פרק 1
סינדר
הלילה אפגוש סוף־סוף את איש המסתורין. נירו, החבר של אחותי החורגת, מוד.
הוא בטח מזוכיסט אם הוא מבלה כל כך הרבה זמן איתה. הבחור נהנה לסבול, זה בטוח.
אני פורשת את השמלה שלי על קרש הגיהוץ ומדליקה את המגהץ על חום נמוך. נאלצתי לחסוך במשך חודשים כדי להרשות לעצמי את שמלת הנשף הזו. אומנם אין לה תווית של מותג מעצבים כמו בשמלות של אחותי ואימי החורגות, אבל אני אוהבת אותה. זה הבגד הכי יפה שהיה לי אי פעם. חצאית המשי בצבע הכחול־חיוור שמדגיש את עיניי מגיעה עד הרצפה, וחלקו העליון של השמלה עשוי מתחרה עדינה בשנהב ובכחול שזור בחרוזים וקריסטלים.
בזמן שהמגהץ מתחמם, אני מתיישבת על הרצפה מול מראה שמצאתי זרוקה בצד הכביש כדי לסיים להתאפר. מבחינתי היא מציאה נדירה, ונראה הזוי בעיניי שמישהו יזרוק אותה. היא במצב מעולה חוץ מזה שהיא ישנה. כיום כולם רוצים את הכול מבריק וחדש.
דפיקה רועשת נשמעת בדלת, ועיפרון הגבות שאני מחזיקה נוטה בטעות לעבר הרקה שלי. אימי החורגת, לואיז, נכנסת לחדרי בעליית הגג בלי לטרוח לחכות לאישור ממני.
אין טעם לעשות עניין מההתפרצות שלה. אם אתלונן, היא תתחיל לצעוק ולהשתולל על כך שהאחוזה עברה להיות שלה ברגע שאבא שלי מת, ועל כך שלמזלי הרב היא אפשרה לי לגור פה בעשר השנים האחרונות.
“מה זה כל זה?” היא בוחנת את השמלה כמו נחש שבוחן את הטרף שלו, ומזדחלת לעבר קרש הגיהוץ.
“השמלה שלי לאירוע הצדקה הערב.” אני מנקה את הפס מעיפרון הגבות ומורחת סומק על לחיי. “אל תדאגי, לא השתמשתי בכסף שאני תורמת למשק הבית כדי לשלם עליה. חסכתי מהכסף שלי כדי לקנות אותה. היא לא הייתה יקרה.”
אני ממשיכה להתאפר בניסיון להיראות נונשלנטית, כי אני לא רוצה להסתכל עליה ישירות. הדברים הכי קטנים גורמים לה להתפוצץ בהתקפי זעם שמותירים חבורות על גופי. אחרי כל התקף כזה, אני דורכת לידה על ביצים.
בזווית העין שלי, במראה, אני רואה אותה בוחנת את השמלה ומסתובבת אליי.
“סינדר היקרה והמתוקה, את לא באמת חושבת שאת באה איתנו הערב, נכון?” הצחוק שלה מהדהד בחלל הריק. שום דבר טוב אף פעם לא קורה אחרי שהיא צוחקת עליי כאילו אני אידיוטית. “זה הערב הגדול של מוד. לא שלך. היא מאמינה שנירו מתכוון להציע לה נישואים.”
“בגלל זה אני רוצה לבוא. לאחל לה מזל טוב ולחגוג עם כולם.”
שקר.
אני שונאת את האחיות החורגות שלי בדיוק כמו שאני שונאת את האישה עם השיער האפור שעומדת מולי. הסיבה היחידה לכך שאני עדיין מתגוררת בבית הזה היא מפני שהוא מכיל כל כך הרבה זיכרונות מאושרים מילדותי עם אבא ועם אימא שלי, כשהיא עדיין הייתה בחיים. לאחר מכן לואיז נעצה את טפריה באבא שלי.
זה הבית היחיד שהכרתי אי פעם, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר.
הסיבה האמיתית היחידה לכך שאני רוצה ללכת איתן הערב היא כי מעולם לא הייתי בנשף. אני רוצה להסתובב בין האנשים, לרקוד, להרגיש יפה ופשוט לחוות משהו שהוא לא החיים הרגילים שלי במשך כמה שעות. אני לא רוצה להיות סינדר שמתפשטת במועדון החשפנות ומכינה משקאות באיזה בר מפוקפק. סינדר שנותנת את כל הכסף שהיא מרוויחה לאימא החורגת שלה כדי שתמשיך לתחזק את האחוזה. אני רוצה להיות האישה שאני מדמיינת בתוך ראשי, אישה עם תקוות וחלומות שמביטה לעבר העתיד בהתרגשות ובסקרנות.
