א'
– ובכן, שלמה, בקרוב, אקווה, נתראה שם. האין זאת?
אתה תבוא אלי, ואני לא אבוא אליך. ראה, איפוא, בני!
יעקב אברמזוֹן תקע בכל כוחו את כף ידו הקשה והכחושה בכף שלמה פְרֶנְקֶל תלמידו, המעונגה והרכה, ככף-עלמה, ועור פניו קרן בהביעו דרך צחוק ודרך חיבה את המלה "בני". עיניו המאירות והצוהלות הישירו להביט בפני העומד לפניו. ולאט-לאט עברה צהלת רוח של המורה גם אל שלמה, שהיה כמתעצב בראשית שעת הפרידה. ימינו לא זזה מתוך ידו של יעקב, ורק בשמאלו, ובתנועת בן שוֹע, היטיב את הצוארון הקאראקוּלי של אדרתו, ויאמר:
– את המכתבים, אברמזון… את המכתבים…
– פשיטא, פשיטא! – קרא אברמזון בהזדעזעות של ששון – כלום דבר זה צריך אתה לאָמרו? בוודאי לא אכתוב לך על שם אבותיך. וכתוֹב אכתוב לך בהקדם האפשרי. תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז… החיל והחוֹסן לחי-עולמים! אטו מלתא זוטרתא מצות פדיון-שבויים ושילוּח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תקח לך, חה-חה-חה! תבוא אלי ונחיה יחדיו. אֵי, מה נחיה!.. ממש בבחינת הבעל-שם-טוב באותו ראש-השנה תק"ז, שעשה בו עליית נשמה. התזכור את "השמחה הגדולה"? נוּ, ראה, איפוא, שלמה'לה, זכוֹר ואל תשכח, והיית לאיש ונלחמת!
בעד הדלת הנפתחה של עגלת מסילת-הברזל התפרץ רוח עזיז וקר של תקופת טבת. מתחת הלם הפטיש על ברזל-האופנים.
שני הנפרדים-הרֵעים עמדו סמוך לדלת בפינה. העגלה נתמלאה צאן אדם. רבים עמדו צפופים אצל הספסלים ובין סוחרים-שותפים עמדת איתן ולא הניחו לאיש לבוא אל גבולם, המוקף חומה של חפצים וכבוּדה רבה: אדרות, כרים, ארגזים, צקלונים. "ניכר שאין אלו נוסעים ארעיים" – ניצנצה מחשבת-רגע במוחו של אברמזון כשנתקלה עינו בהם, ומיד הסיח מהם את דעתו היסח גמור. לדוחק שבעגלה לא היה חושש, כי העיר א., מחוז חפצו, לא היתה רחוקה מתחנה זו ומקום קבוע לא ביקש לו. מתוך שלוה והתעוררות כאחת הוסיף להחזיק בידי רֵעו-תלמידו ודיבר את דבריו.
נגד עיני שלמה פרנקל רקדו האותיות השחורות הקטנות של גליון העתון הרוּסי, גדל-הנייר וארך-האבר, "מבשר הבוּרסה", שהתגולל לרגלי האחד של זוג הסרסורים הנוסעים. הרגלים הללו היו חלוצות-נעלים, נתונות בפוזמקאות של צמר לבנות ומכוסות חצין בשמיכת שיער, והפנים – פני איש, אשר אך זה קם משנתו ודעתו להתהפך על הצד השני.
– הסכת-נא ושמע, שלמה'לה, הסכת-נא ושמע! – דיבר אברמזון באזני חברו כמעט בקול-לחשים סוער – בקיצור: חייך בכאן אי-אפשר שיהא להם איזה ערך. חיים כאלה "אין שוה למלך להניחם", ומאן מלכא – רבנן, כידוע… בקצרה: עליך לצאת מזה, לצאת. עיקר-הדעת, עיקר-הדעת הוא, שיש חיים אחרים, מחוּדשים, שמקומך, בני, בחללא דהאי עלמא, עולם היצירה של אור…
– אֵי, אתם שם!.. סגרו את הדלת!..
