ממלכה מדממת 1 - מלך רעיל

החיבה שלי כלפי אוגוסטוס, יורש העצר של אלדריץ', הייתה מעין בדיחה, איזה פיתול עלילה משעשע ואכזרי של הגורל, שכדי לשרוד אותו אני צריכה לצחוק לאורך כל הדרך.

הוא היה החבר הכי טוב שלי.

בעתיד הוא יהיה המלך שלי.

אבל הכי גרוע? הוא היה הנער שאהב לשחק בלב שלי. הוא גיחך כשלבשתי את הצבע האהוב עליו. חזהו התנפח בגאווה כשהוא אחז באצבעותיי הרועדות. ואתמול בלילה? כשרקדנו יחד במועדון האהוב עלינו, כשזיעה חלקלקה נטפה במורד גופינו, הוא עזב אותי כדי לרקוד עם איזו סלבריטאית עם חזה גדול יותר וחשבון בנק גדול הרבה יותר.

אהבה הייתה דבר הפכפך, ואוגוסט אהב רק לקבל אותה. שיערתי שכך הוא הרגיש בטוח יותר. הוא פחד לשחרר את ליבו. מן הסתם חשש שהלב יברח וישאיר אותו מאחור, אם רק תהיה לו אפשרות.

תמיד היינו מאוד קרובים, אבל עכשיו נראה שבכל פעם שהיינו יחד, אוגוסט מצא תירוץ להרחיק אותי. לא הבנתי את זה.

"יפהפייה, את מתכוונת להמשיך להזעיף פנים בפינה?" שאל אטיקוס דופונט. הוא הצטרף אליי הבוקר בספרייה כדי להסתכל עליי לומדת בזמן שהוא עיין בטלפון שלו. שערו הכהה היה מסורק הצידה והכפתור העליון של חולצתו הנקייה היה לא מכופתר. מכיוון שהוא היה חברו הטוב ביותר של אוגוסט, הייתה לו תצפית מהשורה הראשונה על כל זווית משפילה בהתאהבות שלי.

"אני לא מזעיפה פנים."

השמש האירה דרך חלון ענק ועטפה את אטיקוס בחמימות, הדגישה חבורה בצורת אצבעות סביב זרועו.

"הפה הקטן והיפה שלך זועף הבוקר. אני יכול להעסיק אותו בדברים אחרים?" אטיקוס חייך אליי חיוך מלגלג, נשען קדימה והניח את זרועותיו על ברכיו.

אטיקוס תמיד פלרטט איתי. תמיד חצה איזה גבול בלתי נראה שקבעתי. לא הייתי בטוחה אם הוא באמת היה מעוניין בי. כבר היה לו את כל מה שליבו חפץ, אבל החסך שהוא הרגיש אף פעם לא התמלא. אני משערת שמרדף אחרי רכושו של אוגוסט מילא אותו באיזה אופן.

ואני באמת הייתי של אוגוסט. ליבי פעם במיוחד בשבילו. הוריו הכניסו אותי לביתם כשההורים שלי מתו. הייתי הבת המאומצת של המלכה. הקוץ בנעלו של המלך. הצעצוע של הנסיך.

"אתה ממש נמשך לפה שלי בזמן האחרון," אמרתי והסמקתי, כי הרגשתי מאוד לא מנומסת. הוא לא באמת רצה אותי. הוא רצה את מי שהייתי בעיניו.

"באמת יש לי חיבה מסוימת אליו, אבל הייתי רוצה היכרות אינטימית עם השפתיים שלך."

גלגלתי את עיניי והמשכתי לכתוב הערות על הספר שקראתי, אבל אטיקוס לא התכוון להניח לי להזעיף פנים בשקט. "את יודעת, יום אחד אוגוסט יתחתן עם יורשת עשירה. או אולי אפילו עם נסיכה. ממלכת אוביסטרה רוצה לבסס ברית משתלמת. הבת שלהם בגילנו."

כיווצתי את גבותיי לשמע הדברים. זה היה נכון. אולי הייתי חברה אהובה משושלת רוז, אבל אי אפשר היה להשוות אותי לנסיכה. "אין לי אשליות, אטיקוס."

הוא ליקק את שפתיו. "אז למה לערוג אליו? למה אליו?"

