גיים און 2 - פרנד זון

פרולוג

4:13 לפנות בוקר, הודעה לגריי גרייסון ממספר לא מזוהה.

לא מזוהה: מר גרייסון, נודע לי שאבא שלי נתן לך בהשאלה את המכונית שלי. לא ממש אכפת לי אם הוא יחתים אותך או לא. כיוון שאני בתו של סוכן שחקנים, אני מכירה את טבעם של שחקני פוטבול ויודעת איך הם מתנהגים. אז אני רוצה להיות ברורה. שום השתגלות לא תקרה במכונית שלי, אחרת אתה מסתבך איתי. רוצה להתעלס עם אחת מהנשים שלך? תעשה את זה במיטה, לא במכונית שלי.

בברכה, אייבי מקנזי.

גריי־ג'י: היי, העלמה מק. האם את מודעת לעובדה שהמכונית שלך היא פיאט־500 בצבע ורוד מסטיק? גם אם הייתי מצליח להעמיד אותו בתוך הבלון הוורוד המחריד הזה, זאת מכונית של ליליפוטים¹. אז אל דאגה, לא תהיה שום השתגלות (השתגלות? את רצינית? מה אנחנו, בני שמונים?) בקרבת המכונית. אין לי שום כוונה שייתפס לי שריר ברגל באמצע מרדף אחרי העונג.

דרך אגב, מיטות זוכות להערכת יתר. כדאי לך לנסות קצת דברים חדשים.

אייבי־מק: אתה מעז להעיר לי על השימוש שלי במילה השתגלות? באמת, מר ליליפוט? אני לא יודעת אם להיחנק מהצביעות שלך או להתרשם מהעובדה שאתה יודע מהו ליליפוט.

אין לי שום כוונה להתייחס לפוביה שלך לצבע הוורוד, וגם לא אכפת לי איפה אתה עושה את העניינים שלך. כל עוד זה לא במכונית שלי.

גריי־ג'י: כן, כן, אני יודע לקרוא. אל תהיי כל כך בשוק. תרגיעי קצת. נראה לי שאת מפתחת אובססיה לעניינים שלי.

אייבי־מק: אוקיי. אוקיי. הייתי מגעילה. ברור שאתה יודע לקרוא. אז קרא את זה — שריטה אחת על המכונית שלי, ואתה קונה אותה.

גריי־ג'י: הצעה מפתה. כאילו, מי לא היה רוצה את המכונית הזאת? את מקבלת תשלום בדובוני גומי, נכון?

אייבי־מק: ברור, קאפקייק. אבל המכונית לא למכירה.

גריי־ג'י: אני מבין שגילית את האופי המתוק והטעים שלי. חכי שתטעמי מהרוטב שלי.

אייבי־מק: איכס... תשמור את הרוטב שלך לעצמך!

גריי־ג'י: חחח. אז למה אנחנו מנהלים את השיחה הזאת בארבע לפנות בוקר? את לא ישנה?

אייבי־מק: סליחה. אני בלונדון. כאן לא ארבע לפנות בוקר. בעצם, אתה לא אמור לישון? למה אתה עונה להודעות שלי?

גריי־ג'י: לא יודע. צורך מזוכיסטי שטרם נודע למדע להתווכח על מכונית נשית במיוחד?

אייבי־מק: תמיד ידעתי ששחקני טייט־אנד אוהבים כאב.

גריי־ג'י: הפוך, מק. אנחנו מכאיבים לאחרים. ויש לנו ישבנים מפלדה. מן הסתם.

אייבי־מק: טוב, הלכתי.

גריי־ג'י: טוב. להתראות.

אייבי־מק: להתראות.

גריי־ג'י: נתראה.

גריי־ג'י: או שלא. כי את בלונדון.

אייבי־מק: גריי?

גריי־ג'י: כן.

אייבי־מק: לך לישון.

גריי־ג'י: טוב. לילה טוב. או בוקר טוב, מה שלא יהיה.

גריי־ג'י: מק? הלו? אה, נכון. הלכת.

אחרי כמה שעות...

