אנרגיה אפלה - חלק א'

פרולוג

צרחות אימים עולות מהחצר האחורית בארמון והשערות הקטנות בעורפי סומרות. אני זורקת את המכחול המוכתם בצבע כחול לתוך כוס המים, זונחת את משטח העור שציירתי עליו כפר פסטורלי ודגל כחול מתנוסס, ורצה לחלון חדרי. אני מסיטה את וילון הפשתן, ליבי הולם ברקותיי ואגלי זיעה מתגבשים על מצחי. שם למטה, בגינה הירוקה והמרהיבה של הארמון, פורץ כאוס. משרתים רצים לכל עבר בשעה שקרני השמש החמות נעלמות במהירות וצללים מכסים את הארץ. אני זורקת מבט אל שמי הבוקר וצופה בהם מתמלאים בפסים ארוכים ושחורים כמו דיו במים.

צרחה מקפיאת דם נתקעת בגרוני.

הוא כאן.

הכול נגמר.

הוא כאן.

עם ההבנה הזאת חומת השיש הלבנה הנוצצת מתרסקת כמו הייתה עשויה מסוכר. ההדף מגיע אליי כמו סטירה של רוח חותכת.

פאק! החומה נפלה.

פאניקה מסתחררת בבטני כמו מערבולת בלב ים, והשרירים שלי קופאים בשעה שאני צופה בלהבות המתפשטות במהירות בגן הירוק, נעות לכיוון חיילי המשמר שעדיין לא נפגעו. הם נאבקים בחיילי הצבא השחור, שפורצים בעקבות ההרס, אבל נופלים כמו נמלים תחת מגפיים אדירים. אין להם סיכוי להדוף אנרגטים אפלים.

אבי מתפרץ לחדרי בסערה, הודף בחוזקה את דלתות העץ הכפולות, ועיניו הכהות נוצצות, לוחשות לי בלי מילים סודות שרק אני יודעת. "הם כאן. הגיעה העת.״

אני רוצה למחות. להתחנן בפניו שלא יכריח אותי ללכת. שלא יכריח אותי לעזוב אותו, את אימא ואת אמברלין מאחור. אני לא רוצה לברוח על נפשי כמו אסירה נמלטת, אבל מהנהנת ומקשיחה את פניי במקום, והדמעות הצורבות בעיניי הן העדות היחידה למאבק הפנימי שלי. נדמה שהן מאיימות לזלוג בשטף שלעולם לא אוכל לעצור. אבא ממהר אליי ואני נוצרת את דמותו, חורטת אותה בזיכרוני. אני מתעכבת על כל נקבובית בעורו ועל כתמי השמש המעטים במצחו, על שערו המאפיר וזקנו המרשים הארוך, על הצלקת הקטנה מעל הגבה שלו, שבולטת עכשיו כשגבותיו מכווצות, ועל פיו המתוח בעצבנות הנוטה מעט שמאלה, כפי שקורה בכל פעם שהוא מתוח.

אני יודעת שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו. התכוננתי לרגע הזה כל חיי, ובכל זאת עכשיו, כשהוא הגיע חרף כל תפילותיי, אני מתקשה לעכל ולצעוד את שארית המרחק לעבר אבי.

״אין זמן, אלארה, מהר! אם תיפלי לידיים שלו, זה יהיה הסוף! את לא צריכה שאני אזכיר לך את זה.״ הוא לא מחכה עוד שאבוא אליו אלא סוגר את המרחק בינינו בצעדים בטוחים ומניח את ידיו על כתפיי. כובד משקלן מרגיע אותי ומפיח בי ביטחון, כמו עוגן בים הכאוס העולה מבחוץ.

תנועה קטנה לימיני מבהילה אותי והלב שלי כמעט מפסיק לפעום. גבר בנוי היטב וגבוה ממני כמעט בראש משחרר את ידיו החסונות השלובות מעל חזהו החזק וזוקף את ראשו, שערו החום כשוקולד לא מסתיר את עיניו החומות והעמוקות. הוא מתרחק מהקיר שהוא נשען עליו עד כה בדממה. רואן, המגן שלי. כמעט שכחתי שהוא כאן, צופה בשקט כמו תמיד. הוא מתקדם לעברי, רוצה לוודא שאני מתכוונת לציית ולא לעורר בעיות. אני מתעלמת ממנו.

