אזהרות תוכן:
מוות של הורה, אלימות, סמים וניסיון התאבדות.
פרק 1
אובסידיאן
אין לי מושג למה אני פה, לעזאזל.
אני מסיים את המשקה שלי ומניח את הכוס על מעקה המרפסת. בשבועיים האחרונים, הסתגרתי בבקתה קטנה על החוף המערבי. אני מגרד את הזקן הקצר שצימחתי בניסיון לשמור על אנונימיות בזמן הנסיעות שלי. בדיוק מאותה הסיבה השארתי את הטלפון שלי בבית, ועד כה שילמתי על כל דבר במזומן בלבד. הכול כדי שאחיי לא יצליחו לאתר אותי. הדחף לעזוב את הבית ואת האחים שלי בעבע בתוכי חזק יותר בכל יום עד שהוא פרץ החוצה, וברחתי מהאחוזה.
הבעבוע הראשון התחיל כשאנאבל עברה לגור איתנו. העובדה שהיא חיה כאן שינתה הכול באחוזת חצות. אחריה הגיעה רפסודי. הלחץ התעצם, אבל החזקתי מעמד כי ידעתי שהאחים שלי צריכים אותי. כשסינדר הצטרפה, נשברתי. לאט־לאט, האחים שלי מצאו מישהי לחלוק איתה את ליבם, חייהם ואהבתם. אלוהים, אני יכול להקיא רק מלחשוב על המילה הזו.
אהבה.
מעולם לא חשבתי שהאחים שלי יהיו מסוגלים לאהוב מישהו חוץ מאשר את עצמם. גידלו אותנו להאמין שכל מה שנדרש זה פשוט לשרוד, אבל אם חושבים על זה, אף אחד מהם לא דפוק בראש ברמה שלי הודות לאבא היקר שלנו, שיישרף לנצח בגיהינום, אמן.
איש לא היה מופתע יותר ממני כשהרגשות האלה החלו להתפשט בתוכי. למה שיהיה לי בכלל אכפת שהאחים שלי מאוהבים, לכל הרוחות? ובכל זאת, כשכל אישה הצטרפה למשפחה והכיסאות של האחים שלי נותרו ריקים בארוחות הבוקר והערב המשותפות שלנו, הרגשתי כמו פרח שתולשים ממנו את עלי הכותרת אחד־אחד. בקרוב אהיה רק גבעול ריק.
אני נאנח ופוסע לאחור כדי להתיישב על הכיסא אבל מועד, נאחז במשענת הצד ומתיישב בזהירות. נראה שהייתי צריך לאכול ארוחת ערב לפני שהתחלתי לשתות. שוב. ככה ביליתי את השבועות האלה, שתיתי ועישנתי את עצמי למוות. עשיתי כל דבר כדי לברוח מהמחשבות המסחררות על העבר ועל עתיד שומם ובודד.
התחושה של להיכנע לעצמי הבסיסי ביותר ולא להיאלץ להעמיד פני מיליארדר חתיך ומקסים שאין לו מה להסתיר היא טובה כל כך. אם אמצא מישהי שתבין את הסטיות שלי, ארגיש כאילו מצאתי זהב על קרקעית האוקיינוס... מישהי שלא תשפוט אותי או את העבר שלי ותחשוב שאני ראוי.
המחשבה הזו דפוקה לגמרי כי מעולם, אפילו לא לרגע, חשבתי שארכב לעבר השקיעה עם מישהי. מעולם לא רציתי משהו כזה, ואני עדיין לא רוצה, אבל עכשיו שהאחים שלי התמסדו, אני מרגיש כאילו אני לא שייך יותר. פעם היינו האחים ווס המסתוריים והמיוסרים עם העבר הדפוק, ועכשיו... עכשיו אני לא יודע מה אנחנו. אני לא יודע מה אני.
טוב, מן הסתם אני יודע מה אני. לבד. ואולי זה מה יש. אולי ברגע זה אני מבין שזהו הפחד הכי גדול שלי, כי בזמן שהאחים שלי חיים את חייהם עם מישהי שמבינה אותם וסולחת להם, אני פה. לבד.
בדיוק כמו שאבא שלי חזה.
עננים כהים חולפים מעל האוקיינוס המשתולל. רוחות עם ניחוחות מלוחים מכות על המים ומשקשקות את תריסי הבקתה שצבעם מתקלף.
