ולנטיין בחצות

אל תעמדי על קברי ותבכי,

לא שם מקום מנוחתי.

אני אלפי רוחות נושבות,

אני נגיעות השלג הנופלות,

אני טיפות הגשם המלטפות,

אני קרני השמש היוקדות

על שיבולי חיטה בשלות.

אני טיפות של סתיו עדינות.

כשאת מתעוררת בבקרים הדוממים,

אני חג בלהקת ציפורים,

אני כוכב מנצנץ בשמיים הכהים.

אל תעמדי על קברי ותבכי כעת,

אני לא שם, אני לא מת.

— מרי אליזבת פריי

1

"אתה מאמין בגלגול נשמות?"

"מייגן, כבר דיברנו על זה."

"ואף פעם לא נתת לי תשובה ישירה. זה לא יהרוג אותך אם פשוט תגיד כן או לא."

"מה שחשוב זה במה את מאמינה, ולמה."

אני מתיישבת על ספת העור הלא נוחה שעליה אני שוכבת בשנתיים האחרונות בכל יום חמישי במשך חמישים דקות, ומביטה בדוקטור סינגר. הוא גבר נאה שנראה כמו רואה חשבון משנות החמישים, עם שיער כסוף קצר, זוג משקפיים וחולצת כפתורים לבנה קלאסית. בתוך עשר דקות מתחילת המפגש הראשון שלנו ידעתי שאני יכולה לבטוח בו, וגם ידעתי שאשקר לו כמו ששיקרתי לכל פסיכולוג אחר שפגשתי בעבר.

יש אמיתות כואבות מכדי להשמיע אותן בקול. יש שדים שעדיף להניח להם להירקב בחושך לנצח.

"זו הפגישה האחרונה שלנו, דוקטור סינגר. מה שאומר שזו ההזדמנות האחרונה שלך לעזור לי."

אף על פי שהוא מיומן בלשמור על הבעה ניטרלית, הוא נרתע באופן גלוי. "את מרגישה שלא עזרתי לך, מייגן?"

ברור שלא עזרת. אבל זו לא אשמתו שאי אפשר להדביק בחזרה את כל החלקים השבורים שלי, לכן אני מחייכת ואומרת משהו נחמד. "אתה הפסיכולוג הכי טוב שהיה לי אי פעם."

הוא בוחן אותי. מאחורי המשקפיים שלו, צבע עיניו דהוי כמו בד ג'ינס ישן שנשטף שוב ושוב בסיפורים עצובים. יותר מדי סודות רעילים הבהירו אותן עד שהן כמעט לבנות כעצם.

"תתקשרי לדוקטור אנדרס כשתגיעי לאורגון?"

"כן," אני משקרת. "ברגע שאתמקם."

"אני מקווה שתעשי את זה. הוא אדם טוב. מוסמך מאוד."

"גם אתה מוסמך מאוד. תראה לאן זה הוביל אותנו."

אנחנו בוהים זה בזה בזמן שהשעון מתקתק בשקט על הקיר. איפשהו בחוץ כלב מייבב. הצליל בודד להחריד.

"את בחורה אינטליגנטית, מייגן. את יודעת שטיפול לעולם לא יעבוד אם לא תתמסרי אליו באמת."

"לא פספסתי אף פגישה במשך שנתיים. זו התמסרות."

"הגוף שלך היה כאן, אבל המחשבות שלך תמיד היו במקום אחר. אף פעם לא היית פתוחה לחלוטין וכנה באמת. תגידי לי שאני טועה."

אני מרימה את התיק מהרצפה, תולה אותו על הכתף שלי ונעמדת, מוכנה לסיים עם כל זה. משאית ההובלות מחכה לי, יש לי חיים חדשים להתחיל, אלף חלומות לקבור בחולות המדבר.

"אני רוצה להציע לך עסקה. אתה תגיד לי אם אתה מאמין בגלגול נשמות, ואני אגיד לך משהו אמיתי. כל מה שתרצה לדעת, אני מבטיחה לענות בכנות."

