זיכרון מלכותי 1 - נסיכת הקרח

1

דיינימור היא ממלכת האור, השמחה והתקווה. אפשר היה לחשוב שהשמש זרחה רק לכבודה, מפני שכך לפחות סיפרו מאוזן לאוזן ומדור לדור. כך נאמר מפיו של אחי אל אוזניי. הימים האלה חלפו. לפני מאתיים שנה, ליתר דיוק, הממלכה נפלה בגלל מלחמה ארורה.

מאה ושמונים שנים לאחר מכן הממלכה, שהייתה חסרת מלך ושלטון, זכתה בשלטון חדש. דיינימור קמה מחדש מהאפר ונעשתה ממלכה השוכנת בחושך, מלאת עצב, מלאה בחוקים חדשים.

על כל אדם ואדם הוטלה החובה להתגייס לצבא דיינימור בהגיעו לגיל שמונה־עשרה, ללא יוצא מן הכלל ובלי להתחשב בסכנות שציפו לו. סירבת להישמע לצו הגיוס? תמצא את מותך בכיכר העיר.

מפליא, אבל היו אנשים שרק התפללו למצוא את עצמם שם. ולא, לא כדי לצפות.

שלטון משפחת המלוכה בדיינימור דגל באלימות ובפחד. חיי כולם יועדו לסבל, לרעב ולעוני, בעוד משפחת המלוכה חגגה ללא הפסקה. בכל שעה ביום, ופעמיים בשעה בלילה, אפשר היה לשמוע אנקת כאב חותכת את השקט שברחוב. בני המזל זכו גם לשמוע יריות אקדח. חסרי המזל 'זכו' רק בהלקאות בכיכר העיר.

למה לא מרדנו? כי זה אסור, משפחת מלוכה נזקקה לנתינים לשלוט עליהם. אסור היה להתקהל ברחובות. יותר משישה אנשים ועברת על החוק, ואז כולם נענשו.

למה לא עזבנו את המדינה? כי זה אסור. יש עוצר.

למה לא פשוט שמנו קץ לחיינו? כי זה אסור. אם היינו עושים זאת, המשפחות שלנו היו נענשות.

'צבא, לתת מעצמך למולדת'. זה לא היה נכון. היית אמור פשוט להפקיר את גופך בשטחים החמים. מתוך מאה חיילים רק שמונים בערך חזרו בחיים. העוני הלך איתך לצבא, בעלי הכסף קנו אוכל ואלה שלא שפר עליהם גורלם כנראה מתו ברעב עקב אספקת האוכל הדלה מטעם המדינה או באחת מתקיפות האויב.

מובן שלא כולם נשלחו לשטחים החמים, חלקם שירתו בארמון וזכו לתנאים מדהימים, או שסייעו למשטר בפשיטות שונות. חלקם אפילו בחרו להמשיך בשירות רק בזכות התנאים האלה, אבל בשביל זה עליך להיות בן מזל באמת.

לא הייתי אמורה לכעוס על החיילים שהמשיכו בקריירה הצבאית, בחרו להמשיך לתפקידים נחשבים יותר במשטר, כמו השוטרים שהסתובבו ברחובות או התקדמו ונעשו אנשי האבטחה היוקרתיים ביותר, השאיפה של כל איש צבא בדיינימור שחיפש קריירה, אבל כן שנאתי אותם, כל אחד ואחד מהם, מפני שהם, למרות הכול, הצליחו להתנער מתוך הבוץ ולהתכסות בזהב. הם הצליחו לעשות את מה שאני לא הצלחתי.

אצל החיילים הפשוטים הצד החיובי היה התגמול הכספי, זאת אומרת, הגרושים שנשלחו למשפחות בתמורה לכל נער שנשלח לצבא. אל תזלזלו, גרושים יכלו להציל חיים, ידעתי את זה מניסיון.

והיה גם המכתב הלבן, כמובן. מכתב לבן שצבע הכול בשחור.

ברוכים הבאים לממלכת דיינימור. לא מה שסיפרו לכם.

2

"תשכח מזה, אני לא עושה את זה." הטחתי את כוס המים על שולחן האוכל. טיפות ניתזו על העץ המבריק.

"את חייבת, אין לך ברירה," התעקש אחי, ג'ייק.

