טרין
גם תוכניות שתוכננו לפרטי פרטים הן רק אשליות של שליטה.
ברגע אחד כל מה שעבדת למענו יכול להיחטף ממך ולהשאיר חלל ריק במקום שבו שכנה פעם ודאות. וכשזה קורה? זה מטריד. מבלבל. פאקינג מרתיח.
״אני לא מבינה.״ כאילו, אני שומעת את המילים, אבל הן חסרות כל היגיון. ובכל זאת, אבא שלי מסתכל עליי בציפייה, כאילו הוא לא רמס לי את החלומות לפני שנייה בנעלי האוקספורד המצוחצחות שלו. הוא ואמא שלי יושבים מולי, במסעדה יוקרתית בלב המידטאון במנהטן, זזים באי־נוחות בכיסאותיהם, והמשקאות שלהם מונחים לפניהם בלי שנגעו בהם.
״אני יודע שזה מפתיע,״ הוא אומר בנימה שאני בטוחה שאמורה להישמע מרגיעה. ״אבל זאת לא בקשה שאנחנו יכולים לסרב לה, טר.״
״אם אי־אפשר לסרב, אז זאת לא בקשה,״ אני קוטעת את דבריו. ״זאת דרישה.״
שפתיו של אבי מתכווצות וכתפיו מזדקפות כשהוא נדרך לקראת הוויכוח. ״סמנטיקה לא משנה שום דבר. הנישואים שלך נחוצים.״
״אני... אבל... מעולם לא דיברנו על דבר כזה,״ אני טוענת. עכשיו אני מבינה את הבחירה במקום היוקרתי והשקט הזה. ההורים שלי לא רוצים שאעשה סצנה. לעזאזל, עוד לבשתי שמלה יפה בשביל השטויות האלה. רציתי להרשים אותם, להראות להם כמה מקצועית אני יכולה להיראות עכשיו, כשסיום הלימודים שלי כל כך קרוב.
תכננתי לחלוק חדשות משלי ודחיתי את זה עד הימים האחרונים של חופשת החורף. תרגלתי את הנאום שלי. שוב ושוב. עכשיו, הכול התפוצץ לי בפנים לפני שהספקתי להוציא אפילו מילה אחת מהדברים ששיננתי. העולם שלי התהפך ברגע אחד, וכל מה שעבדתי למענו נמחק כאילו התוכניות שלי לא היו קיימות מעולם.
״מתוקה, אני יודע שזה לא משהו שדיברנו עליו, אבל —״ אבא שלי מנענע בראשו, מנסה למצוא את המילים הנכונות. זאת משימה בלתי אפשרית כיוון שהוא לעולם לא יוכל להסביר את הסכין שהוא תקע לי בגב. כרגיל, אמא שלי מתערבת כשהניסיון שלו לפייס אותי נהיה בלתי נסבל בשבילה.
״טרין,״ הטון שלה חד, ״מה שאבא שלך לא אומר לך זה שהבוס החדש הציל את החיים שלו. את החיים שלנו.״
"קייט —״ הוא מנסה לקטוע אותה, אבל היא בשיאה.
״הוא לא יכול לספר לך את הפרטים, אבל אנחנו חייבים לרואן הכול. ממש הכול.״ היא תוקעת בי מבט נוקב וממשיכה, ״ואם רואן אומר שזה הכרחי שתתחתני עם היורש משיקגו, אז זה הכרחי. את צודקת. זאת דרישה ממני ומאבא שלך, טרין. את תתחתני עם ליאם מקגינס בדיוק כפי שרואן ביקש, כדי שהקלאן שלנו יוכל לכונן ברית עם שיקגו.״ מתאים לאמא שלי לסובב את הסכין.
זה מטורף. ממש שטויות. אני לא מצליחה לעכל את כל זה. ״אבל — אני לא —״ פשוט אין לי מילים. טוב, ברור שיש לי, אבל ״מה פאקינג לעזאזל?״ עלול לגרום לשני ההורים שלי לחטוף שבץ מוחי בו־זמנית.
