להכניע את ליב

פרולוג

גפן

"מה אני כבר מבקש? למה אתה מתנהג כאילו אני מבקש משהו שהוא לא הגיוני?" סבא שואל אותי ומתיישב במיטתו.

"סבא, אני פה כדי לוודא שאתה מרגיש טוב, וגם כדי לבלות איתך קצת, אבל אני בטוח לא פה כדי לשמוע הטפות על אותו נושא שוב ושוב." אני מגרד את מצחי בתסכול. הוא לא בגיל שכדאי לעצבן אותו. למעשה, הוא בגיל שבו כדאי להסכים עם כל דבר שהוא מבקש כי הוא לא יהיה פה עוד הרבה זמן.

"אני לא מטיף, אני מבקש את מה שכל סבא מבקש מהנכד היחיד שלו," הוא אומר, מביט בי בהתרגשות, "נינים."

"נו, באמת, סבא. החיים שלך עמוסים כל־כך, איפה תצליח להכניס לתוכם גם דאגה לנינים?" אני מנסה להקליל את האווירה. סבא שלי באמת אדם עם חיים מלאים, הוא סופר בעל שם מכובד, וכמו כל איש רוח חכם, הוא פיתח גם תחביב רווחי והוא איש נדל"ן ממולח, או לפחות כזה הוא היה. היום הוא מעביר את זמנו בדירה שלו ומנסה להעסיק את עצמו בכל דבר אפשרי.

"את זה תשאיר לי. כל החברים שלי אומרים שהנינים הם הדבר הכי טוב שקרה להם," הוא מתעקש.

"כן, אבל זה קטע של זקנים, סבא," אני מבהיר בעוקצנות, "בהתחלה הם אומרים שהילדים הם הדבר הכי טוב בחיים שלהם, וברגע שמגיעים הנכדים הם הופכים לאושר הגדול ביותר בחייהם, ואז הם מחכים שיגדלו כדי להציק להם להשריץ נינים, כדי שהם ימשיכו להגיד שהדבר החדש הוא הטוב ביותר." אני חושב לרגע וצוחק. "אתה יודע מה, סבא? אתם, הזקנים, בכלל לא שונים מהדור הצעיר שרודף אחרי האייפון החדש ביותר. לפחות אצלם זה יותר חומרי ופחות... חולני."

סבא מנסה להסתיר את הגיחוך, אבל לא מצליח ופורץ בצחוק גדול שלאחר מכן מלווה בשיעול. אני אוהב את האיש הזקן שלי, הוא איש מיוחד, והוא זה שגידל אותי. אימא שלי אישה טובה, וגם אבא שלי בסדר, הוא פשוט עשה בחירות לא טובות. כשהייתי בן שש הוא התגרש מאימא, עזב אותנו, עבר לגור באנגליה והתחתן שם מחדש. מאז אנחנו לא מתראים. למען האמת, גם אם היה גר בישראל כנראה לא הייתי רואה אותו הרבה. בטח לא באותה התדירות שבה אני רואה את אבא שלו, סבא אריק שלי. "סבא, בדיוק הקמתי את החברה, תן לי לסיים את התואר השני, למי עכשיו יש זמן לילד? או גרוע יותר, לאישה?" אני קם כשאני רואה שהשעה כבר מאוחרת. אני חייב לחזור ללמוד.

"אל תדאג, כל עוד זה תלוי בי יהיה לך ילד." הוא עוצר לרגע ואז צועק, "לא! יהיו לך ילדים, ברבים!"

"אני כבר לא יודע אם אתה להוט על המצווה למלא את הארץ, או רק רוצה לעצבן אותי."

סבא קם מהמיטה ומניח את ידיו על הכתפיים שלי. כשהוא קרוב אליי ככה, אני רואה בבירור כמה מצבו הבריאותי התדרדר. לא קל לראות אותו דועך, אבל אני עושה כל שביכולתי כדי להתעלם מזה. אני עושה זאת עבורו, כדי לעודד אותו, ובעיקר עבורי, כי אני לא רוצה להשלים עם זה.

"אתה ילד חכם, גפן," סבא אומר ומושך אותי לחיבוק, "יהיו לך ילדים מדהימים ואישה מדהימה עוד יותר, אם רק תצליח להישאר במערכת יחסים אחת למשך יותר מחודש. זה כאילו אתה לא מסוגל להחזיק מעמד עם אף אחת."

