ממלכה מדממת 2 - מלכה לוחמנית

אטיקוס

"הוכרז על סגר מלא, אדוני. אין כניסה או יציאה מהטירה," אמר השומר בשער. הוא היה גבר יהיר עם שפם דק וחזה נפוח. תפקידו כשומר של משפחת המלוכה בטח גרם לו להרגיש חשוב והוא בטח זיין את אשתו בכל שבת בתנוחה המיסיונרית. הייתה לו טבעת נישואים שחוקה על אצבע ידו השמאלית והוא נראה כמו גבר שלא זכה לסקס טוב, על אף שהיה שפע של פורנו נגיש. הגברת בטח שכבה כמו דג מת והתפללה שהוא ימהר ויגמור, כדי שהיא תוכל לחזור לקרוא את ספרי הרומן הרומנטי שלה ולשפשף לעצמה את הדגדגן שלה.

השומר כנראה לא ראה אדם מת מעולם.

וכנראה גם לא הרג אדם מעולם.

אבל הוא עמד מולי ואמר לי שלא אוכל להיכנס בשערי הטירה. כאילו הוא יכול היה בכלל לעצור אותי.

הכעס שלי גבר בכל רגע שבו הוא עיכב אותי ולא נתן לי להיכנס. הייתי להוט לשפוך קצת דם. לעזאזל, לא יהיה צורך בשכנוע ממושך כדי שאנעץ סכין לצווארו.

כף יד הוטחה על חלון הנוסעים במכונית שלי, אבל לא מצמצתי.

אף פעם לא מצמצתי.

להקה של צלמי פפראצי הקיפה את המכונית שלי בניסיון לתפוס הצצה, לחפש משהו מסקרן שעליו הם יוכלו לדווח באופן בלעדי. היה כמעט בלתי אפשרי לשמוע משהו מבעד לשאלות שהם צרחו.

ריאותיי היו מלאות בסירחון המוות והאוויר היה מלא בשכבה עבה של עשן. נדרשו כמה שעות כדי לכבות את הלהבות שליחכו את אולם הריקודים המלכותי. חצי מהטירה נשרף עד היסוד בלהבות.

"אתה יודע מי אני?" שאלתי והורדתי את המשקפיים בידי החבושה. הבטתי אליו בעיניים אפלות, קדחתי במורד נשמתו הפתטית את כל חוסר הסבלנות שלי. "שמי אטיקוס דופונט. המלך אוגוסטוס זימן אותי. אני האדם האחרון שראה את ליידי אברנת'י ויש לו שאלות."

קיבלתי רצף של שיחות והודעות שלא עניתי להן מאוגוסט, מאדוניס ומכמה יועצים מלכותיים, כל אחת מהן הפכה לדחופה יותר ככל שחלף הזמן.

השומר המבוגר פקח את עיניו. התעצבנתי כשאנשים לא זיהו אותי. לא מפני שהייתי אידיוט אגואיסטי, אלא מפני שזה גרם לעבודה שלי להפוך לקשה יותר.

גיליתי שהחיים היו קלים הרבה יותר כשרוב האנשים פחדו ממני. לשם שלי היה כוח ועוצמה, ועבדתי קשה כדי להשיג את זה.

תשובתו המגומגמת של השומר מילאה אותי בסיפוק. "כמובן, מר דופונט. אפתח את השער. הוד מלכותו נמצא באתר הפיצוץ, ליד הכניסה לאולם הנשפים."

נסעתי באיטיות לאורך כביש הגישה והקהל הצפוף של צלמי הפפראצי נצמד לשער. חלקם דחפו את המצלמות היקרות שלהם מבעד לסורגים. הם רצו להשיג תמונה של הטירה השרופה. או אפילו טוב יותר, צילום של המלך האבל שלהם. כמה דמעות יזכו אותם במיליונים, אבל המשטרה עשתה עבודה מעולה בהרחקת פולשים חטטניים.

