במקרה הסביר

פרק 1

נתניאל

קאבול, אפגניסטן

אוגוסט 2021

המקום הזה הוא בהחלט לא האיים המלדיביים.

עצמתי עיניים והטיתי את ראשי לאחור לעבר שמש אחר הצהריים הזועמת. בזכות הבריזה יכולתי כמעט לדמיין שהלחות הדוהרת במורד צווארי ונספגת לתוך הצווארון שלי, היא המים מהשחייה שסיימתי עכשיו ולא הזיעה שלי. כמעט.

במקום לשחות, עמדתי במסלול הנחיתה בקאבול ותהיתי איך המגפיים שלי לא נמסו לתוך הבטון בטמפרטורה הזאת. אולי החמצת הטיול הייתה הקארמה שלי שהתנקמה בי על כך שהחלטתי לנסוע בלעדיה.

"אתה אמור להיות בחופשה," אמר מימיני קול מוכר.

"ששש. אני בחופשה. אתה לא רואה?" פקחתי עין אחת, מספיק כדי להבחין בטורס שעמד לצידי, כשכובע ההסוואה שלו מטיל צל על הגבות העבות שלו.

"מה אני אמור לראות? שאתה עומד במנחת המטוסים ומרים את הראש אל השמש כמו בפרסומת של קרם הגנה?"

זוויות הפה שלי התעקלו כלפי מעלה. "זה לא מנחת מטוסים. זה בית נופש קטן על שפת המים במלדיביים. אתה לא יכול לשמוע את הגלים?"

נקישות קצביות של מנועים רחוקים היו ברקע.

"אני שומע שאתה מאבד את זה," הוא רטן. "נראה שהם כאן."

פקחתי עיניים בלי הרבה חשק, סרקתי את האופק כדי לראות כלי טיס כלשהו שמתקרב, והבחנתי במטוס תוך שניות.

הנה זה שוב. עד כמה שאהבתי את האקשן שמגיע עם העבודה שלי, אני חייב להודות שנמאס לי ממנה. השלום נשמע טוב כל כך, הרבה יותר טוב ממלחמה מתמדת.

"איך בכלל הסתבכת בזה? חשבתי שג'נקינס היה אמור להיות במשימה הזאת," שאל טורס.

"ג'נקינס חטף אתמול בערב איזשהו וירוס, ולא רציתי לבקש מווֹרד לוותר על החופשה שלו. יש לו ילדים." הזזתי את רצועת הכתף של הרובה שלי כאשר גלגלי ה־C-130 נגעו במסלול. "עכשיו אני על תקן הבייביסיטר של העוזר של הסנאטורית לורן."

"טוב, אני איתך, כמו תמיד."

"אני מעריך את זה."

החבר הכי טוב שלי לא מש מצידי מאז המיון לכוחות המיוחדים. לעזאזל, גם לפני כן.

"אני מקווה שבשבוע הבא ג'נקינס יחלים ואני אהיה בדרך למלדיביים, לפני שהסנאטורים יגיעו לכאן." עכשיו כבר יכולתי כמעט להרגיש את טעם הפירות של המשקאות עם המטריות — לא, רגע, זה העקצוץ המתכתי של דלק המטוסים. בדיוק.

"אתה יודע, רוב הבחורים שאני מכיר מנצלים את החופשות שלהם כדי לנסוע הביתה ולפגוש את המשפחה." טורס הסתכל לאחור, אל שאר חברי הצוות שהתקדמו לעברנו תוך כדי שהם מיישרים את מדי הקרב המצוחצחים ללא רבב שעליהם, כאילו אפשר לתקן את המצב של המדים שלהם אחרי ארבעה חודשים במדינה הזאת.

"טוב, לרוב הבחורים אין את המשפחה שלי." משכתי בכתפיי. אימא הלכה לעולמה לפני חמש שנים, ואת אבא שלי אהיה מוכן לראות רק כשאקבור אותו.

