המטורף והנסיכה השבורה

 1

אמיליה

נסטור רומנו נועד לשלוט בממלכה שלו.

זו הייתה זכותו מלידה, גורלו הבלתי מעורער, עד שאבא שלי בגד בשבועתו וכלא אותו בכלוב כדי לענות ולהשפיל אותו. זה היה הסוף של נסטור. וזו הייתה גם הלידה מחדש שלו. הייתי עדה לשניהם. הלב שלי התרסק למיליון רסיסים בכל פעם.

בפעם הראשונה שפגשתי את נסטור הוא היה בן חמש־עשרה, ואני הייתי בת שתים־עשרה. אבא שלי, אשתו השלישית פְלַבְיָה ואני הוזמנו לאחוזת רומנו כדי לחגוג את יום ההולדת של נסטור. אחוזת רומנו הייתה נכס רחב ידיים על הר הוליווד, בלב פארק גריפית', עם נוף עוצר נשימה שמשקיף על מרכז לוס אנג'לס, הוליווד והאוקיינוס השקט.

אילו אבא שלי לא היה נועץ בי מבט זועף שהקפיא את הדם בעורקיי, הייתי יכולה לבהות לנצח במבואה האלגנטית, עם גרם המדרגות המתעקל שהוביל לאולם כניסה מפואר בעל תקרה בגובה חמישה מטרים. רק נברשת הקריסטל שהשתלשלה מעל ראשינו עלתה כנראה יותר ממה שהאדם הממוצע מרוויח בשנה, או בעשר שנים. לא שמישהו מהמוזמנים היום ידע משהו על דאגות של אנשים ממוצעים. בני האצולה של הקאמורה — משפחת המאפיה האיטלקית ששלטה בחוף המערבי — התכנסו יחד לחגוג את יום הולדתו של נסטור.

המשרתת, לבושה בשמלה שחורה ארוכה עם סינר תחרה לבן, סימנה לנו להמתין ומיהרה לקרוא לאדון הבית.

צחוק ומוזיקה רכה נישאו מהקומה העליונה.

חלפו כמה דקות שבהן פניו של אבא שלי שיקפו את הזעם על כך שהוא נאלץ לחכות למישהו. גבותיו בגוון חום־אפרפר התכווצו, הלסת שלו התהדקה, והשפם שלו רטט באותה עווית חסרת סבלנות שגרמה לליבי לדהור. רומנו האב, בהיותו הבוס שלו, היה אחד האנשים היחידים שהעזו לעשות את זה, וגם זה היה מבחינת אבא שלי כמו עצם בגרון. הוא היה איש שניזון מכוח, והיעדרו בנוכחותו של רומנו האב העיב על מצב הרוח שלו למשך כל הערב.

פניה של פלביה התעוותו בחרדה כשהיא הביטה לעברי. היא סובבה את טבעת הנישואים המוזהבת על אצבעה. האיפור שלה היה מושלם כרגיל, למעט נקודה זעירה בצווארה שחשפה רמז לסימן כחול. ניסיתי לתפוס את מבטה כדי להזהיר אותה, אבל עיניה החומות ומלאות הדאגה המשיכו להתרוצץ בין אבא שלי ובין החלל הריק שבו רומנו האב היה אמור להופיע לפני שאבא שלי יאבד שליטה.

החלקתי את אצבעותיי במורד שמלת הנשף שלי, רכות המשי הרגיעה את עצביי. צבע הארגמן של הבד התנגש בצבע שערי האדמוני, אבל אבא שלי התעקש שאלבש אותה, ולא היה טעם להתווכח איתו. לא שהעזתי אי פעם לנסות, גם אם העדפתי גוונים כהים יותר של אדום.

גם פלביה לבשה שמלה אדומה מתנפנפת, שתאמה לעניבת הארגמן של אבא שלי. זה היה הצבע האהוב עליו. אולי בגלל זה הוא נהנה כל כך לשפוך דם.

המשרתת הופיעה במעלה המדרגות המתעקלות. "בבקשה, בואו אחריי לקומה העליונה. האדון יקבל את פניכם באולם הכניסה הגדול."

אבא שלי צעד קדימה בנחישות, כאילו היינו נטל שהוא שמח להשאיר מאחור. פלביה ואני מיהרנו בעקבותיו, אבל השמלות הארוכות שלנו הקשו עלינו.