גריי־ג'י: מק? מה דעתך על גלגלי כרום ארבעים וחמישה סנטימטרים? נראה לי שכשתראי את זה, תתאהבי.

אייבי־מק: מה? אתה פאקינג רציני?

גריי־ג'י: שפה גסה, העלמה מק? אני מזועזע. אם תמשיכי ככה, אני אשקול מחדש את עניין ההשתגלות.

אייבי־מק: גריי! מה פאקינג עשית למכונית שלי???

גריי־ג'י: חחח. לא מאמין שנפלת בזה. התחרפנת. תודי.

אייבי־מק: לעולם לא!!! אתה מעיר אותי באמצע הלילה כדי להתנקם בי על הלילה ההוא?

גריי־ג'י: מק, השעה שמונה בערב בלונדון. למה את ישנה?

אייבי־מק: אני קמה בשלוש וחצי לפנות בוקר. אני עובדת במאפייה של אימא שלי.

גריי־ג'י: מה, מאפים וכאלה? אוי לא, אני צריך רגע להתאושש.

אייבי־מק: אה, אתה אוהב מתוק, ילד גדול?

גריי־ג'י: זה דיבור מלוכלך, מק?

אייבי־מק: 🙄 הייתה לך סיבה ממשית לשלוח לי הודעה?

גריי־ג'י: לא ממש. סליחה שאני מציק לך. לילה טוב, מק.

אייבי־מק: אתה לא מציק לי. אני פשוט עצבנית כי אני שונאת לקום מוקדם. אנשים אומרים שאני... קוצנית. זה לא בכוונה.

גריי־ג'י: קוצנית? מה פתאום. את... פלפלית. כמו רוטב חריף על המבורגר.

אייבי־מק: אם אתה קורא לי רוטב סודי, אתה מאבד ביצה.

גריי־ג'י: ידעתי. את מדברת מלוכלך! השתגלות!!!

אייבי־מק: ליליפוט. איזה חנון.

גריי־ג'י: אני מבקש ממך, רוטב סודי, תקראי לי קאפקייק. לכי לישון, מק. אני הולך להזמין את הגלגלים.

אייבי־מק: 😛

למחרת בבוקר...

אייבי־מק: היום הלכתי ברחוב ג'רמין. ראיתי בחור בחליפה ורודה צעקנית, סופר אופנתית. חשבתי לקנות לך גם כזאת, שתתאים למכונית. זאת תהיה אמירה חזקה על הכוח של הצבע הוורוד.

גריי־ג'י: מעולה! אבל נראה לי שזה צריך להיות מחייט. המידות שלי לא סטנדרטיות. דרך אגב, אני מעדיף אותו לצד שמאל.

אייבי־מק: זאת רק אני או שאתה תמיד מזכיר איברים מסוימים מאוד בגוף שלך בכל פעם שאנחנו מדברים?

גריי־ג'י: את זאת שדיברה על הביצים שלי בפעם הקודמת.

אייבי־מק: רק אמרתי שאני ארסק לך אותן.

גריי־ג'י: אבל זה אומר שאת חושבת עליהן. וזה העיקר. 😉

אייבי־מק: ברור, קאפקייק. תמשיך לחלום.

גריי־ג'י: ידעתי! את ממש רוצה אותי. זה בסדר, ככה זה כל הנשים.

אייבי־מק: ברור.

קצת אחר כך...

אייבי־מק: למה אתה צריך את המכונית שלי בכלל? קשה לי להאמין שאין לך מכונית משלך. היא במוסך או משהו? לנצח כאילו?

גריי־ג'י: החבר הכי טוב שלי דרו, הקוורטרבק שלנו, שבר את הרגל. ויש לו מכונית ידנית. הג'יפ שלי אוטומטי. אז השאלתי לו את שלי ובמקומו קיבלתי... את הסיוט הוורוד.

אייבי־מק: גריי. זה ממש נחמד מצידך.

גריי־ג'י: אמרתי לך שאני מתוק.

אייבי־מק: זה נכון. ממש מתוק.

גריי־ג'י: די, את מביכה אותי. שיקרתי. אני בריון קשוח. באמת.