עיניי סרקו את פניו הנאות. צל חיוור של חבורה נוספת היה תחת עינו הימנית. בשבוע שעבר, כששאלתי אותו עליה, הוא אמר שזאת הייתה עסקה שלא צלחה. בזמן האחרון הוא עבד עם אבא שלו יותר ויותר, לקח על עצמו עוד תחומי אחריות והיה נעלם למשך ימים בכל פעם. לא הבנתי מה הוא עושה, אבל בזמן האחרון היה בו משהו אפל.

הפעם היחידה שהוא לא נראה מוטרד מכל זה הייתה כשהיינו רק שנינו יחד.

"למה צריך לערוג למישהו בכלל?" שאלתי, הנמכתי את קולי כדי להסתיר את העובדה שעמוק בפנים, עמדתי למות.

"הוא מניאק."

"אליי הוא נחמד," עניתי. "אלה הרגעים הקטנים שעושים את האדם, אטיקוס. אוגוסט היה לצידי כשאימא ואבא מתו."

"גם אני הייתי לצידך."

"הוא אומר לי דברים נחמדים כשאנחנו לבד."

אטיקוס נשך את שפתו. "מילים טובות הן כמו אוויר. הן לא יכולות להאכיל אותך, להגן עלייך או לבנות לך בית, כריסטין."

הבושה כיווצה את חזי. "בכל זאת, נעים לשמוע אותן."

הוא קם מכיסאו וניגש אליי, גלים של ריח הבושם היקר שלו שטפו אותי. הוא כרע לרגליי. "זה מה שצריך כדי לרכוש את חיבתך, קטנטונת? כמה מילים יפות?"

טפחתי על לחיו בהתנשאות. "שאפשר יהיה גם להאמין להן."

פניו הזדעפו.

"למילים יפות אין שום משמעות אם אין בהן כוונה אמיתית. אתה רוצה אותי כי אוגוסט רוצה אותי. אתה אוהב לאסוף דברים שיש להם משמעות בשבילו."

הוא הביט בי. "אולי הוא לא ראוי לדברים האלה."

אוגוסט צעד לתוך הספרייה, שערו פרוע וחולצתו מקומטת. שערו המתולתל נראה מלוכלך וזיפים כהים התחילו לצמוח על לסתו.

"מאוד נהניתי אתמול בערב," הוא צנח לתוך כיסא מרופד וקרץ אליי. הוא שפשף את כפות ידיו לאורך ירכיו ונאנח. "אבל אני צריך עוד מאותו דבר, אם אני רוצה לשרוד את היום."

אלוהים, הקריצות שלו הרטיטו את ליבי. האופן שבו הגוף שלי הגיב כלפיו היה מביך.

ליאו, השומר האישי של אוגוסט, נכנס לחדר וחייך אליי. שערו הבלונדיני היה אסוף על ראשו והוא התחיל לחפור בכיסיו ברגע שעיניו הירוקות ננעלו על עיניי. "בשבילך," הוא אמר וניגש אליי. הוא שלף את אחד מסוגי השוקולד האהובים עליי, הניח אותו בכף ידי וקיפל בידו היציבה את אצבעותיי סביב הממתק.

"משהו מתוק כדי שתוכלי להתרכז בלימודים."

"תודה," אמרתי. ליאו תמיד מצא עבורי ממתקים קטנים. הוא תמיד חיפש דרכים לפנק אותי.

"אני לא רוצה ללמוד. אני רוצה לאכול אוכל שמנוני." אוגוסט חייך לעברי. "בואו נלך לאכול ארוחת צהריים. אני מזמין."

ליקקתי את שפתיי בעצבנות. "אני חייבת ללמוד. יש לנו שלוש בחינות יום אחרי שאנחנו מגיעים מהחופשה."

זאת הייתה שנת הלימודים הראשונה שלי באקדמיה המלכותית, האוניברסיטה הייתה מרוחקת כארבעים וחמש דקות מהטירה. כולם שם הניחו שהתקבלתי בגלל הקרבה שלי למשפחת המלוכה, כך שהרגשתי צורך להוכיח את עצמי. הייתי צריכה ציונים טובים. היינו בבית למשך חופשת האביב, אבל נצטרך לחזור למעונות הסטודנטים שלנו בסוף השבוע, ולא הייתי מוכנה להיות מוקפת שוב בבנות שרצו להשליך את עצמן לרגליו של אוגוסט ולהעריץ את הזין שלו. לפחות בטירה הייתי צריכה לחלוק אותו רק עם אטיקוס ועם ליאו.

"אני לא יודע למה את טורחת," אמר אוגוסט ונופף בביטול בידו.

"יש אנשים שרוצים להרוויח את התארים שלהם בכבוד, הוד מלכותו," אמר אטיקוס.

