אנרגיה אפלה - חלק ב'

פרק 1

אלארה

”״שלום, יקירתי,״ הוא לוחש ומרים את ידו. ״זה בהחלט סיג׳יל אפל,״ הוא מוסיף, ובועת ערפל עצומה נוצרת מקצה כף רגלו ומקיפה מייד את אריקה ואת חייליה. ״להתראות, בוגדת.״ הוא סוגר את אגרופו וצרחות אימים נשמעות מתוך הבועה. נהמות חייתיות. קולות טרף. עוד צרחות עד שזה נגמר ודממה מוחלטת משתררת בחלל הגדול. כשהוא מסיר את בועת הערפל עשרות, אם לא מאה גופות שותתות דם מכסות את הרצפה, כמה מהן מפורקות, אחרות אכולות למחצה. ״התגעגעתי אלייך, יקירתי. נסיכה שלי,״ הוא אומר בחום ממס ומשיכה קדמונית מתעוררת בגופי השבור, מבעבעת בדמי ומוציאה אותי מדעתי.

״תישאר איפה שאתה,״ רואן נעמד חוצץ בינינו.

״יש לך בדיוק שנייה לזוז לפני שאני מועך אותך כמו מקק שנדבק לסוליה שלי. אלארה שייכת לי. חשבתי שהאגרוף שהחטפתי לך דרכה הבהיר את זה.״ האופל נעמד מול רואן, גבוה ממנו בחצי ראש.

״אולי האגרוף שלי יעזור לדברים להתבהר יותר.״ רואן סוגר את אגרופו, אבל אני מושכת אותו לאחור ונועצת מבט באופל. למה, בשם האלים, אני מרגישה בהַיי כשאני מסתכלת עליו? האם אני באמת מיועדת לו?

״אין צורך באגרופים, בנים. אם אתה רוצה לקחת אותי, תצטרך לקחת אותי בכוח, קאיירן,״ אני אומרת את שמו כמו קללה.

״קאיירן?" חיוך לוהט מככב על שפתיו המפתות ולחיי מתלהטות כשאני מבינה כמה אינטימי מצידי לקרוא לו בשמו הפרטי, לא משנה באיזה טון אמרתי את זה.

"ברצינות, בזה אתה בוחר להתמקד? אני לא מתכוונת לבוא איתך לשום מקום."

"מה גורם לך לחשוב שלא אקח אותך בכוח?״

אני תופסת במהירות את רואן ונוקה ומתעלת את כוחי במטרה לשגר אותנו, מחשבותיי נודדות ליער קרן־דום, המקום היחיד שמוגן מפניו מסיבה לא ברורה. האופל מרים את ידו והרצפה מתרוממת, מעיפה את נוקה ורואן לפני שהכוח שלי מספיק להתחמם, והם נוחתים כל אחד בכיוון אחר.

״חתיכת ממזר!״

הוא מופיע מולי וצוחק. ״אותו תרגיל לא עובד עליי פעמיים. הגיע הזמן שתבואי איתי ותפסיקי להילחם בגורל שלך.״

״אלארה!״ רואן צועק, מתעל את כוחו ומשליך על האופל חלקי גופות. הן פוגשות קיר בלתי נראה. הרצפה שוב מתרוממת, ורואן מתרסק על הקיר בכוח.

כוכב פלדה מתעופף מידי במהירות, אבל האופל מתכופף לאחור ומזדקף, עיניו ממוקדות בי, יוקדות אש.

״אתה מת בכל מקרה.״

״אני דווקא מרגיש די חי.״

״חבר׳ה, שמתם לב שאריקה נעלמה? אני לא רואה את הגופה שלה.״ נוקה מתרוממת מהרצפה ואוחזת בראשה.

גל של קור חולף בעמוד השדרה שלי, וההערה מספיקה כדי למשוך את תשומת ליבו של האופל לערמות הגופות.

״מעניין,״ הוא לוחש. אני שולפת כוכב נוסף ומשליכה עליו, והוא מתפוגג בערפל ומופיע מימיני. ״את רוצה לבזבז את כל התחמושת שלך עליי?״ הוא מרים את ידיו. ״כי לא אכפת לי. את סקסית כשאת עצבנית. לכי על זה."