הקול קולו של אותו הסוחר, שישב חציו סמוך אל דופן הספסל – קול צער כבד, קול איש שדוקרים את בשרו במחטים. אולם חברו היה נוח לבריות ממנו. גם דעתו היתה, אמנם, שכל הנוסעים לא נבראו אלא בשביל שיסגרו את הדלת בעדו, ולא תאחזנו צינה, חלילה, אבל את דעתו זו כבש בלבו ושתק: עסוק היה באכילה ופיו מלא. בסכין נאה, חד וחלק, חתך נקניקים ממולאים ושמנים, וכל חתיכה וחתיכה, בתבניתה הדקה והעגולה, הניח בתוך פיו בזהירות עצומה ובכוָנה מיוחדת, כששפתיו מבעבעות בצבוצי רוֹק ולחייו מתנועעות מתוך שובע-רצון של אז\רח נאמן החי בשלום את כל העולם; ורק בשעה שהיה "מאן-דהוא" אומר להניח את כליו אצלו או מעז להעיר, ולוּ גם דרך– אגב, כי לא מן היושר הוא, שיתפוס את כל המקומות ולא ישאיר לאחרים כלום – היה הוא, איש-השלום, עונה בחשיבות, אבל גם מתוך קצת התרגזות, שאותו אין ללמד יושר, שהוא יודע את זכויותיו; ואם בעל דבריו המלמד יושר היה, נוסף לזה, ממין הכושלים, עפ"י בגדיו – לא היה בעל הנקניקים מתעצל להוסיף נמרצות, כי כנגד עזי-פנים ומפריעי סדר ברשות-הרבים – יש ז'נדארמים בארץ.
הדלת נשארה פתוחה. יהודי אחד בא-בשנים ולבוש-קרעים נדחף לתוך העגלה וביקש לו מקום-מנוחה אצל התגרן הלועס, אבל זה גירשהו מעל פניו בבוז; ואברמזון מיהר ופינה לפני אותו העני את המקום הצר, שהיתה אמתחתו מונחת שפ משעת כניסתו לעגלה, וחזר מיד לדבריו. ואולם פרנקל לא האזין לו עוד – חמתו בערה בו עד להשחית. הוא צריך ללמד דרך-ארץ את הכרסן הזה ויהי מה. הוא יקח את אמתחתו של אברמזון, שאין לה עתה מקום, ויניחה אצל פלוני על אפו ועל חמתו. נראה, אם "העריץ הנבזה" הזה ימלאנו לבו לעמוד גם בפניו, בפני פרנקל, הידוע פה בכל התחנה, אם לא. יעמוד-נא אברמזון מרחוק ולא יתערב בריב. הוא, שלמה, רוצה לעשות הכל בעצמו, בעצמו… רוקק הוא בפניו של הכרסן, הלז ובפני כל ז'נדארמיו גם יחד…
– אמת, בחור, אמת ויציב, – התעודד והסכים היהודי המגוֹרש, שעמד כל אותם הרגעים בבוֹשת-פנים של נדכה לעיני כל המביטים בו; וכשראה את ה"הבחור" מזעיף פנים גם אליו, פנה אל אברמזון, וצחוק ההכנעה שעל שפתיו שפט צורתו, צורת עלבון וחרפה של "מי ידין עם התקיף", ולבש צורה של חנופה והבעת תודה וידידות – עקבתא דמשיחא: ירהבו הנער בזקן… ברם מי אנכי שאעמיד על דעתי? יודע אני?.. "משפטים בל ידעום"… אין לו לז'נדארם… חה-חה… אין לו לז'נדארם, אלא מה שעיניו רואות… האף אין זאת, אברך?.. חַה-חַה…
– לא! – הוסיף פרנקל לטעון אל אברמזון, ואל היהודי המגוֹרש ואל "החנופה שבפניו, תועבת-נפשו" לא הביט – מדוע יהיה הצדק למרמס-רגלים לכל שור וחמור!..
