מארז היפהפיות של בוסטון

פרולוג

היה הייתה פעם טירה קסומה שבה הכול קמל מלבד נשמתו של ילד אחד.

הוא היה בן שש כשהיא פגשה אותו.

הילדה הגיעה עם אימא שלה להכין ארוחה חגיגית למשפחתו. היא שוטטה במסדרונות והחליקה בגרביים על רצפת השיש באחוזה שלו. היא הייתה בת חמש — צעירה מכדי להתפעל מהקשתות המפוארות ומגינות הוורדים. היא התרוצצה והעסיקה את עצמה עד שאימא שלה סיימה, בזמן שרעם הדהד בחוץ.

זה היה חורף שאנשי בוסטון דיברו עליו עוד שנים לאחר מכן, קשה ועיקש. השמיים הכהים המטירו מחטים של ברד על הטירה, והקרח הכה בכעס בחלונות המעוגלים. הילדה החליקה לעבר אחד החלונות הגותיים והצמידה את היד אל הזכוכית הקרה.

היא הופתעה לראות צל קטן שרוע בגשם על מיטת שיזוף ליד הבריכה. ילד. הוא שכב ללא תזוזה והניח למבול להצליף בו ללא התנגדות. הוא פשוט ספג אותו והשלים בהכנעה עם העונש של מטחי הברד על העור שלו.

הילדה אחוזת הפאניקה התחילה לדפוק על החלון. מה אם הוא נפצע? איבד הכרה? מת? האם היא ידעה בכלל מהו מוות? היא שמעה עליו לפעמים, כשההורים שלה חשבו שהיא לא מקשיבה.

היא הכתה בחלון חזק יותר. ראשו פנה לעברה באיטיות — בעצלות, כמעט כאילו היא חסרת חשיבות.

עיניו הכחולות־אפורות פגשו בעיניה הירוקות הבהירות.

"תיכנס פנימה!" היא צעקה והסתכלה שמאלה וימינה בחיפוש אחר ידית של דלת.

הוא נענע בראשו.

"בבקשה!" היא צעקה.

"הם שולחים אותי מכאן." היא קראה את תנועת שפתיו, אבל לא הצליחה לשמוע אותו. "אני עוזב."

"לאן? לאן אתה הולך?" היא קראה.

אבל הוא רק הסתובב בחזרה, הרים את פניו אל השמיים וקידם בברכה את צליפות הברד.

היא שמה לב שעיניו היו פקוחות. היא עקבה אחר מבטו והסתכלה על הלילה הקטיפתי השחור. לא היה שום ירח. שום שמש. האדמה נראתה כל כך בודדה בלי שאחד מהם השגיח עליה.

הילדה תהתה מה יקרה אם השמש תנשק את הירח.

לא היה לה מושג שביום מן הימים היא תקבל תשובה לשאלה הזאת.

או שהאדם שיספק לה אותה יהיה אותו ילד בודד מאוד.

פרק 1

האנטר

ההווה

"הגיע הזמן להתעורר, חתיכת נקניק," הכריז החבר שלי, המלאך שעל כתפי, נייט קול. נעל הסניקרס מרג'יאלה שלו דחפה את גבי.

לפי המשטח הקשה שמתחת לשרירים הדואבים שלי הסקתי ששוב נרדמתי על הרצפה. ובגלל הדביקות במפשעה והרוח הקלה שחשתי על עורי, ידעתי שתקעתי את הזין שלי בחורים לא רצויים בלילה הקודם ושאני עירום כביום היוולדי.

גנחתי, עצמתי את העיניים בחוזקה והתגלגלתי על גוף עירום חמים אחר. ציצים. הרגשתי ציצים. נחמדים, בשרניים וטבעיים. בלי לפקוח את העיניים הכנסתי פטמה אל פי ומצצתי אותה בעצלתיים.

"רוצה קפה עם החלב שלך?" תהה נייט בקול.

היד שלי נדדה מהבטן של הבחורה אל הגביע הקדוש שלה. הוא היה רטוב וחם, היא קימרה את הגב וירכיה רטטו מצורך. התחלתי לשפשף את הדגדגן הנפוח שלה. הזין שלי התרומם בפיהוק לזקפה חלקית, בדיוק כשעוד גוף נלחץ אליי מאחור.

שיחקתי אותה.

"לשתות קפה עם חלב זה כמו לרדת לאישה עם קונדום על הלשון. האיטלקים היו גוזרים עליך גלות על פחות מזה," מלמלתי, העיניים שלי היו עדיין עצומות, שפתיי נצמדו לעור של הבחורה הזאת.