"תודה על התזכורת, סבא," אני אומר בציניות. הוא לא טועה, אני לא מצליח לשמור על מערכת יחסים לאורך זמן, לא משנה כמה אני מתאמץ. לנשים קשה לקבל אותי כמו שאני, עם כל הדפיקויות שיש בי, ואני גם אחד שנוטה לאבד עניין די מהר. מה לעשות שהעולם מלא בפיתויים?

"אתה יודע, אולי הפתרון עבורך זה להיות תקוע בעל כורחך עם מישהי מספיק זמן כדי שתתאהבו. אולי העולם צריך לזמן לך את זה."

"אל תאחל לי דברים נוראיים כאלה, סבא. ומסכנה הבחורה שתצטרך להיתקע איתי." אני צוחק.

"יש לי הרגשה שזה יקרה, תסמוך על אינטואיציה של איש זקן." הוא קורץ לי.

"נחיה ונראה, סבא," אני אומר בחיוך, מתנתק מהחיבוק בעדינות וצועד אל עבר הדלת, מנופף לו לשלום.

"נחיה ונראה, גפן." הוא שולח לי נשיקה ואני תופס אותה ביד ומצמיד אל החזה מעל הלב.

1

גפן

לאחר חמש שנים

אני חושב שאין עינוי גדול יותר מלהיות נוכח בהלוויה. לא בגלל המוות, אני דווקא בסדר עם מוות. זאת אומרת, אני לא חושש מהמוות או סולד ממנו, זה לא הסיפור, זה פשוט כל העניין הזה של לעמוד ליד אנשים שאתה שונא, להחזיק יד של איזו דודה מרוחקת מהדרום בזמן שהיא בוכה בהגזמה, ולשמוע רב מדקלם דברים כאילו המת הוא לא פחות מאיזה צדיק מהמקורות.

אני חושב שזה חכם להלל את המת, או לכל הפחות לא להתעסק בתכונות הרעות שהיו בו או במעשיו הרעים, אבל במקרה הזה הרב קצת מגזים, לדעתי. סבא שלי היה מניאק לא קטן, ואם אני, האדם שאהב אותו יותר מכולם, אומר את זה — זו האמת. אני גם לחלוטין סבור שסבא היה שונא את זה. את כל זה. את הפרחים, את הנאומים, את ההספדים ההזויים של האנשים שלא באו לבקר אותו אפילו פעם אחת בבית האבות.

ואם כבר מדברים על אבות, אז הנה כוכב ההלוויה, אבא שלי. לא זכור לי שהוא ביקר בארץ בעשור האחרון, אז זאת הפתעה גדולה לראות אותו פה. טוב, זה אבא שלו שנפטר והוא כואב את לכתו. מצד שני, הוא פה עם האישה שלו וזה נראה לי לא מכבד. היא לא חלק מהמשפחה.

הם עומדים מאחוריי בצד ימין, היא מחזיקה זר ליליות ומסתתרת תחת כובע שמש גדול. ממתי ליליות הן פרחים שנהוג להביא להלוויה? הצבע בהיר ושמח מדי.

אבא בחר ללבוש חולצה לבנה. כן, אבא שלי לבש חולצה לבנה להלוויה של אבא שלו. אני מסתובב מעט לאחור ולוחש לו, "חשבתי שאתה יודע, אבל אולי טעיתי. אני לא יודע מה נהוג אצלכם שם בבירמינגהאם, אבל למקרה ששכחת, בישראל אבלים בדרך כלל לא לובשים לבן להלוויה." אני מביט בו בכעס. "במיוחד לא אבלים מדרגה ראשונה."

אבא שלי, שהביט בי לרגע בהתרגשות כשראה שאני פונה לדבר איתו, מעלה על פניו הבעה לא מתעניינת לנוכח העקיצה. "גפן, לך תציק למישהו אחר."

"לא יודע, כולם פה נראים לי די עצובים, רק אתה והאימא החורגת שלי נראים לי כמו מקור טוב לבידור," אני אומר בעוקצנות. כן, אני כועס עליו. הוא אידיוט שבחר לעזוב את אימא שלי, ואיזה מן גבר בוחר לעזוב את הבן שלו ולברוח לאנגליה? זה שהוא ניסה לשמור על קשר לאורך השנים לא עזר, זה רק עצבן אותי יותר לראות את התעוזה ואת החוצפה שלו. הוא גם לא בדיוק ניסה, הוא יותר נזכר בי אחת לכמה שנים וחשב שאני ממתין לשיחה ממנו.

