שחקנים חסרי גבולות 1 - קשורה לקרח

דבר הסופרת

לספר הזה יש מקום מיוחד בליבי מסיבות רבות, אבל אני רוצה לחדד מספר דברים לפני שתצללו אליו.

יש כמה מושגים מעולם ההוקי המקצועני ששונו לטובת חוויית הקריאה. אנא שימו לב שיש שימוש בשפה גסה ובתיאורים מיניים מפורטים.

נוסף לכך, הגיבורה הראשית סובלת מחרדה, יש פרק שעוסק באובדן אחות כחלק מסיפור הרקע, ומספר אירועי חרדה המתוארים לאורך הסיפור. באופן אישי, אני קוראת וכותבת בשביל לברוח מהמציאות, לכן אני מקווה שהנגיעה בנושא החרדות לא תעורר יותר מדי שדים. ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי, אבל אני יודעת שאינני יכולה לשלוט ברגשות של אחרים.

למרות הנושאים הללו, תוכלו למצוא בספר הומור, שנינות וסוף שמח. אלפי תודות שבחרתם לקרוא את הספר שלי. אני מקווה שהוא יעלה חיוך על פניכם.

באהבה,

מרדית'

פרק 1

רוד

"אם לא תעצור אותי, אני אנשק אותך בעוד שלוש שניות."

"מה לעזא –" אני מתחיל לומר, אבל הפה שלה מתרסק על שלי והשיניים שלי מתנגשות בשלה.

שלוש שניות?

אני די בטוח שאלו היו שתיים. אני נסוג, אבל הבחורה נתלית עליי כמו מעריצה נלהבת מדי.

"אתה כזה טעים," היא ממלמלת והעיניים שלה חצי עצומות. "כמו עלי נענע במוחיטו."

שתיתי הערב רק בירה ללא אלכוהול, כך שאין סיכוי שזה נכון. לבחורה הזאת יש טעם של יין זול. אני עומד להקיא.

אם יש דבר אחד שעושה לי הנגאובר – זה יין אדום, ואני לא יכול להרשות לעצמי פגיעה בתחום המקצועי. גם ככה התקשורת כבר מדברת על הפרישה שלי, לכן אני נמנע מאלכוהול בעונה הזאת.

אולי לתמיד.

האצבעות שלה מסתבכות בשערי. "אני אוהבת את השפתיים שלך, הן כל כך רכות. אתה בטח משתמש בשפתון לחות כל הזמן."

אני מנסה להגיד משהו, אבל הלשון שלה מחליקה לתוך פי. למה היא חושבת שהיא יכולה לנשק אותי ככה סתם? אוקיי, נכון, בשנות העשרים שלי הייתי מעמיס אותה על הכתף, אבל היום אני כבר מוכן לכרוע ברך מול אישה.

כלומר, מול האישה הנכונה.

הידיים שלי מתאגרפות, אבל אני לא מתכוון להתנהג כמו בן זונה. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה עוד שערורייה מתוקשרת. לקח שנים לנקות את השם שלי אחרי שחברת קוונץ' ביטלו לי את החסות בגלל התקרית בטנריף.

מאז ועד היום לא הצלחתי למצוא ספונסרים אחרים. עכשיו כל כתבי הספורט מכנים אותי כוכב דועך בגילי המתקדם, שלושים ושלוש. לעזאזל, אפילו השוער האגדי מרטין ברודר לא תלה את המחליקיים לפני גיל ארבעים.

"אוקיי, זה היה נועז מצידך." אני מזייף חיוך והודף אותה ממני בעדינות. "אולי נתחיל בשמות, מותק?"

היא מועדת ואני מנסה לייצב אותה, אבל היא כבר תופסת בקצה הבר ומתיישרת על עקבי הסטילטו שלה. היא ללא ספק מהממת, עם שפתיים חושניות, אבל יותר מעניין אותי מה שיוצא לה מהפה.

