סטארלייט קוב 1 - לב מורד

פרק 1

בריידי

להיות שריף בעיירה קטנה לא אומר בהכרח שהעבודה קלה ויש זמן פנוי בשפע. השעה עוד לא שש וחצי בבוקר וכבר הספקתי לטפל בקריאה של חשד לפריצה שהתבררה כדביבון חצוף, סכסוך משפחתי והחלפת צמיג לאישה מבוגרת שנתקעה בצד הכביש המהיר.

הבעיה האחרונה ביניהן עמדה לגרום לי לאחר אם לא אזדרז. לא רציתי לאחר, במיוחד כשמדובר בפגישה משפחתית עם האחים שלי.

פניתי מהכביש אל הדרך המובילה לאתר הנופש סטארלייט קוב וסרקתי את השביל במבטי בחיפוש אחרי משהו חריג או שלא במקומו.

כמו קוץ בתחת בגובה מטר וחצי שמסרבת לעזוב.

או לעשות מה שאומרים לה.

או לציית לחוק, כדי שאוכל להפסיק לעצור אותה.

כבר לא זכרתי כמה פעמים כבלתי באזיקים את התושבת החדשה ביותר בסטארלייט קוב, מיס לנקסטר. העבירה האחרונה שלה הייתה אתמול. היא חשבה שזה הכרחי לקשור את עצמה לעץ כדי לעצור פיתוח חיוני של קרקע לא מנוצלת, שגבלה באתר הנופש של המשפחה שלי.

זה כנראה היה יום המזל שלי, כי לא ראיתי את האישה המרגיזה הזו כשנסעתי בשביל שבין הבקתות, אבל השעה הייתה עדיין מוקדמת. היא כנראה לא יוצאת ממאורת הגרמלינים שלה לפני השעה שמונה, כך שאולי תהיה לי הפוגה קלה.

גלי האוקיינוס האטלנטי התנפצו על החוף הסלעי מחוץ לחלון המכונית והמים נצנצו מאור השמש. גדלתי וחייתי כאן כל חיי, וכשהייתי ילד ביליתי כל יום בריצה לאורך שבילי החצץ האלה כשהאוקיינוס נהם וגעש מאחוריי, אבל אף פעם לא נמאס לי מהנוף או מהמקום הזה. זה היה הבית.

הסתכלתי בשעון וראיתי שנשארו לי רק שלוש דקות. הרפיתי את כתפיי והחניתי את הרכב מול הבניין הראשי באתר הנופש, שכבר ראה ימים טובים יותר.

כל המקום הזה כבר ראה ימים טובים יותר.

הריהוט בבקתות היה מיושן, המרפסות הקדמיות הקטנות היו שחוקות והציפוי נזקק לצביעה של שכבה אחת לפחות. כל המקום היה זקוק נואשות למתיחת פנים רצינית. בתור אתר נופש על חוף הים, הוא לא התקרב לתפוסה המרבית שהייתה צריכה להיות בו, אבל זה לא היה מפתיע. כמה כרישי נדל"ן שנכנסו לשוק בתקופת השפל קנו כמה בתי נופש קטנים על החוף, שיפצו את כולם כך שייראו אותו הדבר ופרסמו אותם באתר הגדול ביותר במדינה להשכרה לטווח קצר. התיירים נהרו אליהם וקבוצת הזרים היא זו שהרוויחה את הכסף ולא אתר הנופש המקומי הקטן, שנוהל על ידי המשפחה שלנו בעיירה כבר שלושה דורות.

חתכנו מחירים ושיפרנו את השירותים במשך שנתיים ושום דבר לא עזר. בקושי הצלחנו לצוף מעל המים וככה זה גם נראה. אתר הנופש הזה — החלום של אימא שלנו — עמד בפני מוות איטי וכואב ואם לא אמצא פתרון בקרוב, הוא יגרור איתו את כל המשפחה למטה.

אני מסרב לתת לדבר הזה לקרות.