רבים צעקו לעברי שאלות כשחציתי את הסף.

"האם זה נכון שליידי אברנת'י מתה?"

"אתה יכול לאשר שהמלך אוגוסטוס נמצא במחלקת טיפול נמרץ?"

"האם יש לך קצה חוט לגבי מי תקף את הטירה?"

כשסגרתי את החלון, כמה מהם צילמו תמונות. עטיתי על פניי הבעה של אימה משולבת ביגון. עולמי היה במה והייתי חייב להציג את ההופעה הטובה ביותר בחיי.

חייה של כריסטין היו תלויים בזה.

התפתלתי בין שורת כבאיות וניידות משטרה וחניתי לצד האמבולנסים. הפיצוץ היה עד כדי כך גדול, שהוא הפיל קיר והאש כילתה את השאר. אולם הנשפים היה באגף המערבי של הטירה, הרחק מחדרי השינה. בדרך נס הצליחו לעצור את האש לפני שהלהבות הרסו הכול. כמה כבאים התיזו מים על שכבת אפר טרייה וצוותי רפואה גררו גופות אל מחוץ לטירה ההרוסה.

כשעצרתי ליד אולם הנשפים ויצאתי מהמכונית, אנשים חפרו בין ההריסות באימה. שוטר עם פיח על הלחי נעץ בי מבטים כשהסתכלתי סביב. החלטתי לשאול אותו כמה שאלות כדי שאדע בדיוק איפה אנחנו עומדים. "כמה פצועים יש? האם הוד מלכותו בסדר? האם זה נכון? המלכה מתה?" כבר ידעתי שאוגוסטוס יחסית בסדר. כמה חתכים ושריטות. לב מדמם ושבור. בכל זאת הייתי צריך להמשיך בהצגה. העמדתי פנים שאני מבולבל, לא מעודכן וחסר כיוון.

בתמורה נעניתי בהתנשפויות רבות ובעיניים פעורות, אבל התשובה הפשוטה ביותר באה מאדם בגיל העמידה, שלבש ז'קט עור. "המצב תחת שליטה." אשת יחסי הציבור של בית המלוכה בוודאי מסרה לכולם את התגובה המוכתבת הזאת.

הרחקתי את ידי מפניי וניגבתי במהירות את הדמעות המזויפות שלי.

לא היה לי קשה לזייף אֵבֶל. הייתי קצת המום מאובדן החיים. גם אם ראיתי לא מעט מוות, זה לא אומר שהוא לא השפיע עליי. על אף שככל שעלה מספר האנשים שהרגתי, נעשיתי חלול.

חיפשתי באזור את אוגוסטוס, ציפיתי שהוא יהיה שרוע על האדמה, מחפש נחמה וחסר תועלת. אבל למרבה ההפתעה הוא היה שקוע עד הברך באפר וחפר בערמות של שברים כשדמעות זלגו במורד פניו.

זה היה מראה מוזר. אדוניס היה מאחוריו ועזר לו לעבור על ההריסות. עוזרות עם עיניים אדומות צפו בו ברחמים. כבאים עבדו קשה מאוד כשראו שהמלך שלהם נהם פקודות ויצא מדעתו.

"אנחנו חייבים למצוא אותה! איפה אטיקוס, לעזאזל?" הוא התייפח.

צפיתי בו לרגע, כמעט, כמעט, כמעט הרגשתי אשם בגלל מה שהייתי חייב לעשות.

אבל לא לגמרי. לעולם לא אתנצל שהגנתי על כריסטין.

וזה בדיוק מה שעשיתי.

"אני כאן, אוגוסטוס," אמרתי.

ליאו עמד ליד קורת עץ, ניסר אותה והתנשף. כשהכרזתי על עצמי, הוא הביט בי בכעס טהור וחד. לא היה לי זמן לנתח את המבט שלו, אבל הייתה לי תחושה שהוא ידבר איתי מאוחר יותר.

