הטווס מסילוואן

הטווס מסילוואן או מקלחת על הגג

שמעון לוי

הצגת הטווס מסילואן, לאו דווקא כמטרתם של היוצרים, חן אלון וסיני פתר, מסבירה איך הופך העבר - האומנם מפואר? - של מלכות בית דוד לעתיד דיסטופי הזוי, מטורף ומטומטם, הנשען על מיתוס בדוי ומומצא – מַעְיַן בת שבע – אין דבר כזה – כי הגברת הייתה "רוחצת מעל הגג", ואזכור נוסף לטיפול שלה בגופה פשוט אינו מצוי בתנ"ך אלא רק בידי מפרשיו הלאומנים.

המעיין על שם בת שבע הוא אפוא דימוי לכל שאר ההוכחות הארכיאולוגיות, אמיתיות ומדומות, המאששות ומצדיקות את מציאותנו כאן, בארץ, בסילוואן ובעכו. דימוי החלל שבחרה המחזאית עלמה גניהר הוא הבית, בדומה ליוסף מונדי, לגבי בן שמחון ולמחזאים אחרים, שהתייחסו במחזותיהם ל"בית" מסוים של משפחה מסוימת גם בתור בית לאומי, שעליו נצים פלסטינים ויהודים כמאה ועשרים שנה: היהודים, כדי להוכיח פה את המשכיותם ההיסטורית בת 3000 שנה והפלסטינים, כדי שלא יגורשו, גם הם אחרי מאות שנות מגורים, בסילוואן בירושלים, או בעכו, גם היא ערבית-יהודית.

צוות ההפקה ערבי-עברי עבד על ההצגה תשעה חדשים בבית עכואי ובו מתגוררת משפחה ערבית והיא גם דירה של תיאטרון עכו, ולמד להסתדר איתה ובינו לבין עצמו, לשוטט בחדרי הבית ובקומותיו, ללמוד איך גם פרטי חיים קטנים ובנאליים בדרמה הכפולה הזאת, של המחזה ושל נסיבות הפקתו, הם פוליטיים; איך החלל שלהם\שלנו מכיל את הכאן ואת השם, את האנחנו\שלנו  ואת ההם\שלהם, והזמן הפוליטי מקיף את העבר המושלך על העתיד בהווה של התנחלות פושה, אלימה ואדישה לסבל הזולת. הבית בעכו העתיקה הוא ריאלי לגמרי, אך גם מטפורי לבית בסילוואן ולשאר בתים, וכן סמלי לכל הארץ – והוא בה בעת דימוי ולא-דימוי. לפיכך, ולאור השימוש המבריק והמגוון שעשו בו היוצרים, לומר sight-specific על ההצגה הזאת היא המעטה בערכה. הבית בעכו מרשים במיוחד כשעולים על הגג, כמו בת שבע בזמנה החופשי, וממנו רואים את שאר בתי העיר עכו הערבית, שגורלה להתייהד מתבהר מהר, אם יודעים, למשל, שכחמשת אלפים בחורי ישיבה מקבלים בעכו רבתי תנאי דיור טובים. הם באו. במציאות, לא בהצגה, אבל כמה מהם באו גם לפסטיבל ואולי אף להצגה המסוימת הזאת, שהיא גם עליהם.

בהטווס מסילוואן באה נעמה לראות את הבית בו חיה סבתה, ובו מתגוררת מזה שנים משפחה פלשתינית: שתי אחיות, אימאן ויסמין, המנהלות מכון יופי. אימאן מטפחת את העסק המשפחתי ועוזרת לאב הנכה, צה"ל פצע אותו. יסמין חולמת להיות זמרת. יורם, לעומתה, מנהל עמותת "ממלכת דוד". והנה האפוקליפסה בזעיר אנפין: כוונת הרס בשם תקוות משיחיות – יורם מנסה להפקיע את הבית. פביאנה מיוחס משחקת בתפקיד כפול, ברכטיאני, כמו שן-טֶה ושואי-טַה בהנפש הטובה מסצ'ואן או בפונטילה ומאטי משרתו: דוקטור ימנית לארכיאולוגיה יהודית ש"איננה מעוניינת בפוליטיקה", ואֵם ערבייה הסובלת ממנה, ומהפוליטיקה. בעיניי, פביאנה היא השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל השנה. נכון, בית הרוס או מפונה, באמת אך-ורק אחד בלבד כאן במקומותינו, רק בקושי יכול להיחשב כמבשר-אפוקליפסה. אבל מי שגורשו מהיכנשהו ודאי מרגישים אחרת. אפילו מפוני ימית.