דוקטור סינגר נעמד, מותח את גפיו הארוכות ומקיף את השולחן שלו. הוא נעצר מולי ומניח את ידיו על המותניים. "טוב. אני מניח שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא." הוא מהרהר לרגע ואז אומר, "לא, אני לא מאמין בגלגול נשמות. או בעולם הבא, אם להיות כן לחלוטין. אני חושב שמה שיש לנו זה הכי טוב, ולכן כל כך חשוב להפיק את המיטב מהחיים האלה. להתמודד עם הבעיות שלנו, לעבד אותן, כדי שבסופו של דבר נוכל להשתחרר מהן וליהנות מהזמן שיש לנו."

התשובה שלו לא מפתיעה אותי. אני מהנהנת. "אוקיי. תודה."

במחווה לא אופיינית של חיבה, הוא מניח את ידיו על הכתפיים שלי, מסתכל על פניי ואומר ברוך, "ועכשיו השאלה שלי. למה לא נתת לי לעזור לך?"

הוא נראה כן כל כך. אני נדהמת מהכנות הברורה שלו, מהרצון האמיתי שלו לעזור לי, מטוב הלב של האיש הזה שחושב שאפשר לפתור את כל בעיות החיים פשוט אם מדברים עליהן.

"כי לא משנה כמה תרצה, דוקטור סינגר, אתה לא יכול לעזור למי שכבר מת."

אני טופחת על ידו, מצטערת לראות על פניו את הצער שגרמתי לו, ואז מסתובבת ויוצאת מהדלת.

הנסיעה מפיניקס לסיסייד אורכת עשרים ושתיים שעות אם נוסעים ברצף, אבל אני עוצרת ללילה בעיירה שיש בה רמזור אחד, שוכרת חדר במוטל זול, שוכבת על כיסוי המיטה לבושה לגמרי ובוהה בתקרה עד שעולה השחר. אחר כך אני שותה שלוש כוסות של קפה מזעזע בדיינר הקטן שצמוד למוטל, וחוזרת לכביש.

הכביש המהיר I-5 דרך קליפורניה הוא רצועה ארוכה ומשעממת, עמוסה במשאיות. אני מקשיבה לתחנת רדיו שמשדרת מוזיקת בלוז, כשהמרחבים העירוניים מפנים את מקומם למטעים של עצי שקד ולשטחי מרעה של פרות. הגבעות של העמקים המרכזיים מנוקדות בצלליות המוארכות של עצי אלון, והעשב הגבוה הצהיב תחת שמש הקיץ. אני פונה שמאלה בפורטלנד, ואז נוסעת עוד שעה וחצי עד היעד הסופי. כשאני נכנסת לסיסייד, אני מותשת ורעבה, אבל מרגישה הקלה מוזרה.

עוד יום אחד בפיניקס היה עלול לדחוף אותי מעבר לקצה שעליו אני חיה כבר זמן רב.

סוכנת הנדל"ן כבר שלחה לי את המפתח לבית, אבל אני מחליטה לעצור לאכול משהו לפני שאמשיך. אני נכנסת לדיינר נוסף, הפעם הוא מלא בזוגות קשישים אפורי שיער, ויש שם גם גבר אחד שיושב לבד בתא ליד הקיר האחורי ובוהה דרך החלון בגשם הדק שיורד הערב.

אפילו כשהוא יושב אי אפשר לפספס את גודלו. כתפיו הרחבות מותחות את התפרים של מעיל הגשם השחור שלו, ידיו עוטפות את ספל הקרמיקה ומקטינות אותו, ונראה שהוא נאלץ להשתחל בין התא לשולחן כדי לשבת.

אבל זה לא הגודל שלו שבאמת מושך תשומת לב. זו האווירה המאיימת של 'תתרחקו' שהוא משדר, הדרך שבה הוא רכון קדימה, הצללים הכהים שכובע המעיל מטיל על פניו. כאילו הוא לא רוצה שאף אחד יסתכל עליו.

כאילו הוא מתחבא.

"מה אני יכולה להביא לך, מתוקה?"