״בעונג רב.״ אני שולפת את הכוכב האחרון. בראשי אני מתמקדת בכוכב ומדמיינת אותו חוזר אליו מאחור, כפי שאני מדמיינת את המקומות שאליהם אני רוצה לשגר את עצמי לפני שזה קורה. אני משליכה את הכוכב האחרון בזמן שהכוכב האחר משנה מסלול ועף במהירות לא נתפסת לעברו. שניהם נתקלים בקיר בלתי נראה וקורסים.

הוא מוחא לי כפיים. ״את אכזרית רק כשזה קשור בי. אני אוהב את זה.״ הוא מופיע מולי ועוטף את מותניי, והלחץ המתוק הזה מרתיח את הדם שלי ומטשטש אותי. אני גונחת, אבל דוחפת אותו לאחור, בורחת ומרימה בכוחי את הכוכב האחרון וחותכת את החזה שלו. דם כהה וסמיך ניתז דרך הבד שנקרע.

״את רוצה לפרוק עצבים, זה העניין?״ הוא צועד לעברי, יפהפה עד טירוף, דמו מטפטף על שטיחי היוקרה. אני לא מהססת וחותכת אותו שוב ושוב בחייתיות ואז נועצת את הכוכב בליבו הפועם, קוברת אותו בבשרו. אני מתנשמת במהירות מבין שיניים חשוקות. ״סיימת?״ הוא לוחש, עיניו המדהימות נוצצות במה שנראה כמעט כמו הערצה.

״בחיים לא. אני מתעבת אותך.״ אני מזדעזעת מהעוצמה שלו. הוא פשוט בלתי מנוצח!

״אני יכול לשנות את דעתך בקלות.״ הוא תולש את הכוכב מבשרו ומתקדם לעברי במהירות. ״ולא, אני לא מדבר על הפה שלי או על הפה שלך.״

״תפסיק!״ אני נסוגה בפאניקה ויוצרת קשר עין עם רואן שמתאושש ונעמד על רגליו, עיניו החומות אומרות הכול בלי לומר דבר.

״אמרתי לך, את זאת שצריכה להפסיק. להפסיק לברוח ממני. להפסיק להילחם בי.״

כוחו של רואן מתפרץ בבת אחת. ספות ושולחנות עפים לעברנו. אני קופצת מאחורי ספה ענקית וכל הרהיטים קוברים את האופל עוד לפני שגופי נוחת על הרצפה. כאב עולה מזרועי השמאלית, היא חטפה את זעזוע המכה, אבל אני לא עוצרת. אני נעמדת על רגליי, רצה לעבר רואן ומתפלאה לראות את נוקה אוחזת חץ וקשת ששייכים למשמר של אריקה. היא מכוונת אל ערמת הרהיטים בנחישות. האופל מתרומם מתוך השברים וחוטף חץ ישירות בגבו, ואז עוד אחד ועוד אחד. ליבי מחסיר פעימה.

״שכחתי שאת צלפית טובה כל כך.״

רואן לוקח את זרועי ונוקה רצה לעברנו. ״איך אפשר לשכוח כמה אני מדהימה?״ היא לוקחת את ידי ומחייכת. אני מדמיינת את יער קרן־דום לפרטי פרטים והאנרגיה שלי מתחילה להתלהט. האופל מופיע מולי, מדמם קשות, פיו נוטף דם. רואן מתנפל עליו בחרבו, אבל האופל מתחמק ממנו, דוחף את נוקה ממני, אוחז במותניי ושנינו נופלים לתוך חשכה.

לא!!!

שבריר שנייה אחר כך אנחנו נוחתים בחדר קודר עשוי רצפה שחורה מבריקה וקירות מָט שחורים. מיטה בסגנון גותי עתיק ניצבת מתחת לחלון אליפטי ענק שתופס חצי קיר, דרכו נשקפים שמי הלילה זרועי הכוכבים, וביניהם תלוי כמו מדליון מרהיב הירח הזוהר בכחול.

״איפה אנחנו?״ אני שואלת בנשימה עצורה, עדיין קבורה בזרועותיו החסונות. אני לא יכולה לזוז כשהוא נוגע בי ככה.

״ביבשת שמעבר,״ דם נוטף משפתיו. אני פשוט בוהה בו כלא מאמינה, מהופנטת אל שפתיו.

״מה? איך? למה?״

״כי לא השארת לי ברירה, יקירתי,״ הוא מלטף את לחיי ופתאום כל הציניות והקור נשטפים ממנו. הוא נראה... פצוע ובודד כל כך.

״על מה אתה מדבר?״ אני רועדת.