נסיך הכתר פנה אל חברו הטוב ביותר, במבט עוקצני. "ככה אתה מתכנן לרשת את החברה של אביך, אטיקוס? אתה תרוויח את מיליארדי הדולרים שמחכים בקרן הנאמנות שלך? כל הזמן חשבתי שנולדת לתוך חיי מותרות. תגיד לי, מה אתה עושה מאוחר בלילה כשהוא שולח אותך להתגנב ברחבי העיר?"

אטיקוס קילל בשקט. יחסית לשניים שהיו קרובים כל כך זה לזה, אטיקוס ואוגוסט תמיד נכנסו לוויכוחים אחד עם השני.

"מספיק," אמרתי.

ליאו ניסה לא לחייך. הוא תמיד תמך בי.

אטיקוס בחן את הטלפון שלו והכניס אותו לכיסו. "על אף שהיה נחמד מאוד, אני צריך לבקר את אבא שלי." הוא התכופף כדי לנשק אותי על לחיי, פעולה שגרמה לאוגוסט להזעיף את פניו.

"תודה שלמדת איתי," אמרתי לו ברכות בזמן שהוא כפתר את הכפתור העליון בחולצתו ויצא מהספרייה. נשענתי שוב לאחור בכיסאי והרמתי את הספר שלי מתוך כוונה להמשיך לקרוא. הדפים הבלויים היו מונחים בידיי ואני ניסיתי להבין את עץ המשפחה של המלך אלדריץ' השלישי. הוא נישא לבת דודתו מדרגה שנייה שהייתה גם אשתו השלישית של אביו — אלמנה בעלת השפעה שעזרה לו להטות את דעת הקהל לטובתו, למרות הנישואים השערורייתיים שלהם, שהיו על גבול גילוי עריות.

ברגע שאטיקוס הלך, ליאו נשען אל הקיר ואוגוסט פנה אליי, קטע שוב את הריכוז שלי. "נהנית אתמול בלילה?"

"בן זוגי לריקודים נטש אותי," הקנטתי, הכרחתי את עצמי לא להישמע כאילו אני מקנאת. אוגוסט לא היה חייב לי דבר. לא נועדנו זה לזה. הוא גרם לי להתאהב בו, אבל מעולם לא החזיר לי אהבה. המרחק שהוא יצר בינינו בזמן האחרון הגביר את המודעות שלי לעובדה מאירת העיניים הזאת.

"היית עסוקה למדי. אטיקוס פינה לעצמו זמן ורקד איתך," הוא אמר, עם מרירות בקולו, שהפתיעה אותי.

"אטיקוס ראה שאני עומדת לבד על רחבת הריקודים והיה מנומס מספיק כדי להזמין אותי לריקוד."

"את ואטיקוס התקרבתם השנה. האם הוא המחליף שלי? בבקשה תגידי לי שאת לא עוזבת אותי בשביל דופונט נפוח."

משכתי בכתפיי. "אנחנו מבקרים זה אצל זה הרבה בזמן הלימודים. היית כל כך עסוק השנה בתחומים שונים." נעצתי בו מבט מעל שולי הספר. זו הייתה רק דרך אחרת לומר שהוא בחן כל סטודנטית לגופה.

"תמיד יש לי זמן עבור החברה... הידידה הכי טובה שלי." הוא הוסיף את החלק של הידידה כאילו זה משהו שצץ מאוחר יותר במחשבתו, דבר שהוא הכריח את עצמו להגיד.

לפעמים רציתי להיות הבחורה היחידה שלו.

"איתך התנשקתי בפעם הראשונה בחיי וככל הנראה גם הנשיקה האחרונה בחיי תהיה איתך, כריסטין אברנת'י."

הכרחתי את עיניי להשתהות על המילים בספר כדי שהוא לא יראה איך הוקסמתי ממנו. "זאת הייתה נשיקה ראשונה איומה. עוד לא היינו מתבגרים אפילו. שלא לדבר על כל הבנות בין לבין, נכון?" אמרתי לו בטון עוקצני.

הוא התרומם במהירות על רגליו וצעד אליי. "את מקנאת, אהובה?"

הנדתי בראשי. "למה שאקנא?"

"כי את מאוהבת בי ללא תקנה."

ליבי דהר, אבל הכרחתי את עצמי לשמור על שלוות נפש. "ואיזו הוכחה יש לך לאהבתי, אוגוסט?"