"אני כל כך מצטערת," היא ממלמלת. "אני שיכורה. כל כך שיכורה. לא שזה תירוץ. ממש לא הייתי צריכה לעשות את זה. לא התכוונתי, הממ —" הגבות שלה מתכווצות. "אתה נראה לי מוכר. אנחנו מכירים?"

"את חברה במועדון רקמת הצלבים של נאשוויל?"

"אה... לא?"

"אז אני לא חושב שנפגשנו בעבר." אני תופס בידי את המשקה העלוב שלי, ומתחרט שלא לבשתי צעיף נוצות במקום חליפה אפורה כדי להשתלב יותר בקהל.

קרוז רצה לחגוג את יום הולדת העשרים ושלוש שלו בוונדרבר, וכשהרוּקי¹ המתלהב שלנו מחליט משהו, אין שום סיכוי לשנות את דעתו. מיכה קרוז עקשן יותר ממאמנת השוערים שלי, אבל לפחות הוא לא נהנה לראות אותי נופל לתנוחת פרפר² על הקרח.

המקום הזה נראה כאילו השדון של דגני הבוקר לאקי צ'ארמס זיין חד קרן ונולדה להם קשת בענן, ויש פה המון אנשים מיוזעים שמתחככים זה בזה.

גברים על גברים.

נשים על נשים.

אנשים מנשקים אנשים.

אומנם האווירה מגניבה, אבל אני גמרתי עם סצנת המועדונים.

לפני שלוש שנים, הייתי עומד במרכז רחבת הריקודים ומחסל בירה במחיר מופקע — שמינית במספר. אבל זה היה לפני המבט המאוכזב בעיניה של אימי, אחרי שהשערורייה בטנריף צפה מחדש.

עכשיו אני סופר את הדקות עד שאוכל לחזור הביתה לחתול שלי, ובינתיים אולי אצליח לשחד מישהו להחליש קצת את הבסים הרועמים.

הייתי צריך להביא אטמי אוזניים.

"רגע, אני כן מכירה אותך." עיניה הירוקות של הבחורה סורקות את פניי, והבעת הפנים שלה מתעוררת לחיים כשנורה נדלקת במוחה. "אתה רוד... רוד משהו. רוד טרמבלה! אני לא אוהדת הוקי, אבל הופעת בפרסומת ההיא לתחתונים, נכון? עשינו עליה מחקר בקורס במנהל עסקים, כי היא הכניסה מיליונים. כולם השתוללו בגלל הקעקוע שעל הירך שלך... אל תקשיב למה שכולם אומרים, אני אוהבת את הצב. הוא אומנותי ו... סקסי."

"כולם אוהבים לדבר על הצב הזה," אני ממלמל ולוגם מהבירה הדלוחה שלי.

זה הדימוי הקבוע שלי בתקשורת — רוד טרמבלה, הרווק ההולל של נאשוויל. נער הפוסטר לסקס אפיל ושרירים מסותתים — אלה המילים שלהם, לא שלי.

נכון, אני נראה טוב בעירום, הודות לשנים של קריעת תחת באימונים, אבל הסיבה העיקרית שבגללה הסכמתי להשתתף בקמפיין ההוא הייתה תרומה של עשרים אחוזים מרווחי החברה לצדקה. אלא שהכתבים התעניינו יותר בצב האבסטרקטי שמקועקע לי על הירך.

כמו כולם.

הבחורה ממצמצת כאילו היא מבולבלת או חולמת. "רוד, נכון?"

"כבר שאלת אותי את זה."

"אתה כזה חתיך."

אני לוגם מהבירה ומחפש את היציאה הקרובה ביותר מהבר. "תודה, אבל את צריכה להכיר את האישיות שלי."

"לא נו, יש לך עיניים כחולות ושיער כהה וגלי שתמיד נראה מבריק." היא מתעלמת לחלוטין ממה שלדעתי היה תשובה מוצלחת. "באיזה מרכך אתה משתמש? אני רוצה כזה. וגם יש לך גומת חן ממש כאן."