– ולפרסות-החזיר… חה-חה… – התאמץ הזקן להשיב על-ידי דבריו בעיני אברמזון את כבודו אשר גלה ממנו לפני רגעים…
– מדוע נכוֹף ראשנו בפני כל עַוָל, – הוסיף פרנקל, כשפנה עורף אל "זה המתערב בשיחות לא לו"; אברמזון לא הרגיש ב"תנועה" זו של העלם המתגעש מפני שכפף עצמו ברגע זה להניח את אמתחתו תחת הספסל – מדוע נעבור על מידתנו, בשעה שיש היכולת להראות לשכמותם, כי לא ילדים לפניהם. אותי גם ז'נדארמי בית-הנתיבות יודעים פנים אל פנים. יש לאל ידי להראותו מי גדול ממי…
– טוב, טוב, – צחק אברמזון במלוא-פיו – גם בלעדי זאת הוא, אברמזון, יודע, ששלמה אינו מוג-לב ואין כל צורך להוכיח את זאת. לא פחדן, אבל תינוק עדיין. כמה ימי שני חייו? שמונה-אשרה שנה? בן שמונה-עשרה – ותינוק! אין זה מדרך עם-סגולה כלל. בתוך עם-סגולה אין תינוקות. רֵע יש לו בא., ואוּריאל דוידוֹבסקי שמו, והוא, בהיותו בן שמונה-עשרה, כבר ידע את שוֹפּנהוֹיאֶר… בקצרה: תינוק, אבל לא מוג-לב, ועל כן אין הוא, אברמזון, ירא לעזוב פה את שלמה. מובטח הוא בו, ורק שצר לו להיפרד מעליו אף לשבועות אחדים. צר לו גם על שאר תלמידיו, שהיה יכול להיות להם לתועלת, ואולם – מה לעשות! הן בכל אופן אי-אפשר לו עוד להישאר כאן. עוד מעט… עוד מעט… נוּ, אם לא "וסקלוהו" – יגרשוהו… וזה הלא יארע לו, סוף-סוף, לכשישאר – ולמה לו להמתּין עד כך? המעטות הן המסות, אשר ניסה בהן בימי חיי-הבלו הקצרים והרעים? –
שלמה הפסיקוֹ בקריאה שלא ממין הטענה:
– אֶה, אילו היתה אמו בחיים...
– בוודאי! בוודאי! – סייע לו אברמזון בהתלהבותו, מבלי שמוע ברור את קול-מבטאו של איש-שיחו – כך, אילו היתה אמך בחיים, כי אז… כי אז… נוּ, כי אז… מי יודע, אדרבא, שלמה'לה, אז, אפשר, שהיתה קשה עליך עוד יותר הפרידה מן הבית… הן את קשי הדבר אני יודע ומרגיש, בני, כמוך, ואולי עוד יותר ממך… איך שיהיה… לאן אתה מביט?.. איך שיהיה, עתה מובטחני בך, שלא תהיה לא סוחר מצוין ולא מורה-הוראה בישראל…
ושוב השתפך אברמזון בצחוק ממושך ועלז, שרק בסופו נתבלבל ומסך מעין תוגה בעיניו. הנה הוא. גם לו יש אב; לו יש עוד אם. והוא מבין: יסורים. ואולם – כל זה מן הצד. כלל זה נקוט בידך: אַל לבן-אדם לשאוף להימלט מצער ויסורים. לא ביסורים תלוי הדבר. העיקר – עליית החיים. שוחט-ובודק הוא אביו הישיש בעיר-מולדתו – ומה יוכל הוא, אברמזון, להושיע לו? כשיש כסף בידו, הריהו שולח לו רוּבלים אחדים. אבל יודע הוא, שפרוטות אלה אינן ממרקות עווֹנו ואינן ממעטות את הצער, אבל מה יוכל עשות?
– שם העבר, העבר, – דיבר אברמזון – ואנחנו, שלמה, אנחנו, הלא הננו… אנחנו – בני העתיד!..
נשמע קול הפעמון המצלצל.
נוּ, הבה וארד, אברמזון…
– רד… אבל על מנת לעלות, בני, על מנת לעלות, שלמה'לה, נוּ, מה?... המקנא אתה בי?.. מה נעצבת שנית? כלום לא אתגלי לך? שהעצבות היא מיסטרא אחרא ואין רעה חולה מזו לבת-המלך, להנשמה? אין דבר, עלם נרגש, בקרוב נתראה. הכל תלוי בך…
– אה… הצלצול השני…
– נוּ,שלמה, עוד פעם: היה שלום! אחת זכור… צפה למכתבי… דרוש בשמי לשלום אחיך הקטנים…
– ואתה, אברמזון, דרוש-נא בשמי לשלום יֶוַה אִיסאַקוֹבנה… אמור לה…
צילצל הפעמון בשלישית. שלמה מיהר וירד ממעלות העגלה ויתייצב על הסוללה וילווה את הנוסע ברכבת, הניתקת מעמדתה, בעינים של הזיית עלומים וכוסף לאשר לא כאן. שפתיו היו דומות כאילו נצרבו זה רגע ובתוכו נתחוללו הרהורים על אותו היום, יום צאתו גם הוא לשם, מקום שיראה את זו ש"גם לה אין אֵם"… את חוַה…
א'
– ובכן, שלמה, בקרוב, אקווה, נתראה שם. האין זאת?