אוגוסטוס הסתובב, עיניו התרחבו בפחד. הוא יצא מבין ההריסות ורץ לקראתי בלי לנקות את האפר מפניו.

"איפה היית? למה לא עזרת לנו?!" ידיו אחזו בי כאילו הוא טבע ואני הייתי חבל ההצלה שלו.

פתחתי וסגרתי את פי, הופתעתי מהפגנת הרגשות שלו. צפיתי בו כשניגב את אפו בגב כף ידו שהייתה מכוסה בפיח. הוא נטף זיעה ועדיין היה לבוש בחליפת הטוקסידו שלבש אמש, אבל עכשיו היא הייתה מכוסה באפר. אחרי שלא עניתי מייד, הוא שאף אוויר בקולניות והביט מעבר לכתפו כדי לצעוק על האנשים שעצרו את עבודתם כדי להסתכל עלינו. "אף אחד לא מפסיק לחפור. אנחנו נמצא אותה!"

"מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "אתה תיפצע."

הוא העביר את ידיו הרועדות בשערו. "מה אני עושה? מה אתה עושה? כריסטין נעדרת. מפקד הכיבוי הארור הזה אמר שאני צריך להכין את עצמי, שייתכן שהיא מתה. מתה, אטיקוס!"

רעדתי. המחשבה שכריסטין מתה הייתה מחרידה. על אף שידעתי שהיא בטוחה, שוכבת במיטתי וישנה, אחרי שקיבלה תרופות נגד כאבים שהרופא האישי שלי נתן לה, האפשרות שהיא הייתה עלולה למות טלטלה אותי עד עמקי נשמתי.

האמת היא שלורד ניית'ן היה יכול להרוג אותה בקלות אתמול בלילה. כמעט שלא הצלחנו להימלט. וזאת בדיוק הסיבה שהיא לא הייתה יכולה להישאר בטירה. אי אפשר היה לבטוח באיש. "אוגוסטוס, אתה צריך לשבת," אמרתי.

"איך אתה יכול להיות כל כך רגוע?!" הוא שאג. "אימא שלי מתה. חצי מהטירה עלתה בלהבות אתמול בלילה. ואף אחד לא יודע איפה כריסטין. מה קרה לה? אתה רקדת איתה."

התרחקתי ממנו והתחלתי לצעוד בשטח, ניסיתי להיראות נסער. "הפיצוץ הפריד בינינו. אנשים רצו לכל הכיוונים. ניסיתי למצוא אותה, אבל הקהל דחף אותי החוצה. התעלפתי מהעשן ששאפתי והתעוררתי הבוקר בבית החולים. אתה בטוח שלא חילצו אותה?"

קולו התגבר בכל מילה. חזק יותר ויותר, הוא אמר, "היא לא בבית חולים, אטיקוס. הטירה נבדקה על ידי ליאו וצילומי האבטחה עוברים עכשיו סריקה מדוקדקת. אף אחד לא ראה אותה יוצאת. היא איננה. היא פשוט איננה!" הוא שלח מבט אל השוטרים ואל שאר הכבאים, שניסו להבין את המצב.

ציינתי לעצמי להתקשר לאחד ההאקרים שלי שידאג לכך שלא יהיה סרטון שמראה אותי מכניס את כריסטין למכונית שלי.

אוגוסטוס משך אותי אליו ודיבר בקול נמוך. "אולי הם לקחו אותה. אולי כולם שותפים לזה. אסור לנו לבטוח באיש."

לא היה לו מושג עד כמה הוא קרוב לאמת.

"אתמול בלילה היה כאוס מוחלט, אוגוסטוס. היה בלתי אפשרי —"

הוא הזעיף את פניו כשהבין שההתפרצות שלו נראתה מוזרה. "אני... אני מנסה להבין את זה." הוא הסתכל עליי בעיניו החומות. הן היו מלאות בכל כך הרבה כאב, שהרגשתי קצת אשם שהכאבתי לו ככה.