הטווס של פכרי

לילך ובר

ראיון עם הבמאי סיני פתר לקראת ההצגה הטווס מסילוואן, שמשתתפת בתחרות בפסטיבל עכו ומבקשת להשמיע בקולות מרובים את סיפור הנישול המתמשך של כפרי מזרח ירושלים, מעיד על תהליך עבודה אופטימי.

הסיפור על הטווס מהשכונה המזרח-ירושלמית סילוואן הוא סמלי וגם קונקרטי. במאי ההצגה סיני פתר מספר: "פכרי הוא ראש הוועד המאגד 88 משפחות הגרות בצפיפות בנקבת השילוח. המשפחות עומדות בפני פינוי לשכונה אחרת בצפון ירושלים. לפכרי היו זוג טווסים בחצר. הסתבר שמג"ב יורים רימוני גז מדמיע, כמו בכל שבוע בהפגנה ביום שישי, והחצר של פכרי ספגה את כל העשן. כשהגעתי לחצר, הטווסה – שהייתה בהיריון – בדיוק נבהלה מהיריות, הפילה וברחה. הטווס הזכר עמד וצווח וצווח. בעבר, הוא גם נפצע ברגלו מיריות של מג"ב. בחודש פברואר האחרון, הטווס עף בהיסטריה מעל ראש של מג"בניק, שנבהל וירה בו למוות".

את סיני פתר פגשתי בשבוע שעבר, בעת שהיה בחזרות אינטנסיביות לקראת ההצגה הטווס מסילוואן, המשתתפת בשבוע הבא בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. את המחזה כתבה המחזאית והתסריטאית עלמה גניהר והבימוי משותף לפתר ולבמאי חן אלון. בהצגה משחקת קבוצה של שחקנים ערבים ויהודים, שהיו שותפים גם הם, במהלך תשעת החודשים האחרונים, לתהליך יצירת ההצגה.

ההצגה מביאה את סיפורן של שתי נשים צעירות, שנמצאות עם רגל אחת בחוץ: נעמה היהודייה בדרכה לטיול-של-אחרי-צבא בהודו, ואילו יסמין הפלסטינית בדרכה ללימודי מוזיקה בפריז. הן נפגשות כאשר נעמה מגיעה לתעד את הבית בסילוואן בו התגוררה סבתה לפני המלחמה ב-1948. יסמין מנהלת סלון יופי יחד עם אחותה, השוכן בבית המשפחה.

פתר מספר על הדמויות: "המחזאית רצתה לספר סיפור של שתי נשים – אחת נוסעת לטיול הישראלי-בועתי המפורסם במזרח הרחוק, והשנייה רוצה לפתח קריירה מחוץ למצוקות הנוראות של היומיום. שתיהן אנטי-גיבורות ושתיהן מוכנות לקחת כסף שהוא לא שלהן כדי להגיע למטרה".

פתר החל לעסוק בנישול המתקיים בסילוואן דווקא בעת שהיה בוושינגטון לפני כשנה וחצי. "הכול התחיל מזה שמישהי בוושינגטון, בזמן שהייתי שם עם ההצגה השיבה לחיפה, ניגשה אליי. מסתבר שהיא פסיכולוגית יהודייה [דר' ג'ודי רוט – ל.ו.] שעובדת עם קבוצה של נשים בסילוואן. היא מטפלת באימהות שנתונות בחרדה מאד גדולה לגורל ילדיהן. בגלל הפגנות, מעצרים, עינויים, כל מיני דברים".

לדברי פתר, "היא סיפרה שיש חצר אחורית ממש מתחת לאף ולא יודעים עליה בציבור הישראלי. היא מאד את העריכה את מה עשינו עם השיבה לחיפה ואמרה: 'יש כוח בתיאטרון, בוא ננסה לתת ביטוי לסיפור של סילוואן'".

הפנייה אתגרה את פתר, שעם שובו לארץ יצא לבדוק מקרוב במה מדובר. "עשיתי סיבוב בסילוואן, התחלתי להקשיב לסיפורים אישיים. ניסיתי ליצור קבוצת עבודה סביב הרעיון, וככה הגעתי לעלמה גניהר ולשותף שלי לבימוי, חן אלון. מעניין לציין, שחן מגיע מכיוון של תיאטרון אקטיביסטי, התיאטרון של המדוכאים".

"חן הוא שחקן תיאטרון לשעבר, שביימתי אותו בהצגות בתיאטרון הרפרטוארי, והוא הפך גם לפעיל פוליטי במסגרת ארגון 'לוחמים לשלום'. הוא עושה את הדוקטוראט שלו על התיאטרון של המדוכאים, נושא בו עסק בפועל בקבוצות משותפות של ישראלים ושל פלסטינים מהשטחים".