״אבא, בבקשה, תחשוב על זה שוב. בוא איתי, בבקשה,״ אני מתחננת ודמעה עצורה מחליקה מעיני במורד לחיי. הוא מושך אותי לחיבוק עוצמתי ושאר הדמעות כבר יורדות מעצמן. יש להן טעם מר. טעם של סוף. של הרס.

טעם של מוות.

״את יודעת שאני לא יכול,״ הוא לוחש ומלטף את שערי. אני כמעט נחנקת מבכי.

״אם תישאר כאן, הוא יהרוג אותך,״ אני מפצירה בו ומרימה את עיניי לעיניו הכהות, הקשות והאהובות. הן מתרככות ומתמלאות באהבה ובצער שהלב שלי לא יכול להכיל.

״מלך אף פעם לא נוטש את הממלכה שלו,״ הוא מזכיר לי את המנטרה שהוא ניגן לי שוב ושוב מאז הייתי ילדה קטנה.

אנקת שבר עולה בגרוני.

״אני אוהבת אותך, אבא. אני לא רוצה להיפרד!״

״ואני אוהב אותך,״ הוא מושך את ראשי ומנשק אותי על מצחי. ״את התקווה האחרונה שנשארה לקַארְדין,״ הוא מציין את הממלכה שלנו בגאווה ואז אוחז בכפות ידיי ולוחץ. ״אני סומך עלייך שתשרדי, לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה קשיים ייקרו בדרכך. תזכרי אותי, תזכרי שהקרבתי הכול למענך כדי שתוכלי להמשיך לחיות. תבטיחי לי שתחיי, אלארי שלי.״

״אני מבטיחה,״ קולי כמעט נשבר. אני מבטיחה לו אפילו שאני לא יודעת אם אוכל לעמוד בהבטחה.

״הוד מעלתך, נגמר הזמן. אני לוקח אותה.״ רואן לוקח את זרועי, מבקש בלי מילים שאשחרר את אבא כדי שלא ייאלץ לקרוע אותי ממנו.

״תשמור לי עליה, רו.״ אבא לוחץ את שתי ידיו עליי בכוח ומהנהן, עיניו לחות. ״תשמור על האוצר שלי.״

״עד שיָם הסדק יתייבש,״ הוא משתמש בלשון השבועה העתיקה ומשחרר את ידו של אבי. ״אנחנו חייבים לזוז עכשיו. אני מצטער, אלארה. את חייבת להיפרד.״ הוא מביט בי וההתנצלות ניכרת בפניו הנאות ומעמיקה מאחורי עיניו החומות. בניגוד אליי הוא מוכן לעזוב. הוא מוכן לכך כבר שנים.

פיצוץ חזק מעיף אותי ואני נוחתת על הרצפה המומה ומטושטשת, אבל לפני שאני מצליחה להתאושש רואן כבר מרים אותי על כתפיו ומתחיל לרוץ.

״לא נפרדתי מאימא ומאמברלין, חכה, רואן!״ אני אוחזת בזרועו בייאוש. רגע אחר כך המסדרון הארוך מתחיל לקרוס.

״מאוחר מדי בשביל זה.״ רואן פונה שמאלה בחדות, יורד במדרגות השיש הלבנות ורץ.

אני יורדת מכתפיו ואנחנו רצים, כמעט עפים יד ביד אל דלת הסתרים שממוקמת בתחתית המדרגות, ממש לפני היציאה למסדרון צר וחשוך. רואן נעמד מולה והיא נעה הצידה בצליל גרירת אבן כבדה. אנחנו מזנקים פנימה רגע לפני שאבנים גדולות מתנפצות עלינו ממעלה המדרגות. אני שומעת את צעקות האנרגטים האפלים, אבל הן נעשות עמומות ברגע שהדלת נסגרת. אף שאני לא מרגישה את האנרגיה שרואן משקיע כדי לסגור אותה, בדיוק כפי שלא הרגשתי את האנרגיה שהשקיע כשפתח אותה, אני יודעת שהוא משתמש בה כדי לעשות את זה. ברגע שהפתח נאטם אנחנו נותרים בעלטה גמורה, אבל זה לא מאט אותנו. אנחנו ממשיכים לרוץ במהירות, לא זקוקים לאור כדי למצוא את דרכנו. התאמַנו אין־ספור פעמים על מנוסה בדרך התת־קרקעית המובילה היישר אל ים הסדק, הדרך המהירה החוצה מהממלכה. רק השבוע רצנו כאן בחשכה פעמיים.