"אתה יכול לקרוא לה בשמה."

"הייתי קורא לה בשמה אם הייתי יודע אותו, גאון, אבל שמרת על הנישואים שלך הרחק מהעין ומהאוזן של אימא ושלי." שיקפוץ לי. שיקפצו לי כולם. לא משנה בן כמה אתה, כואב לדעת שאבא שלך נטש אותך, שהוא לא רצה אותך, לא הסתפק בך.

ניסיתי לעודד את עצמי בעזרת הידיעה שהוא לא הביא ילדים נוספים ונותרתי הבן היחיד שלו. זו נחמה גם בגלל העניין הרגשי, לדעת שאפילו שהוא אבא גרוע, לפחות הוא האבא הגרוע רק שלי.

זה מנחם עוד יותר מסיבה אחרת לחלוטין, סיבה חשובה יותר. סבא אריק היה ידוע כסבא אריק העשיר, ואני הנכד היחיד שלו. וסבא אריק העשיר, כמו כל סבא שמכבד את עצמו, דאג להודיע לי לא פעם ולא פעמיים שאהיה היורש היחיד שלו ושהוא סומך רק עליי. הוא ראה בי את ההמשכיות שלו. אני, כמו נכד טוב, לקחתי את האחריות בשתי ידיים והבטחתי לא לאכזב.

בצורה נוחה להחריד, הכסף שאקבל עכשיו הוא בדיוק מה שהחברה שלי צריכה, במיוחד אחרי שבחצי השנה האחרונה די זנחתי אותה לטובת הטיפול בסבא. עכשיו אני נמצא בדיוק בזמן הנכון לרכוש חברת בת ולהקפיץ את החברה שלי לרמה אחרת לגמרי. אם סבא היה יודע שהירושה שלו תושקע בזה, הוא כנראה היה שמח. אולי הוא היה דורש שאשקיע במיזם עם יותר נשמה, אבל במה יש יותר נשמה מאשר בחברה משגשגת שתהפוך אותי לשם דבר בעולם הפיתוח הארגוני? אין. זו הסיבה לכך שאני רוצה להאמין שהוא היה שמח מזה.

סבא היה איש חכם. הטעות היחידה שלו הייתה ללכת לעולמו בשיא אוגוסט. העצים בבית הקברות לא זזים כי אין אפילו טיפת אוויר. אני מתחיל לחשוב שהוא תכנן את זה בכוונה ככה כדי לעצבן את אבא עוד יותר. הוא יודע שהוא סובל מחום וזה קצת מכניס שמחה ללב העצוב שלי, לראות אותו מזיע.

אני מסתכל סביב על כל האנשים ומנסה לזהות מי באמת אהב את סבא ומי רק שמע שלאחר מכן, בבית שלי, יהיה קייטרינג, ולא סתם קייטרינג. בחרתי את הטוב ביותר עבור הסבא המכובד שלי והודעתי רשמית לבעל העסק שיעלה כמה שיעלה, אין מחיר לכבוד של סבא, במיוחד לא כשהכסף הזה עוד עתיד לחזור אליי בצורת מזומן.

ההלוויה קרובה לסופה, ואני שמח על כך שלא בכיתי. אני את הדמעות שלי על סבא כבר הזלתי בבית האבות בחודשים האחרונים. הייתי איתו כל הזמן. מי עוד יהיה איתו אם לא אני?

ההלוויה נגמרת והאנשים מתחילים להתפזר. אני כבר חולם על המאפים שמחכים לי בבית. מגיע לי ליהנות מפחמימות אחרי כל זה, וכבר אפצה עליהן אחר כך, במכון הכושר.

לפני שאני מספיק לזוז לעבר החניה, אני שומע שיעול דרמטי של מישהו שממש רוצה את תשומת הלב שלי. ג'וני, עורך הדין של סבא, עומד ליד הקבר עם קלסר כאילו אנחנו באיזה טקס מיסטי.

"סליחה, כולם," הוא אומר, נשמע כאילו הוא באולם בית המשפט, "אריק ביקש לקרוא את עיקרי הצוואה כאן, מייד אחרי הקבורה."