לדברי פתר, "גם תהליך התגבשותה של הקבוצה התחיל בסיור בסילוואן. התהליך הוא לא פחות מרתק ממה שתהיה התוצאה שלו. בתהליך נחשפו המשתתפים לעובדות החיים במקום, והשתמשו בהן במהלך סדנאות אימפרוביזציה שערכנו. עלמה ישבה עם השחקנים והתחילה לגבש עלילה, אשר חלקה מתבסס על סיפורים אמיתיים".

לא נמנעתי מהשוואה לעלילת ההצגה השיבה לחיפה, שגם אותה ביים פתר. בהשיבה לחיפה משפחה פלסטינית חוזרת לביתה בחיפה, בו מתגוררים כיום יהודים, ואילו בהטווס מסילוואן, יהודייה מגיעה לבקר בבית שהיה של סבתה ועכשיו מתגוררת בו משפחה פלסטינית. "לא חשבתי על זה", משיב פתר, "לא עסקנו בהיפוכים, אבל יכול להיות שהשורה התחתונה היא מה שאת אומרת".

עם זאת, פתר מתעקש שמדובר בסיפור פשוט: "זה סיפור פשוט, לא משום שהמציאות לא מורכבת, אלא בגלל שבחרנו לעשות סיפור יחסית פשוט. הצעירה היהודייה באה מסיבות נוסטלגיות בשביל לצלם בעבור סבתא שלה. האחראי שם מנצל את שהותה כדי להשתמש בה כקייס לנשל. זאת אומרת, אנחנו בעצם רואים מאמץ משולב של האיש הזה, שבעצם מייצג מנגנון שלם, לנצל כל אופציה – גילויים ארכיאולוגיים, מעשה גנבת כספים שקורה בשכונה, הסיפור של הקושאן של הסבתא – כדי לדחוף את המשפחה ואת הדיירים האחרים החוצה, על מנת לממש איזו תוכנית-על הרבה יותר גדולה".

הראיון פורסם לראשונה בזו הדרך, עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גיליון 38, 25.9.12.

* * *

ההצגה הטווס מסילוואן הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, סוכות 2012, והוצגה בבית פרטי בעיר העתיקה של עכו.

בימוי: סיני פתר וחן אלון

מוסיקה: שוש רייזמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא

תאורה: עמיחי אלהרר

הפקה: שחר נאמן

משתתפים יוצרים בהפקה המקורית:

דורי אנגל – יורם

ג'ורג' אסכנדר – ג'מיל / ת'אמר

דיויד בלינקה – מיכאל

רימא ג'ואברה – יסמין

פביאנה מיוחס – אמאל / אפרת

סמירה סרייה – אימאן

אורטל אבנעים – שוש / נעמה

הרעיון ליצירת מחזה שיעיד על הסכנות האורבות למשפחות ולחיי הקהילה בסילוואן, תוך מטרה לעורר לפעולה, מקורו בעבודתה של ד״ר ג'ודי רוט.

* * *

הטווס מסילוואן הועלתה שוב באותו מקום בעכו, במסגרת תיאטרון עכו, באפריל 2013 ובמתנ"ס ברחוב טבריה בחיפה באוקטובר 2013. החל מפברואר 2014, ההצגה מועלית בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

בהפקות אלו השתתפו גם השחקנים הבאים: רותם לוי-וגה (מיכאל), אורי יניב (מיכאל), רוני עינב (שוש/נעמה), יארה אילהם ג׳ראר (יסמין).

* * *

ההצגה זכתה בציון לשבח על הבימוי (סיני פתר וחן אלון) ועל המשחק (סמירה סרייה) בפסטיבל עכו 2012.

ההצגה זכתה בפרסי "קיפוד הזהב" 2015 בקטגוריות הצגת השנה, שחקן המשנה (ג'ורג' אסכנדר) ושחקנית המשנה (סמירה סרייה) והיתה מועמדת לפרס בקטגוריית מחזאי השנה.

* * *

תודות: פאחרי אבו דיאב, שרון אינגריד שטרק, הרב אריק אשרמן, בירטה טראברט, שרה קרמר, דני רדלר ודוד הדר (מחברת 'דנאור'), יגאל עזרתי (תיאטרון מקומי), עמותת "עיר עמים", תיאטרון עכו, בית הספרות לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, לבונטין 7.

תודה מיוחדת: מוחמד עווידה, מישל ודני יובל.