עוד סערה מתקרבת. הייתם חושבים שמזג האוויר יהיה נעים יותר בחודש יוני. בטח הבאתי את מזג האוויר המחורבן איתי. אני כמו צ’רלי בראון, שמסתובב עם ענן סערה מעל ראשו. הפסגות הלבנות של הגלים הנשברים קוראות בשמי, מזמינים אותי להצטרף אליהם. אני מצליח לעמוד ובקושי שומר על שיווי משקל. בשבוע האחרון למדתי לגלוש, ומעולם לא ציפיתי שאתמכר לזה כל כך. נדמה כאילו האוקיינוס ואני הופכים לאחד, ושנינו מבשרי רעות ומאיימים.
הרוח הופכת קרה יותר כשאני לוקח את הגלשן שלי, יורד אל החוף וצועד לעבר המים.
אני לא מנוסה מספיק להיות שם בחוץ, עם הגלים העצומים, אבל אולי זה כל העניין – להרגיש חסר אונים, להישלט על ידי משהו גדול יותר ממני. ברגע שכף רגלי דורכת במים, תחושת השלמה מכסה את עורי כמו חליפת צלילה. הקלה מציפה אותי.
גולשים אחרים מפוזרים על פני יריעת הים האפור. הם יושבים על הגלשנים שלהם רחוק מספיק מהסלעים המשוננים שקצותיהם מציצים מהמים מדי פעם בהפוגות שבין הגלים. אני נשכב על הגלשן שלי וחותר עמוק לתוך הים. עד שאני מגיע ליעד שלי, זרועותיי כבר כבדות, כנראה מהתייבשות ורעב. אני מתיישב על הגלשן, עולה ויורד עם כל גל וצופה בגולשים האחרים בזמן שהם בוחרים בקפידה גלים ורוכבים עליהם לעבר החוף.
מי היה חושב על גלישה כעל מלחמה? כל אדם מנסה לכבוש את הטבע, והטבע נלחם חזרה. אנשים במים מריעים אחרי כל גלישה מוצלחת, אבל אני צופה בהם בכובד ראש, מודע היטב לתהום האפלה והכואבת בנשמתי שגדלה מדי יום.
האמת היא, שהכאב הזה כנראה אוכל אותי מבפנים מאז שהייתי ילד. כל חיוך מזויף, כל הערה מתחכמת במשך השנים שנועדה להסתיר את הנזק. לבסוף, מה שנותר הוא רק פלסטר מתפורר שנפל וחשף את מה שהיה שם כל הזמן הזה. חושך רקוב.
כל שאר הגולשים מסתכלים לעבר האופק, וכל אחד מהם מעודד גולש אחר לרדוף אחרי הגל הכי גדול שמתקרב לעברנו.
בהחלטה של שבריר שנייה, אני אוזר אומץ ועושה את מה שיצאתי לעשות. אני מסתובב, חותר בכל כוחי, מנתק את גופי מהגלשן ונעמד על רגליי. אין ספק שאני לא נראה טוב כמו הגולשים המנוסים, אבל אני עומד, נכון?
אנשים צועקים מאחוריי ואני זז מהר מדי, עולה גבוה מדי אל קצה הגל. העוצמה מעיפה אותי לתוך המים במין קפיצת ראש לעבר הקרקעית החולית, והגלשן שלי עף מאחוריי ומכה על עורפי. המים מזיזים אותי כמו בובת סמרטוטים בזמן שהזרם סוחף אותי לצד אחד ואז לאחר.
במקום להילחם, אני נכנע לכוחו של האוקיינוס, מאפשר למים לשלוט בי ולהזיז אותי.
הים מושך אותי מטה, ואני נכנע לדרישותיו. גופי נרפה כשאני שוקע לעבר עומקים לא ידועים, ושלווה מקיפה אותי בפעם הראשונה בחיי.
אני מחייך כשהאור מעליי הולך ומתעמעם, ואני מתעטף בתוך החשכה.
פרק 2
אריאנה
הגלשן שלי מתחת לזרועי ורגליי על הקרקע החולית של האוקיינוס, כשאני קולטת אדם שממש לא אמור לגלוש במזג האוויר הזה. הוא עף מהגלשן שלו וחוטף מכה בראש לפני שהגלים מכסים אותו. בטני מתהפכת ואני מחכה שהוא יצוף, אבל השניות חולפות, וראשו לא מופיע מעל המים.
שיט.
