף היד שלי. "תבחרי," הוא מצווה, "אהבה או התרסה כי אני נשבע לך שאם לא תבחרי בקרוב, זה יעלה לך ביוקר. אני אפסיק להיות סבלני, ואפסיק לתת חסות לבית הבושת שבבעלותך," הוא נוהם. אני כמעט צוחקת כי הוא מרוויח על בית הבושת הזה לא מעט. הוא לוקח מיסים גבוהים כי העסק שלי מרוויח, והוא בכלל לא מתאמץ לעשות משהו כדי שהעסק יתנהל כראוי, בטח שלא להשתתף בהוצאות.

"הוד מלכותך," אני לוחשת, לא פותחת את הפה מדי כי הבחילה מהקרבה שלו אליי עולה במעלה גרוני. קולי כחוט שביר. "אהבה היא מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי." אני לא מספרת לו שהנאמנות שלי נתונה לעמי.

צחוקו מר כמו יין תוסס ומקולקל. "למי את נאמנה?" הוא שואל כאילו קורא את מחשבותיי. "למי נתונה הנאמנות שלך? יש גבר אחר שאת אוהבת?"

"אני לא אוהבת אף גבר אחר," אף גבר. כל אחד מהמין הגברי שהוא אינו בן משפחתי חסר שכל או היגיון בעיניי. אני משפילה את מבטי, מתחקה אחר הדוגמאות המורכבות על רצפת השיש שהספקתי להכיר טוב כל כך עם השנים. "אני נאמנה לעמי," אני מודה. הוא לא יודע לאיזה עם אני משתייכת. הוא לא יודע שאני כבר לא חלק מהעם הכנעני, לא אני ולא משפחתי. אני שומרת את המידע הזה בסוד כי ברגע שייוודע לו שאני גיורת, ושייכת לעם שעומד לכבוש את הארץ שלו, הוא יוציא אותי ואת כל המשפחה שלי להורג.

האחיזה שלו מתהדקת, כמעט פוצעת את העור שלי. "ומה איתי?" הוא דורש. "האם אני לא המלך שלך? האם אני לא אהובך? האם לא הוכחתי את עצמי מספיק? כל מה שאת רוצה את מקבלת ממני. את האישה היחידה בעלת עסק בזכות ההגנה שלי!"

"אתה השובה שלי!" אני משיבה בצעקה, ההתרסה שלי היא כמו ניצוץ בחושך. "מלך ששולט בי, משתוקק למגע של שפחה וגם לוקח את מה שאתה משתוקק לו."

עיניו מתכהות וסערה נאספת בעיניו. "את בוחנת את הסבלנות שלי, רהב."

אני שואבת אומץ מהצללים. "ואתה בודק את נאמנותי כל הזמן," אני עונה. "אני לא כלי משחק במשחק שלך."

הוא משחרר אותי וצועד כמו חיה כלואה הלוך ושוב. אני מכסה את גופי העירום. "את שוכחת את המקום שלך," הוא אומר באיום. "יכולתי לשבור אותך במילה אחת."

"אבל אתה לא." אני מאתגרת אותו כי אף שתורגלתי להיות כנועה אני לא מצליחה להשפיל את עצמי רק כדי שהוא יהיה מרוצה. "אתה לא תעשה את זה כי היופי שלי הוא החולשה שלך. ההתרסה שלי היא האובססיה שלך."

הוא מתקרב שוב. אני לא מעוניינת במגע שלו, אבל אני לא עד כדי כך טיפשה לסרב לו. "רהב," הוא ממלמל ונוגע בצווארי בהערצה. "אני כבר לא יודע מה לעשות איתך. לא משנה מה אני עושה עבורך, את עדיין לא נותנת לי את הלב שלך. לאהוב אותך זה לסכן את כיסאי כי אני יודע שאת לא נאמנה לי, אבל אני גם לא יכול להוציא אותך להורג כי לאבד אותך זה לאבד את הדעת שלי."

אני פוגשת את מבטו, בלתי נכנעת. "אז כנראה מי שצריך לבחור זה אתה ולא אני," אני אומרת. "תבחר, מלכי, אהבה או כוח."