אנחנו חוצים את המנהרה הפתלתלה והארוכה לצליל פיצוץ ויוצאים אל תעלה תת־קרקעית מוקפת כולה סלעים משוננים טבעיים. אני יכולה לראות אותם הודות ללפידים. בלי לבזבז עוד רגע אנחנו מסתערים על סירת החמקנית הקטנה של אבא, העוגנת על שפת הנהר.

״אלארה!״ קולה של אימי מהדהד מאחוריי. אני מסתובבת ורואה אותה רצה לעברי מתוך פתח אחר, צפוני יותר, שערה הזהוב משתפל בגלים מבריקים לאור הלפידים, שונה כל כך משערי הלבן. יפה הרבה יותר.

״אימא!״ אני טובעת בחיבוק שלה כשהיא מתנפלת עליי, ומחבקת אותה חזק עד שזה כואב, ועדיין זה לא מספיק. ״בואי איתי, לפחות את, את חייבת!״ אני מתחננת ומושכת אותה, גם אם אני יודעת שאסור לי. עליי להניח לה לעשות את שלה ולרפא את הפצועים. הנוכחות שלה כאן מהותית מכל בחינה, אסטרטגית ומורלית כאחת.

״את יודעת שאני לא יכולה. עוד ניפגש שוב, אלארי, אני מבטיחה.״ היא מלטפת את שערי ומנשקת את לחיי, מצמידה את שפתיה לאוזני. ״אם לא בחיים האלה, אז בחיים הבאים.״

דמעות מחליקות מעיניי כאילו ליבי מדמם ותוכנו זולג דרכן. הן מטפטפות על הקרקע בלי קול.

״אני לא אפסיק לחשוב עלייך עד ששוב ניפגש,״ אני מבטיחה ועיניה הכחולות נרטבות.

״אני מצטער להרוס את הרגע, המלכה ג'יליאן, אבל אנחנו חייבים להסתלק. הם כבר קרובים מדי,״ רואן מטפס על החרטום המחודד ומושיט לי את ידו. אני מביטה באימא מבט אחרון והיא מהנהנת פעם אחת. בלב כבד אני מניחה את כף ידי בשלו, אבל אימא אוחזת בזרועי ועוצרת אותי. אני מסובבת לעברה את פניי בתקווה שהיא התחרטה, חורטת בזיכרוני את פניה האצילות כפי שעשיתי עם אבא, נוצרת את הילת שערה הזהוב, את אפה הקטן ואת הגומות העמוקות בלחייה. "אני אוהבת אותך," היא מחייכת אליי מבעד לדמעות ומניחה את תליון השמש המוזהב שלה בידי. ״תזכרי, כל הגברים הם זאבים. אל תשכחי לעולם. רואן הוא הזאב היחיד בלהקה שלך עכשיו.״

אני בולעת את הרוק ומהנהנת. "אני אזכור."

רואן מניף אותי מבטני ואני נוחתת על החרטום הקטן. אני מתמקדת בדמותה של אימי שעומדת בשמלה תכולה מפוארת בשעה שרואן משחרר את העוגן. הסירה מייד מתמסרת לזרם החזק, נדמה שהיא טסה על המים כמו נשר.

"אני אוהבת אותך, אימא!" דמותה של אימי מתכווצת עוד ועוד לנגד עיניי עד שפתאום סלעים מהתקרה מתנתקים וקורסים עליה בזה אחר זה. היא נעלמת בכאוס של אבנים צונחות והמנהרה כולה מתחילה להתמוטט במפל אחד מהיר לכיווננו.