היא תוקעת את האצבע שלה בלחי שלי.

אני זז לאחור ומשפשף את הלסת. אני לא מוכן להעביר עוד לילה בשיחת חולין עם אישה זרה, ועוד אחת שחושבת שיש לה זכות לדחוף את הלשון שלה לתוך הגרון שלי. אני לא בן עשרים ושתיים שצריך סקס בשביל לתפקד.

כלומר, אני כבר לא כזה. הזמנים האלה כל כך רחוקים ממני, שאני צריך להתאמץ מאוד כדי להיזכר בהם.

אני טופח בידי על הבר. "טוב, נראה לי שאני אזוז. אני צריך להגיע הביתה ולהאכיל את החתול שלי. הוא משתגע כשהוא רעב."

אני מחבב את המניאק הקטן. אילולא הוא, הייתי חוזר הביתה כל יום לדירה ריקה יותר מהמקרר שלי.

"אנחנו יכולים לזוז יחד אם תרצה," היא ממלמלת ברמיזה. "חתולים אוהבים אותי."

"החתול שלי ישנא אותך. הוא שונא את כולם, כולל אותי. בסופת ברקים, עדיף לשמור ממנו מרחק. הוא יקרע לגזרים את השמלה היפה שלך."

העיניים שלה נוצצות. "אתה חושב שאני יפה?"

"אני חושב שכל הנשים יפות."

הניצוץ בעיניה דועך ואני חש עקצוץ של אשמה, אבל אם הייתי רוצה סטוץ ללילה, הייתי משיג בקלות. הטלפון שלי מלא בהצעות.

בחורה אחת שלחה לי הודעה מפורטת, שבה היא תיארה איך פנטזה עליי בזמן ששכבה עם בעלה.

בתנוחת רוכבת הפוכה. לא ששאלתי.

אני שונא לדעת שיש מישהי שמדמיינת אותי בזמן שהיא עושה סקס. אני לא צריך את התמונה הזאת בראש שלי, והדבר האחרון שאני רוצה הוא לפרק נישואים.

אני לא אבא שלי.

"אוי, לא." לחייה של הבחורה מתנפחות כאילו היא עומדת להקיא.

אני קופא. "אוי, שיט."

רפלקס ההקאה שלה נכנס לפעולה, וזה מזכיר לי את הפעם ההיא שהחתול שלי ניסה להקיא כדור שיער. היא מכסה את הפה בכף ידה ורצה לכיוון השירותים, לא לפני שהיא מפילה את המשקה שלה והנוזל הוורוד משפריץ על החולצה שלי.

נהדר, בדיוק מה שחסר לי.

אני שוקל ללכת אחריה כדי לוודא שהיא בסדר, אבל היא נעלמת בתוך המועדון אפוף העשן.

אני נשאר לעמוד לבד בזירת האסון, החולצה המכופתרת שלי ספוגה בנוזל דביק בריח דובדבן, וכולם ממהרים להתרחק ממני.

אני חושק שיניים ומסמן לברמן בכובע הבוקרים הירוק. "היי, גבר, אני יכול לשלם? אני חושב שאלך."

הבחור מסתכל עליי מלמטה למעלה, מעווה את פניו ומושיט לי מפית. "על חשבון הבית, חבר."

הוא יקבל טיפ שמן הערב. אני מרים את הכוס הריקה ונותן לו אותה. "תודה, יש סיכוי שאתה האדם המועדף עליי היום."

אני לוקח מפית נייר ומנסה לספוג את הנוזל מהחולצה שלי, תוך כדי אני מסתכל על קרוז, שיושב עם שאר חברי הקבוצה על ספת קטיפה שתואמת לז'קט שלו.