שאר חברי הצוות הגיעו אלינו והסתדרו בשורה כשפנֵינו אל המטוס. גרהאם תפס את המקום מצידי השני. "רוצה שאנהג?"

"כן," אמרתי. כבר בחרתי את חברי הצוות שיהיו איתי עד שג'נקינס יחזור. פרקר ואלסטון כבר חיכו בשגרירות.

"כולם כאן?" שאל מייג'ור וֵב כשהוא הגיע אלינו, וגירד את סנטרו.

"פאק! אני לא מצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה ממש ראיתי את הפרצוף שלך." גרהאם חייך אל המפקד שלנו, וחיוכו המאיר היה ניגוד גמור לעורו החום הכהה.

וֵב מלמל משהו על פוליטיקאים בעוד המטוס נסע על המסלול לפי ההכוונה של פקחי הטיסה.

יש כמה הטבות שנלוות לשירות בכוחות המיוחדים. החברוּת הלא פורמלית וזה שלא צריך להתגלח — אלה ללא ספק שתיים מההטבות האלה. אבל לוותר על חופשה כדי למלא תפקיד של שומר ראש עם המשלחת שמגיעה להכין ביקור של כמה מחוקקים — זה בטח שלא היה ברשימת ההטבות הזאת. ביליתי שעה הבוקר בלמידת התיק של גרג ניוקאסל. המשימה שלי התמקדה בסגן ראש הצוות של הסנאטורית לורן, בחור בן שלושים ושלוש עם מראה מלוטש של בחור שיצא מבית הספר למשפטים של הרווארד ישירות אל גבעת הקפיטול. הקבוצה שלהם הגיעה הנה לצורך מה שנקרא משימת איתור עובדות כדי שיוכלו לדווח כיצד הנסיגה האמריקאית מתקדמת. אני בספק אם הם יהיו מרוצים ממה שיגלו.

"בואו נחזור על הפרטים..." אמר וֵב, הוציא מכיסו פיסת נייר מקופלת והעיף מבט על המפקדים המיועדים של צוות האבטחה. "מארוּן, הצוות שלך מטפל בבייקר מהמשרד של חבר הקונגרס גרסיה," הוא התחיל לומר, משתמש בשמות שהוענקו לנו לשימוש פומבי במשימה הזאת. "גולד, אתה אחראי על טרנר מהמשרד של חבר הקונגרס מרפי. וייט, אתה מטפל בהולט מהמשרד של הסנאטור לְיוּ. גרין, אתה אחראי על אסטור ממשרדה של הסנאטורית לורן —"

"קיבלתי את התיק של גרג ניוקאסל," קטעתי אותו.

וֵב העיף מבט על הנייר. "נראה שהם עשו שינוי ברגע האחרון. אתה אחראי עכשיו על אסטור. המשימה נשארה אותו דבר. זה המשרד שמתמקד במחוזות הדרומיים. זה שפועל כדי להביא לארצות הברית את קבוצת השחמט של הבנות."

אסטור. הבטן שלי התהפכה. אין מצב. אין.

"תירגע," לחש טורס. "זה שם משפחה נפוץ."

נכון. חוץ מזה, בפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא עבדה באיזשהו משרד עורכי דין בניו יורק, אבל זה היה לפני שלוש שנים.

הגשם נספג במעיל שלי...

ריסנתי מייד את הזיכרונות שעלו במוחי כשהמטוס חנה מולנו. החום קרן מהמסלול בגלים מבריקים וטשטש את הראייה שלי כשהדלת האחורית נפתחה אל הקרקע והטייסים כיבו את המנועים.

אנשי צוות אוויר במדים ירדו ראשונים מה־130-C, מובילים קבוצת אזרחים. הנחתי שהם העוזרים של הסנאטורים. אחד מהם סייע לאחד מהגברים בחליפות לרדת מהרמפה.

הגבות שלי התרוממו. הבחור לא יכול לרדת מהרמפה בלי עזרה, והוא חשב שזה יהיה רעיון טוב לסייר באפגניסטן?