״לא, אימא! אימא!״ אני מטה את גופי לכיוון המים, אבל רואן חוסם את פי בידו ותופס אותי, מונע ממני ליפול. המערה קורסת בקצב מהיר לכיווננו, אבני ענק צונחות למים ומטלטלות את הסירה, גלים מרטיבים אותנו ואני בקושי נושמת, אבל אז אנחנו פורצים החוצה היישר ללהבות המכלות את העיר באכזריות, וצופים בפתח שממנו יצאנו קורס בשאון לתוך הים בגל אבנים מתגלגלות.

"הצילו!" מישהו צורח מתוך המים הזורמים וראשו נבלע בתוך המים.

אני בקושי מצליחה להתעשת, ובכל זאת מצביעה לעבר הדמות. "רואן, יש שם מישהו!"

רואן משיט את החמקנית במהירות אל עבר הדמות שעולה שוב אל פני המים.

"הצילו, בבקשה!" היא שוחה לעברנו ואני מייד מזהה אותה. נוקה, אחת המשרתות שלי.

"תחזיקי את מוט ההיגוי." רו משחרר את המוט, אני תופסת אותו ומנסה להאט את ההתקדמות של החמקנית ככל שאני יכולה. רואן רוכן נמוך, תופס את נוקה כמו ילדה ומושך אותה לתוך החמקנית. היא משתעלת ומתנשמת בפאניקה. "את בסדר, הכול יהיה בסדר." רואן משחרר את המפרש ולחש ההצפנה שאבי הטיל על הסירה מעלים אותה מהעין.

אני מסירה את הגלימה שלי ועוטפת את נוקה, צער כבד ונורא עוטף את ליבי.

פרק 1

כן להפסיק לזוז, רו?״ אני צועקת ומשרטטת את תווי גבו הרחב במחברת השרטוטים המונחת על ברכיי, עיניי ממוקדות בגבר האוחז בחנית. הוא עומד בתוך מימיו הרדודים של ים בלאקוויק הקטלני, שבאורח מוזר שקט למדי היום ונטול גלים כמעט לגמרי. המים נוצצים לרגליו בשמש הקופחת של שעת הצהריים המוקדמת. אני מניחה שאפילו לים הסוער יש ימים של רגיעה.

״זה בעייתי, את יודעת. אני מנסה לדוג את ארוחת הצהריים שלנו, וזה לא יקרה אם אעמוד כמו פסל.״ הוא מזדקף ומפנה את פרופיל פניו לעברי סוף סוף, לסתו משורטטת בייחוד מהזווית הזאת, והחיוך שעולה על שפתיו הדקות מתוק ומפתה בו־זמנית. הזיעה שנוצצת על פלג גופו העליון החטוב להפליא גורמת לי לרצות להחליק את הלשון שלי על עורו השזוף, אבל אז הוא זז עוד קצת.

״או! עכשיו הקומפוזיציה מושלמת, שלא תעז לזוז. ובבקשה, אל תפסיק לחייך!״ אני מזדקפת, עוברת אל פניו של רואן ומתחילה לצייר אותן בקווים מדויקים ומהירים.

בחודשיים שחלפו מאז היום הנורא שבו קארדין נפלה, וכל החיים שלי התהפכו לנצח, בקושי נגעתי במחברת הסקיצות שלי, אבל בשבועיים האחרונים הצורך לצייר חזר לבעור בי, ואין יום שאני לא משרטטת או מציירת על הדפים הצהבהבים.

״את מטורפת. בקצב הזה אני אפספס את כל הדגים הטובים ותצטרכי לשבּוֹע מהציור הזה שלך ואולי מכמה נמלים או תולעים, אם יהיה לנו מזל.״ החיוך שלו מתרחב ורק הופך אותו למושך יותר בעודו זורק לעברי בדיחה, מצב נדיר למדי בשביל גבר רציני כמוהו.

״אל תהיה דרמטי. הציור יהיה שווה את המאמץ, תאמין לי,״ אני מצביעה עליו במכחול שלי וחוזרת לשרטט את פניו, אבל הוא משפיל אותן ופורץ בצחוק.