"אני לא מתכוונת לצפות בתוכנית הזאת גם אם העולם כולו יקרוס אל תוך עצמו." למה שארצה לעודד את הזבל הזה? הוא עמד לבחור עשרים ושש בנות מסכנות ולהחריב עליהן עולמן רק כדי שישתתפו בבית הבובות המוזהב והמלכותי שלו. "אימא תעמוד במשך שעות ליד תיבת הדואר מפחד שבטעות יכניסו לשם מכתב לבן." הטון שלי נשמע זועף, אבל לא התכוונתי לקחת את הדברים בחזרה. שילבתי זרועות ונשענתי על שולחן העץ, מצפה לנאום השכנוע שלו.

"ואם אחת החברות שלך תיבחר?" ככה הוא בחר לפתוח את הנאום וזה זיכה אותו במבט כועס מצידי. "את מעדיפה לגלות את זה מחר, כששמה יוכרז, או כשבוקר אחד היא פשוט תיעלם ולעולם לא תשוב?" קולו היה שקט, רגוע, כאילו באמת ציפה ממני לתשובה.

ערב־ערב הטלוויזיה נדלקה באופן אוטומטי בשעה תשע כדי שכולם ללא יוצא מן הכלל יתעדכנו במה שקורה בממלכה, ילמדו על החוקים החדשים, על הענישות, יראו ויפחדו, והתירוץ 'לא ראיתי' או 'לא שמעתי' לא יהיה תקף.

זה לא עצר אותי מלהיכנס לחדרי כל ערב בתשע ולטרוק את הדלת, להתעלם לחלוטין מהרעש שהתנגן בסלון. קיוויתי בכל פעם מחדש שטריקת הדלת הזאת תאפשר לי להתנתק מהמציאות, והמנחה בעל השיער האפור והחיוך המצועצע יהיה רק אחד מהסיוטים שלי.

באותו ערב עמד להתרחש משהו אחר. משעת הדמדומים ועד בבוקר עשרים ושש בנות בגילים שמונה־עשרה עד עשרים ואחת עמדו לקבל מכתב על דף צחור כשלג. זו הייתה התרומה שלנו למדינה פעם בדור. כל עיר במדינה שלחה אחת מתושבותיה. הגרלה, ככה כינו את הבחירה בהן.

במכתב ייכתב שהן נדרשות להגיע בעוד שבעה ימים בדיוק לארמון המלך כדי להשתתף בתחרות על ליבו של הנסיך ויליאם.

לא רק הכתר המדמם וליבו הקר של הנסיך היו הפרס; היה פרס הרבה יותר גדול. השלישייה שתגיע למקומות הראשונים תוכל לעזוב את דיינימור לנצח עם משפחתה בלי להביט לאחור, ועם מספיק כסף כדי לפתוח בחיים חדשים.

דסטיניות, זה היה שמן, והוא נגזר מהמילה 'גורל' כי גורלן המר כבר נחרץ.

כולן חששו לקבל מכתב. לא, כולן היו מבועתות מהאפשרות. אף אחת לא רצתה להיות דסטינית. הייתי בספק שאפילו המלכה רצתה להיות דסטינית בזמנה. בסבב הקודם, כלומר בדור הקודם, לפני בערך שלושים שנים, שמונה־עשרה מתוך עשרים ושש הבנות נהרגו. חלקן נמאסו על המלך, חלקן לא היו לטעמו. כמה מהן ניסו למרוד.

במשך חודשים בנות העיר מלודיה ומרבית בנות המדינה התפללו בבתי התפילה המרכזיים, גם הלא מאמינות שבהן. הן עשו כל מה שיכלו כדי להימנע מקבלת המכתב הלבן.

ג'ייק רצה שאצפה בתוכנית כדי שנוודא יחד שאף אחת מקרובות המשפחה שלנו לא נבחרה. התלבטתי אם להזכיר לו שאין לנו הרבה משפחה, רק אימא ומספר מצומצם של חברים, רובם שלו. רציתי להזכיר לו שהנסיך היה בקטע של נשים, ולא היה מצב שאחד מחבריו ייבחר.

המכתבים היו אמורים להישלח לא יאוחר מהשעה עשר בבוקר. בעשר ודקה כל בנות דיינימור שלא יקבלו את המכתב יחזרו לנשום.