“את מצפה ממני להאמין לזה?” לואיז אומרת בבוז. “את בטח רותחת מקנאה משום שהיא תפסה לעצמה את אחד מהאחים ווס. את לא מאחלת לה טוב, בדיוק כמו שאני לא מאחלת לכך שהיית הבת הביולוגית שלי.”
מילותיה הן סטירה לפנים, תזכורת אכזרית לבדידותי בעולם הזה מאז שאבא מת.
“לא אפריע לכן, אני מבטיחה.” אני שונאת את הנימה המתחננת שבקולי, אבל מרגישה נואשת ללילה היחיד הזה. אני צריכה משהו להיאחז בו ולחלום עליו.
“את לא תפריעי כי את לא באה.”
דמעות עולות בעיניי על אף שאני מנסה בכל כוחי לא לחשוף בפניה עד כמה היא מכאיבה לי. האישה הזו נהנית לראות אותי מתחננת, וזו הפעם היחידה שאני מוכנה לתת לה את מה שהיא רוצה.
“בבקשה, לואיז.” אני מצמידה ידיים בתנוחת תפילה.
היא מגלגלת את עיניה. “מתי בפעם האחרונה שטפת את הווילונות? אם תסיימי את המטלה הזו ויישאר לך זמן, תוכלי להצטרף אלינו.”
כתפיי נשמטות. אין סיכוי שכל הווילונות שיש בבית ייכנסו למכונת הכביסה שלנו בפעם אחת. איאלץ להפעיל את המכונה שוב ושוב, כלומר אסיים את המטלה לאחר שעות.
“לעולם לא אצליח לסיים בזמן.”
“כל מה שאת עושה כל הזמן זה רק להתלונן. בסדר גמור, את יכולה להצטרף, אבל אני רוצה שכל הווילונות יהיו נקיים מחר לפני שתלכי למשמרת שלך במקום הנורא ההוא.”
אני מזדקפת במהירות. “אוי, תודה רבה לך!” חיוכי מלא ההתרגשות מתפוגג כשאני רואה עשן עולה מאחוריה. “מה זה?”
“מה זה מה?” היא מסתובבת באיטיות לעבר קרש הגיהוץ.
אני עוקפת אותה במהירות ומשתנקת. המגהץ מונח על קדמת השמלה, והבד מעלה עשן.
“אוי לי, איך זה קרה?” לואיז אומרת.
אני מרימה את המגהץ מהשמלה ורואה שהמשי הכחול נשרף. דמעות מציפות את עיניי, ואני מסתובבת במהירות לעבר לואיז.
“היא הרוסה לגמרי.”
“כמה חבל. טוב, נראה שלא תצטרפי אלינו אחרי הכול.” היא אפילו לא מעיפה לעברי מבט כשהיא יוצאת מהחדר, וצחוקה מהדהד במסדרון.
אני עוצמת עיניים בחוזקה. דמעותיי זולגות במורד לחיי והחזה שלי כואב כאילו מונח עליו סלע. כל מה שרציתי היה ערב אחד. ערב יחיד שבו איהנה וארגיש חופשייה. היא לא יכלה לתת לי אפילו את זה.
כעבור כמה דקות אני יוצאת מחדרי ומציצה מעבר למעקה אל מבואת הכניסה. אחיותיי החורגות מדברות וצוחקות. הן לבושות בשמלות היפות והיקרות שלהן, ובוחנות את הופעתן במראה המהודרת. שערה האדמוני של מוד אסוף לאחור, והיא לובשת שמלה כחולה־כהה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי. מידה משתלשלת מסכה כסופה.
האירוע המדובר של הערב הוא בעצם נשף המסכות שמשפחת ווס עורכת מדי שנה כדי לגייס כספים לצדקה. למען האמת, השמועות אומרות שלמשפחה יש מספיק כסף כדי להשוות כל סכום שהם מגייסים ולהגדיל את התרומה.
דרו עומדת ליד מוד. תלתליה השחורים מגיעים כמעט עד מותניה, והיא לובשת שמלה ירוקה מרהיבה שנראית יקרה ממש כמו השמלה של אחותה. היא מבחינה בי בזווית עינה, מנופפת בידה ומושכת את תשומת ליבה של מוד שמסתובבת ומעקלת את שפתיה בחיוך ערמומי.