"אני מסתכל עלייך. אני מבחין בכל הדברים הקטנים."

"חשבתי שאתה עסוק מדי ואין לך זמן להקדיש לי תשומת לב." זקפתי את גבתי.

הוא שחרר את הספר מבין ידיי וליטף באצבעותיו את לחיי. "אני רואה את האהבה שלך באופן שבו הנשימה שלך נעצרת כשאני נוגע בך."

החנקתי התנשפות. "הו?"

הוא נע קדימה וחיכך את שפתיו הרכות על צווארי. "כשאני רוכן כדי ללחוש על אוזנך, אני ממש יכול לשמוע את שאגות הדופק שלך, הוא דוהר כמו סוס הרבעה, אהובה."

"יש לי בעיה בלב," שיקרתי.

אוגוסט היה ישיר איתי יותר מאי פעם. ברור, התחבקנו מדי פעם, והייתה לנו נשיקה ראשונה איומה כשהיינו צעירים. אבל בזמן האחרון משהו השתנה ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.

הוא צנח מולי על ברכיו בעוד ליאו צופה בנו מהפינה. נעצתי את עיניי בעיניו של שומר הראש וראיתי את מבט האזמרגד הלוהט שלו קולט את המראה שלפניו.

הוא אמור להיות מגן שקט, זבוב על הקיר שמשגיח על מי שנבחר לשמור עליו, אבל הרגשתי את הנוכחות שלו בתוך הנשמה שלי.

אוגוסט הכניס את ידו אל מתחת שמלתי הוורודה ועלה עם אצבעותיו במעלה ירכי. "את לא רוצה להזדיין עם אטיקוס. אני בטוח שאוכל למצוא עוד הוכחות אם רק —" אגודלו נע גבוה יותר ויותר, גלש על חלקה הפנימי של ירכי וליטף בעדינות את הליבה הרטובה שלי. "את ספוגה... כל כך רטובה לקראתי, בייב."

השתנקתי בבהלה ונאנחתי בקול מלא הזדקקות ותשוקה.

ליאו השתעל בקול והקפיץ את אוגוסט ואותי. הוא משך את ידו משמלתי ושמטתי את ראשי בבושה, נבוכה מכך שליאו ראה עד כמה מהר התמוססתי ונכנעתי למגעו של אוגוסט.

הנסיך התרומם והרים את ידו אל פיו, מצץ את קצה אצבעו בגניחה. "מעדן. תחזרי ללמוד, יפהפייה."

הוא פנה ויצא מהספרייה, וליבי נשבר קלות, למרות ההתרגשות שגעשה בדמי. לא הצלחתי לעצור את ההרגשה שהייתי בדיחה עבור אוגוסט. שום דבר מכל זה לא היה אמיתי. זה לא היה קבוע. הוא שיחק בי עד שתשוקה בלתי נגמרת מילאה את גופי, כמו ספל שעלה על גדותיו.

ואני משערת שגם חייכתי בעקבות הבדיחה הקטנה שלנו. הבדיחות הכי טובות גרמו אפילו לחסרי התקווה לחייך מעט.

הייתי מלאת אהבה שגורלה נחרץ.

המחוך שלי היה כל כך הדוק עד שבקושי יכולתי לנשום. הוא מעך את צלעותיי בעוצמה כזאת עד שגזרת שעון החול שלי כבר נראתה לא טבעית. שנאתי את המלבישים המלכותיים ואת הבגדים שבהם הם הלבישו אותנו. היה משהו מדכא בשמלות הנשף הארוכות, בשיער המסולסל ובמחוכים הצמודים שנאלצנו ללבוש. העדפתי את החצאית, הגרביים שהגיעו עד לברכיים ואת החולצה המכופתרת של האקדמיה.

בעוד יומיים נחזור שוב ללימודים, ולמעונות שלנו. שוב אחמוק אל הצללים ואנעץ מבטים בהשתוקקות באוגוסט, זוהר באור הזרקורים. זאת לא הייתה אשמתו שכל העולם היה להוט לצפות בו. זאת הייתה האטרקטיביות של משפחת המלוכה. הכוח היה משכר ומרתק עבור רבים. אלה היו התלבושות, הפוליטיקה והטיפוס במעלה הסולם החברתי.