״עלייך. את לא מתכוונת להפסיק לברוח ממני ולהילחם בי.״ קולו הנמוך והעמוק כקטיפה שחורה מושך אותי אליו מקרקעית הקיום שלי.

״לעולם לא.״ אני קופצת את אגרופיי, מזכירה לעצמי שהגבר הזה רצח את המשפחה שלי בברוטליות חסרת רחמים. אני מכה באגרופיי על החזה שלו, זעמי גובר מרגע לרגע.

״אלארה, בבקשה, די.״ הוא תופס את מפרקי כפות ידיי, אבל אני ממשיכה להשתולל.

״עזוב אותי, תניח לי כבר, לעזאזל איתך!״ אני צורחת. ״אני בחיים לא אהיה שלך אחרי מה שעשית למשפחה שלי!״ אני מכה בו באגרופיי עוד ועוד.

״אלארה.״

״אני לא רוצה לשמוע אותך!״ אני דוחפת אותו בכל כוחי והאנרגיה שלי מתפרצת בבוהק ומעיפה אותו לצד השני של החדר, אבל הוא חוזר ותופס את אגרופיי, מצמיד אותי לקיר ודוחף את עצמו עליי.

״לא רצחתי את המשפחה שלך, לעזאזל!״

עיניי מתרחבות ואני קופאת, לא מסוגלת לזוז או אפילו לעכל את מה שהוא אומר.

״מה?״ החזה שלי מנסה להתרומם, אבל לא מצליח. אני לא יכולה להחדיר טיפת אוויר.

״לא רצחתי את המשפחה שלך, נסיכה שלי. אחותך ואבא שלך בחיים. הגופות שקברת היו גופות של אנשים אחרים.״

דמעות עולות בעיניי וכל גופי מתחיל לרעוד. ״זה לא יכול להיות. אתה משקר. אתה משקר לי כדי לגייס אותי. זה אכזרי אפילו לך.״ על אף הבטחתי אני מוצאת את עצמי שוב בוכה, ולא סתם בוכה. אני מתייפחת ונדה בראשי. אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר.

״אני נשבע לך בכל ארבעת האלים, אלארה. בבקשה, תפסיקי לבכות. הייתי אמור להרוג אותם, אבל לא יכולתי.״

אני מרימה אליו מבט המום, ריסיי דבוקים ולחיי רטובות. ״לא יכולת?״

״לא, כי ידעתי שלא תסלחי לי.״

״קאיירן,״ כואב לי לנשום. ״אבא שלי בחיים? אמברלין? אימא?״ קולי נשבר ומהדהד בראשי מיליון פעמים.

״אימא שלך לא שרדה בקריסת המערה, אבל אבא שלך ואחותך חיים.״

אבא שלי ואחותי חיים.

הם חיים!

״קח אותי אליהם! בבקשה, קאיירן, אני מתחננת. תן לי לראות אותם!״ הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מצליחה לקרוא, כאילו הבקשה שלי מסיבה לו כאב. "בבקשה! אני אתן לך הכול." אני מניחה את ידיי על החזה שלו וסוגרת את אגרופיי על הווסט הקשה כמו הלב שלו. "אני אתן לך מה שתרצה, רק תן לי לראות את המשפחה שלי."

"אני ארשה לך לפגוש אותם בתנאי אחד," הוא אומר ברכות שמעולם לא חשבתי שהוא מסוגל לה. "תהפכי למלכה השחורה שלי."

דממה מתוחה משתררת בינינו.

״לא.״ אני מורידה את ידיי מהחזה שלו וצועדת לאחור. ״אני לא יכולה לעשות את זה.״

״כמה עוד תמשיכי להילחם בגורל? עמוק בפנים את כבר יודעת שאת זקוקה לי כפי שאני זקוק לך.״ הוא מושך אותי אליו.

״אני לא צריכה אותך ובטח לא רוצה להרוס את העולם. כל מה שאני רוצה זה לראות שוב את אבא שלי ואת אחותי. בבקשה, תן לי לראות אותם.״ דמעות מטשטשות את עולמי.

״מי, לעזאזל, אמר שתהרסי את העולם?״

״אתה הורס את העולם! קרעת את השמיים. תסתכל על השמיים, תראה מה הכוח שלך עושה! מה יקרה אם אני אצטרף אליך? אם אהפוך למלכה השחורה ואוסיף עוצמה לכוח שלך?״ אני נדה בראשי. ״מה יקרה לעולם אז?״

״את חושבת שאני רוצה להשמיד את העולם? שזאת מטרת־העל הגדולה שלי? להשתלט על הכול כדי להחריב את הכול? זה נשמע לך הגיוני? את אישה מבריקה. תגידי לי אם זה נשמע לך הגיוני?״

״כמעט הרסת את העולם בפעם הקודמת, לפני אלפי שנים! לפני שכלאו אותך!״ אני דוחפת אותו בזעם.