אייבי־מק: אוי, קאפקייק.

אייבי־מק: גריי?

אייבי־מק: הלו?

אייבי־מק: בסדר, בסדר, אתה גבר שבגברים. יותר טוב?

גריי־ג'י: כן. אבל אני מעדיף נשים.

אייבי־מק: אז מה דעתך על רב־זיין?

גריי־ג'י: קורע. ממש. לילה טוב, רוטב סודי.

אייבי־מק: לילה טוב, ג'י־מן. 😉

כמה התכתבויות מאוחר יותר...

גריי־ג'י: משעמם לי. דברי איתי. שוב. חחח.

אייבי־מק: מרק זאת ההמצאה הכי טובה בעולם. זאת ארוחה שלמה בקערה! רק בנוזל חם.

גריי־ג'י: נוזל חם? וואו. נראה לי שמצאתי את נערת החלומות, אייבי־מק. או שמישהו גילה לך שמרק זה האוכל האהוב עליי?

אייבי־מק: גם אתה אוהב מרק??? כן! כִּיף של אוהבי מרק!

גריי־ג'י: כִּיף! ומותק, אני מכין את המרק הכי טוב שטעמת בחיים שלך.

אייבי־מק: וואו, דבר אליי, גרייסון. בדיוק ככה.

גריי־ג'י: תתחתני איתי, מק.

אייבי־מק: בסדר, אבל רק בגלל המרק.

אחרי כמה דקות...

גריי־ג'י: איך סוס שותה קולה?

אייבי־מק: איך?

גריי־ג'י: עם קש.

אייבי־מק: חחח! ואומרים קשית! איך קוראים למי שמפסיק לרכוב על סוסים?

גריי־ג'י: איך?

אייבי־מק: פרש.

גריי־ג'י: וואו, כל כך גרוע. עכשיו את חייבת להתחתן איתי. אף אחת אחרת לא צוחקת מהבדיחות שלי.

אייבי־מק: טוב לדעת שהטעם הגרוע שלי בבדיחות הוא דווקא יתרון.

גריי־ג'י: זה פאקינג סקסי. עומד לי עכשיו.

גריי־ג'י: מק?

גריי־ג'י: היי, זה היה בצחוק. אני לא מנסה להתחיל איתך, נשבע.

גריי־ג'י: מק?

אייבי־מק: אני כאן. סליחה! אני ברכבת התחתית. איבדתי אותך במנהרה.

גריי־ג'י: אוקיי. יופי. נלחצתי לרגע.

אייבי־מק: שטויות. אני מזהה כשאתה צוחק.

גריי־ג'י: כן, ככה אני, תמיד צוחק. חייב לזוז לאימון. נדבר אחרי.

מאוחר יותר באותו היום...

אייבי־מק: כל הבוקר אפיתי לחם וחשבתי על השם שלך.

גריי־ג'י: השם שלי? מותק, אם את כבר חושבת עליי, תחשבי על ה... ידיים הגדולות שלי. ידי קסם, בייבי. אני יודע לעשות עם הידיים האלה דברים מטריפים.

אייבי־מק: לתפוס "כדורים" כל היום?

גריי־ג'י: 😏

אייבי־מק: חחח. השם שלך הרבה יותר מעניין מהנטייה שלך לתפוס... כדורים.

גריי־ג'י: חחח. גריי גרייסון זה עונש מיוחד מאוד להפיל על ילד. מה אני אגיד? אימא שלי קראה את תיק שקנאי כשהיא הייתה בהיריון. והחליטה לקרוא לי על שם הגיבור, גריי גרנתאם. אף אחד לא הצליח לשכנע אותה לרדת מזה. פעם שנאתי את זה. אבל עכשיו אני אוהב את השם שלי, כי היא בחרה שם שהיא אוהבת.

אייבי־מק: זה שם מגניב. הוא קופץ לי בראש — גריי־גרייסון. גריי־גרייסון!

גריי־ג'י: הידיים שלי, מק. תחשבי על הידיים שלי.

אייבי־מק: גריי־גרייסון, תופס כדורים בידיים הגדולות והחזקות שלו...