"אתה רציני?" קֵלמן — הסמל וייט לצורך המשימה הזאת — לגלג. "תגידו לי בבקשה שזה לא הבחור שלי."

"הנה התחלנו," מלמל טורס לצידי.

נשפתי נשיפה ארוכה וספרתי לאחור מעשר, מקווה שהסבלנות שלי תופיע פתאום עד שאגיע לאפס. היא לא הופיעה. זה היה בזבוז זמן.

אנשי צוות האוויר חייכו מאוזן לאוזן כשהם צעדו לעברנו והסתירו מעינינו את האנשים שהלכו בעקבותיהם. מובן שהם יהיו מאושרים. הם הגיעו לכאן רק כדי להקפיץ את האנשים בחליפות. אני מטיל ספק רציני אם הם עדיין היו מחייכים ככה אילו היו צריכים ללוות את האזרחים שאין להם מושג ומלאים בחשיבות עצמית לכמה בסיסי תפעול קדמיים, כאילו הם יעדי תיירות ולא אזורי קרב פעילים.

מייג'ור וֵב התקדם, ואנשי צוות האוויר הובילו את הפוליטיקאים אל חזית הקבוצה הקטנה שלהם. הם היו בסך הכול שישה —

הלב שלי. הפסיק. לפעום.

מצמצתי לאט פעם אחת, ואז פעם שנייה, כשנצנוץ החום התפוגג עם משב רוח. לא הייתה אפשרות לטעות בשיער הזה, בגוון הדבש־זהב, או בחיוך ששווה מיליון דולר. הייתי מהמר בחיי על כך שמאחורי משקפי השמש הגדולים מדי מתחבאות זוג עיניים בגוון חום עמוק, ממוסגרות בריסים עבים. כפות ידיי התכווצו, כאילו אני יכול עדיין לחוש את הקימורים של הגוף שלה, גם אחרי כל השנים האלה.

זו הייתה היא.

"אתה בסדר?" שאל טורס בשקט. "אתה נראה כאילו תכף תקיא את ארוחת הבוקר שלך."

לא. לא הייתי בסדר. הייתי רחוק מלהיות בסדר כמעט כמו שניו יורק רחוקה מאפגניסטן. לא הייתי מסוגל אפילו להוציא מילה. חלפו עשר שנים מאז שנפגשנו לראשונה, גם אז בשדה תעופה על מסלול שונה מאוד, והמראה שלה עדיין הותיר אותי ללא מילים.

היא הושיטה את ידה הימנית אל וֵב, ובידה השמאלית הזיזה למקום גבוה יותר על כתפה את הרצועה של תרמיל צבאי מוכר. הדבר הזה עדיין אצלה? אור השמש לכד את אצבעותיה והשתקף בחזרה, בהיר יותר מנורת איתות.

מה. לעזאזל?

הלב שלי שב לחיים בקצב מקרטע, וההלם שחשתי היה עוצמתי עד כאב.

האישה היחידה שאהבתי אי פעם נמצאת כאן, באזור מלחמה ארור, וסביב אצבעהּ טבעת של גבר אחר. היא תהיה אשתו של גבר אחר. אפילו לא הכרתי את הבן זונה וכבר שנאתי אותו. כבר ידעתי שהוא לא מספיק טוב בשבילה. לא שאני טוב בשבילה. זו תמיד הייתה הבעיה בינינו.

היא הסתובבה לעברי. החיוך שלה נעשה מהוסס, עד שזוויות פיה צנחו. אצבעותיה רעדו כשהיא הרימה את המשקפיים שלה אל המצח, וחשפה זוג עיניים חומות גדולות שנראו המומות בדיוק כפי שהרגשתי.

מלחציים התהדקו סביב החזה שלי.