״את תמיד אומרת את זה, שמת לב? בכל פעם שאת מתחילה לצייר.״

״לא אכפת לי. תרים את הראש בחזרה, נו, חבל שתמשיך להזיע ככה עוד הרבה.״

הוא נאנח ומעביר יד רטובה בשערו החום הגלי שנופל על עיניו, מרחיק אותו מהן. "אני לא זוכר אם אמרתי לך פעם שאת טיפוס עקשן, אבל אם לא, הנה, חידשתי לך משהו." עיניו מתמקדות בעיניי והזיעה נוטפת אל צווארו וממשיכה לטייל בטיפות ארוכות על החזה המפוסל שלו. הגיחוך נתקע בגרוני.

"בדיחה שנייה בהפרש של כמה רגעים? נדבקת במגפה, או מה?" אני מצליחה לשלוף את ההערה העוקצנית, אבל עיניי לא מתנתקות מטיפות הזיעה הגולשות על שריריו המתוחים. פאק, הוא מעורר תיאבון.

״תפסיקי להסתכל עליי ככה, נסיכה.״ החיוך שלו כמעט נעלם, אבל שיירים ממנו מככבים בקמטוטים הקטנים בצידי עיניו. ״אני עוד עלול לחשוב דברים שאת לא רוצה שאחשוב.״

״ואם אני רוצה?״

״את לא,״ הוא קוטל אותי. ״אני חוזר לצוד, תצטרכי להמשיך לדמיין שאני מסתכל עלייך. יש לך דמיון מפותח, אני בטוח שתסתדרי בזמן שאני מארגן לנו משהו לאכול. אני גווע ברעב, בשם כל האנרגיות.״

״חכה רגע, אני רק צריכה — ״ אני נעמדת על רגליי, אבל הוא כבר מסתובב, עיניו מתמקדות במים ואני יודעת שזה אבוד. אי אפשר לדבר איתו כשהוא מרוכז. אני מניחה את המחברת ואת המכחול על סלע שטוח, שהפכתי למשטח העבודה הזמני שלי, ומתקרבת אל שפת המים, אבל רואן מרים את זרועו החסונה בתנועת 'עצור'. אני קופאת על מקומי. עיניו החומות ננעלות על משהו. הוא לא זז, רק האחיזה שלו בחנית מתהדקת. אני לא מעיזה לנשום בקול, שלא אבריח את הטרף או אסיח את דעתו, גם אם אני יודעת שאי אפשר להסיח את דעתו כשהוא במצב הזה. גם האנרגיה השמינית לא תוכל להניא אותו מהמטרה שלו עכשיו.

בלי שום התראה החנית משתחררת מידו בעוצמה וננעצת במים, מחצית ממנה מזדקרת מחוץ להם בנדנוד רוטט. אני עוצרת את הנשימה.

"תפסת משהו?" אני רצה לעברו והוא רוכן ושולף בכוח את החנית מן המים, חושף את הדג הכסוף הענק שהוא שיפד. לפחות באורך הרגליים שלי, אני יכולה להישבע. בחודשיים האחרונים היו רק עוד שלוש פעמים שצדנו חיות גדולות כאלה. ״אתה צוחק עליי!״ אני נכנסת למים בצעדים כבדים ומגושמים, משתדלת לבחון את הדג ולא את שרירי הבטן המתוחים של המגן שלי. ״הדג הזה עצום, בחיים לא נוכל לאכול את כולו, אפילו אם נתאמץ ממש ממש.״ חיוך נמתח על שפתיי.

״את לא תוכלי. עם זה אני מסכים. אני בטוח אוכל. לא יישאר כלום על העצמות האלה בעוד פחות משעה,״ הוא אומר, לגמרי מרוצה מעצמו ומשליך את החנית עם הדג הנעוץ בה על הגדה במרחק רגל ממני, זרועותיו החסונות מתנפחות עם התנועה.