״את לא יודעת כלום על מה שהיה. את אפילו לא יודעת מי את, לעזאזל. את נלחמת באוויר בלי להבין אפילו את הבסיס של הכול.״

״אני מנסה ללמוד ולהבין, אני עושה כל מה שאני יכולה.״

״את מחפשת במקומות הלא נכונים. איך תלמדי? איך תביני? השמיים נקרעים והעולם שוקע באפלה לא רק בגללי, אלא גם בגללך.״

אני מביטה בו באימה טהורה. ״בגללי?״

״כן, לעזאזל, אלארה. הכוחות לא מאוזנים. אין הרמוניה.״

״איך זה קשור אליי?״ אני שואלת בפאניקה.

״הכוח שלי הגיע לשיא שלו, אבל הכוח שלך נשאר הרבה מאחור. את עדיין מתנגדת לטבע שלך. נלחמת בכל מי שאת לא אמורה להילחם. כל עוד צד אחד במאזניים מכריע, העולם ימשיך להיקרע. אם את רוצה להציל אותו, תפסיקי לברוח ממני ומעצמך. תפסיקי לברוח מהנבואות. תפסיקי כבר לפחד ממי שאת.״

אני לא מסוגלת לעכל את מה שהוא אומר. נדמה שמרגע לרגע העולם המוכר שבניתי לעצמי קורס עוד ועוד.

״אני רוצה להציל את העולם, אבל אני,״ אני נושאת עיניים אל פניו האלוהיות. בשם כל שמונה האנרגיות, הוא יפה כל כך. ״אני לא סומכת עליך. איך אדע שאתה לא מרמה אותי? אבא שלי — ״

״שיקר לך. כולם שיקרו, אבל אני לא. אני אומר לך את האמת גם אם היא כואבת כי את ראויה לה, וכי אני לא מסוגל עוד.״ הוא מערסל את פניי וסוחט כל טיפת אוויר מריאותיי, מהפנט בכל תו ותו בפניו. ״אני לא עומד בעינויים שאת מעבירה אותי פעם אחרי פעם. אני צריך אותך, נסיכה שלי. חיכיתי לך אלפי שנים, ועכשיו שמצאתי אותך אני לא רוצה להילחם בך. לא בך. תתמסרי לי, תהיי המלכה שנועדת להיות ותעזרי לי להציל את העולם המזוין הזה מהרס מוחלט.״

המוח שלי מתפוצץ. כל מה שאני יודעת מתפורר לערמת אבק. אני לא יודעת מה לחשוב. מה נכון. מה לא נכון. מה לעשות עכשיו.

קאיירן מושך אותי אל חיקו ועוטף אותי בזרועותיו. הכאוס פשוט נרגע. המחשבות המוטרפות שוככות. נדמה שכל העולם עומד מלכת.

״מה האינסטינקטים שלך אומרים לך, יקירתי?״ הוא לוחש, הבל פיו מרחף על שערי ומצית את בשרי בתשוקה חסרת רסן.

״לבטוח בך.״ זאת האמת העירומה. אם אני מקלפת את כל השכבות, את כל מה שלימדו אותי ואמרו לי, ומגיעה לליבה שלי, לקרקעית הנפש שלי, זה מה שאני מרגישה. אין בזה שום היגיון, אבל לא נראה שהגוף או הנשמה שלי מגיבים לו בהיגיון. אני מרימה את פניי ומביטה בעיניו. בלי כל המלחמות וההתנגדויות המשיכה בינינו היא שדה מגנטי פראי וקטלני שאי אפשר להימלט מפניו. ״קח אותי למשפחה שלי. אם הם באמת בחיים, אם אתה לא משקר לי, אני אסכים לתנאי שלך ואהפוך למלכה השחורה מרצוני החופשי.״

פרק 2

אלארה

קאיירן אוחז בידי ומוביל אותי מחוץ לחדרו היפהפה בן אלפי השנים. גבי עדיין שורף מההצלפות, אבל אני כבר רגילה להיות פצועה ומנסה להפנים כל מה שקורה. לא נתפס בעיניי שהאופל, הגבר שלמדתי לברוח מפניו כל חיי מחזיק את ידי עכשיו. הוא לא מנסה להרוג אותי. אפילו לא לכפות עליי לעשות משהו שאני לא רוצה.