בזווית העין קלטתי את וֵב הולך לאורך השורה, מציג את הפוליטיקאים בפני שומרי הראש שלהם, ומתקרב לעברנו בקצב של ספירה לאחור בעת הטלת פצצת אטום. הסתכלנו זה על זה. ארבעה מטרים — אולי פחות — הפרידו בינינו, והמרחק הזה היה איכשהו רחוק מדי וקרוב מדי בו־זמנית.

היא התקדמה ונראה שגופה דרוך, ואז אספה את השיער שלה באגרוף כשהרוח נשבה ופיזרה חול ולכלוך על כל משטח אפשרי, כולל על החולצה הלבנה שהיא קיפלה את שרווליה במעלה האמות שלה. מה היא עושה כאן, לעזאזל? היא לא שייכת לכאן. היא שייכת למשרד פינתי נעים שבו שום דבר לא יכול לגעת בה... במיוחד לא אני.

"מיס אסטור, תכירי —" אמר וֵב.

"נתניאל פיילן," היא אמרה וסרקה את פניי כאילו לא תראה אותן יותר לעולם, כאילו מקטלגת כל שינוי, כל צלקת שנוספה לאורך שלוש השנים האחרונות.

"איזי," זה כל מה שהצלחתי להגיד כשהאבן בגודל של מיליארד קראט הבהיקה לעברי מכף ידה כמו נורת אזהרה. למי היא אמרה כן?

"אתם מכירים זה את זה?" הגבות של וֵב התרוממו כשהוא העביר את מבטו בינינו.

"כן," אמרתי.

"כבר לא," היא ענתה בו־זמנית.

שיט.

"אוקיי..." וֵב העביר את מבטו בינינו שוב, מבחין ברגע המביך. "זאת תהיה בעיה?"

כן. בעיה ענקית. מיליון מילים שלא נאמרו חתכו את האוויר בינינו, שהיה סמיך ואכזרי כמו החול שהגיע ממנחת המטוסים.

"תראה, אני יכול להציב —" התחיל וֵב.

"לא," מיהרתי לומר. הסיכויים קרובים לאפס שאסכן את הביטחון שלה ואפקיד אותה בידי מישהו אחר. היא תקועה איתי, בין אם זה מוצא חן בעיניה ובין אם לא.

וֵב מצמץ, הסימן היחיד להפתעה שהוא הסגיר, והסתכל לעבר איזי. "מיס אסטור?"

"יהיה בסדר. בבקשה, אל תטריח את עצמך," היא ענתה בחיוך נינוח, מלוטש ומזויף ששלח צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי.

"אם כך, בסדר," אמר וֵב לאט, ואז הסתובב לעברי ואמר בתנועת שפתיים בלבד, בהצלחה.

איזי ואני נעצנו מבטים זה בזה בעוד כל רגש שנאבקתי לקבור במשך שלוש השנים האחרונות טיפס בציפורניו אל פני השטח, קורע את הגלדים שמעולם לא החלימו לגמרי ולא הפכו לצלקות. תארו לעצמכם שניפגש שוב דווקא ככה. תמיד היה לנו הרגל להיתקל זה בזה בזמנים הכי גרועים ובמקומות הכי לא נוחים. כמעט אפשר לומר שלא מפתיע שהסיבוב הזה יתקיים בשדה קרב.

"חשבתי שאת בניו יורק," לבסוף הצלחתי לומר, והקול שלי נשמע כאילו קרצפו אותו על המדרכה עשרות פעמים. במקום שבו אף אחד לא מנסה לפוצץ אותָך.

"כן?" היא הרימה גבה והניפה בחזרה אל כתפה את התרמיל שהחליק. "מצחיק, כי אני חשבתי שאתה מת. כנראה שנינו טעינו."

פרק 2

איזי

סנט לואיס

נובמבר 2011

"A15. A15," מלמלתי כשסרקתי את מספרי המושבים בדרכי במעבר הצפוף של המטוס המוביל נוסעים למרחקים קצרים, ומזוודת הטרולי שלי החליקה מכף ידי הלחה עם כל צעד. כשקלטתי את השורה שלי, נאנחתי בהקלה מפני שהתא מעל הראש עדיין היה ריק, ואז קיללתי בשקט כשהבנתי ש־A זה המושב ליד החלון.