"תודה על הדימוי הציורי," עקץ לקונית ווהן ספנסר, החבר הטוב השני שלי.

"אל תתייחס אליי, ידידי הוותיק." אמרתי בציניות ומיששתי בידי הפנויה את הגוף שמאחוריי ומשכתי את רגלה של הבחורה השנייה מעל מותניי. איפה הקונדומים שלי? למה ווהן ונייט הציעו לי קפה ושיחה במקום גומי? אני צריך לפטר ולהחליף אותם בעוזרים נאמנים שבאמת יעזרו לי בכיבושים. לא שהייתה לי בעיה בתחום. "רק תזרקו לי קונדום לפני שאתם הולכים, טוב?"

"תוציא את הזין שלך להפסקה ותתעורר כבר." נעל הליכה מטונפת מבוץ מצאה את דרכה אל צד ראשי ואיימה למחוץ את הגולגולת שלי.

זה היה ווהן, הידוע גם בשם השטן שעל כתפי.

על כתפו של כל אחד, בעצם.

היו לי יחסי אהבה־שנאה עם הבן זונה.

אהבה, כי אחרי הכול הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי.

שנאה, כי למרות התואר הזה, הוא היה חרא בקנה מידה ענקי.

פקחתי את העיניים. שאר הגוף שלי אותת לראשי שהאורגיה הזאת עלולה למות בטרם עת. גרגרי אבק ועפר מנעל ההליכה שלו כיסו לי את הרקה. הרגשתי שהנחיריים שלי מתרחבים ושהדופק מתגבר.

הבחורה שמולי, אליס, חייכה בישנוניות, קישתה את הגב והצמידה בעידוד את השדיים שלה אל החזה שלי. שיט. האצבעות שלי עדיין היו בתוכה. איך אפשר היה שלא, כשהיא השמיעה את כל הקולות הנהדרים האלה. הוצאתי בחוסר רצון את היד מהכוס שלה. לפחות הבחורה שמאחוריי הייתה הגונה מספיק כדי להפסיק להתחכך ברגל שלי כמו שרקן שזה עתה גילה את איברי המין שלו.

"תרחיק את הנעל המטונפת שלך מהפרצוף שלי," סיננתי מבין שיניים חשוקות, "לפני שאני אשבור לך את עמוד השדרה ואשתמש בו בתור צעיף."

גם ווהן וגם אני ידענו שזה איום סרק. הידיים המטופחות שלי לא חיבבו אלימות. למעשה, לא הייתי פוגע בנמלה גם אם זה היה הורג את כל המשפחה הגרעינית שלי. כאילו, כעסתי בעבר. רתחתי מכעס. ובטוח הייתי מגיש תביעה על מצוקה רגשית. אבל ללכלך את הידיים שלי? אין מצב.

לא הפחד ממאבק עצר אותי, אלא הבטלנות הצרופה שהגיעה עם החינוך האריסטוקרטי שלי. כבנו של ג'ראלד פיצפטריק, הבעלים והמנכ"ל של רויאל פייפליינס, חברת הנפט והגז הגדולה ביותר בארצות הברית, לעיתים נדירות נדרשתי לטפל בחרא שלי בעצמי. משפחת פיצפטריק הייתה במקום הרביעי מבין המשפחות העשירות ביותר בכל ארצות הברית של אמריקה, וזה הפך אותי לעצלן דפוק ופריווילג.

"אתה ועוד מישהו שכבתם בתורות עם חמש בנות אתמול." ווהן השאיר את כף רגלו על הרקה שלי.

מעשה האלימות הזה היה קרוב לוודאי גולת הכותרת של השבוע שלו. באמת שלא הבנתי למה הוא לא מצא את ההנאות הפשוטות של החיים באלכוהול, בנשים ובבגדים יקרים מדי של ראפרים מזדקנים. הכול אצלו היה כל כך פאקינג מסובך.

"באמת?" הגבות שלי זינקו אל המצח, והפתעה אמיתית מהולה בגאווה הציפה את חזי. "אנשי גינס בדרך לכאן? הם יביאו גינס אמיתי? לדעתי בירה סטאוט הרבה יותר איכותית מלאגר."

"תרסק את הגולגולת שלו. זה מגיע לו," גנח נייט מעל הראש שלי.

היה מצחיק לשמוע את זה ממנו. ההיסטוריה שלו עם אלכוהול יכלה להתחרות בזו של לורד ביירון ובנג'מין פרנקלין בבר שתה כפי יכולתך בקו סמוי. עכשיו שהייתה לו חברה, חששתי שאם הם ייכנסו להיריון, היא תלד בקבוק טקילה ושני כרטיסים לפסטיבל קואצ'לה.