"מתחשק לי להתערב איתך שאין סיכוי שתסיים את כל זה, אבל אתה יודע מה," אני פורשת את ידיי לצדדים, "כבר ראיתי אותך אוכל כמויות שלא יביישו כפר קטן, אז מה זה דג מפלצתי בשבילך?" אני צופה בו מתקדם לעברי, עיניו החומות כמו שוקולד מטיילות לאורך השמלה הירוקה שלי. חום מסתחרר בחזה שלי. אני אוהבת את העיניים שלו כשהן מסתכלות עליי, בעיקר כשהן בוחנות אותי באופן אסור. ״אתה יודע מה אני חושבת?״ אני מניחה את ידיי על מותניי.

״אני רוצה לדעת? כי בכל פעם שאת חושבת אני מוצא את עצמי בצרה חדשה.״

אני פורצת בצחוק מתגלגל.

״אתה חתיכת אידיוט, לא ייאמן שאני עדיין קוראת לך המגן שלי. אתה תשמע מה אני חושבת גם אם זה יכניס אותך למאה צרות.״ אני ממשיכה להתקדם לעברו ומתחילה לשחרר את החצאית שלי, שנרטבה לגמרי בשוליה.

״אלארה, מה את עושה?״ החיוך שלו מתמוסס ונעלם בים של תשוקה שמתפשטת מעיניו דרך כל תו ותו בפניו. אני נשארת בתחתונים, הם הדוקים לעורי ומדגישים את מבנה האגן שלי, יוצרים אשליה של אורך לירכיי הלבנות.

״כמו מה זה נראה לך? אני טובלת במים, מר רייס." אני זורקת את החצאית לחוף. "אני חייבת להיפטר מכל הזיעה הדביקה הזאת.״ אני פושטת את המחוך במשיכת שרוכים מיומנת, מסלקת אותו מעל ראשי אל החוף ונשארת בגופיית הכותנה הלבנה שמתחת.

"איבדת את השפיות? תתלבשי, עכשיו.״ המילים בוקעות מפיו בצרידות שמפיחה בי תקווה שאולי הוא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו מיום שהוא הפך למגן שלי, אי שם בגיל שתים עשרה, ועד היום, עשור אחר כך.

״רחצה קצרה לפני האוכל לא תעשה לנו צרות. להפך, אני די בטוחה שהיא תמחק את הצרה הזאת שנקראת 'החום של הקיץ'.״ אני מחליקה את לשוני על שפתיי היבשות ונעצרת מולו, משחקת בעדינות בשולי הגופייה. הוא מוריד את עיניו לחזה שלי, מבטו ניצת והפטמות שלי מזדקרות בהתרגשות מהתגובה שלו. הוא ורק הוא מסוגל לגרום להן לבלוט ככה.

"אנחנו לא יכולים להתעכב כאן. זה מסוכן וחשוף מדי."

״חשוף?״ אני מתגרה בו.

"אלארה.״

"כמה דקות במים לא יהרגו — " אני מניחה את ידי על החזה שלו והוא תופס אותה, ספק מונע ממני להמשיך לגעת בו, ספק דורש עוד. אני יודעת שאני רוצה עוד. "אף אחד." אני משלימה את המשפט ודוחפת אותו לתוך המים. רק ההפתעה יכולה לאפשר לי להפיל גבר כמוהו, בטח בגודל שלו, ואני מתענגת על הניצחון, אפילו שהוא לוקח אותי איתו בנפילה הזאת. אנחנו צונחים לתוך המים, ולרגע הקור המופלא מקיף אותי בניגוד לגופו החם. אני אמורה לעצור ולא לשחק עד שאיפגע. המשחק הזה יכאיב לי, אסור לי לממש את הרצון שלי להיות איתו. הוא אוחז במותניי, מושך אותי מעל המים ושנינו מגיחים וצוחקים. הוא משפריץ עליי מים ואני מפנה לו את הגב ומתיזה עליו כמויות גדולות.

"תאכל את זה, מר רייס!"

"לא אם תאכלי את זה קודם, מיס רייבן." הוא משתמש בקיצור של שם המשפחה שלי, רייבנהארט, ומתנפל עליי, מצמיד את גבי לפלג גופו העירום והרטוב ומשפריץ על הפנים שלי עד שאני נחנקת ממים ומצחוק.

"די, די, אני נכנעת, ניצחת!" אני מצליחה להסתובב ולהימנע מטביעה כללית.