לא הרגשתי חלק מהעולם הזה, נכון, היו לי התואר וההערצה השמורה למשפחות מלוכה. המלכה איזבל לא הייתה לוקחת אותי אליה אחרי מות אימי, אילולא חיבבה אותה. אבל אף אחד מעולם לא רצה להיות חבר שלי. הייתי רק שלב בדרך למשהו גדול יותר. הפסקתי להתיידד עם בנות אחרות כי כל מה שהן רצו היה שאכיר להן את אוגוסט. בחורים שרצו לצאת איתי הרגישו מאוימים מיורש העצר. הם לא אהבו שהאגו שלהם עמד בהשוואה למלוכה אמיתית — לא שאי פעם יכולתי להחזיר להם אהבה.

ליבי היה שייך למישהו אחר.

סרקתי את הקהל, עיניי השתהו על לורד גֶרַלְט, שעמד בצידו השני של אולם הנשפים, הוא נעץ בי מבטים כאילו הייתי חפיסת שוקולד שהוא רצה לפתוח. מעולם לא הרגשתי נוח באירועים מלכותיים, על אף התואר שלי. כל הלורדים והגברות היו שאפתנים וערמומיים מדי.

"את יפהפייה הלילה, כריסטין," אמר אטיקוס, בזמן שלגם מהמשקה שלו. עמדנו כמו שני אנשים מיותרים שאיש לא מבחין בהם, צפינו בשעמום בנשף ההתרמה. על אף שזמן הנסיעה מהאקדמיה שלנו אל הטירה היה פחות משעה, התייחסו כאן לשובו של אוגוסט כאילו הוא חזר הביתה מהמלחמה. אירועים בכל ערב, ביקורים חברתיים וסעודות צדקה. חופשה אף פעם לא הייתה באמת חופשה.

"השמלה הזאת מאוד לא נוחה," רטנתי.

הוא הסתכל עליי וחייך. "אבל היא מרימה יפה את השדיים שלך." סטרתי על ידו. אטיקוס הפלרטטני הפך לאחרונה ליותר נועז, אבל לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה.

הוא נאנח. "אני מוכן כבר לחזור ללימודים. אבא שלי שולח אותי לעבוד כל יום. ברגע שאסיים את הלימודים, אני איכנס לעסק שלו במשרה מלאה."

בלעתי את הרוק. "איזה עסק? יש לו כל כך הרבה."

הבעה מוטרדת חלפה על פניו. שמעתי שמועות רבות על בני דופונט, אבל שום דבר אף פעם לא אומת. הוא שמר את הסודות קרובים לליבו ועל כך רחשתי לו כבוד. רק רציתי להבין. "כולם."

פניתי אליו ואחזתי בזרועו. "זה מה שאתה רוצה?"

אטיקוס כרך את אצבעותיו בשלי, וצלם שבדיוק עבר במקום צילם תמונה שלנו בדיוק לפני שהוא ענה. "המשפחה שלי מכורה לכוח והשפעה. מעולם לא מצאתי בזה משהו מושך. אבל אני משער שיש לזה יתרונות."

"כמו מה?" שאלתי בזמן שהרגשתי את חמימות ידו ותהיתי אם הגזמנו.

"עושה רושם שאת מחבבת גברים בעלי עוצמה."

טלטלתי את ראשי. "זה לא —"

"את תצטרכי מישהו שיכול להגן עלייך. לכלכל אותך. מישהו שייתן לך את העולם כולו, כריסטין. ומכיוון שאני רוצה לעשות את זה, אני אצטרך להקריב קורבנות. לא משנה אם אני רוצה תפקיד בארגון של אבא שלי. אני רוצה אותך, וזה כל מה שחשוב."

"אטיקוס —" רגש טיפס במעלה גרוני. לדברים שלו הייתה השפעה מוזרה עליי. ככל שהתקרבנו יותר זה לזה, כך ליבי התבלבל יותר.

"אני אדם סבלני, כריסטין אברנת'י," הוא לחש, הבהיר לי במילים בודדות שהוא ישמח להמתין עד שאבין שגם אני אוהבת אותו. אבל לא הייתי בטוחה שאי פעם אגיע להבנה הזאת. הוא הביט סביב לרגע, ומשך אותי אל פינה חשוכה באולם הנשפים. הוא הסתיר אותי מעיני האנשים בגופו שהיתמר מעליי, והצמיד אותי אל הקיר.

"מה... מה אתה עושה?" השתנקתי.