"אני עונה גם לשמות אלוהים ו־וואו, האנטר, אתה כזה גדול," מלמלתי ושקלתי לרגע לחטוף תנומה קלה מתחת לנעל של ווהן.

היי, זה לא שהוא ממש השעין עליה משקל.

שתי הבנות התרחקו ממני. עכשיו הן השמיעו רעשי רקע כשאספו את הבגדים שלהן והתלבשו. בדקתי את הסביבה שלי לראשונה מאז שפקחתי את העיניים. הייתי בסלון של ווהן, לפי ריפוד הקטיפה בצבע קרם, הנברשות נוטפות היוקרה ומנורות הפליז שעלו שמונת אלפים דולר כל אחת.

השטיח היה דביק, והווילונות הוונציאנים היו קרועים. אבא ואימא ספנסר ישמחו להיפטר מהצאצא האידיוט שלהם, שעמד לטוס לאנגליה להתמחות בקרוב.

"טעית בגדול." נייט חילץ אותי במשיכה מתחת לנעל של ווהן, זרק אותי על הספה והעיף שמיכה מעל הזקפה האדירה שלי, שעכשיו הייתה מרשימה.

הוא לא הסתכל עליי ישירות כשדיבר, כאילו זו הייתה אשמתי שבורכתי בזין של עשרים סנטימטר ובמבנה גוף שהצדיק עירום קבוע.

"שמעתי רק את המילה גדול, ואני מסכים איתך לגמרי." טפחתי על השולחן שלצד הספה, מצאתי חפיסת סיגריות שלא הייתה שלי ומצית, הדלקתי סיגריה ונשפתי את העשן מעלה. עישנתי רק מדי פעם, אבל לא הצלחתי לוותר על ההזדמנות שנקרתה לי להיראות מניאק. "למה הרסתם לי את החגיגה?" כיווצתי את העיניים והצבעתי עם הסיגריה על ווהן ונייט, שעמדו מולי עם ידיים על המותניים, עם כל הפוזה שלהם.

"הייתה דליפה." עיני הקרחון של ווהן הצטמצמו במורת רוח.

ביטלתי את דבריו בהינף סיגריה. "זאת בסך הכול הפרשה טבעית שמיועדת להבהיר לך שגוף האישה מוכן להזדווגות. היית יודע את זה אם היית מזיין נשים חיות. זה בקשר לשטיחים של ההורים שלך? כי אני אשלח לסילי את החשבון."

סילי — סילבסטר לואיס — יד ימינו של אבא שלי וסמנכ"ל התפעול בבוסטון. הוא עשה לי טובות על בסיס קבוע. העבודה שלו, בין השאר, הייתה להשאיר אותי בחיים ולחלץ אותי מצרות, כך שעקרונית הוא נידון לכישלון. לא התקשרתי אליו לעיתים קרובות, אבל כשעשיתי את זה, זה היה מפני שהייתי צריך להיחלץ ממשהו מחריד שהסתבכתי בו.

ההורים שלי שנאו לספוג סיקור תקשורתי שלילי בגללי.

עד כה סילי עזר לי לשלם קנסות, להימנע מאישום על נהיגה בהשפעת אלכוהול, ולהתמודד בדיסקרטיות עם מקרה קשה של כיני ערווה.

"דליפה ברשתות החברתיות, טמבל," הבהיר נייט והתכופף לחבוט על עורפי.

לא התאים לחברים שלי להיות רציניים או מודאגים. התיישבתי, סידרתי את השמיכה סביב המותניים הצרים שלי והשענתי את הסנטר על מפרקי אצבעותיי בהרהור.

"אני מקשיב." לא הקשבתי. חשבתי את מי בא לי לזיין הלילה.

אולי ארבלה.

לא, בטוח ארבלה. היא הייתה האישה הכי הורסת בעיר שעדיין הייתה פנויה.

"תקציר העלילה." נייט מחא כף פעם אחת. "אתמול, אחרי מסיבת ההתמחות של ווהן, חזרנו לכאן כדי להימרח. לך הייתה אורגיה עם חמש בנות בקומה המרכזית. בשלב מסוים עוד מישהו נכנס לעניינים — משחק המילים מכוון — אבל אתה היית זה שזיין הכי הרבה. זה לא היה בחדר הקולנוע הביתי, מה שאומר שהטלפונים לא הוחרמו. ווהן ואני היינו למעלה ולא יכולנו להציל אותך מהטמטום שלך." הוא פנה אל ווהן וסימן לו בזקירת סנטר לסיים את הסיפור.