"נחמד לשמוע אותך מודה בזה לשם שינוי." הוא מפסיק להשפריץ ואני מסתובבת אליו מתנשפת וכנראה גם סמוקה.

"שלא תתרגל."

הוא מוריד את מבטו מפניי אל החזה שלי ומפנה את מבטו מייד, גלים חומים של שערו נופלים על פניו.

"צאי מהמים ותכסי את עצמך." לסתו מתהדקת.

אני מביטה בגופי ומגלה שהחזה שלי חשוף לחלוטין מבעד לגופייה שנעשתה שקופה ברגע שנרטבה. הפטמות הוורודות שלי ברורות כל כך שבאותה המידה הייתי יכולה להיות עירומה לגמרי.

"מה? כאילו לא ראית שדיים בחיים שלך."

"לכי להתלבש עכשיו. מישהו עלול לראות אותך," הוא מזהיר וחוזר להביט בי, רעב מכרסם בעיניו אפילו שהוא מקפיד לשמור את עיניו על עיניי.

"מאוחר מדי לזה, כבר ראית אותי," אני לוחשת.

"אני המגן שלך. ראיתי אותך בכל מצב אפשרי," קולו המחוספס לא עוזר לדם שלי להתקרר.

"לא בכל מצב," אני ממשיכה להתגרות בו.

"צאו מהמים, עכשיו!" קולה המבועת של נוּקה מהדהד במרחב הפתוח. היא רצה במורד המדרון המתון, מחזיקה את שולי שמלתה וזוג צמותיה השחורות מקפצות על החזה שלה. עורה הזהוב בדרך כלל חיוור כמו תה ששפכו לתוכו יותר מדי חלב, ועיניה המלוכסנות רחבות מאימה.

"מה קרה?" אני מתרוממת ומתחילה לרוץ החוצה מהמים, ידיי מכסות את החזה שלי.

"אנרגטים אפלים! אני מרגישה אותם, הם מגיעים מכיוון הים!"

הלב שלי כמעט מפסיק לפעום. נוקה היא מגידה, יש לה כוח שיש רק לזרם מסוים של אנרגטים בעלי יכולות מנטליות. היא יכולה לראות את העתיד ולקרוא מחשבות, אבל עוצמת הכוח שלה נמוכה. זה אומר שהכוח שלה בלתי צפוי והיא לא תמיד מצליחה לשלוט בו, אפילו שלמדה הרבה ממגיד הממלכה. הוא התגורר בארמון שנים רבות ונפטר בשנה שעברה מהמגפה. זה גם אומר שאפילו כשהיא מצליחה לשלוט בו, מקור הכוח בדמה חלש, והשימוש בו מוגבל ומתיש אותה די מהר.

"מכיוון הים? אבל זה לא הגיוני, הם תמיד מגיעים ממערב!" אני רצה בין הסלעים הקבורים בחול ומרימה את הבגדים שזרקתי.

"אני לא יודעת איך זה הגיוני, אבל הם מתקרבים במהירות מטורפת!"

"גם אני מרגיש אותם, לעזאזל. אלארה, רוצי לסוסים, מהר!" ידו של רואן נסגרת סביב כף ידי בחוזקה והקשר הטלפתי בינינו זורח כמו הירח בשמי הלילה, מסתורי, לא חשוף, אבל חזק מספיק כדי להאיר את האפלה בנשמתי. הוא מרים את החנית עם הדג ומריץ אותי לעבר העצים הרחוקים מן החוף, שם קשרנו את הסוסים. ליבי עומד להתפקע מרוב לחץ. נוקה רצה מהר מאיתנו ועוקפת אותנו בקלות. אף אחד מאיתנו לא יכול להתחרות במהירות של פאקינג מוֹרָאקית. כשאנחנו מגיעים לסוסים אור הצהריים הבוהק נבלע באפלה קרה וכחלחלה, והאוויר נתקע בגרוני. אני מרימה את עיניי אל האופק. ענני סערה שחורים מתקדמים לעברנו במהירות.

"פאק." אני נתקפת פאניקה מוחלטת, אבל רואן תופס אותי ממותניי ומנחית אותי על הסוס שלי.