אייבי־מק: הלו?

אייבי־מק: הלו?

אייבי־מק: משבית שמחות.

ואחרי עוד כמה שעות...

אייבי־מק: אני לא מצליחה להירדם. דבר איתי.

גריי־ג'י: למה את לא מצליחה להירדם?

אייבי־מק: כי פאקינג תשע וחצי בערב. אני חייבת ללכת לישון מוקדם כי אני קמה מוקדם. כבר אמרתי שאני שונאת לקום מוקדם?

גריי־ג'י: חוץ משלוש הפעמים שאמרת את זה בהודעה ההיא? כן, אמרת משהו. 😉 כשאני לא מצליח לישון אני מריץ מהלכים בראש.

אייבי־מק: כן. זה מה שאני אעשה. אני מתחילה להירדם רק מהמחשבה על זה. תודה, קאפקייק.

גריי־ג'י: שמח לעמוד לשירותך, מותק. את תמיד יכולה לסמוך עליי.

אייבי־מק: אתה מתחיל להיות האדם הראשון שאני פונה אליו. אם זה מלחיץ אותך, תגיד לי. אני ארגיע.

גריי־ג'י: מה? לא. אל תביני אותי לא נכון, אבל התחלתי להתמכר להודעות שלך.

אייבי־מק: גם אני. לדבר איתך זה כמו לדבר עם עצמי. רק יותר טוב.

גריי־ג'י: זה קצת מפחיד שאני מבין למה את מתכוונת.

גריי־ג'י: אני מרגיש שאני יכול לספר לך הכול.

אייבי־מק: אתה יכול. בשביל זה יש חברים.

גריי־ג'י: אף פעם לא הייתה לי חברה בת.

אייבי־מק: לכבוד הוא לי להיות הראשונה.

למחרת בבוקר...

גריי־ג'י: תגידי, אם אנחנו חברים עכשיו, אני עדיין יכול להגיד דברים מיניים בלתי הולמים?

אייבי־מק: ברור. תחשוב שאני עוד אחד מהחברים הגברים שלך. רק עם שדיים.

גריי־ג'י: בלתי אפשרי. בחיים לא תהיי עוד אחד מהחברים הגברים שלי.

ותוציאי את השדיים שלך מהמשוואה.

חלמתי בלילה שאת מוצצת לי את ה... אבל כשהסתכלתי למטה, ראיתי שזאת בעצם כבשה. ואז התעוררתי כי צרחתי כל כך חזק שנפלתי מהמיטה. ועכשיו אני מת מפחד מכבשים.

אייבי־מק: מתההההה! גריי עשה את זה עם כבשה!

גריי־ג'י: 😡

אייבי־מק: אז תגיד, אתה סופר כבשים? חחח! אני נקרעת פה...

גריי־ג'י: יודעת מה? תמצצי לי!

אייבי־מק: תגיד את זה לכבשה שלך! אני נקרעת שוב... אוי, כואב לי הצד. אאוץ'!

גריי־ג'י: כן, כן, תצחקי לך.

אייבי־מק: אוקיי. נרגעתי. אוי, קאפקייק, אני כל כך שמחה שאנחנו חברים. זה ממש חשוב לי. אני מרגישה בטוחה איתך. כאילו אני יכולה להיות עצמי בלי לפחד שסקס יהרוס את זה. או משהו כזה.

אייבי־מק: אני סתם מברברת. תתעלם ממני.

גריי־ג'י: מותק, החברות איתך היא פאקינג מתנה. שלא תעזי לחשוב אחרת.

אחרי עוד כמה הודעות, ואחרי עוד כמה שעות בלי הודעות...

גריי־ג'י: רבתי עם דרו. הוא האשים אותי שאני מנסה לזיין את הבחורה שלו. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. לא יודע מה אנשים חושבים עליי, אבל הייתי מת ולא עושה את החרא הזה לחבר שלי.

אייבי־מק: לא הייתי מאמינה עליך, גריי. אני מצטערת שנעלבת. 🙁

גריי־ג'י: לא נעלבתי. לא היית מאמינה עליי? איך את כל כך בטוחה? כולם אומרים שאני פרפר. שיט, אולי אני באמת צריך לקרוא לעצמי רב־זיין.