"את מה שרציתי לעשות מהרגע שפגשתי אותך." שפתינו היו במרחק נשימה. חלק ממני רצה להצמיד את כף ידי לחזה שלו ולדחוף אותו ממני, אבל סקרנות הסתחררה בתוך בטני. "רק טעימה. רק משהו, כדי להראות לך מה אנחנו יכולים להיות —"

אטיקוס ליטף את שפתיי בשפתיו. זה היה כל כך עדין וכל כך מהיר, לא היה לי אפילו רגע לשקוע לתוך התחושה. אבל על שפתיי נותר זרם חשמלי מתחושת השפתיים שלו. רכנתי מעט והוא חייך.

"זאת לא הייתה נשיקה אמיתית." הודיתי.

"את רוצה נשיקה אמיתית, כריסטין?"

פתחתי את פי לענות, הרגשתי חסרת זהירות ומגוחכת. לא הייתי אמורה לרצות את זה. עבור אטיקוס הייתי רק פרס שהוא צריך לקחת.

"נו, נראה שחמים ונעים לכם," אמר אוגוסט. אטיקוס עצם את עיניו וקילל בשקט, אבל התרחק ממני. חייכתי אל אוגוסט חיוך מבויש והתנתקתי מהקיר. הוא לבש את הווסט הכחול המלכותי האופייני לו ומכנסיים מחויטים, סמל המשפחה היה נעוץ על חזהו, ובידו כוס שמפניה. הוא נעץ מבט באטיקוס שעמד לצידי בצורה מגוננת.

הסמקתי, הרגשתי לפתע צורך להסביר. "שלום, אוגוסט —"

"נראה לי שאת צריכה אוויר נקי. משהו מסריח פה מייאוש," הוא אמר לפני שנד בראשו אל אטיקוס. "תסלח לנו?" אוגוסט הושיט את ידו, כרך אותה סביב מפרק כף ידי ומשך אותי הרחק מאטיקוס במשיכה חזקה. הרגשתי כאילו הייתי צעצוע שהם רבו עליו.

"כמובן, הוד מלכותך," אטיקוס אמר בשיניים חשוקות.

אוגוסט הוביל אותי מחוץ לאולם הנשפים, כשליאו השתרך במרחק קצר מאחורינו. הוא עצר כשהמלך והמלכה חלפו מולנו.

המלכה איזבל נראתה מלכותית בשמלתה הסגלגלה, שערה השחור היה אסוף על ראשה. טבעת היהלום על ידה השמאלית זהרה תחת אורות הנברשת.

המלך פרדריק עמד לצידה, והעביר את עיניו שטופות הדם והאכזריות לאורך גופי. היה לו שיער חום כמו של בנו, ועורו היה שזוף. פניו היו מקומטות וצרובות מהשמש. הוא היה מבוגר הרבה יותר מאשתו ואכזרי כפליים.

"לאן אתה הולך?" שאלה המלכה איזבל.

"יש לנו אורחים שאתה צריך לפגוש," המלך פרדריק הוסיף.

אוגוסט הידק את אחיזתו. "אנחנו רק יוצאים לשאוף אוויר צח לרגע. אחזור מייד."

המלך פרדריק הזעיף את פניו. "תמיד מתחמק מהמטלות שלך. אתה אכזבה מרה," הוא אמר בשקט ובקול ספוג רעל.

אוגוסט לא נסוג. עם השנים הוא נהיה מתריס יותר. לא ידעתי אם זאת הייתה התפתחות טבעית של היוהרה המלכותית שלו או שאולי נמאס לו שאביו רמס אותו.

"אנחנו כבר חוזרים."

המלכה איזבל הסתכלה סביב על אולם הנשפים, חיוך מזויף עלה על שפתיה.

"בנים. יש לנו קהל."

המלך פרדריק התקרב אל בנו, הושיט את ידו ואחז בזרועו. "תחזור מהר, בני. גנרל האלברט רוצה לדון איתך על השביתה ברדוויו. מתברר שכמה אזרחים נהרגו, וזה אסון מבחינת יחסי הציבור. אני לא מבין על מה הסיפור. למי אכפת ממותם של כמה אנשים עניים?"

אוגוסט החוויר. "כן, אדוני."

המלך פרדריק הפנה אליי את מבטו. "תיהני מהאוויר הצלול, כריסטין. בעתיד, תשתדלי בבקשה להסיח פחות את דעתו של אוגוסט. את יודעת שיש לו מחויבויות חשובות לטפל בהן. זה היה בסדר כשהייתם ילדים, אבל הוא בוגר כעת והוא המלך העתידי של אלדריץ'. הוא לא יכול להמשיך לשעשע אותך. את כבר אישה בוגרת. את צריכה לחשוב על עתידך כאשת איש."