אני מודעת לגמרי לכך שנישואים בשידוך עדיין מתרחשים במסגרת ״אורח החיים״ שלנו, כפי שאמא שלי קוראת לזה. היא לעולם לא תהיה גסה במידה כזאת שתקרא לאבא שלי מאפיונר באופן מפורש. ובכל זאת, ההורים שלי אף פעם לא רמזו שזאת הדרך שנועדה לי.
למעשה, אבא שלי תמיד רמז שאני אתחתן עם בחור אירי נחמד מניו יורק לבחירתי ״כשיגיע הזמן הנכון״. אני יכולה לומר בוודאות מוחלטת שליאם לא מניו יורק, והוא גם לא הבחור שהייתי בוחרת אי־פעם. והזמן בהחלט לא נכון. לא בשבילי. לא בשביל התוכניות שלי.
אני מהדקת שפתיים. התכוננתי כדי לאזור אומץ לספר להורים שלי שהתקבלתי לבית הספר למשפטים בסטנפורד. בשנים האחרונות חסכתי בכל הזדמנות כדי שאוכל להרשות לעצמי לימודי תואר שני בכוחות עצמי. עבודות בייביסיטר ושיעורים פרטיים בתיכון. כתיבת מאמרים בשביל סטודנטים אחרים באוניברסיטת סנט אגנס. מכיוון שהאוניברסיטה משרתת את האליטה המושחתת, היה קל להקים עסק שמרמה את המערכת. הרי הסטודנטים שם מצפים שיעמדו לרשותם דרכים לא חוקיות כדי להסדיר כמעט כל דבר. אחרי כמה השקעות חכמות, צברתי הון קטן שהוא כולו שלי. ניצלתי את המוח ואת החריצות שלי עם מטרה אחת בראש: למצוא חיים מחוץ לניו יורק. הייתה לי תוכנית לברוח מהמאפיה שרוצה להכתיב את העתיד שלי.
כן, ציפיתי להתנגדות כשבחרתי לעזוב את משפחתי ואת העיר שבה גדלתי, אבל לזה — לא ציפיתי. אבא שלי אף פעם לא היה ממוקם מספיק גבוה בסולם הדרגות כדי שאדאג שאצטרך להתחתן בשביל כוח. לכן, לא העליתי על דעתי שאמצא את עצמי בליבה של ברית.
ברור שידעתי שמצופה ממני להתחתן ״לפי המסורת״ שלנו. ביום מן הימים. זאת עוד סיבה טובה לעבור לצד השני של המדינה ולהרוויח עוד זמן. המחשבה שאסיים את לימודיי בסנט אגנס ואז איכשהו אתאהב בבחור אירי מקומי נחמד? ואז אלד עוד ועוד ילדים שיהיו דור העתיד של הפשע? תעשו לי טובה. רק המחשבה על חיים של ארגון אירועים בכנסייה וטיפול בבעלי כשהוא ״נפצע בעבודה״ עושה לי בחילה. עדר הילדים שאצטרך לגדל. ארוחות הצהריים עם הנשים. לא, תודה. כל החיים ראיתי מקרוב את אמא שלי עושה את זה. היא מוזמנת לשמור את כל זה לעצמה, כי אני לא רוצה שום קשר לזה.
היה סוער במיוחד בקלאן האירי בניו יורק בתקופה האחרונה — מאז שרואן הפך פתאום לבוס בעקבות מותו של אביו — כך שבאמת חשבתי שזה זמן מצוין להיעלם בלי שיבחינו. קיוויתי שאבא שלי יהיה טרוד מדי בכל השינויים, במיוחד אחרי שקוּדם בדרגה כל כך מהר. לא ידעתי אם זה יעבוד, אבל הייתי חייבת לנסות. חשבתי שאם אגיע לקליפורניה, אהיה חופשייה. רחוק מהעין רחוק מהלב וכל זה. אוכל להתאהב באמת. להתחתן בסתר. ברור שהם יכעסו כשזה יקרה, אבל בסוף יתגברו על זה. לא תהיה להם ברירה. לפחות, זאת הייתה התוכנית.