להפתעתי, אבא נראה רגוע למדי כשרומנו האב ובנו נסטור נכנסו סוף־סוף לאולם הכניסה דרך דלתות כפולות ענקיות, שניות ספורות אחרי שהגענו לקומה.

אפילו בגיל חמש־עשרה נסטור היה כמעט באותו גובה כמו אבא שלו, שהתנשא לגובה מרשים של מטר תשעים. זה היה האירוע החברתי הראשון שהורשיתי להשתתף בו, ובהתחשב בכך שלא היה מדובר רק ביום ההולדת של יורש משפחת רומנו, אלא גם בטקס החניכה שלו לקאמורה, זה היה כבוד גדול.

רומנו האב ובנו נעצרו מולנו. אבא שלי לחץ את ידי שניהם בחיוך שמקילומטרים יכולתי לזהות שהיה מזויף. סקרתי בחשאי את נסטור. שערו הכהה היה מסורק לאחור ברישול. הוא נראה רך כמשי, ניגוד לזוויות החדות של פניו. עצמות הלחיים הבולטות שלו והלסת החזקה שיוו לו מראה בוגר יותר מחמש־עשרה שנותיו. כשהמבט שלו נחת עליי, הבטן שלי התהפכה למראה הצבע המהפנט של עיניו. הן היו ירוקות עם רסיסים של חום ענברי, ומדהימות בצורה בלתי אפשרית.

"זו הבת שלי, אמיליה," קולו החד של אבא קטע את הבהייה שלי. הסטתי את מבטי במהירות ולחיי להטו. לחצתי את ידו של רומנו האב בחיוך מקסים, ונרתעתי מעט מעוצמת האחיזה שלו. נדרכתי כשהושטתי את ידי לנסטור, ואף על פי שהאחיזה שלו הייתה חזקה, היא לא הכאיבה כמו זו של אביו. הוא חייך אליי חיוך קטן. "נעים מאוד לפגוש אותך."

הפעמון צלצל, וכעבור רגע מיהרה המשרתת במעלה המדרגות והכריזה, "בנדטו פלקון!"

גופי נדרך. רומנו האב ואבא שלי זינקו לפעולה, הם מיהרו במורד המדרגות כדי לקבל את פניו של הקאפו של הקאמורה במבואה. פלקון לא היה אדם שנותנים לו להמתין או גורמים לו לטרוח לעלות אל אולם הכניסה. פלביה עמדה ליד הגלריה שאפשרה תצפית אל המבואה למטה, וחוסר ודאות מילא את פניה היפהפיות. היא שלחה לעברי חיוך מהיר ומעודד לפני שדאגה הקדירה את פניה שוב. איש לא אהב את הרעיון לפגוש את בנדטו פלקון.

נסטור נגע בכתף שלי כדי למשוך את תשומת ליבי, ורכן לעברי. "פלקון נהנה לשבור דברים יפים. הייתי ממליץ לך להתרחק מטווח הראייה שלו."

שפתיי נפשקו, והלב שלי החסיר פעימה. "אבא שלי ירתח מזעם אם לא אהיה כאן כדי לקבל את פני הקאפו."

"הזעם של אבא שלך יהיה מחיר ששווה לשלם," הוא אמר, ועיניו נדדו אל המדרגות, משם נשמעו קולות גבריים מתקרבים. "תגידי לו שאני ביקשתי ממך למסור את זה לבן הדוד שלי, ניקולו. את לא יכולה לסרב לפקודה ממני," הוא תחב מטבע זהב לכף ידי. כיווצתי את שפתיי, אבל הוא דחף אותי בעדינות כדי שאזוז.

פלביה הנהנה אליי לאישור ולחשה, "לכי. תשאירי לי להתמודד עם אבא שלך."

למרות הפחד מהתגובה של אבא שלי הסתובבתי ומיהרתי להתרחק. שמלת הנשף שלי רשרשה על רצפת השיש בזמן שהלכתי בעקבות קולות הצחוק והמוזיקה אל אולם נשפים מפואר. נברשות רבות הטילו אור חם על האורחים שנאספו. מלצרים נשאו מגשים עמוסים במתאבנים יוקרתיים — בליני עם קוויאר, טרטר טונה, טרטר וואגיו וביצי שליו. משפחת רומנו בהחלט התכוונה להרשים.