המלצרית שעומדת מאחורי הדלפק מחזיקה קנקן קפה. היא כנראה בת יותר משישים, עגלגלה ולחייה סמוקות, היא מחייכת אליי כאילו אנחנו חברות ותיקות. אני מתיישבת על אחד מהכיסאות ומניחה את התיק שלי על הדלפק.

"אני אקח מהקפה הזה, בבקשה. וחביתת דנוור עם תוספת בייקון בצד."

אם היא חושבת שזה מוזר שאני רוצה חביתה לארוחת ערב, היא לא אומרת דבר. רק מהנהנת, מוזגת לי ספל קפה ומודיעה שתכף תחזור.

כשהיא נעלמת לתוך המטבח, אני מביטה סביבי ולוגמת מהקפה. היה חשוך מדי כשנכנסתי לעיירה, ולכן לא הצלחתי לבחון אותה כמו שצריך, אבל חקרתי את הפרטים שלה מספיק זמן כדי לזכור אותם בעל פה.

סיסייד, אורגון, היא עיירת נופש קטנה עם חוף מפורסם בזכות הגלים שלו שמעולים לגלישה, וטיילת משנות העשרים של המאה הקודמת שיש בה מתחם של משחקי וידאו וקרוסלה מיושנת. האוכלוסייה מונה בקושי ששת אלפים תושבים — מרחק עצום ממיליון וחצי האנשים שגודשים את פיניקס. גם האוויר כאן שונה, רענן ומחיה, מלא בניחוחות של מלח ואורנים במקום ערפיח ואבן שנצרבה תחת שמש המדבר האכזרית.

אני מקווה שהכול יהיה שונה כאן. אני מקווה שאוכל להשאיר מאחוריי את כל הסיוטים שלי.

שקועה במחשבות על כל העבודה שמחכה לי בבית, אני שותה מהקפה ומקשיבה לשיחות סביבי, מנסה שלא לתהות מה קאס היה אומר על המקום הזה. איך הוא היה קופץ במושב שלו מרוב התרגשות.

עוברות כמה דקות לפני שאני מבינה שאני מרגישה לא בנוח.

אני מביטה סביבי, מופתעת מעוצמת התחושה. אף אחד מהלקוחות לא מסתכל לכיווני. המוזיקה קצבית, הדיינר נקי ומואר, והכול נראה רגיל. אפילו משעמם.

אז למה העורף שלי מצטמרר?

אני מציצה מעבר לכתפי ומגלה את הסיבה.

הגבר במעיל הגשם מסתכל עליי. לא, לא סתם מסתכל. הוא נועץ בי מבט.

בעוינות מוחלטת, הוא בוהה בי בגועל גלוי, כאילו איכשהו פגעתי בו עמוקות.

עיניו קרות, קשות ושחורות לחלוטין, דומות לסלע אובסידיאן.

אני מרימה גבות ובוהה בו בחזרה, כי אין לי זמן לחארות עם בעיות גישה.

"זה בשבילך, מתוקה," המלצרית הנחמדה מניחה לפניי צלחת. היא גדושה בחביתה שיכולה להאכיל משפחה שלמה, ומעליה ערמה מבולגנת של תפוחי אדמה מטוגנים.

"וואו. זה הרבה מאוד אוכל."

היא צוחקת והבטן שלה נרעדת. "הייתי צריכה להזהיר אותך בקשר לגודל של המנות. קאל בעלי הוא הטבח, והוא אוהב שאנשים יוצאים מכאן בתחושה שקיבלו תמורה מלאה לכסף שלהם."

"תמסרי לקאל שגם אם הוא יעלה את המחיר של החביתה הזאת בעשרה דולר, עדיין ארגיש שקיבלתי תמורה מלאה." אני דוקרת בעזרת המזלג את תלולית הביצים הרכה. "כמה ביצים יש בזה בכלל?"

היא מצחקקת. "מי יודע. כבר לפני שנים ויתרתי על הניסיון לגרום לו לעקוב אחרי מתכונים. אני מקווה שתאהבי את זה, מתוקה."

"אני בטוחה שכן, תודה."