״אני מצטער, מתוקה.״ הקול של אבא שלי, שתמיד בטוח בעצמו, שקט עכשיו. ״אמא שלך צודקת. אני יודע שאף אחד מאיתנו לא רצה את זה. כולנו חשבנו שיהיה לך עוד זמן למצוא שידוך מתאים. ואני יודע שרצית בחירה. אבל תאמיני לי, אין דרך אחרת. אנחנו צריכים את התמיכה של שיקגו.״ הוא מנמיך קול. ״לרואן קשה מאז מות אביו. לא כולם תומכים בו כראש הקלאן החדש. אנחנו מתמודדים עם איומים חדשים וזקוקים לתמיכה משיקגו. בין היתר, הבוס שלהם רוצה כלה לבן שלו, ליאם, כדי שסוף־סוף יתמסד.״
אני מגחכת. לליאם יש פרצוף של אל והתנהגות של מי שמחפש רק לזיין. כל פעם שאני רואה אותו בקמפוס הוא עם מישהי אחרת. ״כן, טוב, בטח יש לו יותר מחלות מין ממה שאפשר למצוא בחדר המתנה במרפאת מין ציבורית, אז אני מבינה. חבל שימות מעגבת לפני שייקח את המושכות בשיקגו.״
״טרין קתלין!״ אמא נוזפת בי.
העיניים של אבא שלי מתרחבות. ״הבטיחו לי שהוא יתנהג אלייך יפה. לא אסבול שום דבר אחר.״ אני מקמטת את המצח בכעס, והוא ממשיך, ״אני יודע שזה הרבה לעכל, אבל אני חושב שזה יכול לעבוד. זה אולי אפילו יעזור לך להתמסד קצת.״
אני קמה ברגע. הכיסא כמעט נופל, ובדרך נס מלצרית תופסת אותו לפני שהוא פוגע ברצפה. ״יעזור לי להתמסד?!״ הקול שלי מהדהד במסעדה.
״שבי,״ אמא שלי לוחשת מבעד לשיניים חשוקות. היא שונאת כל מה שאינו הולם. חס וחלילה שמישהו יחשוב שהיא לא אשת משפחה למופת. טוב, אולי היא הייתה צריכה לבחור מקום אחר לשיחה הזאת, כי אני רק מתחממת.
״אני בת עשרים ושתיים. אני לא צריכה להתמסד." איזו חוצפה. "זה מגוחך. אני לא עושה את זה.״ הקול שלי צורם, בטח הרבה יותר חזק מכפי שמקובל. אני משלבת ידיים ומתקשה לא לרקוע ברגל.
״אמא שלך אמרה לך לשבת,״ אבא שלי עונה בקול רם לא פחות, והלחיים שלו מאדימות. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים ששמעתי אותו מדבר כך, וזה אף פעם לא כוון אליי. אני שומעת בקולו מייד, מופתעת. תמיד הייתי הבת הקטנה שלו. הוא שמר את הקשיחות לאחים שלי.
״אני אוהב אותך, טרין,״ הוא אומר בקור מאולץ. ״ובגלל זה נתתי לך יותר מדי חופש. לא עלה בדעתי שתפני גב למשפחה שלך.״ עיניו קפואות עכשיו, והייתי חושבת שהוא מנסה לגרום לי לפקפק בעצמי, לולא אותו מבט של אכזבה מוחלטת על פניו.
״אתם מבקשים ממני לוותר על החיים שלי!״ אני מנפנפת בידיי באוויר. זה לא בשליטתי. לא משנה שהוא לא ידע על התוכניות שלי. להילחם בחוסר צדק זה כמו נשימה עבורי. זה קורה מעצמו.