"אתה רק מרע את המצב. למה שארצה לשמוע את שמותיהן של החברות שלי? למה שארצה לראות את הפרצוף של האידיוט הזה?" נעמדתי מולו בכעס. בשעה תשע בערב משפחת המלוכה הייתה צפויה להופיע בתוכנית הקבועה. הנסיך הארור יהיה זה שיקרא את שמות הבנות. לעזאזל עם המסורת.

גם הנסיך היה אחראי ללא מעט זוועות בעצמו. בכל פעם שהשיעמום גבר עליו אנשים נפגעו, מישהו מת, קרה משהו רע, ובשטחים החמים העונשים היו חמורים. זה לא תמיד נגמר במלחמה. מספיק היה שהוא יתעצבן על אדם אקראי וכבר היה מורה לשומריו לירות בו. שמעתי שדרש מבחורות לשכב איתו.

ומי תסרב לנסיך? אף שלא אהיה מופתעת אם אגלה שהן עשו זאת מרצון. מי לא תרצה כזה קשר בארמון? לחשוב שיורש העצר בחר לגעת בך... הייתי בטוחה שזה הקנה איזשהו יתרון מול משטר הממלכה.

"את חייבת לי." הוא נאנח בכבדות. שקט נפל בסלון.

"אתה... אתה צוחק עליי?" לחשתי, מופתעת מהבחירה להשתמש בזה כקלף מיקוח. לפני כחודש הסתובבתי ברחוב. אני לא הייתי בטוחה מה הייתה השעה בדיוק, אולי אחת־עשרה בלילה, ואולי רק באותו הרגע שקעה השמש. הייתי שקועה במחשבות ובעטתי באבן בדרכי עד שנתקלתי בשוטר. השוטר כעס כי האבן פגעה בסוליית נעלו השחורה ותפס בידי, ואני ידעתי שהייתי בצרות כי הפרתי את שעת העוצר. העונש הצפוי לי היה שש מלקות בכיכר, או תשלום שוחד. החמיא לי שהשוטר חשב שיש ברשותי סכום כסף כזה. בחרתי במלקות.

אחי לא הסכים לכך. לא חשבתי שהייתה לו ברירה, אבל הייתה לו. ג'ייק החליט לקחת על עצמו את המלקות. השוטר הסכים. כך זכה אחי לצלקות הדקיקות שעיטרו את גבו.

"לא על זה אני מדבר, קים. אני מדבר על הכסף שהרווחת."

"זה קרה רק ארבע פעמים, אני נשבעת."

"זה לא משנה. לא סיפרתי לאימא וגם לא אספר, אבל את חייבת לצפות מחר בתוכנית. את חייבת להפסיק לברוח מהמציאות. החיים הם לא סיוט שאת מחכה להתעורר ממנו."

נזיפה נשמעה בקולו. ניסיתי להתאפק ולא להתנפל עליו בציפורניים שלופות. "מובן שאני יודעת את זה, אל תתנהג כאילו אין גם לי צלקות על הגב." הייתי צריכה להזכיר לעצמי שג'ייק לא רצה ברעתי, והוא לא זה שהשאיר אותי כאן, במלודיה, בבית הזה. הממלכה היא זאת שהשאירה אותי פה. הגבולות הם שהשאירו אותי פה.

הייתי בת תשע־עשרה, אבל במועדון 'מלודיה' שבדרום העיר, זה שהיה מוכר לא רק בזכות הקוקטיילים שלו, קיבלו לעבודה גם בנות שבע־עשרה. תמיד צחקתי מהבדיחה הגרועה שאת יכולה לעבוד במועדון כשאת בת שבע־עשרה, אבל לא יכולה לבוא אליו כלקוחה כי את לא בת שמונה־עשרה.

הלכתי לעבוד שם כי המצב בבית היה רע. אימי פוטרה מעבודתה כפקידה בבנק השכונתי וג'ייק חלה בדלקת ריאות. המצב רק הלך והחריף, לא היה אוכל במקרר ואיש מאיתנו לא ידע איך לצאת מזה. המועדון היה המוצא האחרון שלי.