הוא מנסה לנשק אותי, אבל אני מזיזה את פניי. הוא יודע שאת זה הוא לא יקבל ממני. "גם וגם," הוא לוחש קרוב לשפתיי. "אני בוחר בשניהם כי אני יכול. כי אני מלך ואני יכול לקבל כל מה שאני רוצה. ואני רוצה אותך."

כהבהוב מהיר של אור נרות אני בוחרת את הבחירה שלי. אני מתכוונת להפעיל את האהבה שלו כנשק נגדו. אני אגרום למלכות שלו ליפול גם אם זה הדבר האחרון שאעשה. אני אשכתב את הגורל של עצמי כי בחדר הזה של משי וצללים אני כבר לא כלי משחק. אני המייסדת והמעצבת של גורלי.

פרק 3


שי

יריעות הבד מרשרשות כשהרוח נושבת ומתחזקת סביב אוהל המלחמה. עכשיו כבר אחרי חצות ובלילה הזה, עם ירח של תחילת חודש, קו צר ודקיק של אור לא מספיק כדי להאיר את הסביבה. מחר הירח יהיה צר עוד יותר ואז אוכל להוציא את התוכנית שלי לפועל.

"שי, אני לא חושב שזה הזמן המתאים," אומר כֵּיילֵס יד ימיני והאיש שאני סומך עליו בחיי.

האש במרכז האוהל מטילה צללים על המפות הפרושות על השולחן. אחד עשר זוגות עיניים, עייפות אך נחושות ומקובעות בי, איך לא? אני המנהיג שלהם ועליי הם מסתכלים כדי לקבל הדרכה והכוונה. אני צריך להוביל את המלחמה בכנען ואת הניצחון כי אני לא רואה שום תוצאה אחרת למלחמה שבפתח.

"מחר בלילה ניכנס ליריחו כמרגלים כי אם לא נעשה את זה, נחמיץ את ההזדמנות. הירח יתמלא, יאיר את שמי הלילה ואנחנו ניתפס כבר על החומות," אני מסביר לו את מה שכבר דיברנו עליו שנינו בנפרד.

באוויר יש ריח של אדמה לחה בגלל הגשם שירד לאורך היום והשמיים המעוננים הם עוד סיבה להזדרז ולהיכנס. תמיד בסערת גשמים יש ראות לקויה, וקור שמשאיר את חיילי האויב צמודים ללהבות המדורה כדי להתחמם. 

"מה שתחליט," כיילס אומר.

אני מסתכל על כולם. "המשימה שלנו היא להסתנן, להפוך לצללים, ולאסוף מודיעין שיַטה את הכף לטובתנו." אני מתחיל להסביר את מה שכבר דיברנו בינינו לפני לילות רבים. "אנחנו לא צבא שלם ולכן נתנהג בזהירות יתרה. אין תגבורת במקרה שמישהו נתפס," אני מבהיר. "כל אחד צריך לדעת שהוא אחראי לעצמו ולשלומו. הוא צריך לחמוק דרך ההגנות של כנען וללכת למקום שהגדרתי לו מראש." אני משרטט באצבע שלי לאורך קווי המתאר על המפה. ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למציאות על ידי ידע מוקדם שקיבלנו ממשתפי פעולה בתוך הארץ. שוב אני מסביר לגברים היכן הם צריכים להיות ומשתמש בשמות של נהרות, הרים וכפרים השוכנים בפיתולי הגבעות. "כל אזור מכיל מידע חשוב כמו נתיבי האספקה והמחסנים הנסתרים שלהם לזמני מצוקה. אני רוצה שתביאו לי כל אחת מנקודות הפגיעה שלהם."

אני מכיר את הארץ הזאת טוב יותר מפעימות הלב שלי. מסביבי אחד עשר הגברים, לוחמים מיומנים, פניהם נחושות והם ממתינים לפקודות שלי. 