״כן,״ הוא אומר, ״אבל יהיו לך חיים לחיות. את תדאגי שגם האחים והאחיות שלך יהיו מוגנים. אם לא נכונן את הברית הזאת, טרין, ניאכל מבפנים.״
להזכיר את האחים שלי זאת מכה מתחת לחגורה. למרות שהם מעצבנים אותי, אני אוהבת אותם. זה מזכיר לי — ״ומה רף ונולן אמרו על זה? אין איזו בחורה נחמדה משיקגו שמישהו מהם יכול להתחתן איתה?״
הנה אני, זורקת את האחים הגדולים שלי מתחת לגלגלי האוטובוס ובו בזמן מקווה שהם לא יסכימו לכל זה. משגע אותי שהם מגוננים עליי כל כך, אבל הפעם אולי זה יעזור לי. חייבת להיות דרך אחרת. רף עדיין מתנהג כאילו אני בת שתים־עשרה, אז אין מצב שהוא פשוט ימסור אותי לאיזה סטודנט מפוקפק. כשהייתי בתיכון הוא היה מופיע פתאום בדייטים שלי. במסעדות. בסרטים. לא משנה איפה — פתאום רף היה נמצא שם.
אני לא מבינה למה זאת חייבת להיות אני. יש הרבה אירים אחרים. אנחנו קתולים טובים, מתרבים כמו שפנים. רף יכול לעזור לי למצוא כלה אחרת שתשמש כקורבן.
אבא שלי עונה לאט, כאילו אני ילדה. ״למקגינס יש רק בנים. ליאם הוא הבכור, ואישה עבורו הייתה אחד התנאים לברית. הוא ביקש אותך, טרין, אז לא, האחים שלך לא יכולים לעזור.״ אני כבר עומדת למחות שוב על השימוש במילה "ביקש", ולפני שאני מספיקה, הוא מוסיף: ״בעיקרון מקגינס היה רוצה מישהי ממשפחתו של ראש הקלאן שלנו, אבל זה לא אפשרי. לרואן יש שתי אחיות — אחת כבר מאורסת, כמו שאת יודעת, והשנייה עדיין ילדה. אחרי המשפחה של רואן, אנחנו הבאים בתור מהקלאן של ניו יורק.״ נכון... המעמד החדש של אבא כיד ימינו של רואן. נפלא. אני שמחה שהכול מסתדר. עבורו.
אני שמה לב שהוא מתעלם מהשאלה איך האחים הגדולים שלי מרגישים לגבי זה. זה לא צפוי להיות טוב. אני מחליטה מייד שזאת תהיה הדרך שלי החוצה. רף לא ייתן לזה לקרות.
אמא שלי, שתמיד קולטת הכול, מביטה בי. אי־אפשר להסתיר כלום מקייטי וולש. ״רפרטי לא יתערב, טרין.״ כנראה עיוותי את הפרצוף, כי היא ממשיכה: ״הוא מבין מה מונח על הכף.״
״אני אדבר עם רואן ישירות,״ אני מכריזה. אחותו חברה טובה שלי, ואני בטוחה שהיא תעמוד לצידי. רואן רק עכשיו ירש את תפקיד הבוס. ברור שהוא לא חושב על ההשלכות.
״לא,״ אמא שלי קוטעת אותי לפני שאבא מספיק להגיב. ״את לא תביישי את אבא שלך ככה.״
״אלה החיים שלי!״ אני חוזרת על המנטרה שוב ושוב. איך הם לא מבינים? לרוע המזל הצרחות שלי כבר מושכות תשומת לב מסביב, ואני רואה את הלחיים של אמא מאדימות.
אבא משתעל קלות. ״ביום שבת בערב נלך לקבלת פנים אצל משפחת אוטול. את תבואי. המקגינסים ועוד כמה משפחות יהיו שם. את תסכימי להצעתו של ליאם.״ הוא מביט לי ישר בעיניים כשהוא קובע את המילים הנוראות האלה כעובדה, ולראשונה אני רואה את המאפיונר שבו מתעורר לחיים. זאת פקודה.