בלעתי את הרוק. לגוש המרירות שבגרוני היה טעם של רעל.

הדברים לא מצאו חן בעיני אוגוסט כלל. זה היה ברור מהאופן שבו הוא אחז בחוזקה בידי. "אנחנו הולכים."

המלכה איזבל כחכחה בגרונה. "עשר דקות."

אוגוסט קד, בתנועת כניעה לגלגנית, חלף על פני אביו והוביל אותי אל מחוץ לאולם הנשפים ולעבר הגנים המלכותיים. החרדה מהמפגש גרמה לי לרעוד. ניסיתי להימנע מפגישות עם המלך עד כמה שאפשר. היה קל יותר לעשות את זה כשהייתי באקדמיה, אבל היה לי רושם שהשבוע הוא היה ממוקד יותר בידידות שלי עם אוגוסט.

אוגוסט הורה לליאו להישאר בקצה השביל כדי לאפשר לנו מעט פרטיות. אור הירח הטיל צללים על פניו כשהוא חייך אליי. התנודדתי בעקביי בחוסר יציבות על החצץ וכשקרסולי התעקם מעט, אוגוסט עצר.

"אוה, סינדרלה. הנעליים האלה לא מאוד שימושיות."

"בדרך כלל אין לי בעיה," לחשתי. הייתה לי הרגשה שהעצבים המרוטים שחשתי גרמו לחוסר היציבות שלי.

הוא רכן והרים את העקב שלי כך שנשען על ירכו, ידיו השתהו על הקרסול כשפתח את אבזם הנעל. "אבא שלי מפחיד אותך."

נשכתי את שפתי לפני שעניתי. "הוא מעורר אימה."

"לא אהבתי את מה שהוא אמר," ענה אוגוסט, חלץ את נעלי והרים את הרגל השנייה. החצץ נגע בעורי.

"מה מהדברים?"

"עתידך כאשת איש. מה לעזאזל זה אמור להביע?"

"אני לא יודעת," הודיתי.

אימא שלי הבהירה שהיא רוצה שאתחתן מאהבה ואימנע בכל מחיר משידוך שינסו לארגן עבורי. לא פעם אנשי החצר יצרו בריתות באמצעות נישואים כדי להגדיל את כוחם, אבל המלכה איזבל ידעה מה אימי רצתה. הם בוודאי לא יאלצו אותי להינשא למישהו. רציתי להמשיך ללמוד בקולג'. רציתי לראות את העולם.

ואין מה לדבר על כך שליבי היה שייך למישהו אחר.

הוא ליטף את הקרסול שלי. "אני אמצא פתרון."

"אני עדיין בבית הספר. בקושי בת שמונה־עשרה. יש לנו שפע של זמן לחשוב על זה," אמרתי והנפתי את ידי כבדרך אגב בתנועת בביטול. המלך בוודאי לא תכנן שאינשא בקרוב.

אוגוסט התרומם ואסף אותי אל זרועותיו. ליבי החסיר פעימה כשהוא נשא אותי אל חלקת הדשא. הגנים המלכותיים היו גנים פורחים ומטופחים למשעי בחלק האחורי של הטירה. במרחק, מזרקות השיש הגירו זרם קבוע של מים שגלשו בהן. אפילו בחושך, יכולתי לראות את השיחים הסימטריים ואת השבילים המסודרים בקפידה. היה משהו מאוד קר בגנים האלה, שאף פעם לא הרגשתי בנוח איתו. הפרחים האלה נועדו לגדול באופן טבעי, קוצים ועלי כותרות היו צריכים לנשור וללכלך את השבילים.

זה היה מושלם מדי.

יותר מדי תחת שליטה.

"את יודעת שאת החברה הכי טובה שלי, נכון?" שאל אוגוסט. הוא שיחק עם גבעול לפני שהניח אותו בפיו ולעס.

הושטתי את ידי כדי ללחוץ על זרועו בחיבה. "ברור שאני יודעת."

"היו כמה שינויים בזמן האחרון."

השפלתי את ראשי. האמת במילותיו הרתיעה אותי מעט. הוא לא רק הרחיק אותי ממנו, היה לו מסלול חיים שונה משלי. חייו תוכננו עבורו עוד לפני שנולד. כשהיינו ילדים, הכול היה הרבה יותר קל. היינו רק שנינו. ידענו מה החובות המוטלות עלינו, אבל לא הרגשנו את כובד משקלן. אולי היינו תמימים או אולי אפילו קצת חסרי הבנה. אבל עכשיו עמדנו פנים אל פנים מול עתיד שנראה כמו תהום שנפערת בינינו.