ברור שהוא ביקש, למה לא. כאילו לא הספיק לו למות בשיא הקיץ, עכשיו הוא גם רוצה לעכב אותנו עוד קצת תחת כיפת השמיים הרותחים. "או־קיי, ג'וני, אפשר לעשות את זה בבית שלי, ליד שולחן האוכל? גם ככה רוב האנשים פה לא רלוונטיים למעמד," אני מזכיר בנועם.

"זה ייקח רק שנייה," ג'וני מתעקש.

"רק שנייה? לסבא שלי יש — " אני עוצר כשאני רואה שכל האנשים המוזרים שהגיעו להלוויה פתאום מתקרבים כדי לשמוע את עורך הדין של סבא שלי מפרט אילו נכסים וכספים היו לו.

"כן, אבל אין הרבה יורשים, אז זה ייקח רק שנייה." ג'וני פותח את הקלסר.

"טוב, בזה אתה צודק," אני אומר, מרגיש מעין גאווה. החברה שלי לפיתוח ארגוני מניבה לי מספיק רווח שמאפשר לי לחיות ברמת חיים טובה ואפילו להצליח לחסוך כמה שקלים, אז אני לא תאב בצע, אבל אני כן תאב צדק, ואין מישהו בעולם כולו שאהב את סבא ודאג לו כמוני, לכן זה רק מתבקש שאהיה היורש היחיד. לא שהיה אי פעם ספק, בכל מקרה.

אני נעמד ליד אימא. היא מנשקת אותי ולוחשת לי שהיא זזה הביתה. זה יותר מדי בשבילה, והאמת, זה יפה מצידה שהיא בכלל הגיעה. היא אישה עסוקה ואין לה שום קשר לסבא, חוץ מזה שהוא היה אביו של הגרוש שלה. אני מהנהן כדי לומר לה שזה בסדר והיא הולכת. אני מעיף מבט לעבר אבא. הוא עומד במרחק מה לצד אשתו, לא מביע שום עניין בצוואה וגם ככה רחוק מדי מכדי לשמוע את מה שג'וני יגיד. זה בסדר, הוא כנראה יודע שסבא לא השאיר לו כלום. אני מחזיר את תשומת ליבי לג'וני. הוא מכחכח בגרונו ומתחיל להקריא את המסמך שבידו.

"אני, אריק גרין, בדעה צלולה בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, קובע כי כל הכספים שצברתי בחיי..." הוא עוצר כדי לנשום, ואני כבר שומע את האנשים שמאחור מתלחששים, כאילו הם הולכים לקבל נתח מהכסף.

"אכפת לכם לעוף מפה?" אני צועק. האנשים מתרחקים ומשתתקים. ג'וני משתעל. "נו, תתקדם," אני מבקש, מנגב את הזיעה ממצחי בעזרת גב כף ידי.

"כל הכספים והרכוש שצברתי בחיי יתחלקו שווה בשווה בין נכדיי," ג'וני מכריז.

"יופי, אפשר כבר ללכת הביתה למזגן — " אני מתחיל ואז קופא. סליחה, לא הבנתי. נכדיי? אני מסובב את הראש לאט, בודק לראות אולי מישהו צוחק או מצלם אותי לתוכנית מתיחות, אבל לא, כולם מסתערים לעבר המכוניות ואני יודע שהם לא יכולים לחכות כבר להגיע לבית שלי ולאכול, כולל אבא שלי ואשתו, ורק אני נשאר לעמוד פה. האם אני היחיד שמבין שמשהו בצוואה של סבא לא הגיוני?

"ג'וני, מה זה אומר 'נכדיי'?" אני שואל בקול הכי יציב שאני מסוגל לו כרגע.

"זה אומר בדיוק את מה שזה אומר. כל הרכוש והכסף של סבא שלך יתחלק בינך לבין הנכדים האחרים שווה בשווה."

"אבל אני הנכד היחיד שלו." כדאי מאוד שסבא עשה פה איזו טעות בניסוח, דבר לא סביר לסופר דגול כמוהו.

"יהיה לך קשה להסביר את זה בבית המשפט. סבא שלך כתב פה בבירור, תסתכל!"

הוא מראה לי את המסמך, שאכן מאשש את דבריו. סבא אכן הורה שכספו ורכושו יחולקו בין כל נכדיו.