הבטן שלי התהפכה. באמת הזמנתי מושב ליד החלון? מושב שבו אוכל לראות כל אסון פוטנציאלי שמתקרב אלינו?

רגע. במושב ליד החלון כבר ישב בחור. ראשו היה מורכן, ורק הלוגו של קבוצת סנט לואיס בלוז נראה על הכובע שלו. אולי קראתי לא נכון את מה שכתוב על הכרטיס שלי?

הצלחתי להגיע אל השורה שלי, עליתי על קצות הבהונות, והרמתי את המזוודה אל התא ככל שזרועותיי הגיעו. נגעתי בקצה שלה, אבל התקווה היחידה להכניס אותה כל הדרך פנימה הייתה תלויה בטיפוס על המושב... או לגבוה בעוד חמישה־עשר סנטימטרים.

כפות ידיי החליקו, והמזוודה הסגולה־בהירה נחתה אל הפנים שלי. לפני שהספקתי להגיב, יד מסיבית תפסה את המטען הלא ממושמע ועצרה אותו במרחק של סנטימטרים ספורים מהאף שלי.

שיט.

"זה היה קרוב," ציין קול עמוק מאחורי המזוודה שלי. "מה דעתך שאעזור לך עם זה?"

"כן, בבקשה," אמרתי תוך כדי מאבק לסדר את האחיזה שלי.

קודם הכובע של הבלוז נגלה לעיניי, כשהבחור הצליח איכשהו לפתל את גופו, לקום במלוא קומתו, להשתחל אל המעבר ולאזן את המזוודה — והכול בתנועה חלקה אחת. מרשים.

"הנה." הוא דחף אותה לתוך התא שמעלינו.

"תודה. לשנייה הייתי בטוחה שהיא תהרוג אותי." חייכתי והפניתי את ראשי מעט כדי להסתכל למעלה — ועוד יותר למעלה — לעברו.

וואו. הוא היה... לוהט. לוהט ברמה של הזעיקו מכבי אש. לוהט ברמה של הלסת נשמטת. שכבה נאה של זיפים כהים כיסתה קו לסת מרובע. אפילו החתך והחבורה הסגולה שעיטרו את המחצית הימנית של שפתו התחתונה לא הסיחו את דעתי מפניו, כי העיניים שלו... וואו. פשוט... וואו. הצבע הכחול הצלול פשוט גזל ממני כל מילה אפשרית.

ועכשיו נעצתי בו מבט, ולא המבט החמוד והמפלרטט שסרינה הייתה שולחת אליו ותוך כדי הייתה מבקשת ללא בושה את מספר הטלפון שלו — וללא ספק גם משיגה אותו. לא, זאת הייתה בהייה מביכה עם פה פעור, שנראה שלא יכולתי לעצור.

סגרי את הפה שלך.

לא, עדיין בוהה. בוהה. בוהה.

"גם אני," הוא אמר וזווית פיו התרוממה קלות.

מצמצתי. מה? "סליחה?"

המצח שלו התקמט במבוכה. "גם אני," הוא חזר. "חשבתי שהדבר הזה ימעך לך את הפרצוף."

"אה, כן." תחבתי את שערי מאחורי אוזניי, ואז נזכרתי שאספתי אותו בפקעת מבולגנת ושאין שום שיער לתחוב, דבר שרק המשיך את רצף הבושות שעשיתי. נהדר. ועכשיו הפנים שלי עולות באש, והמשמעות היא שבטח החלפתי עשרה גוונים של אדום.

הוא התיישב בחזרה במושב שלו, ואז הבנתי שחילופי הדברים בינינו מנעו מכל שאר הנוסעים לעלות על המטוס.