אומנם כיילס יד ימיני והחזק ביותר בחבורה, אבל דִיאֵל התברך בעיני נץ והוא גם הקַשָת הטוב ביותר, שיכול להשחיל חץ דרך חור מנעול. גם חלקלקות לשונו ידועה. הוא יכול לחמוק מהשומרים בשערים רק כי הוא יודע לומר את הדבר הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון. כל אחד מהאנשים באוהל הזה נבחר בשל כישוריו הייחודיים והנאמנות הבלתי מעורערת שלו.

"תקשיבו לי טוב," אני מצווה. "ברגע שאתם נכנסים, המטרה של כולנו כפולה, לאסוף מידע ולזרוע בלבול. נתפצל לזוגות וכל זוג יקבל אזור. אתם צריכים לשנן את ציוני הדרך, את הפנים החשובות, את מקורות ההכנסה. אתם צריכים להשתלב באנשי המקום ולאסוף משתפי פעולה." הם מהנהנים ואדי נשימותיהם נראים בקור. אני מצביע על הרכס המרכזי במפה. זה שנמצא ממש מול המחנה שלנו. אני יכול לראות אותו ברגע שאני יוצא מהאוהל. הארמון של מלך כנען נמצא במרחק קצר, שמור מעבר לחומות איתנות שעומדות כבר שנים רבות. "דיאל, אתה ובן הזוג שלך למשימה תעלו על החומות האלה." אני משרטט את הנתיב באצבעי. "מִצאו את מגורי מפקדי הצבא של החומות. לִמדו את תוכניות הקרב שלהם, את הבריתות שלהם. אל תשאירו קצוות פתוחים."

דיאל אוחז בפגיון שלו מסובב אותו בשיעמום. "מובן."

"אתם," אני פונה אל הזוג הבא. "אתם תלכו דרומה, לכיוון המדבר. אני די בטוח ששם עוברים רוב נתיבי האספקה לארמון. אתם צריכים למצוא את הסוחרים שלהם, ללמוד ולהכיר את החולשות שלהם כדי שנוכל להשתמש בזה ברגע הנכון."

"לא נאכזב אותך, שי," אחד מהם אומר.

האחרים מקבלים את המשימות שלהם. עשרה גברים שיוצרים רשת של מרגלים שזורה יחד באמון.

"מטרה אחת לנגד עיניכם, לכבוש את הארץ שהובטחה לנו. גורל עמנו מוטל עלינו," אני מסכם ומשחרר אותם להכנות לקראת המשימה.

רחש גחלים לוחשות הוא היחיד שנשמע באוהלי. אני מסתכל פעם נוספת במפה. אני מכיר אותה טוב יותר מכף היד שלי. המפה ישנה כל כך וקווי הדיו מטושטשים. כיילס פותח את יריעת האוהל ונכנס. ברגעים שהיריעה פתוחה אני מבחין בירח הדקיק מגיח מאחורי ענן, משליך חוטי כסף על הענן שלצידו. הוא לא מצליח להאיר כמו שהוא עושה בזמן שהוא מלא.

"בכל אחד מהשלבים לא אמרת מה היעד שלך," הוא אומר.

"אני אתחיל ביריחו ואחר כך אתור את הארץ איתך." גם אותו לא הצבתי באף צוות. "אתה תלך עם דיאל וניפגש כאן." אני מצביע על אחד מבתי הבושת הגדולים ביותר שנמצא על החומות. "אנחנו נשתלב שם בקלות כי נכנסים ויוצאים משם הרבה מאוד זרים."

הוא מהנהן. "אתה תצליח, אתה יודע את זה, נכון?" הוא אומר פתאום.

"בעזרת האל."

"כמו שהצלחת לנצח את המלחמה ברפידים אתה תצליח להוביל אותנו לניצחון גם כאן," הוא אומר ויוצא מהאוהל.

אני עוצם את עיניי, מרגיש את כובד האחריות הרובצת עליי. מחר נתור את הארץ כמרגלים. מחר הכול יתחיל. וכך, בשקט של אוהל המלחמה ולקול רחש האש אני לוחש תפילה לאל.

האל בעזרנו והירח הדקיק אף הוא נסוג אל מאחורי העננים ומותיר את העולם בערפול אפור. 