"צא לדרך!" הוא מכה בצלעו של הסוס והוא מזנק קדימה כמו חץ שנורה מקשת בעקבות נוקה, שכבר עלתה על הסוס שלה ומתקדמת במעלה הגבעות.

"הם קרובים מדי!" אני צועקת למגן שלי תוך כדי דהירה. הוא מדביק את הקצב שלי. "אם הם מגיעים מהים, קרוב לוודאי שמדובר במעופפים. הם יכולים לטוס במהירות כפולה מסוסים רגילים!" אוי, לא. מעופפים הם אנרגטים אפלים, כלומר בעלי אנרגיה אפלה מהסוג הפיזי, שמקנה להם את היכולת להצמיח כנפיים ולהתעופף.

"הכי קרובים שהם היו בחודשיים האחרונים," רואן מאשר והבעתה של נוקה, שעברה לרכוב לצידו, מקדירה. אנחנו דוהרים במהירות הבזק הרחק משם, רגליי מדרבנות את הסוס לגמוע את המרחבים הסלעיים המאתגרים במהירות המרבית שאליה הוא יכול להגיע.

חודשיים חייליו של האופל לא התקרבו אליי ככה, לא מאז אותו יום ארור. הם מעולם לא התקרבו אליי עד כדי כך כאן בנָאלֵס, הממלכה השכנה שהפכה למקום המסתור שלי מיום שהאופל כבש את קארדין, שהייתה ביתי מיום שנולדתי.

"הם לא תקפו בעוצמה כזאת מיום שקארדין נפלה."

"חתיכת מפגן כוח, לצבוע בחשכה את שמי הצהריים," נוקה יורקת בגועל.

"לאן רוכבים? בחזרה לבקתה?" אני שואלת את רואן.

"לא, אנחנו לא יכולים אפילו לעצור שם. נעלה להרים דרך המעבר הצר ונעצור ללילה באחת העיירות בפסגה.״

״לעזאזל, השארתי בבקתה את הפגיון שלי,״ נוקה רוטנת ועוקפת אותנו.

"יש לך ערמות של פגיונות אחרים, את תסתדרי," רואן אומר.

אני אפילו לא מצטערת על כל הדברים שהשארתי מאחור בבקתה. כבר התרגלתי לכך שברגע אחד חיי נעקרים שוב ושוב בכל פעם שהאופל מתקרב. הוא מוודא שלא אשכח שאני הנסיכה ששרדה בקרב על קארדין. אני אוחזת בתליון השמש שקיבלתי מאימא ונזכרת במשהו שמפיל את הלב שלי לרצפה.

"מחברת הסקיצות שלי! לעזאזל, השארתי אותה על הסלעים שם!"

"אין מה לעשות, אנחנו לא מסתובבים, אלא אם כן מתחשק לך להפוך לשיפוד הבא של האופל."

"בן זונה, אופל או לא. בן זונה מחורבן. הסקיצות שלי. כולן שם." מתחשק לי לבכות. הציורים שלי הם כל החיים שלי. אני משקיעה ימים, לפעמים חודשים בכל ציור.

"לא שמעתי אותך מקללת ככה כבר הרבה זמן." רואן משתעשע.

"לא ראית אותי מאבדת את כל החיים שלי, אז כן."

"ראיתי, ועוד איך ראיתי," הוא משיב בטון עגום.

"תוכלי לצייר הכול מחדש אם נצא מזה בחיים," נוקה צועקת ומגבירה את קצב הדהירה. "תתחילו לזוז אם לא מתחשק לכם להפוך למנשקי התחת הבאים של אדון האופל, האחד והיחיד, קַאיירָן." היא הוגה את שמו של האופל וברק מכה בשמיים ממש מעלינו. אני צורחת.

"למה שלא פשוט תזַמני אותו לפה וזהו," רואן מצר עליה את עיניו החומות.

"אופסי."

"בואו נזוז מהר יותר." אני רוכנת לפנים ומכה בצלעות הסוס, עוקפת את שניהם במעלה הגבעה לתוך היער העבות, ליבי הולם באוזניי.