סרקתי את הקהל, והדופק שלי הלם בוורידיי בחרדה.

אפילו לא ידעתי איך ניקולו נראה. פגשתי את אבא שלו פעם אחת כשהוא ביקר אצלנו בבית. לבסוף איתרתי את האיש, ולצידו גרסה צעירה יותר שלו עם שיער חום ערמוני מתולתל. מיהרתי ישירות אליהם, והבטן שלי התכווצה בחשש. המבט של ניקולו ננעל עליי, והגבות שלו התכווצו. פתחתי את כף ידי עם המטבע. ניקולו אמר משהו לאבא שלו, והוא הנהן לפני שבנו התרחק וסימן לי לבוא אחריו לפינה של החדר.

ברגע שהגעתי אליו, הושטתי את ידי עם המטבע. "נסטור אמר לי לתת לך את זה."

לניקולו היו אותן עיניים ירוקות כמו לבן הדוד שלו, רק בלי רסיסי הענבר, אבל הוא לא היה גבוה כמוהו. היעדר הקעקוע על האמה שלו גילה לי שעוד לא מלאו לו חמש־עשרה. ידעתי שהם נולדו בהפרש קטן זה מזה. חקר אילנות יוחסין היה אחד הדברים היחידים שאבא שלי אישר לי לעשות בזמני הפנוי.

ניקולו צמצם את עיניו מעט ובחן אותי. "זה היה אמור להביא לו מזל."

האווירה באולם הנשפים השתנתה, ותחושה פתאומית של חוסר שקט אחזה באורחים. עיניי חיפשו את המקור לשינוי עד שהבחנתי בבנדטו פלקון בפתח הדלת, הוא נראה כמו מלך שמיטיב עם נתיניו, כשמשני צדדיו עמדו אבא שלי ורומנו האב. אנשים קיבלו את פניו בהרכנת ראש, והבעות פניהם היו כנועות. אשתו של פלקון עמדה כמה צעדים מאחוריו. היא נראתה מסוממת. עיניו הסדיסטיות נדדו מאישה לאישה כאילו הוא מחפש את הכיבוש הלילי שלו. הוא לבש טוקסידו, חולצה לבנה עם צווארון עומד, עניבת פרפר שחורה ונעל נעליים מבריקות. שערו השחור המסורק לאחור השלים את מראה איש המאפיה המוקפד.

נסטור הופיע לצד אביו והחווה בראשו לבן הדוד שלו. ניקולו תפס בזרועי ומשך אותי משם. הוא דחף אותי לתוך גומחה מוסתרת מאחורי קבוצה של גברים. רציתי לומר לו שאבא שלי לא ייתן לפלקון לפגוע בי, אבל ידעתי שזה לא נכון.

"תחכי כאן," אמר ניקולו ואז נעלם. למה בדיוק הייתי אמורה לחכות?

הזמן זחל. אנשים רקדו ואכלו, צחקו והתלחשו, ואני השתעממתי. בסופו של דבר העזתי לצאת מהמחבוא, הרגשתי רעבה וצמאה.

אחרי שמילאתי את הבטן בלימונדה ומתאבנים, עוצמת הצחוק והשיחות נעשתה מעיקה מדי, וחיפשתי להתבודד במרפסת הרחבה שהשקיפה על שני מגרשי טניס, על בית הבריכה הענק ועל הבריכה הצמודה שהייתה בגודל שלא ראיתי מימיי. הגן המטופח הואר באלפי זרקורים שהציגו לראווה את גינת הוורדים, את המזרקות ואת מבוך השיחים. אחזתי במעקה, נעמדתי על קצות האצבעות והתכופפתי מעט כדי לראות טוב יותר. ממה היה עשוי המבוך?

"ורדים אנגליים מטפסים ונדירים," אמר קול שקט מתוך החשכה.

צווחה נפלטה מבין שפתיי, איבדתי את שיווי המשקל ונטיתי קדימה. זרוע נכרכה סביב מותניי, משכה אותי לאחור והצילה אותי מנפילה שהייתה מסתיימת במוות ודאי. הרמתי את מבטי אל פניו של המושיע שלי — נסטור רומנו. מבוכה לוהטת הציפה את לחיי. אפילו האוויר הקריר שטיפס במעלה הר הוליווד לא הצליח לקרר אותן.