"מצטערת," מלמלתי אל הנוסע הבא ונדחסתי לתוך B15. "מצחיק, אני יכולה להישבע שהיה כתוב על כרטיס הטיסה שהמושב שלי הוא ליד החלון." הרמתי מעל ראשי את הרצועה של התיק שלי, ואז פתחתי את הרוכסן של המעיל והתפתלתי כמה שפחות כדי לצאת מתוכו. בקצב הזה, ודאי אדקור את כחול העיניים עם המרפק שלי, ואעשה מעצמי אידיוטית אפילו יותר גדולה.

"אוי, שיט." הוא הפנה את ראשו לעברי והתכווץ. "החלפתי מקום עם מישהי שישבה ב‏־A7 כדי שהיא תוכל לשבת עם הילד שלה. נראה שלקחתי את המקום שלך בטעות." הוא הושיט יד אל התרמיל בגוון ירוק צבאי שהיה מתחת למושב שלפניו, כתפיו רחבות כל כך עד שהן התחככו בברך השמאלית שלי כשהוא רכן לפנים. "בואי נתחלף."

"לא!" פלטתי.

כחול העיניים קפא במקומו, ואז סובב לאט את ראשו כדי להביט בי. "לא?"

"כלומר, אני שונאת את המושב ליד החלון. האמת היא שאני ממש מתחרפנת מטיסות, אז עדיף ככה." שיט, פתאום קלטתי שאני מברברת. "אלא אם כן אתה רוצה לשבת ליד המעבר?" המתנתי בנשימה עצורה בתקווה שהוא לא ירצה.

הוא הזדקף בחזרה והניד בראשו. "לא, טוב לי כאן. מתחרפנת מטיסות, אה?" לא היה כל לגלוג בטון שלו.

"כן." כתפיי צנחו בהקלה. קיפלתי את המעיל ותחבתי אותו מתחת למושב שלפניי, כך גם את התיק שלי.

"למה?" הוא שאל. "אם לא אכפת לך שאני שואל?"

הלחיים שלי התלהטו עוד יותר. "תמיד פחדתי מטיסות. יש בזה משהו שפשוט..." הנדתי בראשי. "כלומר, סטטיסטית אנחנו בסדר. שיעור התקריות בשנה שעברה היה אחת ל‏־1.3 מיליון, כלומר שיפור לעומת השנה הקודמת, שבה הוא היה אחת ל‏־1.5 מיליון. אבל כשחושבים כמה טיסות יש, נראה שזה לא גרוע כמו נסיעות במכוניות, כי אז הסיכוי לתאונה הוא אחת ל‏־103. ובכל זאת, 828 אנשים מתו בשנה שעברה, ואני לא רוצה להיות אחת מה‏־828." את שוב מברברת. נשכתי את השפתיים שלי והתפללתי שהמוח שלי יפסיק את הפטפטת הזאת.

"אה." שני קווים הופיעו בין הגבות שלו. "אף פעם לא חשבתי על זה ככה."

"אני בטוחה שטיסות לא מפחידות אותך, נכון?" הבחור הזה נראה כאילו לא קיים דבר שמפחיד אותו.

"לא יודע. מעולם לא טסתי. ועכשיו, כשעברת על הסטטיסטיקה, אני מטיל ספק בהחלטות שלי."

"אוי, אלוהים. אני כל כך מצטערת." הנחתי במהירות את כפות ידיי על הפה שלי. "אני מברברת כשאני לחוצה. ואני סובלת מהפרעת קשב. ולא לקחתי הבוקר את התרופה שלי כי שמתי אותה על הדלפק ליד מיץ התפוזים שלי, אבל אז סרינה שתתה את המיץ שלי ודעתי הוסחה ושכחתי למזוג עוד, ככה שהכדור ההוא בטח עדיין יושב שם —" התכווצתי ועצמתי עיניים בחוזקה. אחרי נשימה עמוקה אחת, פקחתי עיניים וגיליתי שהוא מסתכל עליי, הגבות שלו מורמות. "מצטערת. תוסיף את העובדה שאני מנתחת יותר מדי כמעט כל דבר, וככה הגענו לכאן — כשאני מברברת."