אתה תבוא אלי, ואני לא אבוא אליך. ראה, איפוא, בני!
יעקב אברמזוֹן תקע בכל כוחו את כף ידו הקשה והכחושה בכף שלמה פְרֶנְקֶל תלמידו, המעונגה והרכה, ככף-עלמה, ועור פניו קרן בהביעו דרך צחוק ודרך חיבה את המלה "בני". עיניו המאירות והצוהלות הישירו להביט בפני העומד לפניו. ולאט-לאט עברה צהלת רוח של המורה גם אל שלמה, שהיה כמתעצב בראשית שעת הפרידה. ימינו לא זזה מתוך ידו של יעקב, ורק בשמאלו, ובתנועת בן שוֹע, היטיב את הצוארון הקאראקוּלי של אדרתו, ויאמר:
– את המכתבים, אברמזון… את המכתבים…
– פשיטא, פשיטא! – קרא אברמזון בהזדעזעות של ששון – כלום דבר זה צריך אתה לאָמרו? בוודאי לא אכתוב לך על שם אבותיך. וכתוֹב אכתוב לך בהקדם האפשרי. תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז… החיל והחוֹסן לחי-עולמים! אטו מלתא זוטרתא מצות פדיון-שבויים ושילוּח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תקח לך, חה-חה-חה! תבוא אלי ונחיה יחדיו. אֵי, מה נחיה!.. ממש בבחינת הבעל-שם-טוב באותו ראש-השנה תק"ז, שעשה בו עליית נשמה. התזכור את "השמחה הגדולה"? נוּ, ראה, איפוא, שלמה'לה, זכוֹר ואל תשכח, והיית לאיש ונלחמת!
בעד הדלת הנפתחה של עגלת מסילת-הברזל התפרץ רוח עזיז וקר של תקופת טבת. מתחת הלם הפטיש על ברזל-האופנים.
שני הנפרדים-הרֵעים עמדו סמוך לדלת בפינה. העגלה נתמלאה צאן אדם. רבים עמדו צפופים אצל הספסלים ובין סוחרים-שותפים עמדת איתן ולא הניחו לאיש לבוא אל גבולם, המוקף חומה של חפצים וכבוּדה רבה: אדרות, כרים, ארגזים, צקלונים. "ניכר שאין אלו נוסעים ארעיים" – ניצנצה מחשבת-רגע במוחו של אברמזון כשנתקלה עינו בהם, ומיד הסיח מהם את דעתו היסח גמור. לדוחק שבעגלה לא היה חושש, כי העיר א., מחוז חפצו, לא היתה רחוקה מתחנה זו ומקום קבוע לא ביקש לו. מתוך שלוה והתעוררות כאחת הוסיף להחזיק בידי רֵעו-תלמידו ודיבר את דבריו.
נגד עיני שלמה פרנקל רקדו האותיות השחורות הקטנות של גליון העתון הרוּסי, גדל-הנייר וארך-האבר, "מבשר הבוּרסה", שהתגולל לרגלי האחד של זוג הסרסורים הנוסעים. הרגלים הללו היו חלוצות-נעלים, נתונות בפוזמקאות של צמר לבנות ומכוסות חצין בשמיכת שיער, והפנים – פני איש, אשר אך זה קם משנתו ודעתו להתהפך על הצד השני.
– הסכת-נא ושמע, שלמה'לה, הסכת-נא ושמע! – דיבר אברמזון באזני חברו כמעט בקול-לחשים סוער – בקיצור: חייך בכאן אי-אפשר שיהא להם איזה ערך. חיים כאלה "אין שוה למלך להניחם", ומאן מלכא – רבנן, כידוע… בקצרה: עליך לצאת מזה, לצאת. עיקר-הדעת, עיקר-הדעת הוא, שיש חיים אחרים, מחוּדשים, שמקומך, בני, בחללא דהאי עלמא, עולם היצירה של אור…
– אֵי, אתם שם!.. סגרו את הדלת!..