במקום הוא לוקח אותי לפגוש את אבא שלי ואת אחותי אחרי שאמרתי לו שהאינסטינקטים שלי אומרים לי לבטוח בו. זה סוריאליסטי כל כך ואני לא בטוחה אם אי פעם אוכל להאמין שזה קורה. האויב הכי גדול שלי שמר על אבא שלי ועל אחותי בחיים כי הוא חשב שאם הוא יהרוג אותם, אני לא אסלח לו.

הם בחיים ואני עומדת לפגוש אותם. הלב שלי מפרפר בחזה ואני מסוחררת מרוב התרגשות.

הוא מוביל אותי דרך חלל אדיר שגובהו לא נתפס, כולו עשוי אבן שחורה שבולעת כל אור. הקירות בנויים מאין־ספור עמודים צרים וארוכים שמתקמרים לקשתות גבוהות ואדירות פי כמה מתקרת הארמון בקארדין. הבנייה לא נראית אפשרית בכלל. החלונות עשויים מקשתות צרות וארוכות, הן יוצרות חלונות ענק שדרכם נראים הכוכבים והירח, עדיין לא נגועים בידי הקרע שבשמיים. אלפי נרות מאירים את המקום ומשרים אווירה אפלה שהולמת כמו כפפה ליד את הגבר שמתהלך כאן. אני נפעמת מהיופי של המקום. ארמון גותי מרהיב שנראה כאילו יצא מימי הבריאה. עיניי מטפסות גבוה יותר, לתקרה, ואז אני רואה את זה בבירור. תבליט עצום של דרקון שחור דו־ראשי משורטט לפרטי פרטים. עיניו הזהובות משיבות לי מבט. אני בוהה בו בפה פעור. איך, לעזאזל, חצבו דרקון בגודל כזה על תקרה גבוהה כמו צוק? אני מצליחה להסיר את המבט רק כשאנחנו נכנסים למסדרון ארוך. עיניי נופלות על גבו הרחב של האופל. הוא עטוף בווסט עור שחור ונוקשה שהולם אותו בצורה נפשעת.

״קאיירן?״

הוא מביט בי מעבר לכתפו, לסתו חדה ומשורטטת ועיניו בולטות בחשכה.

״אני אוהב שאת קוראת לי בשם שלי."

אני מסמיקה. ״זה הבית שלך?״

פיו נמתח במעלה הלסת החטובה שלו במעין חיוך עקום. ״מוצא חן בעינייך?״ הוא נעצר לרגע כדי לאפשר לי לצעוד לצידו. אני נעשית מודעת לעצמי עד מאוד.

״זה המקום הכי יפה שראיתי בחיי. האצבעות שלי מעקצצות, הרבה זמן הן לא עקצצו ככה.״

הוא זוקף גבה אפלה ומשגעת. ״את לא רוצה לדעת מה ההערה הזאת עושה לי.״

״חתיכת מלוכלך.״ אני צוחקת. ״אני מתכוונת שממש מתחשק לי לצייר פה כל דבר.״

״זו לא בעיה, המחברת שלך כאן, גם הצבעים. תוכלי לצייר אחרי שתפגשי את המשפחה שלך.״

כל מילה במשפט הזה מסיבה לי אושר עצום.

״שכחתי שלקחת אותה.״

״אני לא שכחתי.״ הוא עוצר מול קיר ונוגע בו. האבן נדחפת לאחור, נגררת הצידה וחושפת גרם מדרגות צר.

״הסתכלת על הציורים?״ לחיי מתלהטות.

״מביך להודות כמה פעמים.״ הוא מחווה בידו לעבר הפתח, אבל הבעת פניו מרושעת. אני כמעט רצה פנימה, גופי נשטף בגלים חמים של בושה. הוא צוחק. ״בייחוד על הציור ההוא באמבט.״

הבטן שלי מתהדקת. ״סוטה מטונף, הציור הזה אינטימי, אף אחד לא אמור לראות אותו.״

״הפקרת את המחברת על החוף, כל אחד היה יכול להסתכל. יש לך מזל שאף אחד מהחיילים שלי לא העז להסתכל, אחרת העיניים העקורות שלהם היו באחריותך.״

אלים אדירים. בציור הזה אני מושכת את השיער לאחור ומותחת את גופי בתוך המים.