“שמעתי מה קרה לשמלה שלך, כמה חבל.”
“אל תעמידי פנים כאילו אכפת לך,” אני אומרת בכל הארס שאני מצליחה לגייס.
היא ממצמצת במהירות ומרימה יד לחזה שלה כאילו העלבתי אותה.
“אבל ברור שאכפת לי, אחות יקרה. תאמיני לי, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר שתהיי שם רק כדי שתראי במו עינייך את מה שלעולם לא יהיה לך – גבר עשיר, מצליח ונאה. אין הרבה בחורים כאלה ב’טיטס אנד טאסלס'."
היא ודרו פורצות בצחוק.
ידיי נסגרות לאגרופים על המעקה. אני עובדת במועדון החשפנות הזה רק כדי שאצליח לעמוד בדרישות הכספיות שלהן, אבל הן אוהבות לזרוק לי את זה בפרצוף כאילו בחרתי לרקוד שם. אם לואיז הייתה מרשה לי ללמוד בקולג' אחרי התיכון, הייתי יכולה לעבוד במקום אחר ולהרוויח סכומי כסף שמתאימים לדרישות שלה ממני.
אימי החורגת נכנסת למבואה. העקבים שלה נוקשים על רצפת האבן ומבטה עוקב אחרי מבטן של בנותיה מעלה אליי.
"אל תחכי לנו, מי יודע כמה זמן נחגוג שם."
כולן צוחקות ויוצאות מהדלת. הטריקה שמהדהדת אחריהן נשמעת כמו סגירת דלת של תא בכלא שנועלת אותי פה בפנים. במקום לשקוע לרצפה ולבכות, אני חוזרת לחדר שלי. הדבר היחיד שיחמיר את המצב הוא אם אשרוף בטעות את כל הבית.
אני מנתקת את המגהץ מהחשמל, בוהה בשמלה ההרוסה שלי ומתפללת לכך שתהיה לי דרך כלשהי להציל אותה. החלק השרוף ממוקם בקדמת השמלה ובאמצע. ככל שאני בוחנת אותה יותר, כך רעיון נבנה במוחי. אם אגזור את החלק השרוף עד למטה ואתפור מחדש את המכפלת, זה אולי יעבוד. אומנם הצד הקדמי יציג את רגליי לראווה ויהיה קצר יותר מהצד האחורי, אבל אוכל להפוך את זה לחלק מהעיצוב. השמלה לא תיראה כמו שדמיינתי, אבל היא עדיין תהיה מהממת.
אני מושכת את השמלה מקרש הגיהוץ, לוקחת את תיק התפירה שלי וניגשת לעבודה. שעה לאחר מכן השמלה מוכנה ואני בוהה בהשתקפות שלי במראה ומסתובבת כדי לבדוק אותה מכל הזוויות.
לעזאזל, עשיתי עבודה טובה.
עכשיו אני רק צריכה לנסוע למקום האירוע ולהיכנס לאולם איכשהו. אגיע באיחור, כי שמעתי את האחיות החורגות ואת אימי החורגת מדברות על כך שהן טסות במטוס הפרטי של נירו, אבל אני מסוגלת לנהוג מהר. אין ספק שהן לא הוסיפו אותי לרשימת האורחים, אבל אני גם בטוחה שאצליח להקסים שם מישהו כדי שיכניס אותי לנשף.
אם יש כישרון אחד שרכשתי בעבודה במועדון החשפנות, זה לדעת איך להקסים גברים ולגרום להם לבזבז את כספם. בטוח אצליח לשכנע את מי שצריך כדי שיכניס אותי למסיבה.
פרק 2
נירו
הייתם חושבים שאבא שלי נמצא בחדר בגלל הלחץ שמבעבע בתוכי.
מבחוץ, אני נראה רגוע ואדיש, אבל האמת היא שאני תמיד על הקצה, מצליח בקושי לשלוט ברגשותיי. אם הייתי טורח ללכת לטיפול פסיכולוגי מתישהו, הפסיכולוג כנראה היה אומר לי שמשם מגיעה ההתעקשות שלי לשמור על השלום בבית, אבל אני לא צריך לשלם למישהו כדי שיגיד לי עד כמה אני דפוק.
הערב המצב שונה. עצביי מתוחים כי אני עומד להציע למוד נישואים. היא פגשה את האחים שלי מוקדם יותר הערב, ועל אף שהמפגש לא היה מוצלח במיוחד, הוא היה בסדר. הייתי רוצה שהם יחבבו אותה כי חיי יכלו להיות קלים יותר באופן הזה, אבל אני לא צריך את הרשות שלהם.