הקול קולו של אותו הסוחר, שישב חציו סמוך אל דופן הספסל – קול צער כבד, קול איש שדוקרים את בשרו במחטים. אולם חברו היה נוח לבריות ממנו. גם דעתו היתה, אמנם, שכל הנוסעים לא נבראו אלא בשביל שיסגרו את הדלת בעדו, ולא תאחזנו צינה, חלילה, אבל את דעתו זו כבש בלבו ושתק: עסוק היה באכילה ופיו מלא. בסכין נאה, חד וחלק, חתך נקניקים ממולאים ושמנים, וכל חתיכה וחתיכה, בתבניתה הדקה והעגולה, הניח בתוך פיו בזהירות עצומה ובכוָנה מיוחדת, כששפתיו מבעבעות בצבוצי רוֹק ולחייו מתנועעות מתוך שובע-רצון של אז\רח נאמן החי בשלום את כל העולם; ורק בשעה שהיה "מאן-דהוא" אומר להניח את כליו אצלו או מעז להעיר, ולוּ גם דרך– אגב, כי לא מן היושר הוא, שיתפוס את כל המקומות ולא ישאיר לאחרים כלום – היה הוא, איש-השלום, עונה בחשיבות, אבל גם מתוך קצת התרגזות, שאותו אין ללמד יושר, שהוא יודע את זכויותיו; ואם בעל דבריו המלמד יושר היה, נוסף לזה, ממין הכושלים, עפ"י בגדיו – לא היה בעל הנקניקים מתעצל להוסיף נמרצות, כי כנגד עזי-פנים ומפריעי סדר ברשות-הרבים – יש ז'נדארמים בארץ.
הדלת נשארה פתוחה. יהודי אחד בא-בשנים ולבוש-קרעים נדחף לתוך העגלה וביקש לו מקום-מנוחה אצל התגרן הלועס, אבל זה גירשהו מעל פניו בבוז; ואברמזון מיהר ופינה לפני אותו העני את המקום הצר, שהיתה אמתחתו מונחת שפ משעת כניסתו לעגלה, וחזר מיד לדבריו. ואולם פרנקל לא האזין לו עוד – חמתו בערה בו עד להשחית. הוא צריך ללמד דרך-ארץ את הכרסן הזה ויהי מה. הוא יקח את אמתחתו של אברמזון, שאין לה עתה מקום, ויניחה אצל פלוני על אפו ועל חמתו. נראה, אם "העריץ הנבזה" הזה ימלאנו לבו לעמוד גם בפניו, בפני פרנקל, הידוע פה בכל התחנה, אם לא. יעמוד-נא אברמזון מרחוק ולא יתערב בריב. הוא, שלמה, רוצה לעשות הכל בעצמו, בעצמו… רוקק הוא בפניו של הכרסן, הלז ובפני כל ז'נדארמיו גם יחד…
– אמת, בחור, אמת ויציב, – התעודד והסכים היהודי המגוֹרש, שעמד כל אותם הרגעים בבוֹשת-פנים של נדכה לעיני כל המביטים בו; וכשראה את ה"הבחור" מזעיף פנים גם אליו, פנה אל אברמזון, וצחוק ההכנעה שעל שפתיו שפט צורתו, צורת עלבון וחרפה של "מי ידין עם התקיף", ולבש צורה של חנופה והבעת תודה וידידות – עקבתא דמשיחא: ירהבו הנער בזקן… ברם מי אנכי שאעמיד על דעתי? יודע אני?.. "משפטים בל ידעום"… אין לו לז'נדארם… חה-חה… אין לו לז'נדארם, אלא מה שעיניו רואות… האף אין זאת, אברך?.. חַה-חַה…
– לא! – הוסיף פרנקל לטעון אל אברמזון, ואל היהודי המגוֹרש ואל "החנופה שבפניו, תועבת-נפשו" לא הביט – מדוע יהיה הצדק למרמס-רגלים לכל שור וחמור!..