יצאתי מהניידת והלכתי אל הדלת. פתחתי אותה ושמעתי את קולות הוויכוחים של המשפחה שלי, כרגיל. הלכתי בעקבות הרעש מהכניסה הקדמית, שבה עמד דלפק קבלה, דרך הסלון, עד שהגעתי אל חדר האוכל, שפעם היה מבהיק. עכשיו הטפט המפוספס בצבעי כחול־לבן התקלף בכל מיני מקומות, הקירות הלבנים היו זקוקים לצביעה והמרצפות היו שחוקות ודהויות. ארבעה מבין חמשת אחיי ישבו סביב השולחן האובלי שהיה פעם שולחן האוכל המשפחתי שלנו והיו מרוכזים בקפה הבוקר שלהם יותר מאשר בעובדה שהגעתי בדיוק בזמן.

על אף שהשמש בקושי עלתה, איידן, אחי, הצעיר ממני באחד־עשר חודשים בלבד, כבר היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ועניבה. הז'קט הכחול שלו היה פרוש בזהירות על גב הכיסא. לא היה לי מושג למה הוא הרגיש צורך להתלבש ככה כשהאורחים המעטים שהתאכסנו אצלנו הסתובבו בעיקר בבגדי ים, אבל כיוון שהוא ניהל את אתר הנופש והיה הפנים של האתר, לא התכוונתי להתווכח איתו בעניין.

"נחמד מצידך שהצטרפת אלינו," רטן בק. הוא כיווץ את המצח שלו כשהביט בי ממקום מושבו ליד פורד — התאום שלו. בניגוד לאיידן, בק לבש חולצת טי פשוטה ומכנסי ג'ינס, חבש כובע בייסבול הפוך ועל פניו הייתה הבעה זועפת. "לחלק מאיתנו יש עבודה לעשות."

זקפתי לעברו גבה ולקחתי לעצמי קפה. הבטתי בהדגשה במדים שלי והרמתי את הכוס אל שפתיי. מבחינה טכנית הייתי בתפקיד, אבל הפגישה המשפחתית השבועית לא הייתה משהו שיכולתי להימנע ממנו. למעשה, גם לא רציתי להימנע. היחיד שהרשה לעצמו לא להגיע היה ליוויי, אחי, שהיה הכי צעיר מהבנים במשפחה, למעט אדיסון, שהייתה קטנה ממנו. הוא טרח להופיע רק פעם בחודש לצורך הכנת התקציב — וגם אז, רק אם אחותנו הקטנה גררה אותו לשם.

"אני בטוח שאוורלי תחכה חמש דקות אם לא תפתח את הדיינר בדיוק בזמן," אמרתי מאחורי הספל.

"זו לא הנקודה." הוא שילב את זרועותיו וכיווץ את עיניו. "בשעות הפתיחה שלנו מצוין שאנחנו פותחים בשבע."

ידעתי מה הייתה הנקודה ולא היה לה שום קשר לשעות הפתיחה. היה לזה קשר לג'ינג'ית הנמרצת שהתיידדה עם בק למרבה ההפתעה, כשעברה לכאן לפני שנתיים.

"הבאת מאפינס, אחי?" פורד נעץ מרפק בבק והסתכל סביבו כאילו התאום שלו מסתיר אותם מתחת לשולחן.

"אין לנו תקציב להאכיל אתכם," אמר איידן ולחץ באצבעו על ערמת הניירות מולו, שפירטה בדיוק עד כמה מצבנו חמור.

"מה דעתכם לסתום את הפה כדי שנוכל להתחיל?" אמרה אדיסון, שהייתה הבת היחידה במשפחה, בטון רציני. על אף שהייתה קטנה, היא מעולם לא הראתה כל פחד או חשש מאיתנו. למעשה לא הייתה לה ברירה, כי היא גדלה עם חמישה אחים גדולים ומגוננים מדי.

"מה דעתך לקפוץ לי?" בק מלמל מאחורי ספל הקפה שלו, אבל הפנה אליה את פניו, בדיוק כמו כולנו.

ארבעת האחים שלי ואני היינו גדולים, חזקים ומבוגרים יותר מאדיסון, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה צד מרושע כמו שלה, שהיא לא היססה להפעיל אותו עלינו. למעשה, נראה שהיא נהנתה מזה מאוד.