אני שוקעת בכיסא. זה לא קורה לי. כבר יש לי חבר. בערך. ויש לי תוכניות לחיים שלא כוללות חתונה עם פושע ומעבר לשיקגו. חייבת להיות דרך החוצה.
בגלל זה אני שולחת הודעה לאנשים היחידים שאולי יוכלו לעזור כשאני עוזבת את המסעדה. אם אי־פעם היה צורך בפגישת חירום אצלי בבית — זה הזמן.
כשאני מסבירה את המצב לחברה שלי — שבמקרה היא גם אחותו של ראש המאפיה האירית החדש — רף ונולן דופקים בדלת. כמובן, נולן כמעט נחנק כשהוא רואה מי יושבת אצלי בסלון. אני לא יודעת אם זה בגלל שגְראנְיֶיה מדהימה ביופייה או בגלל שהוא לא מאמין שהעזתי לפנות לעזרה לאחותו של הבוס החדש. לא אכפת לי. אם מישהו מסוגל לשכנע את רואן אוטול, זאת היא.
״היי, חבר'ה.״ היא מנופפת כשהאחים שלי נכנסים לסלון. שניהם נראים קצת המומים כשהם עונים לה. ״טרין בדיוק סיפרה לי על המצב שלה. אף אחד מכם לא חשב לספר לה לפני שהיא גילתה ככה?״ הקול המתוק של גראנייה לא מצליח להסתיר את ההאשמה.
אלוהים, אני אוהבת אותה. ״כן,״ אני עוקצת. ״מה שהיא אמרה.״
רף פולט אנחה ארוכה ומתמקד בי ומתעלם מהחברה שלי. ״אני לא מאמין שקראת לתגבורת.״ טוב, כנראה שזה לא המראה של גראנייה שמטריד אותם.
״באמת?! אלוהים אדירים, רפרטי! אלה החיים שלי!״ באמת, איך אף אחד לא מבין את זה? אפילו גראנייה לא נראתה מספיק נסערת כשסיפרתי לה שמכריחים אותי להתחתן עם גבר שהוא בית בושת אחד גדול. במקום זה, היא רק אמרה לי שהוא בחור נחמד. כן, בטח.
אני ממשיכה לרטון. ״זה היה ממש נהדר אם היו משתפים אותי בהחלטה על מי שאני שהולכת לבלות איתו את שארית חיי. איך היית מרגיש אם זה היה קורה לך?!״ אני רואה אותו נרתע. לרף יש את אותה חברה מאז שהיה בן שש־עשרה, והוא עדיין מחייך חיוך מאוהב בכל פעם שמזכירים את שמה. אין לי מושג למה הוא עדיין לא התחתן.
״אבא'לה לא הסביר לך?״ נולן שואל אותי ומלכסן מבט לעבר גראנייה. כנראה לא חשבתי כמה לא נעים יהיה לדבר על המעמד הרעוע של אחיה כמנהיג בנוכחותה.
אני מנפנפת את השאלה. ״כן, כן. הבוס הגדול דרש אישה לבן שלו, ואני על הכוונת, כי זאת כאן״ — אני מצביעה על החברה שלי — ״כבר מאורסת באיזושהי ברית מפוקפקת אחרת. אין לי ברירה כי אנחנו חייבים את הבחורים משיקגו, או שכל הניו־יורקרים ייכחדו. אני כנראה מונעת מלחמה.״ אני מגלגלת עיניים ומצטטת בקול נמוך מהסדרה "משחקי הכס": ״החורף מגיע.״
״יצאת החוצה? החורף כבר כאן,״ היא התגובה ה"מועילה" של אחי הבכור. אני מסתכלת עליו במבט שמבהיר מה אני חושבת עליו.