״אני צריכה את המחברת בחזרה.״

״תקבלי אותה בלי הציור באמבט. אני שומר אותו.״ קולו ההחלטי מתנקז בין רגליי. אפילו עכשיו אני רוצה להתנפל עליו.

אני יורדת במדרגות עד שאני מגיעה למבנה קשתי רחב ומסועף של תאי כלא תת־קרקעיים. פרץ אדרנלין והתרגשות מכים בחזה שלי ואני מתחילה לרוץ, נשימותיי קצרות והבטן שלי מתהפכת.

״אבא! אמברלין! אבא!״

״עד הסוף ימינה,״ קאיירן מנחה אותי מאחור.

״אלארי?״ קולו של אבא מהדהד ושטף זיכרונות מחיים שלמים מציף אותי עד אפס מקום. אני פונה ימינה ומגיעה לתא כלא גדול. אבא נצמד לסורגים, מלוכלך כולו, רזה יותר, אבל זה הוא. זה באמת הוא! עיניו הכהות מבריקות מדמעות כשהוא רואה אותי. ״אלארי שלי, אני לא מאמין!״

אמברלין יושבת על המיטה הקטנה, עיניה הכחולות מביטות בי בתדהמה. התא נפתח ואני נכנסת וברגע הבא זרועותיו של אבא מקיפות אותי בחוזקה והוא פורץ בבכי קורע לב. החזה שלי רועד מרוב בכי.

״אבא, אבא!״ אני תופסת בחולצה שלו ומושכת אותה. ״אבא, זה באמת אתה. אתה כאן. אתה חי.״

״חשבתי שאמות בלי לראות אותך שוב, אלארי שלי. התגעגעתי אלייך, ילדה שלי.״ אני מחבקת אותו חזק יותר ויותר עד שכואב לי, אבל הוא מתרחק ומסתכל עליי, שנינו מהופנטים והמומים מהמפגש.

״אל,״ קולה של אמברלין רועד. אני צורחת וקוברת את עצמי בחיקה, מתעטפת בחיבוק החם שלה. ״אני לא מאמינה שאת פה,״ היא לוחשת ומתייפחת. אף פעם לא ראיתי את אחותי בוכה.

״לא הספקנו להיפרד,״ אני אומרת בדמעות ומתרחקת כדי להסתכל עליה. ״זה הרג אותי. לא הפסקתי לחשוב עליכם. לדמיין את הרגעים האחרונים שלכם.״ אני נחנקת ומוחה את הדמעות, מנסה להשתלט על סערת הרגשות, אבל פשוט לא מאמינה שזה אמיתי. ״חשבתי עליכם כל יום. התפללתי על הנשמות שלכם. תודה לאלה שאתם בסדר. אני לא מאמינה, אתם באמת בסדר.״ אני צוחקת ובוכה, מלטפת את פניה של אחותי כאילו מנסה לוודא שהיא נשארת כאן וזו לא איזו אשליה אכזרית שהאופל טמן לי. ״את אמיתית.״ אני לא מפסיקה לצחוק. ״שניכם באמת כאן.״ אני פונה לאבא ומחבקת אותו שוב, מתענגת על חום גופו.

״אוצר שלי,״ הוא נשבר. אבא שלי, הגיבור, האמיץ, פשוט נשבר. ״רואן נשבע לי שהוא ישמור עלייך. הוא נכשל, את,״ הוא נד בראשו ומביט מאחוריי, עיניו רחבות מאימה. אני מביטה לאחור בעקבותיו ורואה את קאיירן נשען על הקיר מחוץ לתא, ידיו שלובות ועיניו ממוקדות בנו. הבעתו אפלה כל כך וליבי מכפיל את הקצב שלו. ״הוא תפס אותך. כל מה שעשיתי כדי להציל אותך היה לשווא.״

עיני הזהב מתמקדות בי. אני מפנה את ראשי בחזרה לאבא ונאבקת להסדיר נשימה.

״למה שיקרתם לי? למה לא סיפרתם לי שמצאתם אותי כשהייתי תינוקת והחלטתם לאמץ אותי?״ כאב הבגידה שקברתי גואה ומציף אותי עד לגרון. ״איך יכולת לשקר לי בנוגע לזהות שלי, אבא?״

״הוא סיפר לך?״ בהלה מתפשטת על פניו.

״מה זה משנה מי סיפר לי? שניכם שיקרתם לי. גם אימא.״ עצם האזכור שלה פוצע אותי מבפנים.