"את לא תהיי האישה הראשונה שנופלת אל מותה מהמרפסת הזאת," אמר נסטור כששחרר אותי ופסע לאחור. הוא השעין את המרפקים שלו על המעקה ובחן אותי בעניין.

יישרתי את השמלה לפני שאחזתי במרפקיי כדי להסתיר את הרעד שלי. "הבהלת אותי."

"לא חיכית."

"לך?"

שפתיו הפכו לקו דק. "שהמצב יהיה בטוח."

"מתי אי פעם המצב היה בטוח?" לחשתי. כשבנדטו פלקון שולט במערב, אף אחד לא היה בטוח, ובטח שלא נשים וילדות. הייתי רק בת שתים־עשרה, כמעט שלוש־עשרה, אבל זה היה שיעור שלמדתי מוקדם מאוד. הייתי גבוהה לגיל שלי, כבר מטר שישים וחמישה, ולכן רבים חשבו שאני מבוגרת יותר. לא שפלקון נתן לגיל לעצור אותו.

נסטור הטה את ראשו הצידה ובחן אותי במשך כמה שניות לפני שמבטו נדד אל השטח שמתחתינו. "המבוך היה הגאווה של אימא שלי."

בלעתי את הרוק והתקרבתי כמה צעדים. שמועות רבות נפוצו סביב היעלמותה המסתורית של גברת רומנו לפני שש שנים. "אימא שלך נפלה מהמרפסת הזאת?"

ראשו של נסטור הסתובב אליי בחדות, הפתעה חלפה על פניו. כל דבר בו היה מלכותי, כאילו דורש שינציחו אותו על בד קנבס. "זו שאלה מסוכנת."

אבא שלו ירתח מזעם אם ידע ששאלתי את השאלה הזאת, ואבא שלי יעניש אותי בחומרה אם יגלה.

הכרחתי את עצמי להסיט את המבט מעיניו הסוערות והתמקדתי במבוך הוורדים, הצטערתי שאני לא יכולה לראות אותו באור יום. "מה הצבע של הוורדים? זה נראה כמו מקום כל כך רומנטי," התכווצתי ברגע שהמילים יצאו מהפה שלי.

העיקול הלא מרוצה של שפתיו רמז שהוא לא מסכים. למה אני עושה מעצמי טיפשה כזאת?

"לבן ואדום. הצבעים האהובים על אימא שלי."

"יפהפה."

"את יודעת לשמור סוד?" שאל נסטור בקול נמוך ורכן קרוב יותר אליי, מבטו היה רציני עד מוות.

בלעתי את הרוק. שמרתי כל כך הרבה סודות של אבא שלי עד שהרגשתי שהם רובצים בכבדות על כתפיי. הנהנתי קלות.

"לילה אחד, הייתי אז בן תשע, אבא שלי רדף אחרי אימא שלי לתוך המבוך, הוא היה שיכור וכועס. עקבתי אחרי הצרחות שלהם אבל הלכתי לאיבוד במעברים הצרים והחשוכים. כשיצאתי משם אחרי שעות שרוט ועייף, השמש זרחה מעל אבא שלי שישן על האדמה מול המבוך כשהוא מכוסה בדם." הוא השתתק לרגע, ואני רעדתי, חששתי ממה שעמד לבוא. "אימא שלי מעולם לא יצאה מהמבוך שלה שוב."

"זה..." בלעתי את הרוק. הזוועות לא היו זרות לי. לא זכרתי איך אימא שלי מתה. הייתי צעירה מדי, אבל מצאתי את הגופה המוכה של אשתו השנייה של אבא שלי כשהייתי בת שבע, ואת זה זכרתי בבירור. לא הייתי בטוחה מה לומר. פתאום מבוך הוורדים לא נראה רומנטי בכלל. האם אימא של נסטור קבורה מתחת לוורדים? לא היה לי ספק שאבא שלו הרג אותה.

נסטור הנהן כאילו נתן שם לזוועה. "כן," הוא גיחך, "בנדטו פלקון מעדיף סוג מסוים של גברים. גברים כמו האבות שלנו."