– ולפרסות-החזיר… חה-חה… – התאמץ הזקן להשיב על-ידי דבריו בעיני אברמזון את כבודו אשר גלה ממנו לפני רגעים…
– מדוע נכוֹף ראשנו בפני כל עַוָל, – הוסיף פרנקל, כשפנה עורף אל "זה המתערב בשיחות לא לו"; אברמזון לא הרגיש ב"תנועה" זו של העלם המתגעש מפני שכפף עצמו ברגע זה להניח את אמתחתו תחת הספסל – מדוע נעבור על מידתנו, בשעה שיש היכולת להראות לשכמותם, כי לא ילדים לפניהם. אותי גם ז'נדארמי בית-הנתיבות יודעים פנים אל פנים. יש לאל ידי להראותו מי גדול ממי…
– טוב, טוב, – צחק אברמזון במלוא-פיו – גם בלעדי זאת הוא, אברמזון, יודע, ששלמה אינו מוג-לב ואין כל צורך להוכיח את זאת. לא פחדן, אבל תינוק עדיין. כמה ימי שני חייו? שמונה-אשרה שנה? בן שמונה-עשרה – ותינוק! אין זה מדרך עם-סגולה כלל. בתוך עם-סגולה אין תינוקות. רֵע יש לו בא., ואוּריאל דוידוֹבסקי שמו, והוא, בהיותו בן שמונה-עשרה, כבר ידע את שוֹפּנהוֹיאֶר… בקצרה: תינוק, אבל לא מוג-לב, ועל כן אין הוא, אברמזון, ירא לעזוב פה את שלמה. מובטח הוא בו, ורק שצר לו להיפרד מעליו אף לשבועות אחדים. צר לו גם על שאר תלמידיו, שהיה יכול להיות להם לתועלת, ואולם – מה לעשות! הן בכל אופן אי-אפשר לו עוד להישאר כאן. עוד מעט… עוד מעט… נוּ, אם לא "וסקלוהו" – יגרשוהו… וזה הלא יארע לו, סוף-סוף, לכשישאר – ולמה לו להמתּין עד כך? המעטות הן המסות, אשר ניסה בהן בימי חיי-הבלו הקצרים והרעים? –
שלמה הפסיקוֹ בקריאה שלא ממין הטענה:
– אֶה, אילו היתה אמו בחיים...
– בוודאי! בוודאי! – סייע לו אברמזון בהתלהבותו, מבלי שמוע ברור את קול-מבטאו של איש-שיחו – כך, אילו היתה אמך בחיים, כי אז… כי אז… נוּ, כי אז… מי יודע, אדרבא, שלמה'לה, אז, אפשר, שהיתה קשה עליך עוד יותר הפרידה מן הבית… הן את קשי הדבר אני יודע ומרגיש, בני, כמוך, ואולי עוד יותר ממך… איך שיהיה… לאן אתה מביט?.. איך שיהיה, עתה מובטחני בך, שלא תהיה לא סוחר מצוין ולא מורה-הוראה בישראל…
ושוב השתפך אברמזון בצחוק ממושך ועלז, שרק בסופו נתבלבל ומסך מעין תוגה בעיניו. הנה הוא. גם לו יש אב; לו יש עוד אם. והוא מבין: יסורים. ואולם – כל זה מן הצד. כלל זה נקוט בידך: אַל לבן-אדם לשאוף להימלט מצער ויסורים. לא ביסורים תלוי הדבר. העיקר – עליית החיים. שוחט-ובודק הוא אביו הישיש בעיר-מולדתו – ומה יוכל הוא, אברמזון, להושיע לו? כשיש כסף בידו, הריהו שולח לו רוּבלים אחדים. אבל יודע הוא, שפרוטות אלה אינן ממרקות עווֹנו ואינן ממעטות את הצער, אבל מה יוכל עשות?
– שם העבר, העבר, – דיבר אברמזון – ואנחנו, שלמה, אנחנו, הלא הננו… אנחנו – בני העתיד!..
נשמע קול הפעמון המצלצל.
נוּ, הבה וארד, אברמזון…
– רד… אבל על מנת לעלות, בני, על מנת לעלות, שלמה'לה, נוּ, מה?... המקנא אתה בי?.. מה נעצבת שנית? כלום לא אתגלי לך? שהעצבות היא מיסטרא אחרא ואין רעה חולה מזו לבת-המלך, להנשמה? אין דבר, עלם נרגש, בקרוב נתראה. הכל תלוי בך…
– אה… הצלצול השני…
– נוּ,שלמה, עוד פעם: היה שלום! אחת זכור… צפה למכתבי… דרוש בשמי לשלום אחיך הקטנים…
– ואתה, אברמזון, דרוש-נא בשמי לשלום יֶוַה אִיסאַקוֹבנה… אמור לה…
צילצל הפעמון בשלישית. שלמה מיהר וירד ממעלות העגלה ויתייצב על הסוללה וילווה את הנוסע ברכבת, הניתקת מעמדתה, בעינים של הזיית עלומים וכוסף לאשר לא כאן. שפתיו היו דומות כאילו נצרבו זה רגע ובתוכו נתחוללו הרהורים על אותו היום, יום צאתו גם הוא לשם, מקום שיראה את זו ש"גם לה אין אֵם"… את חוַה…
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