הראשונים שעולים על החומות הם כיילס ודיאל. הם נעים במהירות. הצלליות שלהם מתמזגות עם האבן בחשכה. מייד אחריהם עולים שאר הזוגות ורק אחרי שאני מוודא שכולם נמצאים מעבר לחומות גם אני מתחיל לטפס.

"שי," כיילס לוחש לעברי מאחד החרכים בקיר. הוא מסתתר שם מפני החיילים. כמו שחשבתי הם מתכנסים סביב המדורה שמחממת אותם. כיילס תמיד ערני, בוחן את הצללים. "עוקבים אחרינו," הוא מטה את ראשו לכיוון קבוצת חיילים בכירים של מלך כנען. הם לובשים את בגדי הלוחמים של יריחו.

"הצופים שלהם קרובים," דיאל מוסיף. אני מסתכל על שאר הלוחמים שלי ורואה שכולם מצאו מקומות מסתור.

אני מהנהן. האויב ערמומי. הם ידעו שנבוא, אבל יש לנו יתרון. היהירות שלהם. הם מאמינים שהחומות שלהם בלתי חדירות. הם לא מצפים שנסתנן בקלות כזאת ללב ליבה של יריחו.

"תמתינו במסתור שלכם עד שתתחיל הסערה." אני מרים את ראשי ורואה את העננים מתעבים מעליי. סיוע של האל בכבודו ובעצמו. אנחנו לא מחכים הרבה וגשם מתחיל לרדת. הוא מתחזק במהירות וזה הסימן שלנו לצאת לדרך.

קצת אחרי הזריחה נחלש הגשם. כל הלילה אני עסוק בלימוד החומות עצמן. שלחתי את כולם ליעדים שלהם, אבל לפני שאגיע ליעד שלי אני חייב ללמוד יותר על חומות העיר. אני מסתכל קדימה על מסלול האספקה ליריחו, זהו שביל צר המתפתל בין אלונים עתיקים. יש בו ערמות של ארגזים וחיילי המלך משגיחים עליהם. הקשת שלי מתוחה וחץ מוכן לירייה אם אצטרך לירות במהירות. אבל כלום לא קורה ואני מחליט להמשיך את הסיור שלי על החומות לכיוון בית הבושת, שם כיילס מחכה לי כדי שנמשיך יחד אל ארמון המלך. שם נוכל לשאוב הרבה מאוד מידע. בדרכי לשם אני שומע שיחה בין שני חיילים ממשמר המלך. אני מאט כדי להקשיב, אבל לא עוצר כדי לא לעורר את חשדם.

"לא יודעים בדיוק, אבל השמועה אומרת שמדובר בחמישה מרגלים לפחות שנכנסו לארץ," אחד מהחיילים אומר. "מישהו ראה אותם מטפסים על החומות אתמול בלילה."

"זה מעשה טיפשי מבחינתם להיכנס לכאן. הם לא מכירים את הארץ והם ייתפסו בקלות רבה," השני משיב בעודו זולל מאכל פריך כלשהו שאני לא מזהה.

אני יודע שעכשיו אנחנו חייבים להיות זהירים יותר מהרגיל. הם יודעים שאנחנו כאן ומחפשים אותנו. אנחנו גם צריכים להזדרז ולצאת מכאן במהירות האפשרית.

"אתה, שם." אני שומע קריאה מאחוריי ומבין שמשכתי את תשומת ליבם.

אני ממהר להיטמע בין ההמונים שנמצאים בקומה הראשונה של בית הבושת וניגש לדלפק בית המרזח שעשוי מעץ כהה. האוויר סמיך וחם ביחס לקור ששורר בחוץ. הגברים מתגודדים בקבוצות, צחוקם נשמע עם צלילי הכינור המתנגנים בקצב. כמה מהם נמצאים כבר בשלב מתקדם יותר של הערב והזונות מתחילות להעניק להם שירות. אני מופתע לראות אישה מאחורי הדלפק ולא גבר. אני מזמין ממנה משקה, מחפש את כיילס ומוצא אותו נשען על הדלפק ועושה כמוני. מחפש אותי.