ווהן שילב את הידיים על החזה והמשיך מהנקודה הזאת. "אם נתמצת את הסיפור הארוך והדוחה להחריד, בערך שישה אנשים צילמו את כל העניין בטלפונים שלהם. חלק העלו את זה ליוטיוב, חלק לטוויטר, חלק לסנאפצ'ט. הסרטונים האלה הוסרו, למיטב ידיעתנו. אבל אלה שבאתרי הפורנו? הם עדיין זמינים. ובוא רק נגיד שעל מה שלוקה בחסר בהישגים האקדמיים שלך, אתה מפצה בתור כוכב פורנו."

ברגע שווהן סיים את המשפט, נייט הושיט לי את הטלפון שלו כשהדפדפן פתוח על אותו סרטון סקס אמור. למה אנשים קראו להם קלטות? זה כל כך שנות השמונים. לחצתי על הפעלה. למען האמת, זה היה האתר הכי פופולרי באינטרנט. הוא גם היה בחינם, משהו שלפי השמועות ששמעתי מצא חן בעיני אנשים ממעמד הביניים.

לסרטון כבר היו מיליון נקודה שתיים צפיות ומדד שביעות רצון של שמונים ותשעה אחוזים.

לעזאזל.

התיוגים על הסרטון כללו: #מסיבתאחווה #אורגיה #נשיםלוהטות #מעודדות #מיליארדר # אנאלי #אוראלי 69# #שפיך #עבודתצוות #האקסשלהחברההכיטובה

הדבר היחיד שעבר לי בראש היה, הצלחתי לעשות את כל הדברים האלה בתוך עשרים דקות עם זין אחד? פאקינג מרשים.

הייתי רציני בטירוף. אנשי גינס היו בדרך או מה?

הכותרת של סרטון הפורנו הייתה נסיך פולו מיליארדר מזיין חמש בחורות.

הקטע עם הנסיך היה טוב. היה לו צליל אצילי. פולו לא היה תחביב שלי, אבל בכל זאת שיחקתי כדי לרצות את האבא הקשה לריצוי שלי. גם שאר הפרטים נראו נכונים, פרט לחלק של מסיבת האחווה. וכיוון שהכרתי את כל הבחורות בסרטון וידעתי שכולנו היינו בגירים, הנחתי שיהיה קשה להוריד אותו.

ראיתי שלוש בוגרות תיכון טריות כמוני — אליס, סטייסי וסופיה — שצחקקו אל המצלמה והתקרבו אליי בעיכוס ונדנודי ישבן, עקבים גבוהים הוצגו לראווה. שכבתי על הספה וקיבלתי מציצה מבחורה בשם קיילי בזמן שמישהי אחרת, ביאנקה, הקיפה את הפטמה שלי בלשון המנוקבת בפירסינג שלה. לבשתי ז'קט ספורטאים פתוח בלי חולצה, והג'ינס שלי היו מופשלים אל השוקיים. המצלמה עשתה זום אאוט, והאדם שצילם את הסרטון ואני החלפנו כיף אגרופים. הוא הנמיך את המצלמה כדי להראות שהוא מזיין את קיילי מאחור בזמן שהיא מצצה לי. הוא גמר על הגב התחתון שלה, זז לאחור ודחף את הזקפה החלקית שלו לתוך המכנסיים. אחרי חמש דקות של אקרובטיקה, הצלחתי איכשהו לשים את הידיים, הפה והזין שלי על כל חמש הבחורות בו־זמנית.

הסרטון נמשך כמעט עשרים דקות, ולדעתי היה לוהט בטירוף. הרמתי את מבטי כשסיימתי לצפות והחזרתי לנייט את הטלפון שלו. הייתה שתיקה קצרה בזמן שהחברים שלי חיכו שאעכל את המידע שהם דחפו למוחי אפוף ההנגאובר.

"מי היה הבחור השני?" פיהקתי.

"בריאן משהו." נייט עיקם את האף.

"ברנסון," השלים ווהן.

"בריאן ברנסון?" מצמצתי. איזה שם מדכא. "וואו. ההורים שלו שונאים אותו יותר ממה שההורים שלי שונאים אותי."

"לא אחרי גוש החרא בצורת פורנו שהשארת בפתח הבית שלהם הבוקר," העיר נייט מתוך רצון לעזור.