״רצינו להציל אותך. אם היית יודעת, אולי לא היית מסכימה לברוח,״ אמברלין אומרת בקשיחות. מתאים לה כל כך לעמוד על שלה.

״לא הייתה לך זכות להחליט מה אני צריכה לדעת ומה לא. הייתם צריכים לספר לי. כל הנבואות, החלומות המשונים, הציורים של המפלצות...״

״אלארה, בבקשה,״ אבא נד בראשו, זקנו נע מעט.

״אל תגיד לי בבקשה! ידעתם מה אני. אמברלין נבהלה כשציירתי את פנריר. היא אמרה לי לשרוף את הציור! ידעתם שאני מיועדת לו.״ אני מעיזה להצביע על קאיירן אפילו שכל הגוף שלי מעקצץ. ״איך יכולתם לשקר לי? אתם יודעים איך הרגשתי עד עכשיו? ראיתי את עצמי בתור המלכה השחורה באגם המראה. הרגשתי שחרב עליי העולם! יש לכם מושג מה עבר עליי? כמה שנאתי את עצמי על זה? יכולתם לומר לי את האמת ולתת לי להתמודד עם המציאות עוד קודם, להתמודד יחד איתכם ולא לבד, כשאני מפוחדת ומבוהלת ונאבקת לשרוד עד ליום הבא!״

״הגורל שלך כמיועדת לו יקבע את גורל העולם כולו.״ אבא מנער את כתפיי. ״את חושבת שקיבלתי את ההחלטה להסתיר ממך את המידע בקלות ראש? ככה את מכירה אותי? אני עדיין אבא שלך. הצלתי אותך ממוות או גרוע מכך, הצלתי אותך ממנו כי הוא היה מוצא אותך. האכלתי אותך. נתתי לך מיטה מפנקת וקורת גג. הענקתי לך את השם שלי ואת הממלכה שלי.״

״אבל לא נתת לי את האמת, אבא, ומה כל זה שווה אם אני לא יודעת מי אני באמת? אם נולדתי להיות המיועדת לו ולהפוך למלכה השחורה, אני אהיה המלכה השחורה, לא משנה כמה הסתרות ושקרים יספרו לי!״

״אל תגידי לי שהוא שכנע אותך.״ אבא מושך אותי לחיקו ומחבק אותי בחוזקה, ראשו מושפל לאוזני.

״הוא שכנע אותה. הוא שכנע אותה כל כך,״ אמברלין אומרת בגועל.

״את חייבת לברוח. עדיין יש לך סיכוי. לא משנה מה אחרים יגידו, אני יודע שלא נולדת כדי להרוס את העולם הזה איתו.״

״הוא לא הורס את העולם. הכוחות לא מאוזנים, אבא. אולי הם היו מתאזנים אם הייתי גדלה בידיעה שנולדתי להיות המלכה השחורה.״

״אלים, מה הוא עשה לך? מה קרה לכל מה שלימדנו אותך?״ אמברלין מנערת אותי.

״אני לא מאמין לבולשיט הזה, וגם את לא צריכה להאמין. אל תקני את המילים שלו בקלות, הוא יצור עתיק מהזמן, עתיק כמו העולם הזה. הוא מניפולטיבי ושקרן. את חייבת לברוח ממנו ולחבור לצבא הלבן.״

״אני לא יודעת אם אני רוצה לחבור לצבא הלבן.״ אני לא יכולה לומר לו שפגשתי את הצבא הלבן. לא רוצה לומר לו מה אני חושבת עליהם. אני לא בטוחה שאני רוצה לחשוף את פיסת המידע הקריטית הזאת.

״אז מה? תחברי לצבא השחור? אין רוע גדול יותר משל הצבא השחור.״ אבא מסתכל מאחוריי באימה ובולע את הרוק. ״זה הצבא שאת רוצה להוביל?״ הוא לוחש.

אני נדה בראשי, מבולבלת לגמרי. ״אני... אני לא יודעת.״

״את יודעת, והתשובה היא לא.״

״אני תוהה כמה עוד אצטרך להקשיב לך מסית נגדי את המיועדת לי.״ קאיירן מתנתק מהקיר, מעורר לחיים אלף סכנות בלתי נראות, כולן מרחפות באוויר הדחוס מאנרגיה שחורה.

״שטפת את המוח שלה,״ אבא מאשים, גם אם קולו נוטף בהלה.