גולשים אחרים צועקים זה לזה, אבל הם לעולם לא יגיעו אליו בזמן. אני הכי קרובה, אז אני נוטשת את הגלשן שלי, משחררת במהירות את רצועת הקרסול ושוחה בכל כוחי אל הנקודה שבה ראיתי אותו טובע. אם אמצא אותו, זה יהיה נס קטן. הזרם כמעט בטוח סחף את הגופה שלו לאנשהו. כשאני חושבת שהתקרבתי מספיק לנקודה הנכונה, אני צוללת. מי המלח שורפים את עיניי, אבל רק קצת. התרגלתי לתחושה אחרי כל כך הרבה שנים בתוך האוקיינוס. מכל המקומות שגרתי בהם, האוקיינוס הוא המקום היחיד שאני יכולה לנקות בו את הראש.
אני מסתובבת בהיסטריה ולא מוצאת שום סימן לגופה שלו. כשהריאות שלי שורפות, ואין לי ברירה אלא לעלות לפני המים, אני נושמת עמוק במהירות וצוללת חזרה פנימה. חשוך והזרם מושך את גופי לכל הכיוונים, אבל אז הבזק של משהו לבן תופס את תשומת ליבי.
שם.
אני אוזרת את כל כוחותיי, בועטת ושוחה למטה יותר. ידי אוחזת בידו לפני שאני מושכת אותו, שוחה מעלה בשארית כוחותיי, מרימה את ראשו מעל המים ומצמידה את גבו לחזה שלי. זרועי נכרכת סביבו כשאני שוחה לעבר החוף.
הוא חסר הכרה, ולמען האמת, טוב שכך. בכל שנותיי כמצילה, הצלתי כמה קורבנות טביעה באופן אישי, ואני יודעת שלעיתים קרובות הם נכנסים לפאניקה ונלחמים באדם שמציל אותם. הגבר הזה גדול ושרירי. אם הוא היה נלחם בי, או גרוע מזה, משתמש בי כעזר להשאיר את עצמו מעל המים, כנראה הייתי טובעת.
אני מתנשפת כשאנחנו מגיעים לחוף, אבל בכל זאת אוחזת במפרקי כפות ידיו וגוררת אותו על החול, רחוק מספיק כך שהגלים לא יגררו אותו אל המצולות. החזה שלי עולה ויורד בכבדות בזמן שאני בודקת דופק ולא מוצאת.
”לעזאזל.”
אני מתיישבת על מותניו, מתחילה בהחייאה ומשתמשת בכל כוחי כדי ללחוץ על החזה שלו לפני שאני נושפת אוויר לתוך ריאותיו. אני מזמזמת את השיר של הבי ג’יז, ”Staying Alive”, ואומנם אנשים מסוימים חושבים שזה מגוחך, אבל זה מה שלימדו אותי כי המקצב שלו הוא מאה ושלוש פעימות בדקה – הקצב המדויק לביצוע עיסוי חזה. השיר יוצא מפי בהתנשפות כשהגבר לא מתעורר בסבבי העיסויים הראשונים.
אני מודעת במעומעם לעובדה שאנשים מתאספים סביבי, ואני שומעת מישהו מדבר עם שירותי החירום, אבל תשומת הלב שלי לא מתנתקת מהאדם שמתחתיי. אני עוברת מעיסוי חזה להנשמה מפה לפה עד שאני תשושה כל כך... אין לי מושג כמה זמן עוד אוכל להמשיך.
לפתע, כאילו מישהו העניק לגבר הזה נס, הוא מתחיל להשתעל ומקיא מים.
אני מתגלגלת ממנו, נשכבת על הגב ומכניסה נשימות מקוטעות של אוויר לריאותיי.
”תגלגלו אותו על הצד,” אני מצליחה להגיד לאחד מאלה שבוהים בנו.
שיעול נשמע לידי. סימן טוב. הוא מרוקן את הריאות שלו, אבל עדיין חייב לנסוע לבית חולים כדי לוודא שהוא לא ימות משאיפת מים לריאות.
לאחר שנשימותיי מתייצבות, ההבנה של מה שעשיתי כרגע נוחתת עליי, ואחריה הפאניקה. אני מתיישבת במהירות, נעמדת על ארבע ומנסה להתעשת על עצמי לפני שאני מזדקפת לעמידה. רגליי מובילות אותי במהירות אל התיק שהפלתי על החוף. הגלשן שלי, שעדיין נחבט קלות בגלים הרדודים של קו החוף, נשאר מאחור.