״אני מבין את הרמז, חכמולוגית,״ אחי האחר מוסיף בקוצר רוח. ״ותדעי, סנסה סטארק: החורף אכן מגיע.״ לאור העובדה שסנסה הייתה אמורה להתחתן עם יורש העצר הרשע ב"משחקי הכס", אני לא אוהבת את ההשוואה.
״אני מצטערת שזה קורה לך,״ גראנייה קוטעת את ההתפרצות שלי בקולה הרך. ״אבל אני לא חושבת שרואן היה מבקש את זה אם הייתה דרך אחרת. הוא לא אחד שאוהב דרמות מיותרות.״
איך זה שכולם ממשיכים להשתמש במילים כמו ״מבקש״ ו״פונה״? זה מתסכל.
״ליאם באמת בחור נחמד,״ היא חוזרת, דאגה מתוחה על פניה היפות.
״נהדר. אז למה את לא מתחתנת איתו?״
לפחות יש לה את היושרה להחוויר למשמע דבריי, בזמן שהיא משחקת בטבעת האירוסים שלה. ״אני באמת מצטערת, טר. אדבר עם רואן, אני מבטיחה. אני פשוט לא חושבת שזה יעזור. הוא אמר לי שהוא עורך קבלת פנים בשבת בערב עם הקלאן משיקגו. לא ידעתי שזאת הסיבה. ברור שהוא כבר ארגן הכול.״
אני כבר רואה את עצמי מעירה משהו על זה שהיא יכלה לבחור את הארוס שלה, אבל אז היא ממשיכה, ״ניסית לדבר ישירות עם ליאם? או, אני יכולה להתקשר אליו, אם תרצי?״
״זה לא רעיון רע,״ אני ממלמלת. אפילו לא חשבתי לגשת ישר למקור. שינסה הוא לעצור את זה מהצד שלו. אני בטוחה שהארוס של גראנייה לא יתלהב שהיא תדבר עם ליאם, אבל נו, כשאין ברירה צריך להקריב משהו, נכון?
״אני לא הייתי עושה את זה,״ רף מנפץ לי את התקווה. ״אף אחד מכם לא יכול לערער על פקודות של רואן. בטח שלא עכשיו. יש מספיק בעיות מבית. לא צריך להוסיף עוד. ברצינות, טר, המצב לא טוב. שנינו יודעים שלא היית מערערת על החלטה של קורמק, ואנחנו צריכים לנהוג ככה גם עם רואן.״
קורמק אוטול היה הבוס במשך עשרות שנים, עד שנמצא מת לפני כמה שבועות. היה לו מוניטין של רשע מוחלט. הבן שלו, רואן, כבר מראה סימנים שהוא מנהיג יותר הוגן, אבל אני מבינה את רף. אין סיכוי שהקלאן יציית לו אם ייראה חלש. והוא צודק, כנראה הייתי רצה לחופה ברעד אם קורמק היה מורה לי. אני שותקת, בוהה באחי בזעם.
״תשמעי, טר, אין לך באמת ברירה. אי־אפשר לפקפק —״
״אלוהים, רפרטי. אין צורך לחזור על עצמך. התעלמתי ממה שאמרת כבר בפעם הראשונה.״ אני מתמוטטת על הרצפה. ״אני לא מאמינה שזה קורה לי!״
להפתעתי, במקום להתעלם מהדרמה שלי, החברה שלי נשכבת לידי על השטיח. ״אני יודעת. את צודקת. זה מצב מחורבן.״ היא אוחזת בידי שלי ולוחצת עליה.
נולן מצטרף ומשתרע בצד השני שלי. ״הוא יתנהג אלייך יפה, טר. אנחנו נדאג לזה.״ הוא אוחז לי ביד השנייה.
״טוב, לעזאזל,״ רף מסכם כשהוא יורד לשטיח ליד נולן.
ארבעתנו בוהים בתקרה בדממה. למה זה קורה לי, לעזאזל?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