עבדתי שם ארבע משמרות בלבד. במשמרת הראשונה שלי מישהי שם אמרה לי שאם לא חושבים על זה יותר מדי זה לא כזה נורא, זה כסף טוב, אבל זה כן היה נורא, לשרת אנשים בבגדים מסריחים, להתמודד עם ידיים שנשלחו מכל כיוון ולהתגבר על הדחף לחבוט במישהו בעזרת המגש. שילמו לי כדי שאגיש שתייה לאנשים, אך הרגשתי שמנופפים בי כמו בעצם בפניו של כלב בזמן שבחדרים חיכתה להן הארוחה האמיתית.

התמזל מזלי שלא הייתי אחת מאלה שעבדו בחדרים האחוריים. שמעתי על בנות שנכנסו אל אותם חדרים רק כדי להימנע מקבלת המכתב. הכסף שהרווחתי שם החזיק אותנו יפה, אבל עבדתי שם רק חודשיים לפני שהייתה פשיטה על המקום ואחד החברים של אחי, שהיה חייל, הבריח אותי משם. נשבעתי לו שאפסיק לעבוד שם, אך הוא בכל זאת סיפר לאחי, ולכן לא חזרתי לשם מאז.

בכל מקרה, מפני שעבדתי שם, ג'ייק היה בטוח שלעולם לא אקבל את המכתב הלבן, שכן רק הטהורות ביותר התאימו ליורש העצר היקר. "בסדר," אמרתי מובסת כשלא שבר את שתיקתו והסטתי את מבטי מפניו. "אלך לקרוא ללוסי ונצא לשוק בכיכר העיר, אני צריכה ירקות למרק," תירצתי את הרצון שלי לצאת מהבית ולשאוף קצת אוויר. חטפתי כמה מטבעות מהצנצנת שבמטבח ויצאתי מהבית בטריקת דלת. הוא יצא מייד אחריי.

"בקרוב שעת העוצר, אבוא איתך כדי שלא תאבדי את הזמן," מלמל כשהלך לצידי. הרחובות היו שקטים מהרגיל, גם בזה היה אפשר להאשים את המכתבים.

"זה מגוחך," לחשתי בבוז כשאנשי הארמון הסתובבו בכיכר העיר ובחנו את הבנות. מדים שחורים, חפתים עשויים זהב בשרוולים, שיער מסודר בצורה מרגיזה. שנאתי את העובדה שפעם הם היו בדיוק כמוני, אך הם החליטו להתברג בצבא, במשמר הממלכה. שנאתי את העובדה שחיינו נראו ככה רק כי חיינו בדרום העיר. בצפון העיר האזרחים יכלו לשחות בשמפניה. שנאתי את העובדה שהקנאה חרכה כל גיד בגופי.

השמועה אמרה שהם שהו בעיר כבר כמה ימים, שהם התחזו לאנשים רגילים כמו הירקן בשוק או האזרח שמשליך פירורי לחם ליונים כדי לבחון את הנערות מקרוב.

בשבוע שעבר אחת הנשים המבוגרות בשכונה סיפרה לי שהם עשו את זה בכל דור, שכמה שעות לפני שליחת המכתבים האחרונים שליחי הארמון הסתובבו ברחובות בגלוי בניסיון לחפש נערות מושכות עין שאולי פספסו. היא גם רמזה לי שהמכתבים אף פעם לא נשלחו בצורה אקראית.

גבר פנה אל אחד מאנשי הארמון. לרגע תהיתי אם אני מכירה אותו. לא, סתם דמיינתי. המשכתי ללקט ירקות מהדוכן.

"לפחות את יודעת שהם עושים בדיקה יסודית," אמרה לוסי והכניסה כמה עגבניות לשקית שלה.

"אל תיתני להם להדאיג אותך, הם בודקים את התיק הרפואי של כל אחת," ג'ייק הוסיף.

"זה בסדר, גם ככה לא רציתי לקבל את המכתב הזה. אף אחת לא רוצה," נהמתי ברוגז למשמע הרמיזה שלו.

"אני דווקא הייתי רוצה להיבחר," לוסי אמרה לפתע, מושכת את מבטי אליה. "אולי אצליח להיות נחמדה מספיק ליורש העצר כדי שישלח אותי הביתה ולא יהרוג אותי. מי יודע, אולי אצליח להגיע אל השלישייה הראשונה ואעזוב את דיינימור. אפשר לקחת איתי חברים?" שאלה בחיוך תמים ומבטה הצטלב במבטי.