קאיירן צועד לתוך התא, כל צעד מהדהד בין הקירות העבים.

״הייתי צריך להרוג אותך מזמן. למה שלא תספר לה את כל האמת, בן זונה פחדן?״

אני מסתובבת לקאיירן, גופו הפראי שלֵו, אבל השלווה הזאת היא מוות בטוח, כזה שחודר ללב ומרעיל אותו מבפנים בלי ששמים לב.

״על מה אתם מדברים?״ אני משיבה את ראשי לאבא, וגם עכשיו נלחמת במשיכה האכזרית הזאת שמכווצת את הבטן שלי וצועקת לי להיצמד חזק לקאיירן.

״תספר לה, אבא׳לה.״

אני מסתכלת שוב על קאיירן ופתאום הוא עומד ממש מאחוריי. אני כמעט מתעלפת.

״לעזאזל, אבא. על מה הוא מדבר? מה עוד אתה מסתיר ממני?״

קאיירן צוחק צחוק אכזרי וחסר רחמים, אבל אני מרגישה הבזק של משהו מתחת. זעם. זעם מבעבע. זה לא הזעם שלי. אני המומה. אני מרגישה עכשיו את קאיירן? כמו שאני מרגישה את רואן? פאק! ״אבא!״ אני מנערת אותו במקום להתמקד בתגלית המטורפת הזאת. אתמודד איתה אחר כך.

״אל תקשיבי לו, אלארה, אני מתחנן — ״

הוא מוטח לאחור ומתרסק על הקיר.

״תפסיק, קאיירן. אל תכאיב לו!״ אני רצה ונוחתת על ברכיי מול אבא, אמברלין לצידי. הוא נחנק ותופס את צווארו, פניו מכחילות.

״תקראי את... את הנבואה המלאה. האמיתית.״ הוא שורק.

״שחרר אותו, קאיירן!״ כוחי מתפרץ מתוך הדם שלי בפיצוץ שיכול היה לפרק את גופו של הגבר העתיק ביותר בעולם לגזרים אם הוא היה נותר לעמוד שם, אבל הוא נעלם ומופיע מולי, פצוע בלחיו, פס אדום נוטף לאורכה.

״יעברו מתישהו כמה שעות בלי שתנסי להרוג אותי?״ הוא שואל משועשע בשעה שאבא שלי הופך לסגול ומשתנק בפאניקה.

״תן לו לנשום! תן לו לנשום!״ אני דוחפת את קאיירן בכוח, אבל הוא לא זז, רק זוקף את ראשו.

״הדברים שאני עושה בשבילך, יקירתי,״ הוא מצקצק בלשונו ואבא חוזר לנשום, מתנשם ומשתעל.

״זאת הדרך שלך לשכנע אותי שאני צריכה להיות המלכה שלך? כי זה לא עושה לי חשק,״ אני מסננת.

״אני לא צריך לעשות לך חשק כי החשק כבר שם, בוער בדם שלך, קורא לך להתנפל עליי, להשכיב אותי ולזיין את הצורה שלי.״

אני לא מאמינה שהוא אמר את זה מול אבא שלי. אני מחזיקה את הראש של אבא בזמן שאמברלין נותנת לו מים, דרוכה ומתוחה כולה בטח בגלל ההערה הסוטה של קאיירן, שדרך אגב, היא מדויקת להחריד.

הגוף הטיפש שלי רוצה להזדיין איתו חזק עד שאחד מאיתנו ודאי ידמם, אני לא בטוחה מי מאיתנו.

״על איזו נבואה הוא מדבר? איזו נבואה היא האמיתית?״ אני שואלת את אמברלין בזמן שאבא מנסה להתאושש. הוא עוצם את עיניו, מותש לחלוטין.

״לא יודעת. הוא לא אמר לי שום דבר על זה.״ היא מביטה בי ואני משיבה לה באותה דאגה.

״אבא, אתה בסדר?״ הוא מהנהן. הוא פשוט סחוט.

״אבא שלך צריך להתאושש ואת צריכה לנוח. אני ממליץ שנלך עכשיו, כל עוד אני עדיין שוקל להרוג אותו.״

״אין צורך! אני באה.״ אני מתרוממת על רגליי ומתקרבת לקאיירן. הוא אוחז בזרועי ומרחיק אותי משם, כמעט סוחט אנחה מפי. ״לאן אתה לוקח אותי?״

״לחדר.״

*המשך הפרק זמין בספר המלא*