חיוך קטן הזדחל על פניו. "שזה לא יטריד אותך. אז למה בכלל לעלות על מטוס?" הוא סידר את זרם האוויר מפתח המזגן שמעל לראשו, ואז דחף במעלה זרועותיו את שרוולי חולצת ההנלי השחורה שלו. הבחור בנוי היטב. אם ככה נראות הזרועות שלו, לא יכולתי שלא לתהות אם גם שאר הגוף נראה ככה.

"חג ההודיה." משכתי בכתפיי. "ההורים שלי יצאו לשיט מסביב לעולם אחרי שנפטרו ממני בשנה הראשונה בקולג', ואחותי סרינה לומדת כאן בשנה השנייה באוניברסיטת וושינגטון — היא לומדת עיתונות. כיוון שאני נמצאת הרחק בסירקוז, הטיסה נראתה הפתרון הכי הגיוני כי רצינו לבלות יחד את החג. ואתה?"

"אני בדרך לטירונות בפורט בנינג. אני נתניאל פיילן, דרך אגב. החברים שלי קוראים לי נייט." זרם הנוסעים לאורך המעבר הצטמצם לטפטוף של המאחרים הנחפזים בלבד.

"היי, נייט. אני איזי." הושטתי את ידי והוא לחץ אותה. "איזי אסטור." לא בטוחה איך הצלחתי להגיד את שמי המלא כשכל גרם מהריכוז שלי היה ממוקד בהרגשה של כף ידו המחוספסת שעוטפת את כף ידי, והרפרוף שהתפרץ בתוך בטני בשל החמימות של המגע שלו.

לא הייתי מאלה שמאמינים בזרם חשמלי במגע ראשון כמו שמסופר בכל הרומנים הרומנטיים, אבל הנה אני, מחושמלת עד לעמקי נשמתי.עיניו הבזיקו קלות, כאילו גם הוא הרגיש את זה. זה לא היה הלם, אלא יותר תחושה מבעבעת של מודעות שכמעט לא ניתנת לתיאור... של קשר, כמו הקליק משביע הרצון של חתיכת הפאזל האחרונה.

סרינה הייתה קוראת לזה גורל, אבל היא רומנטיקנית ללא תקנה.

אני קראתי לזה משיכה.

"נעים להכיר אותך, איזי." הוא לחץ את כף ידי לאט, ואז שחרר אותה אפילו לאט יותר, כשאצבעותיו מעוררות כל קצה עצב בכף ידי ככל שהן מתרחקות. "אני מניח שזה קיצור של איזבל?"

"איזבו, למען האמת." העסקתי את ידיי בנעילת האבזם ובהידוק החגורה על מותניי.

"איזבו," הוא חזר וחגר את החגורה שלו.

"כן. לאימא שלי היה קטע עם ליידי נץ." המעבר התרוקן סוף־סוף. נראה שכולם כבר במטוס.

"מה זה ליידי נץ?" שאל נייט והמצח שלו התקמט קלות.

"זה סרט משנות השמונים שבו בני זוג מימי הביניים מרגיזים בישוף מרושע מפני שהם כל כך אוהבים זה את זה. הבישוף רוצה את הנערה, אבל היא מאוהבת בנבאר, אז הבישוף מקלל אותם. נבאר הופך לזאב במהלך הלילה והיא הופכת לנץ במשך היום, כך שהם יכולים לראות זה את זה רק כאשר השמש זורחת ושוקעת. איזבו היא הנערה — הנץ." תפסיקי לברבר! אלוהים, למה אני כזאת?

"זה נשמע... טרגי."

"גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לטיסה 826 של חברת טרנסקונטיננטל נתיבי אוויר," אמרה הדיילת במערכת הכריזה.

"לא לגמרי טרגי. הם מצליחים להסיר את הקללה, כך שיש סוף טוב." רכנתי לפנים והצלחתי להוציא את הטלפון בלי לרוקן את כל התיק.