התיישבתי ליד איידן, נשענתי לאחור בכיסאי ולגמתי מהקפה. הוא היה שחור, בדיוק כמו שאהבתי והיה טעים מאוד. בק טחן את התערובת המיוחדת הזו בעצמו, אבל לא התכוונתי להגיד לו כמה נהניתי ממנה. סביר להניח שהוא היה מפסיק להביא אותה לפגישות מתוך נקמה.

"בואו נתחיל," החוויתי בסנטרי לעבר אדיסון. "אני לא יכול להישאר פה כל הבוקר."

בניגוד אליכם.

אבל לא אמרתי דבר. כולם עבדו באתר — איידן בדלפק ראשי, בק ניהל את הדיינר ואדיסון ניהלה את... ובכן, את כל השאר. פורד היה איש התחזוקה של אתר הנופש שלנו בנוסף לעבודתו כלוחם אש. ליוויי ארגן והוביל את סיורי השיט — כשהואיל לערוך אותם. אני הייתי היחיד שלא הסתמך על האתר למחייתו.

וזה כרסם בי כל יום.

אהבתי את העבודה שלי, אהבתי את השגרה, את הביטחון שבה, אבל לא עבר יום שבו לא תהיתי אם הכול היה יכול להיות אחרת אם לא הייתי סוטה מהדרך. אם הייתי נשאר קרוב לבית ונכנס לעסק המשפחתי, במקום להעז לצאת לדרך משלי.

האם היא עדיין הייתה מתה?

אדיסון הביטה בי כשלגמה באיטיות מכוונת מספל הקפה. היא זקפה גבה אחת באיטיות, כאילו היא מאתגרת אותי להגיד משהו, בעוד היא לוקחת את הזמן שלה.

התגובה היחידה שלי הייתה התקשחות הלסת, ולבסוף היא כחכחה בגרונה. "קיבלתי אימייל ממגזין הנופש וויקאנד וונדרלאסט. הם מכינים כתבה על אתרי הנופש על החוף הטובים ביותר במדינה והם שולחים אלינו מישהו לבדוק אם נתאים להם."

ההתעניינות שלי התעוררה. הזדקפתי, השענתי מרפקים על השולחן ורכנתי לעברה ואחיי עשו כמוני.

"זה מגזין פופולרי?"

"הוא בעל התפוצה השנייה בגודלה במדינה."

"אלוהים אדירים," מלמל פורד בשקט.

אדיסון הנידה בראשה. "אני לא צריכה לספר לכם כמה זה חשוב לאתר. אם יכללו אותנו זו תהיה המלצה מעולה ופרסום בכל המדינה, המשמעות היא המון אורחים חדשים ותזרים של כסף." היא נעצה מבט בכל אחד מאיתנו. "כסף שאנחנו זקוקים לו באופן נואש."

"כן, אנחנו מבינים," אמר פורד. הוא שילב את זרועותיו מאחורי ראשו והשעין את הכיסא לאחור על שתי רגליים. "אנחנו תפרנים, כמו שאת אומרת לנו כל הזמן."

"היא אומרת לנו את זה כל הזמן כי שום דבר לא השתנה." איידן דחף כמה ניירות לכיוון התאומים — התקציב, מן הסתם. אני לא הייתי צריך לקרוא אותו שוב. העפתי בו מבט אתמול בלילה כשקפצתי לבדוק אותו אחרי המשמרת שלי, מייד אחרי שהעברתי כסף מהחשבון שלי לחשבון של האתר.

להגיד שהמצב לא טוב תהיה לשון המעטה.

"אתם מכירים אותי שלושים ושתיים שנה. אני לא יודע למה אתם חושבים שלמספרים האלה תהיה משמעות בעיניי." פורד החזיר את הדפים לבק בלי להביט בהם. "אתם יודעים שאני טוב יותר בעבודה פיזית מאשר במתמטיקה."

"אז תן לי לנסח לך את זה בצורה ברורה," אמרה אדיסון. "אנחנו —"

"גמורים," בק סיים את המשפט שלה וסרק בעיניו את הדפים.

"גמורים," אדיסון אישרה בניד ראש. "אם לא נחשוב על דרך להביא לכאן לקוחות ומהר, האתר הזה יגווע, אם נרצה או לא."