עד היום אפילו לא שמעתי על בריאן ברנסון, אבל חלקתי איתו מפגש מיני. אני מניח שזה משהו שאני יכול להגיד על רוב האנשים בטודוס סנטוס. טפחתי על הירך שלי וקידמתי עניינים.

"טוב, אנחנו יוצאים לארוחת בוקר בבניס או —"

"אידיוט אחד." נייט לפת את הטלפון שלו במפרקי אצבעותיו הלבנים והתגבר על הדחף להשליך אותו עליי. "אתה בצרות גדולות. סטייסי, קיילי וביאנקה מגישות נגדך תלונה. הן כבר בתחנת המשטרה. בדיוק קיבלנו את ההודעה."

זה הסביר למה רק אליס וסופיה היו כאן הבוקר.

"על מה? אני לא צילמתי. בעצם, אני קורבן לא פחות מהן." מעכתי את הסיגריה הגמורה למחצה על הקופסה כדי לכבות אותה, ועשן הסתנן מהפה שלי כשדיברתי. "חוץ מזה, הן לא יכולות לטעון שזה לא נעשה בהסכמה. כאילו —" החוויתי בידי על הטלפון של נייט. בסרטון סטייסי הניחה לי לצאת ממנה, להוריד את הקונדום ולהשפריץ לה על כל הפרצוף. היא ליקקה את הזרע החם והלבן מהלחי שלה וצחקקה באושר בזמן שקיילי מצצה את הזין שלי כל כך חזק עד שהיא כמעט בלעה אותו. שלא לדבר על ביאנקה, שעשתה את כל העבודה כשהיינו בתנוחת קאו־גירל הפוכה בזמן שקיילי ישבה על הפנים שלי וקפצה עליהן כאילו אני טרמפולינה.

"אתה טיפש כמו נעל, ולמרבה הצער, חביב בערך באותה מידה," ווהן אמר בפנים רציניות בזמן שהסתובב בחדר, הרים דברים וחיפש משהו. "אתה היורש של חברה בשווי מיליוני דולרים. הן לא צריכות סיבה כדי לתבוע אותך. אם תתעטש עליהן, הן יגידו שהדבקת אותן בשפעת חזירים. אם תחבק אותן, הן יטענו ששברת להן את העצמות. אם תזיין אותן —" קולו של ווהן גווע כשהוא מצא את מה שחיפש על אחת המנורות שלו — את הג'ינס שלי — והשליך אותם לכיווני.

תפסתי אותם באוויר.

"עכשיו תתלבש. אני אצטרך לרהט מחדש את כל הבית אחרי פסטיבל מחלות המין המזדיין שלך אתמול. אני צריך לנקות באקונומיקה את הקירות."

"אני צריך לנקות באקונומיקה את העיניים שלי," הוסיף נייט.

"אני צריך למחוק את המוח שלי כמו בגברים בשחור," ענה ווהן בתגובה.

נייט הרים שלט דמיוני והקליק עליו בכיוון של ווהן.

"ולעבור לחיות כמו בשכחו אותי בבית כדי להימנע מעוד אורגיות ציבוריות," הציע נייט.

גיחכתי ביובש ודחפתי את הרגליים שלי לתוך הג'ינס. עדיין לא הבנתי כל כך מה קרה. ציפיתי שסילי יחלץ אותי מהתסבוכת כמו תמיד. אם לא הוא, אז הדודה והדוד שלי, ג'ין ומייקל בריידי. כן, הם היו משפחת בריידי, וכן, זה הצחיק אותי מאוד, כיוון שההורים שלי שלחו אותי אליהם בתקווה שהם יצליחו להחדיר בי קצת מהנימוסים ומההתנהגות הנאותה של המעמד העליון, שבתי הספר הפרטיים שאליהם רשמו אותי לא הצליחו להחדיר בי.

הפואנטה הייתה שמישהו תמיד חילץ אותי מצרות, והמישהו הזה אף פעם לא היה אני. להיחלץ מצרות בכוחות עצמי נראה כמו עסק מתיש, שלא לדבר על הניירת הפוטנציאלית.

ועדיין, למדתי והפנמתי את הלקח. מעתה ואילך אשים לב איפה אני עורך את האורגיות ההמוניות שלי. יש גבול לפזיזות שאדם יכול להפגין. הגיע הזמן להיות זהיר יותר. ובאותו עניין, אולי כדאי שאגביל את עצמי לשלוש בחורות בכל פעם.

קמתי, סגרתי את האבזם של חגורת העור המעוטרת בניטים של לובוטין ופניתי אל נייט.

"טוב. נראה לי שאני מוכן עכשיו לקפה הזה."