"היא לא ענתה לאף שיחה שלי. בית החולים בודק את המאושפזים בפעם השלישית. אם היא הייתה פצועה, הם היו מודיעים לי מייד."

הבטתי בו במבט עצוב, מסכה של כאב נפרשה על פניי. מעולם לא חשבתי שאני שחקן, אבל עמדתי בראש ארגון פשע וזה הפך אותי לשקרן טוב.

"היא לא בבית חולים, אוגוסטוס," אמרתי. "ואתה יודע את זה."

הוא הביט בי בעיניים מכווצות וניסה להבין מה אמרתי.

"אז איפה היא?"

עיניי מצמצו לעבר ההרס שהיה מולנו. "אני... אני חושב שהיא שם בפנים." נתתי לקולי להישבר כדי להדגיש את דבריי.

"לא. לא, לא ייתכן. לא כריסטין, אטיקוס."

הייתי חייב לגרום לו להבין. "אם היא לא נחלצה... אם היא לא נחלצה, אוגוסטוס —"

פניו קדרו. "לא." הוא נענע בראשו, מסרב להאמין.

לא היה קשה לי להעמיד פנים שהייתי מוטרד. כרעתי על האדמה, אחזתי את ראשי בין ידיי והקשבתי לדבריו. היא הייתה יכולה למות אתמול בלילה. אם לא הייתי גורר אותה משם, היא הייתה נשרפת בחיים בטירה הארורה הזאת, שאותה היא כל כך שנאה.

"היא איננה," אמרתי. עיניי התמלאו דמעות כשדמיינתי את גופה חסר חיים. עור קר. עיניים חלולות ואיברים מקופלים בזוויות משונות.

דמעות מילאו את עיניי מהמחשבה. סירבתי לאפשר לתוצאה הזאת לקרות.

אוגוסטוס הסתער עליי בנהמה. "למה לא הצלת אותה!?" הוא דחף את חזי וכמעט הפיל אותי. "למה לא דאגת לביטחון שלה? עם כל הדיבורים שלך, שאתה רוצה לתמוך בה... לאהוב אותה... נכשלת!"

לא נכשלתי. אוגוסטוס לא היה מוכן לעשות מה שאני עשיתי. חילצתי אותה מהטירה הזאת למען הביטחון שלה. הוא היה משאיר אותה לצידו ומציב אותה מול פני הסכנה. אבל לא יכולתי לסמוך עליו שיטפל באישה שאהבתי. עדיין לא, לפחות. היו לו יותר מדי אויבים שנשפו בעורפו מסיבות שהוא בכלל לא היה מודע להן עדיין.

הסוד על השושלת שלו מת יחד עם אימו, אבל עדיין חי בתוכי. לא ידעתי מה ידע לורד ניית'ן ואם השמועה תתפשט, לאוגוסטוס יהיו הרבה יותר אויבים מכפי שניתן לספור. הייתי צריך זמן כדי להבין אילו שמועות הסתובבו ולהיפטר מלורד ניית'ן.

אוגוסטוס אחז בי ולמרבה הפתעתי התמוטט בזרועותיי. "אכזבתי אותה. לא הגנתי עליה, אטיקוס."

לרגע היססתי, לא הייתי בטוח איך להתמודד עם זה, הפתעתי את עצמי כשטפחתי על גבו לפני שמחצתי אותו בחיבוק.

"לא ייתכן שהיא איננה," הוא לחש.

הבטתי מעבר לכתפו אל האנשים שעמדו וצפו במלך שלהם צונח על ברכיו ביגון. אם רצינו לנקום בלורד ניית'ן, אוגוסטוס יצטרך למצוא את הכעס שלו ולגבות ממנו מחיר. זאת הייתה הדרך היחידה. לא יכולנו לאפשר להתלחששויות על החולשה שלו להתפשט במדינה.