הסתכלתי על אחיי. הפנים של כולם היו עגומות. הם ידעו כמוני שאנחנו מתנהלים על אדי הדלק האחרונים כבר הרבה יותר מדי זמן. זה לא היה כלכלי, אבל לא הייתה לנו ברירה. כל החיים שלנו היו כאן, מושקעים בתשע־עשרה הבקתות, שעמדו לצידי הדרך שהתפתלה לאורך חוף האוקיינוס, שהיה החצר האחורית שלנו כל חיינו. הם היו מוטבעים בקירות הבית הזה, שהפכנו לבניין הראשי של אתר הנופש לפני כמעט עשר שנים.

"כמה זמן?" שאלתי, משמיע את השאלה שכולם חשבו עליה, אבל לא העזו לשאול. כמה זמן יש לנו עד שנצטרך להרים ידיים?

אדיסון משכה כתף אחת. "כמה חודשים, אם יהיה לנו מזל. עונת התיירות עומדת להתחיל ואולי היא תציל אותנו קצת, אבל המצב לא טוב."

איידן עצם את עיניו וצבט את אפו. פורד הרים את ידו לשערו והעביר את המבט שלו בין איידן, אדיסון וביני. ובק... בק רק נראה מיואש.

אומנם לא עבדתי באתר, אבל הוא היה שלי באותה מידה שהיה שלהם ואיש מהם לא היה מוכן לקחת לידיו את המושכות. הם לא היו מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ולכן עשיתי את מה שאני עושה הכי טוב ולקחתי לידיי את הניהול.

"תגידי לנו מה את צריכה מאיתנו," אמרתי לאדיסון.

זווית הפה שלה רטטה — הסימן היחיד להכרת התודה שלה והיא הנהנה. "פורד, אני אצטרך את העזרה שלך כדי להכין רשימה. אני יודעת שאין לנו תקציב גדול, אבל —"

"תעשי מה שצריך," אמרתי. "אני אכסה את זה."

היא כיווצה את שפתיה כאילו היא עומדת להתווכח, אבל כנראה שינתה את דעתה, כי היא הנהנה קצרות בראשה.

"אני רוצה לעשות כמה שיותר תיקונים קוסמטיים. אנחנו צריכים לגרום לכך שיהיה ברור שסטארלייט קוב הוא מקום ציורי ומושלם, שמתאים לאורחים מקסימים ומושלמים. שהוא מעין מייברי1 מודרנית על חוף האוקיינוס ושהוא מתאים להפליא לחופשה שקטה."

פורד שילב את זרועותיו והנהן. "זה אמור להיות קל."

אדיסון צחקקה. "בעיקרון כן, אבל אחרי שבריידי עצר את הידידה שלו אתמול, אני כבר לא כל כך בטוחה."

"הידידה שלי?" שאלתי בתדהמה. האישה הבלתי נסבלת ההיא לא הייתה קרובה להיות ידידה שלי. "את לא זו שאמרת לי לא לעצור אותה שוב?"

פורד הביט בי בגבות מורמות. "רגע... את מי אתה עוצר? ולמה אתה מתכוון בשוב?"

אדיסון נופפה בידה בביטול לנוכח השאלות שלו והתמקדה בי. "אני יודעת שיש לך איזו טינה נגד לונה, שעושה יוגה בשטח שלנו —"

"בפעם המאה, אדיסון, אין לה רישיון," התפרצתי. "וכמו שניסחת כל כך יפה, אנחנו תפרנים. אם היא עושה יוגה בשטח שלנו, היא —" הרמתי את היד וספרתי אצבעות, "אחת, צריכה רישיון ושתיים, צריכה לשלם לנו על השימוש בשטח במקרה הטוב, בהתחשב בכך שאנחנו תפרנים."

"זה —" היא קטעה את דבריה והטתה את ראשה הצידה. לפני שאמרה משהו נוסף היא שלפה את הטלפון ואגודליה רצו על המסך. היא סימנה בשפתיה את המילים שכתבה לעצמה. "זה רעיון לא רע —" היא מלמלה.

"מה לא רעיון רע?" הטיח בק. "אלוהים, אישה. אני אפסיק לך את הקפה של הבוקר אם לא תצליחי להתרכז בזמן הישיבות האלה."