מיכה קרוז נראה כאילו זכה כרגע בגביע סטנלי באליפות ההוקי — יושב בנינוחות וידיו תלויות על שתי נשים שונות. אני בספק אם אחסר לו.

פאטי שולח הודעה. אני מוכן להתערב על כל עבודות הרקמה שלי שהחלוץ היפיוף שלנו בודק מה קורה עם ויינה, התינוקת שלו, בת שבעה חודשים. הענק הזהוב, כמו שהתקשורת מכנה את וויאט פטרסון, לא מצליח לעבור עשרים דקות בלי לבקש עדכון משתי האימהות שלו. יש לו מזל שיש לו מטפלות קבועות בבית.

אני יכול לחצות את הקהל במועדון ולהגיד לחברי הקבוצה שלי שאני הולך, אבל אני מריח כמו ממתק מקולקל והרגליים שלי כואבות בטירוף מהמוקסינים החדשים של בריוני. אני מציץ ברולקס שלי, השעה עשר וחצי בלילה.

אם אלך עכשיו, אספיק לעשות אמבטיה כדי להרגיע את השרירים לפני רצף משחקי החוץ שלנו. כדאי שאשתמש הערב בסבון קמומיל. לא, בעצם במנתה.

אני משאיר טיפ של מאה דולר לברמן, יוצא מהמועדון הדחוס לאוויר ינואר הקר ומזמין לי הסעה באאודי אי־טרון ג'י־טי.

אולי זה קצת ראוותני, אבל אני מזמין רק רכבי יוקרה. לא חטפתי דסקית ללסת — שקרעה לי את הפרצוף והייתי זקוק לניתוח שחזור — בשביל לחלוק הסעות עם אנשים אחרים.

אני שולח הודעה בקבוצה שלנו, חברים לדסקית.

אני: מישהי שפכה עליי את כל המשקה שלה, אז אני זז.

קרוז: קבלו אותו! מלך ההברזות מכה שנית. שפריץ קטן ימנע ממך לחגוג את יום ההולדת שלי? לך תחליף בגדים ותחזור לכאן, חתיכת דפוק.

פאטי: גם אני זז, יש לי ילדה בבית.

קרוז: ומי אשם בזה שלא ידעת איך להשתמש בקונדום בגיל עשרים ושש?

פאטי:  הלכתי.

קרוז: איזה עלובים אתם, זה יום ההולדת שלי. היינו אמורים להיות באמצע אורגיה עכשיו.

אני: אני תמיד כאן בשביל לדאוג לקונדומים.

קרוז: אתה בכלל זוכר מה זה? טוב, תיהנה מהיד שלך הלילה, זקנצ'יק.

אני: אוודא שיד שמאל לא תקנא.

שריר הלסת שלי קופץ. אני אוהב שקוראים לי זקן כמעט כמו שאני אוהב להקפיא את הביצים שלי באמבטיית קרח, אבל בחיים לא אודה בפני רוּקי כמו קרוז שזה גורם לי להרגיש עתיק. אומנם יותר ויותר קשה לי לעמוד בקצב, אבל אחוז החסימות שלי הוא עדיין מהטובים בליגה.

מיכה קרוז נדבק אליי כשהוא הצטרף לגרדיאנס כרכז, ועל אף שהוא משגע לי את המוח, הוא חתיכת שחקן מוכשר. יש סיבה שכולם אומרים שהוא עוד יזכה בגביע קאלדר — יש לו את כל מה שצריך לתואר רוּקי השנה, כל עוד הוא יצליח לרסן את עצמו.

הטלפון שלי רוטט בהתראה שההסעה שלי מתקרבת. אני סורק את הרחוב שמואר בתאורת נאון, אבל דווקא המשפחה שיושבת במסעדה ממול, בטאג' קיטשן, מושכת את תשומת ליבי.