אנחנו מחליפות חיוכים, ואז היא פוסעת באיטיות לאורך הדלפק כדי למלא למישהו קפה, ואני מתחילה לאכול. אני לא בדיוק טיפוס שאוכל בעדינות, לכן בתוך כמה דקות אני מחסלת כמעט את כל החביתה ומתחילה לפלס את דרכי בערמה הענקית של תפוחי האדמה. בדיוק כשאני מרימה את המזלג לפה, התחושה המוזרה משתלטת עליי שוב. כל השערות הקטנות על זרועותיי סומרות, והאוזניים שלי שורפות כאילו דחפתי אצבע לתוך שקע חשמלי.

אני מניחה את המזלג, מהדקת את הלסת שלי ומסתובבת לאחור.

הבחור הזועף במעיל הגשם נועץ בי מבט כאילו הוא עומד לקפוץ מהתא ולפתוח באש.

אבל מה שהוא לא יודע עליי זה שאני לא הבחורה שנבהלת בסיטואציות מביכות או מסוכנות. אני הבחורה שחושפת שיניים ונוהמת.

אני פוגשת במבטו היוקד ונועצת בו מבט נוקב משלי. "יש לך בעיה?"

אחיזתו מתהדקת על ספל הקפה עד שאצבעותיו מלבינות. הוא בולע רוק, שריר בלסת שלו מתכווץ, אבל הוא לא אומר מילה.

"איך החביתה, מתוקה?"

אני מתמקדת במבט השנאה של הבחור במעיל הגשם עוד רגע לפני שאני מסתובבת בחזרה אל המלצרית. "מדהים. אני לא אצטרך לאכול יומיים. במחשבה שנייה, תשכחי ממה שאמרתי. יש לכם פאי ליים?"

הצליל שאי אפשר לטעות בו, של גבר גדול שמנסה לפנות במהירות תא קטן, נשמע מאחוריי. יש הרבה רעש של חבטות, חריקה של סוליות גומי על רצפת הלינולאום ונשיפות תסכול. הוא חולף על פניי בצעדים כבדים, גורר אחריו רוח קלה וריח של יער. אני שומעת את הפעמון מעל הדלת מצלצל, והדלת נטרקת בקול צורם. עוצמת הטריקה מרעידה את החלונות. אני מופתעת שכל הזכוכיות במקום לא נשברות.

המלצרית מביטה מעבר לכתף שלה, מנידה בראשה ונאנחת.

"בחור מקסים," אני אומרת ביובש.

"הוא היה," קולה צבוע בעצב, מה שמעורר את סקרנותי.

"את מכירה אותו?"

עיניה הירוקות והטובות מתמלאות צער. "אני מכירה אותו מאז שהוא היה ילד. לעזאזל, כולם בעיירה הזאת מכירים אותו. הוא גר כאן כל חייו. קפטן נבחרת הפוטבול בתיכון, מלך הנשף, היה מאורס לבחורה הכי יפה בעיירה. כולם אהבו אותו. אפילו דיברו על זה שהוא ירוץ למשרה ציבורית יום אחד, הוא היה כל כך פופולרי כאן. ואז קרתה התאונה, ומאז הוא לא חזר להיות אותו דבר."

גל קר של חרדה שוטף אותי לשמע המילה 'תאונה'. אני צריכה להרטיב את שפתיי כי הפה שלי התייבש.

המלצרית מנופפת בידה מול פניה, כאילו לגרש ענן של אנרגיה רעה. "סליחה, קאל תמיד אומר לי לא לרכל. אני אביא לך את הפאי שלך." היא חוזרת כעבור רגע עם הפאי וממלאת מחדש את ספל הקפה שלי. "את פה בחופשה?"

"לא. אני עוברת לכאן."

"באמת? איזה יופי! אנחנו לא מקבלים הרבה תושבים חדשים. רוב האנשים בסיסייד בעונה הזאת הם תיירים. מאיפה את?"

"מפיניקס."

היא נראית מתרשמת. "וואו, עיר גדולה. אני בחיים לא הייתי יכולה לחיות בעיר גדולה כזאת." היא מבחינה בטבעת הנישואים על האצבע שלי ופניה מתבהרות. "את כאן עם בעלך?"