שתי הודעות מסרינה שעדיין לא נקראו האירו את המסך.

סרינה: שלחי לי הודעה כשתהיי על המטוס.

סרינה: ברצינות!

ההודעות היו בהפרש של חמש‏־עשרה דקות זו מזו.

"אם עדיין לא עשיתם את זה, אנא אחסנו את מטען היד שלכם בתא שמעליכם או מתחת למושב שלפניכם. אתם מתבקשים לשבת ולחגור את החגורות," המשיכה הדיילת והקול שלה נשמע צייצני אבל מקצועני.

הקלדתי הודעה לאחותי.

אני: בתוך המטוס.

סרינה: הדאגת אותי.

חייכתי והנדתי בראשי. אני הייתי הדבר היחיד שהדאיג את סרינה.

אני: הדאגתי אותך? כאילו אלך לאיבוד בין האבטחה והשער?

סרינה: איתך אני אף פעם לא יודעת.

אני לא עד כדי כך גרועה.

אני: אני אוהבת אותך. תודה על השבוע הזה.

סרינה: אוהבת אותך יותר. תסמסי לי כשתנחתי.

ההכרזה של הדיילת נמשכה. "אם אתם יושבים ליד יציאת חירום, קִראו בבקשה את הכרטיסיות עם ההנחיות המיוחדות הנמצאות בגב המושבים שלפניכם. אם אינכם רוצים לבצע את התפקידים המתוארים במקרה חירום, אנא בקשו מהדיילת להושיב אתכם במקום אחר."

הרמתי את מבטי. "אלה אנחנו," אמרתי לנייט. "אנחנו בשורת היציאה."

הוא הסתכל על הסימונים שעל הדלת, ואז לקח את כרטיסיית הבטיחות בעוד הדיילת הודיעה לכלל הנוסעים כי זו טיסה ללא עישון. אני חייבת להודות, נייט נראה חמוד יותר בזכות זה.

הוא קרא בזמן שהדיילת המשיכה לדבר בכריזה ועד שסגרה את הדלת. קצב הלב שלי התחיל להאיץ, והחרדה הכתה בי בדיוק בזמן. התעסקתי בטלפון שלי, ובדקתי את האינסטגרם ואת הטוויטר. לאחר מכן, העברתי את המכשיר למצב טיסה, הכנסתי אותו לכיס הקדמי של הווסט שלי, ורכסתי את הכיס. כשהרגשתי שהגרון שלי חנוק, כיוונתי את המזגן שמעליי למקסימום.

נייט החזיר את כרטיסיית הבטיחות אל המושב שלפניו והתיישב, בודק איזו פעילות אפשר לראות על הקרקע. הערפל היה סמיך הבוקר, והוא כבר עיכב אותנו בעשרים דקות.

"אל תשכח את הטלפון שלך," אמרתי רגע לפני שהדיילת אמרה אותו דבר באינטרקום. "הוא צריך להיות במצב טיסה."

"אין לי טלפון, אז אני בסדר בקטע הזה." הוא חייך ומייד התכווץ, והעביר את לשונו מעל החתך שבשפה שלו.

"מה קרה לך?" החוויתי בכף ידי לעבר פיו. "אם לא אכפת לך שאני שואלת הפעם."

החיוך שלו נמחק. "היו לי חילוקי דעות קלים עם מישהו. זה סיפור ארוך." הוא הושיט יד אל הכיסא שלפניו והוציא מהכיס ספר בכריכה רכה — אל האוויר הדליל, מאת ג'ון קראקאוור.

הוא אוהב לקרוא? מרגע לרגע הבחור הזה רק נהיה לוהט יותר ויותר.

הבנתי את הרמז והוצאתי מהתיק את הספר שלי. דפדפתי עד הסימנייה שבאמצע פרק אחת־עשרה של דם ואפר מאת ג'ניפר ל. ארמנטראוט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*