"יכול להיות ש — " ג'וני מתחיל, אבל אני לא נשאר כדי להקשיב. אני חוטף ממנו את המסמך וצועד היישר אל אבא שלי, תופס אותו רגע לפני שהוא נוסע מבית הקברות, כי אם יש מישהו פה שמבין מה, לכל הרוחות, קורה, זה כנראה הוא.

אני פותח את דלת המכונית שלו לפני שהוא מספיק להתרחק ודוחף את הדף אל החזה שלו. "אכפת לך להסביר מה סבא כתב בצוואה?"

"אל תדאג, אני בטוח שהזקן לא השאיר לי שקל, הכול שלך." הוא מגלגל את עיניו.

"כן, הכול שלי ושל יתר הנכדים שלו."

"מה?" אבא שואל בבלבול, לוקח את המסמך ומעיין בו.

"יש לך אחים שאני לא יודע עליהם? כאלה שהשריצו ילדים?" אני שואל.

"מה פתאום," הוא אומר ומחזיר לי את המסמך, "אני הבן היחיד שלו. מייד אחרי שנולדתי הוא חלה ונאלץ לעבור ניתוח. מאז הוא היה עקר לגמרי."

"אז מה זה אומר?" אני שואל, מנופף במסמך ומשתדל להשאיר את הקול שלי שקט גם אם אני לא לגמרי מצליח. הדבר האחרון שאני צריך זאת סאגה משפטית כדי להוכיח שאני הנכד היחיד. גם ככה החודשים האחרונים היו נוראיים כי טיפלתי בסבא, אני רק רוצה לחזור לחיי, למשרד שלי, לעבודה שהשארתי בידי השותף שלי, לחזור לבלות, לחיות. הכסף הזה אמור להיות שלי בלי מלחמות.

"מאיפה לי לדעת?" הוא אומר בצורה שמעצבנת אותי.

"מי ידע אם לא הבן שלו? אה, סלח לי, טיפשי מצידי להניח שתדע משהו. אתה לא יודע כלום עליו וגם לא אכפת לך," אני עוקץ, מקווה שזה פוגע בלב הקר שלו.

"אתה יכול לדבר אליי בצורה מגעילה כמה שתרצה, גפן, אבל זה לא יעזור לך. אני אבא שלך, ואני אוהב אותך גם אם אתה חושב שלא. אולי כדאי לנו להתחיל לשפר את היחסים, כי תלמה ואני נשארים בארץ."

"אני לא יודע מה מזעזע אותי יותר, העובדה שאתה חושב שהעובדה שאתה חוזר לישראל מעניינת אותי, או העובדה שקוראים לאשתך תלמה."

"היי!" היא מוחה, יושבת לצידו ברכב. אני מתעלם.

"חשבתי שבגילך אתה כבר אמור להיות בוגר," אבא שלי מעיר.

"חשבתי שבגילך אתה כבר אמור להיות מת."

"גפן."

"גיא," אני אומר, במקום לקרוא לו 'אבא'.

"אני לא יודע איך לעזור לך. תנסה לדבר עם עורך הדין שלו. אשלם על השירות שלו, אל תדאג."

"גיא, אולי אתה לא יודע, אבל אני כבר בן שלושים ואחת והחברה שלי היא אחת מחברות הפיתוח הארגוני המובילות בישראל, עם לקוחות בכל המגזרים ופעילות שמגלגלת רווח יפה מאוד מדי שנה. אני לא הילד שהשארת פה לפני עשרים וחמש שנים, אני לא צריך שתשלם בשבילי על כלום."

"אז בבקשה, ילד חכם וגדול שכמוך, לך ותנסה להבין בעצמך את החידה שסבא השאיר לך."

"לא ציפיתי ממך להרבה עזרה גם ככה." אני סוגר את דלת המכונית ומתרחק, לא מספיק לפסוע שלושה צעדים וכמעט נתקל בבחורה צעירה. שערה השחור מגיע עד למותניה ועיניה הירוקות בוחנות אותי. היא לובשת בגדים כהים והאיפור השחור סביב עיניה מושך את תשומת ליבי. מי זו, הגותית הזאת? היא כנראה התבלבלה בין ההלוויה של השטן לזו של סבא שלי.

אני לא מתעכב עליה יותר מדי וניגש בצעדים נמרצים אל המכונית שלי. אני עוד ארד לשורש העניין, אבל כרגע אנשים עושים את דרכם אל הבית שלי לניחום אבלים וגם הקייטרינג מחכה שם.