המילה הזאת כבר לא כואבת כמו פעם. פיתחתי יבלות על כל מיני מילים — כמו בעל, נישואים, ילדים.

אהבה.

"בעלי מת לפני כמה שנים."

המלצרית מניחה יד על הלב. "אוי, מתוקה. אני כל כך מצטערת לשמוע את זה."

אני יכולה לראות שהיא באמת מצטערת. הרבה אנשים אומרים את המילים האלה מתוך נימוס, אבל לא באמת מתכוונים אליהן. המלצרית הידידותית הזאת היא לא אחת מהם.

"תודה."

"יש לך משפחה באזור? אולי בפורטלנד?"

"לא."

"אז עבודה?"

היא תוהה למה החלטתי לעבור לכאן, לעיירה קטנה באמצע שום מקום. התשובה היא לא אחד מהדברים שפיתחתי עליהם יבלות, לכן אני בוחרת לספר לה חצי־אמת, מלווה בחיוך עליז.

"במידה מסוימת, אפשר להגיד שכן, למרות שאין לי עבודה שמחכה לי. יותר נכון להגיד שאני מתכוונת ליצור לעצמי עבודה." כשהיא מכווצת את המצח שלה בחוסר הבנה, אני מוסיפה, "קניתי את פונדק באטרקאפ."

היא פולטת קריאה נלהבת שגורמת לכל הסועדים להסתובב אלינו. היא צועקת מעבר לכתפה לכיוון המטבח, "קאל! הילדה הקטנה והחמודה הזאת קנתה את הבאטרקאפ!"

שלושים ושתיים זה רחוק מלהיות 'ילדה', ואף פעם לא הייתי 'קטנה וחמודה', לא בגודל ולא באישיות, אבל היא מסתובבת בחזרה אליי קורנת מאושר, ומי אני שאקלקל לה את הרגע עם פרטים שוליים כאלה?

"וואו, אלו חדשות נהדרות, מתוקה! לא היה לי מושג שמכרו את המקום! כמה זמן הוא היה בשוק, שמונה שנים?"

"עשר, לפי סוכנת הנדל"ן."

"סוזי מרטין," אומרת המלצרית ומהנהנת. "סליחה, סוזן," היא מגלגלת עיניים. "קשה לקרוא למישהי שהכרת כשעוד עשתה פיפי במכנסיים בגן, בשם הרשמי שלה. היא הייתה הורגת אותי אם הייתה שומעת את זה."

כשהיא נועצת בי מבט מלא משמעות, אני עושה תנועה של רוכסן על הפה. "השפתיים שלי חתומות."

"אני ג'ין, דרך אגב. ג'ין מק'קורקל. ברוכה הבאה לסיסייד," היא מושיטה אליי את ידה.

"מייגן דאן." אנחנו לוחצות ידיים, ונדמה כאילו משהו הוכרע ברגע הזה.

ואז פניה המנומשות של ג'ין מתכווצות בחיוך מריר. "אני שונאת להיות זאת שהורסת את החגיגה, מתוקה, אבל אני מקווה שיש לך כיסים עמוקים ורקע בבנייה. פונדק באטרקאפ במצב לא משהו."

'מצב לא משהו' זה בלשון המעטה. נדרש במקום גג חדש, אינסטלציה חדשה, חלונות חדשים, טיפול בעובש, גינון, טיח מחודש, צביעה, רצפות חדשות ועבודות חשמל. כלומר כל דבר אפשרי. זה בית ויקטוריאני שנבנה בסוף המאה התשע־עשרה, מלא אופי וייחודיות, הוא רשום כאכסנייה ופעל ככזה עד שפרצה שריפה במטבח. הבעלים הקודם לא יכול היה להרשות לעצמו לתקן את הנזק, לכן הוא פשוט העמיד אותו למכירה. וכך הוא נרקב באוויר הים במשך עשור.