האבא נראה צעיר ממני. הבן שלו יושב בכיסא ילדים והוא מאכיל אותו בקארי צהוב. הילד הקטן מוחא כפיים בהתלהבות ומצייץ עם כל ביס. קצה פי מתעקל כשאני מסתכל על הילד, אבל אז הגבר מנשק את האישה שלו והשפתיים שלי הופכות לקו ישר.

ככה חשבתי שייראו החיים שלי בגיל שלושים ושלוש. במקום זה, אני הולך הביתה לבד, מכוסה במשקה ורוד ודוחה של אישה זרה.

כשהאאודי עוצרת ליד המדרכה, המכנסיים שלי כבר נוקשים מהמשקה שהתייבש עליהם, ואני מותש, מעוצבן ומורעב. אני פותח את דלת המכונית במשיכה חזקה ומסניף את ניחוח העור הנקי. חבל שאני עומד להרוס אותו.

"רוד?"

אני קופא למשמע הקול הנשי. הוא רך יותר ממושבי העור החומים שבמכונית והפוך לגמרי מהקולות הצורמים שנשמעו במועדון. "כן, זה אני."

"איך עובר הערב שלך?" היא זורקת לאוויר. השאלה נשמעת מאולצת, כאילו היא מסמנת וי ברשימת קניות.

אני מתיישב במושב האחורי וסוגר אחריי את הדלת. "לא משהו. לפני כמה רגעים מישהי נישקה אותי, כמעט הקיאה עליי ושפכה את המשקה שלה על החולצה שלי, אז אני מצטער אם אני מסריח. אשלם תוספת על ניקוי, אם צריך."

"טוב, יכול היה להיות יותר גרוע. לפחות היא לא הקיאה ואז נישקה אותך." היא עוצרת לרגע. "אלא אם כן היא כמעט הקיאה מפני שאתה מנשק גרוע. וזו אפשרות אפילו גרועה יותר."

אני פורץ בצחוק — בפעם הראשונה הערב — ומציץ לכיוונה. ברגע שאני מרים את העיניים, אני לא יכול להסיט את המבט.

אלוהים אדירים.

הייתי מתגלח אם הייתי יודע שהאישה הזאת תסיע אותי הערב.

יש לה קעקועים קטנים על הידיים והצוואר, והשיער הגלי שלה מפוזר מעל הסרבל שהיא לובשת, אבל בגלל האור המעומעם אני לא מצליח לראות אם הצבע שלו הוא חום בהיר או בלונדיני. אולי קרמל?

אני בכלל לא מבין מאיפה הגיעה המחשבה הזאת, לעזאזל.

תלתל סורר תפוס בפירסינג הקטן באף שלה, ואני מתפתה לחלץ אותו משם. אני בוחן לעומק כל פרט, החל ממקבץ העגילים שעל אוזנה, דרך קעקוע החמנייה שעל מפרק כף ידה, ועד למשקפיים העגולים במסגרת זהב שמכסים את הנמשים שעל גשר אפה. יש לה גם קעקוע של תלתן בעל ארבעה עלים על הצוואר.

אולי זה יום המזל שלי.

האישה הזאת היא כמו אחד מציורי האבסטרקט שקרוז השיכור ניסה לקנות במכירה פומבית לצדקה. יש כל כך הרבה פרטים וצריך להסתכל מקרוב כדי להבין מה קורה. אבל אני מסוקרן.

ממש מסוקרן.

באינסטינקט אני בודק את כף ידה השמאלית. אין טבעת. למה האישה הזאת עובדת בחברת הסעות פרטיות? בחיים לא הייתי נותן לאחותי הקטנה להסיע אנשים זרים בשעות הלילה. לעזאזל, אם הייתי שייך לאישה הזאת הייתי משתמש בסרבל שלה כדי לחבר אותה למושב.

היא מגבירה את הווליום במערכת השמע, וצלילי נגינת חליל ממלאים את האוויר. טעם טוב במוזיקה. עיניה הכחולות־ירוקות פוגשות בעיניי במראה האמצעית. "על מה אתה מסתכל?"