אייבי־מק: תפסיק. בחור שנדחק לתוך מכונית ורודה קטנה ונוהג בה מרצונו החופשי ברחבי העיר כי הוא עושה טובה לחבר שלו שנפצע, לא היה תוקע לחבר הזה סכין בגב. פרפר או לא פרפר, אתה בחור טוב. ורק לי מותר לקרוא לך רב־זיין! 😡

אייבי־מק: חוץ מזה, זה בסדר להיעלב. גם אני הייתי נעלבת אם חברה הייתה מאשימה אותי בדבר כזה. רוצה שאני אחזור הביתה ואדפוק לו מכות? יש לי טריקים. אני יכולה לכסח אותו.

גריי־ג'י: אין צורך. אני יודע שדרו לא באמת מתכוון לזה. הוא עובר דברים עם הרגל השבורה שלו וכל זה. פשוט... כן, בסדר, זה פגע בי שהוא הוציא את זה עליי.

אייבי־מק: חיבוקים. 🙁

גריי־ג'י: אייבי, זה מוזר שאני מצטער שאת לא פה? שאני מתגעגע אלייך?

אייבי־מק: לא. גם אני הייתי רוצה להיות שם עכשיו. גם אני מתגעגעת אליך.

אייבי־מק: אוקיי. אני נכנסת למנהרה. תכתוב לי יותר מאוחר, קאפקייק.

גריי־ג'י: בטח. תודה שהקשבת, מק.

ביום למחרת...

גריי־ג'י: הכול בסדר עם דרו. הוא ביקש סליחה שהתנהג כמו חרא. התמסרנו בכדור היום. הוא לא נגע בכדור כבר כמה זמן, אז זה היה טוב שעשינו את זה.

אייבי־מק: יופי. אני ממש שמחה. אני יודעת כמה הוא חשוב לך.

גריי־ג'י: אני הולך להיות איתו קצת, ועם החברה שלו אנה. היא תמצא חן בעינייך. גם היא חריפה. אבל היא לא כמוך, היא לא הרוטב הסודי.

אייבי־מק: תמשיך לקרוא לי ככה והביצים שלך בסכנה. אל תחשוב שאני לא אקיים את האיום שלי כשניפגש פנים אל פנים.

גריי־ג'י: שוב את מדברת על הביצים שלי. יום אחד אנחנו נצטרך לדבר על האובססיה שיש לך איתן.

אייבי־מק: בטח, בטח, נדבר על זה. ואתה תתרחק בצליעה.

גריי־ג'י: איומי סרק, מק. את יודעת שאת לא יכולה להכאיב לי. את אוהבת אותי יותר מדי.

אייבי־מק: מה שתגיד, קאפקייק. תיהנה הערב. יש לי טיפ בשבילך — אל תדבר על הביצים שלך, זה כלל מספר אחת בספר הנימוסים וההליכות.

גריי־ג'י: שיט, עכשיו את אומרת? אני בדרך כלל מתחיל ככה כל שיחה.

אייבי־מק: אם לא תשאל איך תדע, גריי.

גריי־ג'י: מה הייתי עושה בלי ההדרכה שלך?

אייבי־מק: עדיף לא לדעת, קאפקייק.

גריי־ג'י: כן, עצם הרעיון מפחיד אותי. תשמרי על עצמך, אייבי. אני אכתוב לך יותר מאוחר. תהיי ערה?

אייבי־מק: כן. לא נראה לי שאני יכולה להירדם בלי ההודעות הליליות שלך.

גריי־ג'י: מתגעגע אלייך.

אייבי־מק: גם אני.

אחרי כמה ימים ועוד כמה הודעות...

גריי

אם למדתי דבר אחד בחיים, זה שאתה צריך להעריך את מה שיש לך. ברגע שאתה לוקח משהו כמובן מאליו, אתה יכול לאבד אותו עוד לפני שאתה מבין מה היה לך. למדתי את זה מאימא שלי, אבל אני מצטער על זה בכל יום. יום אחד היא אפתה לי עוגת תפוחים והזכירה לי לעשות שיעורים אחרי אימון הפוטבול, ויום אחר כך היא קראה לי לחדר העבודה וסיפרה לי שיש לה סרטן.