"על מה כולכם מסתכלים!" צרחתי. "למה אתם לא חופרים?"

כמה אנשים זינקו, חזרו לעבוד והזיזו קורה שנפלה. ליאו ניגב את עיניו ונעץ בי מבט. הייתי צריך לדבר איתו לבד בהקדם.

"בואו נמשיך לחפש," אמרתי. "לא נעצור עד שהעבודה תסתיים. נמצא אותה."

אוגוסטוס התרומם ומעד לתוך ההריסות. "נמצא אותה," הוא לחש. "אנחנו חייבים. לא ייתכן שהיא נעלמה, אטיקוס. אם היא שם, אנחנו חייבים להציל אותה." הוא רץ אל ההריסות והתעלם מצעקות השומרים שלו שקראו לו לעצור. הוא תפס עמוד שנפל וגרר אותו על האדמה. העמוד היה כבד מדי והוא צנח על ברכיו ושמט אותו. הזדקפתי וצעדתי אליו, הייתי לצידו כמו שחבר טוב צריך לעשות. "זה לא נגמר," הוא קרא וצרח אל האוויר הפתוח. "אנחנו חייבים למצוא אותה!"

אני עשיתי את זה. אני גרמתי לכל המהומה הזאת, אבל לא התכוונתי להפוך אותה לאחת הקורבנות.

זאת הייתה הדרך היחידה.

"נמשיך לחפש," אמרתי. "נמשיך לחפור." קולי נותר חזק, על אף שהרגשתי גל מפתיע של אשמה. התנערתי מהתחושה והבטתי על האנשים שעבדו בין ההריסות. "תזדרזו!" צרחתי. "תמצאו אותה!"

אוגוסטוס נעץ את ציפורניו באדמה ודמעות זלגו על לחייו. "אנחנו נמצא אותה," הוא מלמל וחפר עד שאצבעותיו דיממו. הסתכלתי עליו לרגע, צפיתי בו בלב כבד כשהוא מצא את הכוח להזדקף.

חששתי שהצער שלו יהיה כבד מדי והוא לא יוכל לשאת אותו. אבל הייתי צריך להגן עליה. לא רק מהאויבים שלנו, אלא מהכאב שנמצא בתוכנו. מהצללים שמהם לא יכולנו לברוח. "תמצא אותה," הוא לחש וניגב את דמעותיו. "אני אמצא אותה," הוא אמר, כאילו הוא ניסה לשכנע את עצמו. "לא ייתכן שהיא מתה. היא עקשנית מכדי למות."

הנהנתי בתשובה. הנחתי לו להאמין במה שהוא רצה. הסתכלתי עליו כשהוא חזר להריסות. הוא המשיך לחפור והרים גושי אבן מהערמה.

"אוגוסטוס," קראתי.

הוא התעלם ממני והמשיך לעבוד.

"אוגוסטוס," אמרתי בהיסוס. הבטתי על ההריסות ושוב עליו.

הוא עצר לרגע והסתכל על מה שנותר מהטירה. שברי אבנים כיסו את האזור, אבק, פיח ואפר עמדו באוויר. הטירה שסבא רבא שלו בנה הייתה הרוסה בחלקה וייתכן שעדיין היו אנשים קבורים בין ההריסות.

"מה?" הוא ענה בחוסר סבלנות.

שחררתי נשיפה. "אני רוצה למצוא את מי שאחראי לזה." וגם אתה אמור לרצות למצוא אותו. תתחיל לכעוס, אוגוסטוס. תתחיל לרתוח.

הוא הסתכל עליי בעיניים דומעות.

"אני רוצה למצוא אותה קודם."

נעמדתי לצידו, חפרתי באדמה ותיארתי לעצמי מה היה קורה למפלצת הקטנה שלי אם לא הייתי מחלץ אותה בזמן.