אני מתנער ולא מצליח לחגור כמו שצריך. "על כלום, סליחה. איך קוראים לך, מותק?"

"מותק? הו, לא, תעצור כאן ועכשיו," היא אומרת ופונה לרחוב של בנייני אבן חומים. "בדרך כלל אני לא כזו עוקצנית, אבל עובר עליי שבוע ממש מחורבן, מאז... לא משנה. אני לא מעוניינת לשתף זר מוחלט בסיפור החיים שלי, אבל אני לא מתכוונת לדבר שוב אי פעם עם גברים תחת," היא מחדדת.

אוקיי, היא ישירה, ואני אוהב את זה. אני מתמודד עם מספיק בולשיט של התקשורת, וכנות היא מצרך נדיר כמו השילוש של גורדי האו³. "גברים תחת? זו הנחה נחרצת. אולי אני גבר של עיניים? האישה שגידלה אותי לימדה אותי שכדי לראות את הנשמה של האדם מולי, צריך להסתכל ישירות לתוך העיניים."

היא מגחכת. "אוקיי, בסדר. מה צבע העיניים שלי?" היא מסובבת את ראשה הצידה. "אה, ואני כבר יודעת ששלך כחולות."

אני מחייך כמו מישהו שנבחר בדראפט ראשון. "אה, כן? שמת לב לעיניים שלי?"

"הן בוהקות," היא עונה בלי להתבייש, ואני לא יודע אם זו מחמאה. "עכשיו אתה. מה הצבע שלי?"

"לא הצלחתי לראות כל כך בחושך, אבל אני חושב שהן כחולות. אולי ירוקות? הן מזכירות לי את טבעת מצב הרוח שאחותי נתנה לי. יש לך עיניים שגבר צריך לבהות בהן קצת יותר כדי להבין מה הצבע שלהן, ולי לא אכפת לבהות בהן."

היא מגלגלת את עיניה הסוערות. "תשובה טיפוסית של גבר תחת."

אני רוכן וניחוח קינמון עדין חודר לאפי. הוא משתלט על הסירחון שעולה ממני ואני לוקח נשימה עמוקה. "אוקיי, איזו מין אישה את?"

"אישה מדהימה," היא אומרת בלי להתבלבל.

אני מנסה שלא לחייך, אבל התשובה שלה טובה מדי. "אין לי ספק, אבל האם את אישה של תחת או של עיניים? או שאולי את בכלל אישה של כתף? ואל תעמידי פנים שנשים לא שמות לב לדברים האלה, כי אני יודע שכן."

היא מאיטה ועוצרת ברמזור אדום. "אני אישה של אישיות."

"תשובה יפה." החיוך שלי מתרחב. "איך קוראים לך, אשת... אישיות?"

היא נאנחת כאילו ביקשתי ממנה להסיע אותי ברחבי המדינה. "בסדר, אל תבדוק באפליקציה. קוראים לי נינה. טוב, טכנית, קוראים לי פילומנה, הודות לבקשה האחרונה של סבתא שלי. אבל השם הוא נינה, כי אין סיכוי שהוא יהיה פיל."

"נינה." אני מגלגל את השם על לשוני כאילו הוא ויסקי שהתיישן ארבעים שנה. "נינה. אני אוהב אותו, הוא מתאים לך."

"יופי. ממש כססתי ציפורניים בציפייה. חששתי שאיש זר לא יאהב את השם שלי."

קצה פי מתעקל. יש בה משהו עוקצני וזה גורם לי לרצות עוד ממנה. "זו העבודה האמיתית שלך או שזו עבודה נוספת?"

"קודם אתה, איש תחת."

"אני שרברב," אני משקר. אף אחד לא שואל שאלות על אינסטלציה, ומספיק לי לדבר על הקריירה האמיתית שלי בראיונות לתקשורת. ממילא השאלות הבלתי פוסקות על הפרישה המתקרבת שלי מתישות אותי.