אני זוכר את השיחה הזאת מילה במילה. כל מילה מחורבנת ננעצה לי בגוף כמו מסמר. אבל אני במיוחד זוכר את מה שהיא אמרה בסוף — תנצל כל יום בחיים שלך, גריי. תעריך את החיים במלואם, תבטיח לי.

וזה מה שעשיתי עד היום. ואני עדיין עושה את זה. נהנה מהרגע. מנצל אותו עד תום. שותה את החיים, ושם זין על כל השאר.

האמת היא שזה די פשוט. אני חוגג במסיבות כי זה כיף. אני נהנה עם נשים כי אני אוהב אותן. אני אוהב את הריח המתוק שלהן, את הצחוק המתגלגל ואת הקימורים הרכים. אני משחק פוטבול כי זה פאקינג המשחק הכי טוב על פני האדמה.

וזה כמעט תמיד עובד. החיים שלי די מדהימים. אבל בזמן האחרון יותר ויותר קשה לי לחיות את הרגע. תשומת הלב שלי נודדת לעתיד. פתאום אני רוצה שהעתיד הרחוק יהיה כבר כאן. והכול בגלל אייבי מקנזי.

זה מוזר. יש לי חברים. יש כמה שחקנים בקבוצה שלי שאנחנו כל כך קרובים שהייתי עושה בשבילם הכול. דרו? הוא כמו אח בשבילי. אז למה הידידות החדשה שלי עם אייבי כל כך אינטנסיבית פתאום? אני לא בטוח.

אנחנו מתכתבים בלי הפסקה רק שבוע, אבל היא כבר נהפכה לחלק חיוני מהחיים שלי — נקודת אור.

נקודת אור קצת מסנוורת מדי, אני מתגעגע אליה ורוצה לראות אותה. זאת האמת, גם אם אני נשמע רכרוכי. אני לא רוצה לשכב על ספת המשקולות הזאת ולעשות אינסוף חזרות עד ששרירי החזה והזרועות שלי יצרבו ויהפכו לגושים גדולים ורוטטים של בשר נא. אני רוצה לשבת מול מק פנים אל פנים, לנהל איתה שיחה אמיתית, לשבת איתה לבירה ולדבר על הכול.

מק הייתה אוהבת את זה. היא כמו אחת מהחבר'ה, אבל יותר טובה. יותר כיפית? לא יודע. אני רק יודע שהיא מוצאת חן בעיניי. מאוד.

אני נוהם, זיעה נוטפת לי מהמצח לתוך העין ואני מנסה להתרכז. אבל זה קשה. תקרת האריחים שמעליי מתערפלת, ואני רק חושב על הטלפון שבכיס שלי. יש לי דחף חזק כל כך להוציא אותו ולשלוח למק הודעה. אבל אני אמור להתאמן עכשיו, לא לעשות שטויות. אז אני דוחף את המשקולות שוב למעלה ונושף דרך השיניים.

שיט. איבדתי ספירה. מה זה משנה. אני יודע לזהות את המגבלות שלי. כשאסיים, אוכל לכתוב לה.

וכאילו המחשבות שלי הפעילו את הטלפון, הוא פתאום רוטט לי על הירך. אני מהסס, המשקולות גבוה מעל ראשי והזרועות שלי רועדות. הטלפון שוב רוטט. מק.

אני מוריד את המשקולות בחזרה למקום בחבטה, מתקפל מעלה ושולח יד לתוך הכיס. זאת לא הודעה, אלא שיחה נכנסת.

"כן?"

"תזכיר לי לעבוד איתך קצת על מיומנויות חברתיות, גרייסון," נשמע קול מחוספס. "אתה לא יכול לענות ככה לטלפון כשציידי כישרונות בודקים אותך."

זה שון מקנזי, אבא של אייבי והאיש שהחלטתי שיהיה הסוכן שלי ברגע שהעונה תיגמר.