התבוננתי בפרופיל שלו בזמן שהוא המשיך למקד את מבטו בשטח ובאורות העיר שלמטה. "יום אחד תהיה האנדרבוס תחת השלטון של פלקון."

הוא נגע בראשו וחייך חיוך מריר. "אני כבר יכול להרגיש את כובד הכתר."

"אתה נראה כמו מישהו שיכול לשאת אותו."

הוא הזדקף למלוא גובהו המרשים. באופן שבו הירח זהר על שערו הכהה, יכולתי לדמיין כתר נוצץ מונח שם, גם אם המאפיה לא נהגה לקשט את המנהיגים שלה בסמלי מלוכה. הוא חייך. "בהתחשב במעמד של אבא שלך, זה לא בלתי סביר שאת תהיי הנסיכה לצידי."

הסמקתי והדופק שלי האיץ. עוד לא הובטחתי לאף אחד, לפחות לא למיטב ידיעתי. זה לא אומר שאבא שלי ורומנו האב לא סגרו עסקה ביניהם.

"אולי נדע יותר אחרי טקס החניכה שלי בחצות."

הוא העביר את האגודל על העור באמת ידו הימנית שעדיין היה נקי וחסר פגמים. הלילה הוא יקבל את הקעקוע של הקאמורה — סכין ארוכה עם עין ליד הידית, ועל הלהב כתובות המילים: עליך לפחד מפניי כי אני העין והלהב. מעולם לא נכחתי בטקס חניכה, ולהיות נוכחת כשהאנדרבוס העתידי של קליפורניה מקבל את הקעקוע שלו נחשב לכבוד גדול, לכן תהיתי אם נסטור צדק בנוגע לכך שאולי ישדכו בינינו.

צלם עם מצלמה גדולה שנראתה מקצועית הופיע בדלת המרפסת. "אני אמור לתעד כל אורח. לא נראה לי שיש לי תמונה שלך עדיין."

הנדתי בראשי לשלילה.

"מה דעתכם שאצלם תמונה של שניכם יחד?"

נסטור התקרב, והרמתי אליו את מבטי בחיוך נבוך. הוא ענה בחיוך אירוני משלו. "מה את חושבת, כמה מהחיוכים בתמונות האלה יהיו אמיתיים?"

"אף אחד?"

הבזק האור סנוור אותנו למשך שבריר שנייה, ושני הבזקים הגיעו מייד אחריו, לפני שהצלם נעלם.

לימוזינה ענקית נכנסה לשביל הגישה ונעלמה מעינינו. דקות ספורות לאחר מכן קבוצה של נשים בלבוש מינימלי דידו על עקבים גבוהים בשביל שמתחת למרפסת.

"אני מניח שזאת 'ההופעה' שאמורה להיות אחרי טקס החניכה שלי," הוא אמר ושפתיו התעקלו בציניות.

עיוויתי את פניי. זו הייתה מסורת דוחה שנערים יאבדו את הבתולים שלהם עם מקצועניות.

נסטור הציץ בשעון שעל מפרק כף ידו. "כמעט הגיע הזמן."

צרחות פילחו את חלל האחוזה. השערות הקטנות בעורפי סמרו בתגובה כשנצמדתי למעקה, והלב שלי ניתר. מה קורה שם? שלחתי לעבר נסטור מבט מפוחד, אבל הוא נראה המום בדיוק כמוני. הוא שלף סכין מנרתיק שהיה צמוד לשוק הרגל שלו, והזדקף כשהלהב המבהיק אחוז באגרופו, ואז סימן לי להישאר מאחוריו.

הוא צעד לעבר הדלת והציץ פנימה. צרחות נוספות הדהדו ברחבי הבית והגיעו לשיא כשדלתות הפטיו שמתחתנו נפתחו ברעש, וקבוצה של אורחים פרצה החוצה. יריות נשמעו, ואנשים קרסו על הקרקע בזה אחר זה.

נצמדתי לקיר, הלב שלי הלם בחזה.

"תישארי במקום, אל תזוזי," פקד נסטור לפני שחמק אל המסדרון ונעלם מעיניי. מישהו חיסל אנשים. מי בגד במי? האם זו הייתה מזימה להפיל את בנדטו פלקון, ואם כן — מי עומד מאחוריה?