נייט חבט בעורפי. שוב.

"אתה לא קולט, מה?" המצח שלו התכווץ. "תגיד לי למי להתקשר. אתה יודע איך קוראים לעורך הדין שלך?"

"לעזאזל, נייט. למה אתה רציני כל כך? אתה צריך מנה של דרטי ספרייט."

זה היה ספרייט עם סירופ נגד שיעול, שהיה ידוע גם כקודאין. שהיה ידוע גם כגרסה של נייט למים, לפני שהוא נגמל. ידעתי שמגעיל מצידי להזכיר את בעיית הסמים, אבל הוא החליק את זה. חוץ מזה, הוא כבר התאפס על עצמו. ווהן והוא עמדו להתחיל ללמוד את מה שהם רצו, להחליט מה הם רוצים לעשות בחיים שלהם. אני עמדתי להחזיר את התחת שלי לבוסטון כדי ללמוד בהרווארד, להתמחות במנהל עסקים, בכלכלה ובכל הדברים שגרמו לאדם לרצות להשליך את עצמו מגורד שחקים. אל תשאלו אותי איך התקבלתי להרווארד. אבא בטח תרם מספיק כסף כדי להאכיל את כל מדינת מסצ'וסטס במשך עשור כדי שזה יקרה. לא הייתי סומך על עצמי לכתוב רשימת קניות למכולת, שלא לדבר על עבודה.

כמו כן, לא חיכיתי בשקיקה להתמחות הכפויה שלי ברויאל פייפליינס בחודשי הקיץ.

"אבא שלך? אימא שלך? אחיך? אחותך? למי להתקשר? אולי לבריידים?" נייט נופף בידו מצד לצד מול הפנים שלי.

בדיוק כשפתחתי את הפה נשמעה דפיקה בדלת. ווהן ניגש לפתוח. כעבור רגע נכנסו שלושה שוטרים. אני נשבע שאחד מהם הבליט את שרירי הזרועות שלו. הם היו ממש שיכורים מכוח. החסון מכולם, עם שיער נחושתי קצוץ ופנים שהזכירו לי פנים של בבון שסבל מעצירות, הקריא לי את הזכויות שלי בזמן שתפס את הידיים שלי ואזק אותי.

"האנטר ארנסט וינסנט פיצפטריק, אתה עצור על הטרדה מינית, אינוס קטינה ושיבוש הליכי משפט. יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות לשכור עורך דין שיהיה נוכח בעת החקירה. אם לא תוכל להרשות לעצמך לשכור עורך דין —" השוטר השתתק ופלט נחרה מגוחכת. שני האחרים פרצו בצחוק היסטרי.

כן, כן, אני טחון בכסף. קורע.

"אם... אם —" הוא ניסה שוב והפיל את ראשו לאחור, צחק בעליצות כזאת עד שאפשר היה לחשוב שהוא זה ששחה בו. "אם אתה לא יכול להרשות לעצמך לשכור עורך דין, ימונה עבורך עורך דין." הוא סיים לבסוף וניגב דמעה של שמחה מזווית העין.

הסתכלתי עליו בלסת חשוקה ובפעם הראשונה מאז שהתעוררתי הרגשתי כעס בוורידים שלי. לא אנסתי או הטרדתי את הבחורות האלה. או אף בחורה. זו הייתה מלכודת.

השוטר הכניס יד לכיס שלו, הוציא שטר של חמישים דולר והטיח אותו בכף היד הפתוחה של השוטר שלידו.

"חבל, באמת לא הצלחתי להגיד את זה בפנים רציניות, מו."

הם התערבו על המעצר שלי. יופי. האזיקים היו קרים והדוקים סביב מפרקי כפות ידיי ונגסו בעור שלי שלא לצורך. הרי לא היה חשש שאברח או אתנפל על השוטרת שעמדה שם במלוא הדרה, שכלל קרחות קטנות, צלקות אקנה ישנות ושלוש שיניים חסרות.

ווהן ונייט הופיעו לצידי.

"היי, סתומים, אכפת לכם לא להצדיק כל סטיגמה קיימת על אלימות משטרתית?" שאל ווהן. "ולגביך —" הוא זקר את סנטרו אליי. "אני מתקשר לאבא שלי. הוא בווירג'יניה עם אימא שלי, אבל הוא יטוס לכאן במקרה הצורך."

נייט שאל שוב, "למי להתקשר, אחי? דבר אליי."

התשובה הייתה ג'ין ומייקל, כמובן. בשלב הזה הם היו הורים עבורי יותר מאלה ששלחו אותי מבוסטון ברגע שנגמלתי מחיתולים. השוטרים התחילו לדחוף אותי אל הדלת.