אני מעביר יד בשיער ומעיף קווצות ספוגות זיעה מהמצח. "אני די בטוח שכולם ירצו אותי בלי קשר לנימוסים שלי בטלפון, ביג־מק."

אני לוקח בקבוק מים ושותה אותו.

"אל תהיה כל כך בטוח, ילד. הכול מתחיל ונגמר בדימוי שלך."

הוא כמובן צודק. ובגלל זה אני יודע שזאת החלטה טובה לבחור בו.

"מה קורה?" אני שואל ומנגב את הפה עם הזרוע. איזו טעות, אני מזיע כמו חמור. אני מעקם פרצוף ומושיט יד למגבת. "או שסתם התקשרת כדי לנסות עליי אסטרטגיה חדשה לליטוש לקוחות?"

מקנזי צוחק. "חכמולוג." הוא שותק רגע ואז אומר, "אני צריך לבקש ממך טובה."

אני מופתע ולא לוגם שוב מהמים. "אוי לא."

"זה בקשר לאייבי."

תוך שנייה אני ממוקד רק בו. אני מזדקף, והלב שלי דוהר בקצב מטורף. "מה בקשר לאייבי?"

"אני יודע שאתם מתכתבים —" אפשר לשמוע שקשה לו עם המילה הזאת, "ואנחנו עוד נדבר על זה אחר כך, גרייסון." הוא לא מנסה להסתיר את הכעס שלו.

"הממ..."

כן, תשובה מתחכמת, אני יודע. אבל אני לא יכול להאשים אותו שהוא כועס. במצב רגיל, לכל אבא יש זכות לרצות שהבת שלו תתפוס ממני מרחק.

"תשמע, מקנזי, אייבי ואני רק ידידים. היא כמו..." אני משתתק, והקלישאה תקועה לי בגרון כי מה שאני הולך להגיד זאת לא בדיוק האמת.

אבל מקנזי מסיים את המשפט במקומי. "כמו אחות בשבילך. כן, כן, שמעתי את זה גם מאייבי."

באמת? אולי זה דבר טוב שהיא חושבת עליי כמו על אח. אני נועץ את הציפורניים בשרירי העורף המתוחים שלי. "אוקיי, אז אנחנו בסדר? כי אני —"

"אני תקוע בניו־יורק. שחקן שלי נעצר על נהיגה בשכרות, האידיוט." הוא נאנח. "בכל אופן, אייבי חוזרת מלונדון ואמורה להגיע לשדה התעופה בעוד... שיט. היא בטח כבר שם. אחותה חולה עם שפעת, אחרת הייתי שולח אותה."

אני מזנק ומפיל את בקבוק המים עם הברך.

"אתה רוצה להגיד לי שאייבי יושבת בשדה התעופה ואף אחד לא שם לפגוש אותה? אחרי פאקינג שנה שהיא לא הייתה בבית?" אוקיי, יכול להיות שאני צועק את זה. אבל פאק, לאייבי מגיעה קבלת פנים יותר טובה.

ומה לעזאזל? התכתבתי איתה אתמול בלילה. היא לא אמרה לי שהיא עוזבת את לונדון. למה?

אני מתעלם מהעלבון הצורב בחזה ורץ לכיוון חדר ההלבשה.

"בסדר, ילד," מקנזי ממלמל. "אתה לא חייב לזרות לי מלח על הפצעים. אתה יכול —"

"אני על זה. מה השער וחברת התעופה? את זה אתה יודע?"

זה שפל מצידי להמשיך לסובב את הסכין, אבל פאק. מה הוא חשב לעצמו? איך הוא יכול לשכוח מהבת שלו? ואז אני כבר לא חושב על מקנזי יותר. אייבי חוזרת הביתה. הביתה.

אני עומד לפגוש אותה, ואני לגמרי לא מוכן.

הלב שלי דוהר כמו לפני משחק, והאדרנלין פועם לי בעורקים. אני כבר לא חושב על העתיד, אלא על אייבי. אני חייב להגיע אליה, זה כל מה שחשוב.

הערות

1 אנשים קטנטנים מהספר מסעות גוליבר