"תפסיקי, לוסי, החיים הם לא אגדה ודיינימור היא לא ארץ של אבירים ושל פיות," גערתי בה בזמן שדחפתי עגבנייה לכיס הז'קט שלי. ג'ייק קלט אותי ובחר להתעלם. הוא אולי היה האח הגדול והאחראי בינינו, אבל הוא לא היה אידיוט. הוא ידע מה נאלצנו לעשות כדי לחיות, והעגבנייה הזאת לא תמוטט את כלכלת דיינימור.

אדם מבוגר נעצר לידי והשתעל לאוויר. מיהרתי להתרחק ממנו כדי שלא אדבק במה שזה לא יהיה. גסת רוח ככל שאהיה, לא היה לי או למשפחתי די כסף כדי לטפל בי אם אחלה, ונגמרו לי הרעיונות להכנסה צדדית. "אנשים צריכים ללמוד להשתעל בנימוס," לחשתי לחישה חסרת סבלנות.

הכיכר הייתה דלה מאנשים. השמש שקעה כמעט לגמרי ורוח קרירה ציננה את האוויר. דיינימור הייתה ממלכת קור, ולא זכרתי את הפעם האחרונה שמישהו כאן לבש חולצה קצרה במקום מעיל גשם.

החלונות בבנייני המגורים במרחק כבר נצצו כשבעלי הבתים הדליקו את האורות. הדוכנים בקצה הכיכר החלו להתכונן לסגירה. אימא אחת משכה בידה של ילדתה הקטנה וזירזה אותה בדרכן. רצפת האבן הייתה פתאום חלקה מדי, ושקיות הירקות היו כבדות מדי. "אנחנו צריכים להציל את עצמנו," לחשתי כמעט ללא קול רק כדי להזכיר לה את תוכנית הבריחה שלנו, שבתקווה תתגשם יום אחד. היא תתגשם. היא חייבת.

לפעמים חלמתי על העולם שבחוץ. על מה שקרה מעבר לגבולות דיינימור. גם שם הממלכות היו קרות? אולי אנשים שם היו מאושרים ורקדו ברחובות לצלילי מוזיקה חיה?

ואם נברח, לאן נברח בדיוק? זה לא משנה. העיקר לצאת מכאן.

פעמון נשמע במרחק מה, מזכיר לנו כי שעת העוצר מתקרבת, ובדיוק באותו הרגע ירייה הדהדה האוויר. סובבתי את ראשי במהירות כדי להביט בקורבן. זה היה אדם מבוגר וחולה שעד לפני כמה רגעים עמד לצידי. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהייתי חייבת להסתלק מכאן.

"קים, אנחנו בקושי מצליחות לאפות עוגה," אמרה לוסי כשנכנסנו לביתי.

"חכי ותראי, את עוד תתחנני שאכין לך עוגה שוב." גלגלתי עיניים והחנקתי את החיוך שאיים לבצבץ.

"אני שומעת את זה כבר עשר שנים." היא נעצה את מרפקה במותניי.

"זו לא אשמתי שבמשך עשר שנים לא מצאתי מתכון טוב."

"בסדר, אני מקבלת את האתגר, אמצא לך מתכון טוב ופשוט שאפילו את לא תצליחי להרוס."

"היא תהרוס אותו," ג'ייק הצטרף לשיחה באגביות, "היא שרפה מרק בשבוע שעבר. אולי כדאי שנתחיל בצעד קטן, למשל סלט ירקות?" הוא הקניט. נעצתי את מרפקי בצלעותיו. הוא העמיד פני נפגע. "בסדר, לא סלט. מה לגבי לחם וגבינה?" הוא מיהר להסתתר מאחורי לוסי, שצחוקה המשיך להתגלגל. זו הייתה השגרה שלנו, אני חלמתי על העולם שבחוץ והם הזכירו לי מה היה לי כאן. לא משנה כמה אפורים היו השמיים של דיינימור, לפעמים לוסי וג'ייק יכלו לגרום לי להאמין שהשמש תזרח גם מחר.