ביצעתי בדיקת רקע יסודית על מוד ווידאתי שהיא מי שהיא אומרת שהיא, אז אני לא יודע למה אחי הבכור, אשר, מתנגד נחרצות לכך שאתחתן איתה. לפחות אנאבל איתו הערב. אני לא בטוח מה קורה ביניהם, אבל נראה שהיא מרככת אותו קצת. טוב, עד כמה שגבר כמו אשר יכול להתרכך, כמובן.
הם בדיוק קמו מהשולחן כדי לרקוד, ונראה לי שאולי זו ההזדמנות המושלמת להתגנב בחשאי ולהזהיר את אשר בנוגע לתוכניות שלי.
אני מביט במוד. “אני הולך לשירותים. אנסה לא לעצור ולפטפט עם אנשים שיזהו אותי.”
השפתיים שלה נוטות מטה לרגע – כנראה מפני שאני משאיר אותה עם האחים שלי, סיד וקול – אבל היא מתאוששת במהירות ומעלה חיוך על פניה.
“בינתיים אלך למצוא את אימא שלי ואחותי.” היא רוכנת לעברי. “אני לא חושבת שהאחים שלך מחבבים אותי.”
אני נשען לאחור ומביט לתוך עיניה החומות דרך מסכת הכסף שהיא עוטה.
“זה לא נכון.” אני בוחר לא לומר בקול שהם לא מחבבים יותר מדי אנשים, ונותן לה נשיקה צנועה. “אחזור במהירות.”
שנינו קמים ואחיי זוקרים גבות לעברי. בזמן שהיא הולכת לחפש את דרו ואת אימא שלה, אני מקיף את רחבת הריקודים בחיפוש אחר אשר ואנאבל. כשאני קולט אותם, אני נדחף בין האנשים ונעמד מאחורי אחי הגדול.
“אשר!”
לסתו מתכווצת ועיניו ננעצות בי במבט נוקב.
הפרעתי למשהו.
“שיט, מצטער על ההפרעה.”
“מה קרה?” הוא אומר בכעס.
“אני חייב לדעת מה אתה חושב על מוד. אני לחוץ בטירוף לגבי מאוחר יותר, ואני חייב לדעת שאתה בסדר עם זה ושאין לך שום התנגדות אמיתית.”
המתח מתפוגג מעט מכתפיו.
“אני חושב שאתה צריך לעשות את מה שאתה חושב לנכון. אתה גבר בוגר ויכול להחליט בעצמך.”
לאנאבל יש איזה שיקוי שאיתו היא מסממת אותו? אני המום אבל מרוצה.
“אלך לשירותים ואתן לשניכם לדבר,” אנאבל אומרת. “ניפגש בשולחן?”
אשר מנשק אותה קצרות לפני שלחיו מתחככת בלחייה. הוא לוחש באוזנה משהו שגורם לה להסמיק. האם ייתכן שהוא מאוהב? אשר מאוהב? בחיים לא הייתי מאמין.
“אני מבטיח לך שזו ההחלטה הנכונה.” אני טופח על כתפו, ולא בטוח אם אני מנסה לשכנע אותו או את עצמי.
“כבר תכננת מה לעשות?”
אני מחייך. “שכרתי לנו חדר במקום קרוב, ודאגתי שהסוויטה תהיה מלאה בפרחים וקינוחים. אני מתכנן לעשות איתה אמבטיית קצף, להפתיע אותה שם ולהציע לה להתחתן איתי.”
“ממש נסיך החלומות.”
אני מגלגל עיניים. מבין ארבעת האחים שלי, אני הכי מחובר לרגשותיי – אולי משום שאני האח הכי צעיר והם הגנו עליי. לכולם יש מין מעטה חיצוני קשוח שלי אין, אבל אני מכיר את האחים שלי. כשהם יפגשו את אהבת חייהם, הם ימלאו אמבטיות קצף ויפזרו עלי כותרת של שושנים על המיטות.
“יש לי הרגשה שתעשה את אותו הדבר בשביל אנאבל.”
הוא מתעלם מההצהרה שלי ובמקום זה מושיט יד אחת בינינו ומנחית את השנייה על כתפי.
“בהצלחה.”
“תודה, אח גדול. תקשיב, אם לא אכפת לך, אני עוזב. אני רוצה לגמור עם זה כבר.”