היא מכחכחת בגרונה כשהיא עוברת בין הנתיבים. "כמובן. אם אתה שרברב, אז אני מתמחה בנוירוכירורגיה."

הגבות שלי מתרוממות אל על. אני לא יודע אם היא משקרת, אבל אחותי אומרת שאני מאמין לכל דבר, כמו פתי. היום אני פחות נאיבי, כי זו לא תכונה טובה למישהו באור הזרקורים, אבל אני מעדיף להאמין בטוב באנשים, גם כשזה עולה לי ביוקר.

בשנה הראשונה שלי כרוּקי, הוותיקים שכנעו אותי שכולם מגיעים למשחקי בית בלי תחתונים, כי זה מביא מזל טוב. במשך כל השנה הראשונה שלי בליגה שפשפתי את שק האשכים על מגן הביצים שלי. עד היום העור שלי שם כהה בגלל זה.

אני מכווץ את עיניי. "אה, באמת? תוכיחי. ספרי לי עובדה על המוח."

"המוח הנשי גדול ב־7.92 אחוזים מהמוח הגברי."

אין סיכוי שאני יכול להתווכח עם זה. העובדה הזאת מספיק ספציפית בשביל שאאמין לה. "אוקיי, זה מרשים. בת כמה את? כנראה משכת את הלימודים הרבה זמן."

זה קצת מביך, אבל אני תמיד שואל כי אני אף פעם לא מצליח לנחש את הגיל, ואני מסרב לצאת עם מישהי מתחת לגיל שלושים. אנשים בשנות העשרים שלהם עדיין מחפשים את עצמם, ואני צריך אישה שכבר מצאה את עצמה. אני לא משחק משחקים — רק על הקרח — אני כבר לא במקום הזה.

"אני בהתמחות, אז אני מניחה שזה אומר שאני בת שלושים."

הכתפיים שלי מתרפות. היא נראית צעירה יותר, אבל לא אגיד לה את זה, במיוחד כשאני לא מבין כלום ברפואה. עד גיל שתים־עשרה קראתי לסטתוסקופ טלסקופ.

היא מפעילה את איתות המכונית. "שרברב ונוירוכירורגית נכנסים למכונית — נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה. מה יהיה הפאנץ', לדעתך?"

"אני די בטוח שהנוירוכירורגית נותנת לשרברב את מספר הטלפון שלה."

היא צוחקת וקולה הצרוד ממלא את חלל המכונית. אני מחייך. לכל הרוחות, אני מחייך מאוזן לאוזן. "אני די בטוחה שזה לא —"

קול שנשמע כמו ירייה קוטע אותה.

היא צורחת ומסובבת את ההגה בחוזקה.

הראש שלי נחבט בחלון וכאב חד מפלח את הרקה שלי.

שיט, זה כואב.

אני המום במשך פחות משנייה, לפני שהחושים שלי מתעוררים לחיים ואני מזנק על ההגה.

האימונים במשך השנים לימדו אותי לתפקד תחת לחץ, ואין סיכוי שאתן לרופאה לעתיד למות הלילה.

זה לא הפאנץ' של הבדיחה שלנו.

הערות

1 רוּקי — כינוי לשחקן חדש בליגה מקצוענית של הוקי קרח, בדרך כלל בעונתו הראשונה.

2 פרפר — מצב שבו השוער בהוקי קרח כורע על שני מגיני הרגליים, כשהאצבעות מצביעות כלפי חוץ והחלק העליון של המגינים נפגש באמצע, ובכך סוגר את חמש הגומות.

3 שלוש פעולות שונות במשחק אחד — הבקעת שער, סיוע בהבקעת שער וקטטה יזומה במהלך המשחק. השילוש נקרא על שמו של גורדי האו, גדול שחקני ההוקי, בעל נטייה למשחק אלים ואגרסיבי.