האישה מחייכת אליי ומגישה לי משקה. "מה מביא אותך לכאן, זר?" באותו רגע אני מבין שאני חריג בנוף וזה רק עניין של זמן עד שחיילי המלך יתפסו אותי ואת הלוחמים שלי.

"מי כאן בעל העסק?" אני רוכן לעברה. בדרך כלל אפשר לשחד אותם במהירות. המקום הזה עמוס ויכול לשמש מסתור מושלם.

עיניה מתרחבות בהפתעה. "אתה אמיץ או טיפש?"

"גם וגם," אני משיב. "תעני לי."

היא רוכנת אליי, נשימתה מדיפה ריח של יין ואני לא צריך להיות גאון כדי להבין שהיא שתתה. "אין אפילו אדם אחד בכנען שלא יודע למי שייך בית הבושת הזה, אז אני מניחה שאתה הוא מי שחיילי המשמר מחפשים." היא מחייכת.

הפה שלי מתייבש והלב שלי דופק במהירות, ובדיוק באותו רגע נכנסים חיילי המשמר ובוחנים את המקום בחיפוש אחריי.

אני רואה את כיילס מתרומם מתנודד ושולף את הפגיון שלו. הוא שיכור, ולעזאזל, אני יודע שזו טעות לשלוף פגיון כי בדיוק באותו רגע מתחילה מהומה גדולה. חרבות נשלפות וצעקות נשמעות מכל עבר. אני חייב להגן עליו ולכן גם אני שולף את החרב שלי.

"ענת, קחי אותו למעלה," קול נשי קורא ואני לא מצליח לראות מאיפה הוא מגיע.

"את בטוחה?" הבחורה מאחורי הדלפק שואלת בדיוק כששניים מהחיילים של המלך קופצים עליי ואני מתחיל להילחם נגדם.

"לגג, עכשיו!" הקול הנשי צועק.

אני רואה את הבחורה יוצאת מאחורי הדלפק ומובילה את כיילס השיכור לכיוון המדרגות המובילות לקומה העליונה. אני צריך ללכת אחריו ולוודא שהן לא מסגירות אותו לידיהם של חיילי המשמר, אבל אני עסוק מדי עם האחד שנותר מולי כי על אחד כבר גָבַרתי.

הלחימה גוררת אותי אל מחוץ למקום. גשם שוב מתחיל לרדת בזמן שאנחנו נלחמים זה בזה. כשאני גובר גם על החייל השני אני מזהה מרחוק עוד שלושה מחיילי המשמר מתקרבים ואני יודע שאני במיעוט. אני מרחיב את הפישוק שלי ומחזיק בחרב חזק יותר. הם מסתערים לכיוון שלי, אבל לפני שהם מספיקים להגיע אני נמשך מזרועי לכיוון סמטה עמוסת אנשים. אני מסתכל על היד האוחזת בי ואז על מי שהיא שייכת לה.

האל האדיר.

זאת אישה, ולא סתם אישה, היא עוצרת נשימה. שערה שחור ארוך, סמיך וגלי, נופל כמו מפלים על כתפיה העדינות. צבעו עמוק ועשיר, כמו כנף של עורב בוהק באור השמש. גליו נעים ברוח, מלטפים את פניה היפות. עיניה אפורות ועמוקות כמו אגם צלול. יש בהן משהו מיוחד ושונה, כאילו הן מחזיקות סודות. פניה מעוצבות בשלמות, אף קטן וישר, עצמות לחיים בולטות מעט. שפתיה משוכות בצבע אדום וצורתן מזמינה.

אני משוטט בעיניי אל גופה העטוף בשמלה אדומה ועליה גלימה אדומה. הוא אומנם חטוב, אך נשי ומלא חן.

"אתה מתכוון להמשיך להפשיט אותי במבט שלך או להציל את עצמך?" היא שואלת ומושכת אותי לכיוון אחד המבנים שצמוד לבית הבושת. היא צועדת בביטחון, תנועותיה חלקות וחינניות. יש בה משהו מלכותי, כאילו היא שייכת למשפחת המלוכה. ואם זה באמת כך, זה חבל כי למרות היופי המדהים שלה גם היא תמות עם כל כנען.