"כן, יש הרבה עבודה, אבל אני מצפה לפרויקט הזה. סוזן נתנה לי את השם של הקבלן הכי טוב באזור. אני מתכננת להתקשר אליו מחר, מייד אחרי שאבדוק את המקום ואבין מה צריך להיות בעדיפות עליונה. אני מקווה שיהיה לו זמן להגיע בקרוב ולתת לי הצעת מחיר. אני ממש להוטה להתחיל."

ג'ין ממצמצת. "אה, אני בטוחה שיהיה לו זמן. אם כי אני לא בטוחה שתרצי שהוא יהיה זה שיעשה את העבודה."

"מה זאת אומרת?"

מנוע רועם ורעש פיצוץ חזק גורמים לי להסתובב. על שפת המדרכה מעבר לכביש, בלילה הגשום, הבחור הזועף במעיל הגשם יושב על אופנוע כבד, מסובב את המצערת באגרסיביות, כאילו הוא מחכה ליריית הפתיחה במרוץ. הוא נוסע משם ברעש מחריש אוזניים, הצמיגים מתיזים מים לכל עבר, והכובע של מעיל הגשם שלו מתעופף על כתפיו מעוצמת הרוח.

ג'ין אומרת, "אני מתכוונת לזה שכבר פגשת את הקבלן הכי טוב באזור, מתוקה, ולפי איך שזה נשמע, הוא לא ממש מצא חן בעינייך."

כשאני מסתכלת עליה בתהייה, היא מחווה בסנטרה לכיוון החלונות ולקול שאגת המנוע שהולך ודועך עד שהוא נבלע בצליל טיפות הגשם.

הלב שלי צונח. "הוא הקבלן?"

היא מרימה כתף בהתנצלות. "יש עוד כמה חבר'ה שמגיעים מפורטלנד, אבל הם יקרים הרבה יותר, ואם להיות כנה, העבודה שלהם לא מתקרבת למה שתיאו יכול לעשות. אני מודה שהוא מרתיע, אבל אם תצליחי להתגבר על זה שהוא לא מדבר, הוא באמת הכי טוב."

למרות שלא מנומס לעשות פרצופים, הפנים שלי נוטות למרוד בכללים ולעטות הבעות מעניינות, כמו עכשיו. "כשאת אומרת שהוא 'לא מדבר', את מתכוונת שהוא אילם?"

"אני מתכוונת לזה שהוא פשוט לא מדבר."

"הוא חירש?"

"לא."

"אז הוא יכול לדבר, אבל בוחר שלא?"

ג'ין נאנחת, כאילו הייתה שמחה אם הייתה לה אפשרות לשנות את המצב. "בכנות, מתוקה, אני לא באמת יודעת מה הבעיה. הוא דיבר מצוין לפני התאונה, אבל אחרי התאונה הוא פשוט הפסיק. אולי זו בעיה פיזית, אולי נפשית, מי יודע. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות זה שהוא שומע, הוא מבין מה שאנשים אומרים, הוא פשוט אף פעם לא עונה. אז אל תצפי לזה אם תעסיקי אותו."

זה פשוט הולך ומשתפר. "איך אני אמורה לתקשר איתו אם הוא לא ידבר איתי?"

"את אומרת לו מה את רוצה, והוא עושה את זה. אם יש לו שאלות, הוא כותב אותן בפנקס קטן שהוא מחזיק איתו."

היא אומרת את זה כאילו מדובר בדרך עבודה שגרתית לגמרי. אני דוחפת את הצלחת הצידה, מנגבת את הפה שלי במפית ולוגמת עוד לגימה מהקפה. "תודה, אבל נראה לי שאנסה את החבר'ה מפורטלנד. אני אקח את הפרטים מסוזן."

"טוב, מתוקה. איך שאת רוצה. את רוצה עוד משהו או להביא לך את החשבון?"

"רק את החשבון, ג'ין, בבקשה."

היא מתרחקת ומשאירה אותי לבהות החוצה אל הלילה הגשום. אני חושבת על הבחור הזועף במעיל הגשם — ילד הפלא של העיירה שהפך לשתקן קודר, לקוח כועס עם עיניים אפלות כמו תחתית באר.

אני תוהה אם גם ליבו מלא רוחות רפאים.