ווהן בא אחרינו וסינן אליי, "אל תגיד להם כלום, אתה שומע אותי?"

הנהנתי. "תגיד לנייט לא להתקשר לאבא שלי."

"מה?"

הם דחפו אותי לכיוון הניידת.

"רק לא לאבא שלי," הצלחתי לשאוג לפני שראשי נדחף אל המושב האחורי. "לכל אחד חוץ מאבא!"

נייט זקר לעברי שני אגודלים והנהן מהפתח.

"אין בעיה, גבר. אני אתקשר לאבא שלך!"

"אמרתי לא להתקשר לאבא שלי," צעקתי כשהדלת האחורית של הניידת נטרקה לי בפרצוף.

נייט לא שמע אותי.

פאק.

"האישום על אינוס קטינה הוא זה שהכי הדאיג אותי, אבל התברר שהוא בולשיט. ששתכם מעל גיל שמונה־עשרה. לשוטרים לא היה אפילו מספיק שכל כדי לבדוק תעודות זהות כשהן הגישו את התלונה, ולא רק שהתלונה הזאת תבוטל, אלא שאנחנו יכולים גם להתלונן על החבר'ה בכחול — שזו תמיד בקרת נזקים מומלצת."

ברון ספנסר האכזר. אבא של ווהן, ישב מולי בעליית הגג המחניקה של הדודים שלי ועלעל בדפים של התיק העבה שלי. עליית הגג הייתה משופעת כמו הגג. נאלצתי להשתופף בישיבה כמו ארנולד שוורצנגר בבית ברביות כדי שיהיה מקום לגובה שלי.

עברו עשרים וארבע שעות מהמעצר שלי, ועוד לא התקלחתי, חרבנתי או אוננתי כדי לפרוק לחצים. על אף שברון היה עורך דין במקצועו, הוא לא עסק בעריכת דין פלילית. אבל למיטב הבנתי, לפעמים הוא עזר לקרובי משפחה ולחברים עם עניינים חוקיים. הוא גם גבה חמשת אלפים דולר לשעה כדי להצדיק את המוניטין שלו כבן זונה בקנה מידה עולמי. הוא היה זקוק לכסף כמו שקיילי ג'נר הייתה זקוקה לעוד הגדלת שפתיים. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה שהוא יחייב אותי ביותר.

רק כדי שתרגיש איך זה שדופקים אותך. אדם לא יכול להיות כל החיים זה שדופק אחרים, הוא הסביר מפורשות כשנכנס לבית לפני שעה, אחרי שג'ין ומייקל שחררו אותי בערבות מהכלא.

שתיתי לגימה מבקבוק הבירה שלי ומשכתי בשרשרת העשויה חבל עור שעליה היה סוס מעץ. "והאישומים האחרים?"

"את ההטרדה המינית יהיה קשה להוכיח, כי הבנות נראו צלולות, פעילות ונוכחות. האישום בשיבוש הליכי משפט נובע מהעובדה שמר קול החרים את הטלפון של ביאנקה. לדברי מיס אוונס, ההוראה הגיעה ממך. למזלך, כשהיא נכנסה לחדר הקולנוע הביתי וחברה אל שאר הבנות שהטלפון שלהן הוחרם, הזין שלך כבר היה רך יותר ממרשמלו והיית מעולף על הרצפה, הרבה אחרי האורגיה. יש כמה עדי ראייה שמוכנים להעיד על הסתירה הזאת בזמנים. במילים אחרות, חוסר הכשירות שלך הציל אותך." הוא הרים את מבטו מערמת המסמכים, ועיניו הכחולות הארקטיות הצניחו את הטמפרטורה בחדר בעשר מעלות.

"תמיד שמח להיות לוזר. סליינטה." לחיים. הרמתי את הבקבוק שלי באוויר ולקחתי עוד לגימה מהלאגר.

לברון היו את אותו שיער שחור כדיו כמו של הבן שלו, עיני קרחון זהות ורעב להצלחה ולהשפעה. תהיתי איך זה להיות בן למשפחת ספנסר — מיומן, שאפתני, בעל מוטיבציה. מוכשר.

עד כה לא הייתי אף אחד מהדברים האלה. נכון, היה לי כסף — יותר משיכולתי אי פעם לבזבז — ומראה תואם. אבל פרט לאותם מאפיינים שטחיים, הייתי אפס. צנצנת ריקה. אבא שלי הזהיר אותי שקרב היום שבו אנשים ישפטו אותי בגלל הטיפשות שלי. האמנתי לו.