”היי!” מישהו קורא אחריי, אבל אני מתעלמת ממנו.
אין סיכוי שאישאר כאן עד שהאמבולנס והמשטרה יגיעו. אומנם פעלתי כמו שומרונית טובה, אבל אסור שמישהו מהם יקלוט אותי – גם אם הצלתי את החיים של מישהו.
אבא שלי ואחי יהרגו אותי.
עם המחשבה הזו, אני משאירה את הגבר מאחור ומקווה שעשיתי מספיק כדי להציל אותו.
* * *
כמה ימים לאחר מכן, בסטיון מתפרץ לחדר שלי בלי לדפוק בדלת. לאחי ולי אין באמת קשר ביולוגי. אבא שלי מצא את בסטיון אחרי שהוא ברח מהבית בגיל אחד־עשרה. הילד היה כייס, ואבא שלי חשב שהוא יוכל להועיל, אז הכניס אותו אלינו הביתה. המחשבה הזו הוכיחה את עצמה כנכונה במשך השנים.
אני מפסיקה את אריזת התיק עם בגדי ההחלפה שלי למשמרת בבר המקומי ומסתובבת אליו במהירות. אחרי שאסיים את העבודה הרגילה שלי במשרד לעורכי דין, יהיה עליי לעבוד בבר הערב.
”מה לעזאזל, בסט?” אני מצמצמת את עיניי הכחולות לעבר עיניו הירוקות.
”אני צריך לשאול אותך את אותו הדבר.” הוא זורק עיתון מקופל על המיטה שלי.
מצחי מתכווץ, ואני מרימה את העיתון וקוראת את כותרת הכתבה.
אישה מסתורית מצילה מיליארדר מטביעה
מיליארדר?
אני מרסנת את הבעת פניי ומניחה את העיתון ליד התיק שלי.
”למה אתה מראה לי את זה?” ידיי מקפלות בקפידה את החולצה שעליה מופיע לוגו הבר, מכניסה אותה לתיק, מרימה את רצועת התיק לכתפי ומסתובבת אליו.
הוא מצמצם את עיניו. ”את יודעת בדיוק למה.”
”לא, אני לא.” אני מנסה לחלוף על פניו, אבל הוא נעמד מולי.
”תפסיקי עם השטויות. אני יודע שאת היית זו שהצילה את הגבר הזה.”
הבעת פניי עדיין קפואה. אין לי שום כוונה לתת לו את התגובה שהוא מחפש.
”באמת?” אני מקמרת גבה. ”נראה שבכותרת כתוב ‘אישה מסתורית’.”
”כן, טוב, בכתבה מצוין שלאישה היה שיער אדום וארוך, ושהעובדה שהיא הצליחה לגרור אותו אל מחוץ לאוקיינוס במזג אוויר ההוא ולבצע בו החייאה הייתה פשוט נס. אני חושב ש’הנס’ התרחש כי אחותי הקטנה עבדה שלוש שנים כמצילה בקאנטרי קלאבים, והיא שחיינית מנוסה.”
אני פשוט בוהה בו. נכון, אני לא אמורה להסתיר את העובדה שהצלתי חיי אדם, אבל במשפחה הזו, כל מעשה שעלול למשוך אליה תשומת לב טובה או רעה, נחשב כפסול.
”זו הייתה יכולה להיות כל אחת.” אני מושכת בכתפיי ודוחפת אותו קלות כשאני חולפת על פניו.
”אולי, אבל זו היית את. ארי, מה חשבת לעצמך? השוטרים היו יכולים לחקור אותך.”
אלוהים, נמאס לי מזה כל כך. בדיוק בגלל דברים כאלה אמרתי לאבא שלי ואחי לפני שישה חודשים שאני לא רוצה שום קשר לסגנון החיים שלהם.
אני מסתובבת במהירות לעבר בסטיון.
”הבחור עמד למות, ואני הייתי שם. מה הייתי אמורה לעשות? להתעלם ממנו ולגלוש על הגל הבא כאילו הוא לא טובע?”
”כן! זה בדיוק מה שהיית צריכה לעשות.”
אני מצמצמת את עיניי.
הוא רציני?
”אז אני מניחה שבזה אנחנו שונים, בסט, כי לא אתעלם מאדם טובע בידיעה שאני יכולה לעזור לו.”