"ניסיתי, את יודעת? ליצור מרחק בינינו."

מיקדתי בו מייד את תשומת ליבי, הרמתי אליו את מבטי בזמן שכאב הציף את חזי. "למה?"

"כדי שיהיה קל יותר כאשר לבסוף יגיע הרגע הבלתי נמנע ואצטרך לוותר עלייך. את רוצה לשמוע סוד?"

הנהנתי, המומה מכדי לדבר.

"זה לא עזר בכלל. אם בכלל, כי רק רציתי אותך עוד יותר."

"אוגוסט... תמיד נהיה חברים. אין לך מה לחשוש מזה אף פעם."

פניו התעוותו בכאב. "חברים. תמיד חברים."

סירבתי להניח לעצמי לקוות, אבל משהו בדברים שלו גרם לי לתהות אם הוא רצה יותר.

"תמיד היית לצידי," לחשתי.

"ותמיד אהיה."

"אז עכשיו תפסיק לשכב עם כל בחורה בבית הספר שלנו?" שאלתי ודחפתי אותו קלות.

הוא טפח על חזהו והעמיד פנים שכואב לו. "אבל אני מנסה לשבור שיא."

התרחקתי ממנו, אבל הוא כרך את זרועותיו החזקות סביב גופי ומשך אותי אליו עד שהייתי מוטלת בחיקו, שמלת הנשף שלי נפרשה מעלינו כמו שמיכה. "אנחנו צריכים לעבור לגור יחד בדירה, אחרי שנסיים ללמוד באקדמיה המלכותית. מקום רחוק מהטירה. רק שנינו."

הפניתי את פניי כדי להסתיר אותן בחזהו, טעות מרה, כי ברגע שהרגשתי את שריריו הקשים צמודים לפניי, הסמקתי. "אתה חייב להישאר בטירה."

"באמת?"

צחקקתי. "אתה עתיד להיות המלך, אוגוסט."

"נוכל לבלות את הלילות שלנו בצפייה בטלוויזיה ובהתכרבלות." הוא הצמיד אותי אליו, כדי להראות לי כמה נהדר יכול להיות ערב של התכרבלות עם אוגוסט.

"יש לך מדינה לנהל," הקנטתי אותו.

"מה התועלת בכתר אם אני לא יכול ליהנות מהתענוגות הקטנים שבחיים?"

הסתובבתי כדי להביט בפניו.

"תחשבי על זה? אני אבקר אותך במעונות שבאקדמיה, אבל יכול להיות כיף לגור יחד." הוא הרים את ידי.

"חיינו יחד בטירה. אנחנו חיים יחד כבר שנים, אוגוסט."

"אבל דירה משלנו? יש לי כל כך הרבה תוכניות עבורנו, כריסטין. אני רוצה לקנות סירה. נוכל לטייל בעולם."

חייכתי. "זה יהיה נחמד. אתה יודע עד כמה אני אוהבת את האוקיינוס."

"תמיד היינו רק אנחנו שנינו, אהובה. את היית חלק מכל תוכנית שאי פעם תכננתי. אני רוצה להיאבק בהם כדי להישאר איתך."

כחכחתי בגרוני, עיניי התכווצו. זה היה כל מה שאי פעם רציתי. "אתה יכול להישאר איתי, אוגוסט."

"את מבטיחה? אל תעזבי אותי, כריסטין. אני טיפש שאני מבקש את זה ממך, אבל אני לא גאה מכדי להתחנן. את האדם היחיד ש...שאי פעם —"

הזדקפתי במקום מושבי וחפנתי את לחיו. "שאי פעם מה?"

הוא חייך ורכן אליי. "שאי פעם אהב אותי."

היינו רחוקים רק מילימטר זה מזה, שפתיו היו כל כך קרובות לשלי עד שיכולתי ממש להרגיש את טעמן.

"אדוני?" אמר ליאו. התרחקנו. הייתי כל כך שקועה באוגוסט עד שלא שמעתי את ליאו מתקרב. "עשר הדקות שלך נגמרו."

אוגוסט רטן. "תזמון מושלם, כמו תמיד."

קמנו ואוגוסט עזר לי לנעול את נעליי.

וכשפסענו חזרה לאולם הנשפים, הרשיתי לשבב התקווה הזעיר ביותר לחמם את חזי.

אולי בכל זאת אוכל להישאר עם אוגוסט.