“אין בעיה. אנחנו יכולים לטפל בעניינים פה.”
“מגניב.” אני עוזב את רחבת הריקודים, אבל רגע לפני שאני מפנה לרוקדים את גבי, משהו מושך לי את העין.
או יותר נכון מישהי.
בלונדינית עם שיער אסוף לבושה בשמלה כחולה בהירה שמציגה זוג רגליים מדהימות מנסה להשתחרר מגבר שבבירור שתה יותר מדי. אני לא מזהה אותו, אבל בין כה וכה המסכות לא ממש עוזרות לזהות כאן מישהו. אני פונה אליהם וצועד לעברם.
הגבר מצמיד אותה אליו.
מה לעזאזל?
אני לא רוצה לעשות סצנה, אבל הבחור הזה צריך לשמור את ידיו לעצמו לפני שאשבור לו אותן. אני שונא גברים מחורבנים שמתנהגים באגרסיביות לנשים. הם מזכירים לי את האופן שבו אבא התייחס לאימא שלי. הייתי צעיר כל כך כשאימא שלי מתה, אבל הזיכרונות הכי ברורים שלי באותה התקופה הם של אבא שלי מתעלל בה פיזית.
אני ניגש אליהם בלי להאט את צעדיי, מניח את ידי על גבה התחתון ונעמד קרוב אליה ככל האפשר.
“הנה את. מוכנה לרקוד איתי כמו שהבטחת לי?” אני נועץ מבט זועם בגבר שמבוגר ממנה בעשרים או שלושים שנה.
דרך מסכת הכסף שלה, עיניה הכחולות נפערות. אני בוהה לתוכן ונאבד בהן לשנייה.
היא מתאוששת ממה שכרגע חלף בינינו הרבה יותר מהר ממני.
“אני... כן. כן, מצטערת. התעכבתי.”
הגבר ממלמל משהו וצועד לאחור בחוסר רצון.
“שנלך?” אני מסמן בידי לעבר רחבת הריקודים.
עיניה סורקות את האזור כאילו היא הגיעה לכאן עם מישהו אחר ועכשיו חוששת להיראות בזרועותיי, אבל בכל זאת צועדת לעבר רחבת הריקודים ומפלסת את דרכה בין זוגות הרוקדים עד שאנחנו מגיעים למרכז הרחבה. זרועי נכרכת סביב מותניה וידי מחזיקה את ידה בין שנינו בזמן שאני מסובב אותה ומרגיש מופתע מחוסר המבוכה בינינו. ריח היסמין והאלגום של הבושם שלה תוקף את חושיי ורגליה זזות בקלילות עם תנועותיי. היא רקדנית מלידה ומאפשרת לי להוביל אותה ללא כל מאמץ. דעתי מוסחת כששדיה נצמדים לי לחזה. החזה שלה גדול יותר מהממוצע, ובלתי אפשרי לא להבחין בו. אני לא אמור להשוות אותה למוד, אבל לא יכול להתאפק.
“תודה שהצלת אותי. ניסיתי לדבר איתו בנימוס, אבל הוא לא היה מוכן לקבל ‘לא’ כתשובה. בדרך כלל אין לי בעיה להתמודד עם גברים כמוהו, אבל הוא היה עקשן יותר מהרגיל.”
“שמחתי לעזור.”
ושוב, היא סורקת את האנשים.
“הגעת לכאן עם מישהו?” לא ברור לי איפה האידיוט שהיא איתו, ולמה הוא נותן לה להיעלם מטווח ראייתו אפילו לשנייה, אבל היא בהחלט נראית מודאגת שמישהו יבחין בנו.
“לא, הגעתי לבד.”
“את מסתכלת לכל מקום אחר חוץ מאשר אליי. הסקתי שאת כאן עם מישהו.”
היא מצחקקת, ובטני מתהפכת מהצליל המקסים.
“מה צורת המסכה שלך?” היא שואלת ומשנה את הנושא.
“עורב.”
היא בוחנת אותי לרגע. “היא הרבה יותר מפוארת משל כל השאר.”
“אני עוטה מסכה גם באירועים אחרים, אז השקעתי בה כדי שתהיה נחמדה.”
“אה, אז אתה מגיע לאירוע הזה כל שנה?” ראשה נוטה לצד, ואחד מתלתליה בורח מהתסרוקת. אני מכריח את עצמי לא להסיט אותו אל מאחורי אוזנה.
גיחוך נפלט מפי. “משהו כזה.”
“אתה כאן עם מישהי?”
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