וזו הסיבה שפחדתי פחד מוות לחזור לבוסטון ולהתחיל ללמוד בקולג' — לחזור לגור עם המשפחה שלי. התחמקות לא הייתה אופציה. רויאל פייפליינס כבר עברה עד כה שישה דורות של פיצפטריקים.

מיותר לציין שרציתי לנהל עסק קצת פחות משרציתי עוד אורגיה פומבית, ואחריה חופשה קצרה בתא כלא. אבל זו הייתה המציאות של המצב — אחי הגדול, קיליאן, היה צפוי להפוך למנכ"ל של רויאל פייפליינס ברגע שאבא יתפגר, ואני לסמנכ"ל התפעול.

"מתי המשפט?" ליקקתי את השיניים שלי.

"אף פעם לא." ברון סגר את התיק ושילב את ידיו על השולחן. "משפט יהיה פומבי, בעייתי, בולען זמן ומעל הכול — פרסום שלילי מאוד. גם הגברות — ואני משתמש בביטוי במשמעות רחבה מאוד — לא ששות לשחזר את הפרטים של האורגיה ההמונית על הדוכן. ארגנתי חבילת פיצויים נדיבה לכל אחת מהן. הן והמשפחות שלהן מעוניינות בהסכם. החבילות כוללות פיצוי על שני מיליון דולר ומימון של הלימודים בקולג'. אבא שלך ואחיך מרוצים מהסדרת העניין."

לרגע לא חשבתי שללהיטות של אבא שלי להסכים לעסקה יש קשר אליי. הכותרות הן שהדאיגו אותו. באשר לקיליאן, אם זה היה תלוי בו, הייתי מוחזק ברצועה ונעול במרתף של האייוובורי קורט, האחוזה של ההורים שלי.

נשענתי לאחור ומיששתי את הסוס שעל צווארי, סוס שנועד להביא מזל.

"למה אנחנו חותמים על הסכם? לא עשיתי כלום. אתה בעצמך אמרת. אין להן על מה."

"ולמרות זאת, עצם הדיון בבית משפט יטיל כתם עליך ועל המשפחה שלך ויעצבן את בעלי המניות של רויאל פייפליינס."

"אז אני צריך להתקפל כי לאבא שלי יש חברה ענקית?" הזדעפתי.

"בקצרה, כן."

"לא," עניתי בתוקף.

ברון הציץ בטלפון שלו תוך כדי דיבור בלי להיות מוטרד כלל מהסירוב שלי. "אם תישפט מול חבר מושבעים, אין לדעת איך הם יגיבו. מיליארדר שעומד במרכז שערוריית מין בממדים מפלצתיים הוא לא היצור הכי מעורר אמפתיה שידוע לאנושות."

"לא אנסתי אותן," רתחתי. "אפילו לא התחלתי איתן. הן התחילו איתי."

ברון נעמד ואסף את הניירות אל תיק המסמכים העשוי עור שלו. נראה שהוא מאס בשיחה ובזעם של הלקוח שלו.

"עדיף להיות נוכל מאשר טמבל. הצעד החכם הוא להסכים לעסקה ולהחתים אותן על הסכם סודיות. בכל פעם שתרגיש שהאגו היקר שלך צריך ליטוף, תיכנס לאתר הפורנו הזה ותזכיר לעצמך שמי שיתחתן בסוף עם הנשים האלו תמיד יתייחס אליך בתור הבחור שזיין אותן כשהוא חצי מעולף ועדיין הצליח להביא אותן לשיא."

"אני צריך משקה חזק יותר." נענעתי בראשי.

"מה שאתה צריך זה מכות הגונות בישבן."

קירבתי שוב את בקבוק הבירה אל שפתיי ונאנחתי. "פאק, אתה צודק. זיון קינקי זה בדיוק מה שהרופא רשם לי. אבל הפעם אני אקפיד שזה יהיה בחדר שינה מבודד."

ברון הביט בי במצח מכווץ ומבט מתנשא כשפסע אל הדלת. ידעתי שהייתי צריך להודות לו על כל מה שהוא עשה למעני, אבל לא היה לי חשק להיות מנומס. חוץ מזה, הצ'ק שאבא יעביר לו יממן לו עוד יאכטה.

"אה, והאנטר?" ברון שאל כשהגיע אל הדלת.

הרמתי את מבטי מאחורי השולחן.

"כן?"

"תחזיק אצבעות לקראת הפגישה הבאה שלך. אתה תזדקק לזה."