"אל תאיים על זו שיש לה קשרים להשיג לך את הריבה בטעם אוכמניות וניל ואת הבורבון שאתה כל כך אוהב." היא נעצה בבק מבט מאיים והוא נראה כאילו הוא רוצה לחנוק אותה, אבל נשען לאחור והסתפק ברטינה.

"כמו שאמרתי —" היא זקפה את גבותיה לעברנו כאילו היא מתרה בנו לא לענות. כשאיש לא דיבר, היא המשיכה. "ברגע זה, אני יותר מודאגת ממה שקורה בקצה האתר. התרגיל האחרון של לונה מושך תשומת לב שלילית."

"פיתוח השטח," הבהיר איידן. הוא דפדף בתוך ערמת ניירות עד שמצא את מה שחיפש והשליך אותו למרכז השולחן.

העלון המבריק הציג חברה בשם קבוצת נדל"ן הולטון. על השער הופיעו כמה מבנים שהחברה הקימה, כולם מרכזי קניות. בניגוד לחברות הנדל"ן האחרות שהגיעו וביצעו את הפרויקטים שלהם בלי לטרוח להתייחס לתושבי העיר, החברה הזו ערכה מפגש בבית העירייה ועדכנה את כולם לגבי התוכניות שלה.

ממה שהם הציגו, מרכז הקניות החדש ייצור עוד מקומות עבודה בעיר, משהו שללא ספק היה בו צורך ויספק חוויית קניות שבדרך כלל נאלצנו לנסוע יותר משעה כדי לקבל. היא תכניס לעיר חיים שנחוצים לה מאוד וזה יהיה טוב לכל התושבים והעסקים, כולל אותנו.

"ליתר דיוק, המחאה שלה נגדו," אמר איידן. "בריידי לקח אותה לתחנה אתמול בגללה, אבל היא הבטיחה שתחזור."

נהמתי לאישור. "האישה שטן הזו לא יודעת מתי לוותר."

"אוקיי, מה הקשר של זה לאתר ולכתבה?" שאל פורד בגבות מורמות.

"כל מהומה שתתעורר בעיר עלולה להיות סימן למגזין שסטארלייט קוב היא יעד לא מספיק יציב," אמרה אדיסון. "כל הכוונה שלהם היא לקדם מקומות של רוגע ומנוחה ואם בדרכם לאתר הם יעברו על פני מפגינה קשורה לעץ על רקע סירנות ואורות מהבהבים, זה לא בדיוק יעיד על שלווה."

"אני לא מאמין שהזקנה המטורפת ההיא, מייבל והפוסטים שלה בפייסבוק, יסבו מספיק תשומת לב שלילית לגרום לנו דאגה," מלמל בק ביובש.

"אולי לא, אבל אם עיתונאי יופיע וישמע על כך, או אם לונה תסרב לסגת בלי קרב, זה עלול לעורר מספיק תשומת לב שתזיק לנו," אמרה אדיסון.

שפשפתי את זקני הקצר בתסכול ונאנחתי. עם כל העבודה שהיה צורך לבצע באתר, הדבר האחרון שהם היו צריכים לדאוג לו הייתה האישה המעצבנת הזו, שהייתה נחושה להקשות על חיינו ככל האפשר. "אתם תתרכזו בשיפור הנראות של המקום במהירות האפשרית, ואני אטפל בלונה. חוץ מזה, אולי היא תפתיע אותנו ותוותר."

מכשיר הקשר שלי התעורר לחיים וקולו של הסגן שלי בקע ממנו. "שריף, יש לנו פולשת בשטח הישן של וויליאמסון. על פי הדיווחים, היא קשרה את עצמה לעץ. שוב."

"טוב, זה היה קצר." בק קם וטפח על כתפי. "אבל אולי תעבור בדיינר בדרך החוצה. אני אתן לך משהו שישפר לה קצת את ההרגשה, כי הגישה שלך עלולה להיות קצת... בוטה."

זה היה משהו, לפחות, כי לא חשבתי שלונה תסכים לעזור לנו אחרי שאקריא לה את זכויותיה ואזרוק אותה, כבולה באזיקים, אל המושב האחורי של הניידת, בפעם השנייה ברציפות.