למען האמת, יש לי ספקות משלי בנוגע לשאלה האם הגבר ההוא רצה שיצילו אותו או לא. היה ברור שהוא לא היה מיומן מספיק להיות במים במזג אוויר סוער כל כך, אז אני לא לגמרי בטוחה למה הוא היה.
אחי מניד בראשו.
”את כזו רכרוכית.”
בעבר הטריף אותי לשמוע אותו קורא לי רכרוכית. באותה תקופה, הדבר היחיד שהתמקדתי בו היה הניסיון להוכיח את עצמי לאחי ולאבא שלי, דבר שגרר אותי להיכנע לכל הדרישות שלהם. בגיל עשרים וארבע אני כבר יודעת לקרוא לילד בשמו – מניפולציה. דרך בשבילם לתמרן אותי כך שאשכח מהמצפון שלי ואעשה את מה שהם רוצים, ובדרך כלל, מדובר במשהו לא חוקי או לא מוסרי שמטרתו לדפוק מישהו.
”טוב, אז כנראה בגלל זה עזבתי את העסק המשפחתי.”
אני רק רוצה לעזוב לעבודה לפני שאבא ישמע את השיחה ויגלה מה עשיתי. אם זה יקרה, אחטוף הרצאה על כך שאסור לנו לעשות דברים שימשכו אלינו תשומת לב בכלל, ותשומת לב של שוטרים בפרט. אבא שלי בוודאי יחשוש שהתקשורת תקלוט את הסיפור ותתחיל לחפור... אם העיסוק שלך כולל רמאות ונוכלות, זה לא דבר טוב. החוקים הראשיים הם לשמור על פרופיל נמוך, לא להישאר במקום אחד זמן רב מדי ולא להתחבר עם אנשים. באופן כללי, להיות בלתי נראה... אה, ולעשות כל מה שאומרים לי ללא יוצא מהכלל.
”ארי, אנחנו לא יכולים לתת להזדמנות הזו פשוט לחלוף על פנינו,” בסט אומר לפני שאני מגיעה לדלת.
עכשיו אני מבינה מה הוא רוצה. אחי יכול להריח אפשרות לרווח ממרחק של קילומטר. הוא קרא את המילה מיליארדר בכותרת ומייד ראה שטרות דולרים מול העיניים.
ידי על ידית דלת הכניסה כשאני מסתובבת להביט בו.
”אמרתי לך ולאבא שגמרתי עם כל הדבר הזה. אני לא מעוניינת.”
בסט מניד בראשו בפעם האלף מאז שהתפרץ לחדר שלי.
”אז מה? את מתכוונת לעבוד באיזו עבודה מחורבנת מתשע עד חמש, להרוויח כמה גרושים, למצוא איזה שמוק משעמם ולהתחתן איתו? נו, באמת. את יודעת שהחיים האלה לא נועדו לאנשים כמונו. את באמת חושבת לעבוד בשתי עבודות במשך כל החיים, כמו שאת עושה עכשיו, ולהתיש את עצמך עד מוות?”
למען האמת, אני לא מאשימה את אחי על אופן המחשבה הזה. הוא תוצר של הסביבה שלו, בדיוק כמוני. היום שבו הצלחתי סוף־סוף לאזור אומץ ולהגיד לו ולאבא שאין סיכוי שאשתתף בהונאות שלהם יותר, היה היום הכי קשה בחיי. לא ידעתי אם הם יעיפו אותי מהבית משום שהפכתי את עצמי לחסרת תועלת עבורם. לפעמים אני חושבת שאבא שלי נותן לי להישאר פה רק כי הוא חושב שאשנה את דעתי.
”אתה לא צריך לדאוג לי. אהיה בסדר גמור.”
שפתיו נוטות כלפי מטה כאילו הוא מרחם עליי, ואחיזתי על הידית מתהדקת.
”לא סיימנו לדבר על זה, ארי.”
”כן. סיימנו.”
דלת הרשת נטרקת מאחוריי, ואני צועדת במהירות לעבר תחנת האוטובוס. נאלצתי למכור את הרכב שלי לפני כמה חודשים כשלא יכולתי להרשות אותו לעצמי יותר.
לצערי הרב, בסטיון צודק. עבודה רגילה לא משתלמת כמו חיי פשע, אבל בעיניי מצפון נקי שווה יותר מכסף. גם אם זה אומר לנסוע באוטובוס.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
