האם יש מקקים בישראל?

Name: האם יש מקקים בישראל?
Price: 42 ILS
Availability: InStock
Author: נסים אלוני

נסים אלוני

ספר דיגיטלי

שליחת מתנה

עוד על הספר

הוצאה: בית אוצר
תאריך הוצאה: דצמבר 2024
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 388 עמ' מודפסים
זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 52 דק'

ספרייה ציבורית דיגיטלית

ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

צילום:Yael Chiskiyahu

נסים אלוני

הוספה למעקב

נסים אלוני (1998‬-1926) מחזאי, במאי, סופר ומתרגם.

גדל בשכונת פלורנטין בתל אביב.

כתב מחזות רבים, בהם בגדי המלך (1961), הנסיכה האמריקאית (1963), אשר יצרו שפה חדשה בתיאטרון הישראלי.

פירסם עשרות סיפורים קצרים בשבועונים ובמוספרים ספרותיים. ארבעה מסיפוריו, המתארים את חוויות נערי השכונה בדרום תל אביב, כונסו בקובץ הינשוף (1957).

תירגם ועיבד למעלה משישים מחזות עבור תיאטראות שונים.

חתן פרס ביאליק (1983) ופרס ישראל (1996).

ב-13 ביוני 1998 נפטר אלוני בגיל 71 ונטמן בבית העלמין ירקון.

לקרוא עוד...

נושאים

מחזות מן העיזבון

תקציר

"האם יש מקקים בישראל? האם יש בישראל מקקים?… קודם ישראל ואחר כך מקקים, או אולי קודם מקקים ואחר כך ישראל?… אבוד. אין לזכור. לא יכול. אולי בכלל לא שאלה, אלא אמרה?… מקקים… ישראל… ולמה לא שאלה אם יש פילים בישראל? או נמרים?…"

יש משפטים שלא יוצאים לך מהראש חיים שלמים. בשבתו באנגליה, פנתה אל נסים אלוני אישה ששאלה אותו Are there any cockroaches in Israel? והשאלה הזאת נכנסה לו לראש ולא יצאה, כאילו בה מתמצה שאלת היהודים בגלות ובארץ ישראל, "ארץ חדשה למחזה-תוגה עתיק". המקקים האלה נכרכו בדמיונו עם האיש בעל שני הגבנונים – הישראלי והיהודי – המציג לראווה את סבלו על בימות העולם.

במרוצת השנים כתב אלוני קובץ סיפורים, בעל הגבנון הכפול, (שכלל סיפור בשם המקקים, שנקראו בגרסה מוקדמת "ז'וקים"). רק סיפור אחד, זה שמסיים את הקובץ, פורסם בימי חייו בכתב-העת פרוזה. הוא כתב באותו נושא גם תסכית רדיו שננטש באמצע כתיבתו, וניסה ב-1987 להעלות את המחזה האם יש מקקים בישראל? בתיאטרון "הבימה", אך אחרי 7 חודשי חזרות, ההצגה ננטשה, בצו ההנהלה. אלוני, שהיה כותב תוך כדי חזרות, השלים שלוש מערכות מתוך חמש מתוכננות. סיפורים, תסכית, מחזה – תמיד נעצר באותו מקום ממנו לא יכול היה להמשיך ולעמוד על פתרון החידה.

נסים אלוני מת מבלי שהביא את המחזה לבמה, והשאיר אחריו גרסאות וטיוטות רבות. למעלה מעשרים שנים אחרי מותו, עלתה על הבמה הצגה בבימוי מרט פרחומובסקי, שהתקין, יחד עם העורך הקבוע של מחזותיו של אלוני, דורי פרנס, גרסה מקוצרת. זו הועלתה כקריאה מבוימת בתיאטרון הקאמרי בשנת 2018, וכהפקה מלאה בתיאטרון הבימה בשנת 2021.

הספר הזה מנסה לפרוש את כל פיסותיה של חידת המקקים. הוא כולל נוסח מלא ומורחב של המחזה, את סיפורי בעל הגבנון הכפול שהצלחנו למצוא בארכיון, קטעים מתסכית הרדיו (או כפי שקרא לו המחבר "הגדת-רדיו"), הסיפור המוקדם בחזרה מן העיר שכולל מוטיבים שיחזרו אחר כך במחזור המקקים, עדויות מזמן אמת וגם כמה הצעות פרשניות מאת רקפת א. ידידיה.

הספר הופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות ת"א (ע"ר).

לקרוא עוד...

פרק ראשון

ההצגה כואבת ומצילה

המחזה האם יש מקקים בישראל? הוא סיפור מסע; מסע של להקת שחקנים יהודים שנודדת בעולם ומציגה את תחיית המתים של העם אחרי משרפות ההשמדה של הנאצים. הספר שלפנינו גם הוא סיפור מסע: הוא מביא תחנות במסעו של המחבר בעקבות רעיון שתפס אותו אי-אז בשנות הששים ולא הרפה, ומאז לבש ופשט והחליף צורות: תחילה כקובץ סיפורים על בעל הגבנונים, בהמשך כתסכית רדיו ולבסוף – כמחזה. אף אחד מאלה לא הגיע להשלמה, אבל כולם, בדרכם, מרתקים, מסעירים ומהותיים. כמו שאומר אדי קינג במחזה אחר של אלוני: "אני באתי פה לעשות דברים גדולים".

דברים גדולים... נאצים, יהודים, ישראלים, נוצרים, ארץ ישראל, פלשתינים, זיכרון, אלוהים שנטש – ונחילי המקקים ששורדים את ההיסטוריה בסבלנות של נמלים. באמת מדהימות ובלתי צפויות הן דרכיו של שר היצירה, אם חושבים על זה שכל השבילים המתפצלים וטעוני המיתוסים שבהם הלך אלוני בעקבות המקקים התחילו בכך שפעם בחורה בלילה בלונדון שאלה אותו Are there any cockroaches in Israel? וזה היה – כמו במחזה – המפץ הגדול שממנו נברא הכול, מתוך הניגוד התהומי שבין "הניחוח של אירופה האפלה" לבין קיץ, זיעה וג'וקים במזרח התיכון, בתוספת לשואת היהודים, תחיית הישראלים והתעוררות הפלשתינים.

על פי התוכנית ששרטט לעצמו אלוני, המחזה היה אמור להסתיים בירושלים, לשם מוביל האמרגן אוסקר מק'מנדל את הלהקה כדי לצלם סרט, ששיאו הוא בצליבה על מגן דוד. אבל אלוני לא הגיע לירושלים שלו: לאחר חודשים ארוכים של כתיבה ואינסוף גרסאות שהביא מדי בוקר לחזרות בתיאטרון הלאומי "הבימה", החליטה ההנהלה לגדוע את העבודה ולגנוז את ההצגה. התמונה האחרונה שהספיק לכתוב, היא, באופן אירוני (או טרגי), זו שבה משוטטות שתי דמויות תלושות ואבודות – ליצן שהיה פעם ילד-זונה במחנות המוות וקצין נאצי-לשעבר שזיכרונו נעקר ממוחו – במין ניסיון, דרך קרעי שירים, צלילים ומילים, לגשש בערפל את הדרך לירושלים... "אין עתיד", אומר ביאטו לוי. "גם העבר קצת מטושטש"... עונה פרנץ. והמילים האחרונות שנותרו לנו מכל סאגת המקקים רבת השנים הזו הן: "אבל אני אגיע לירושלים... אני אזכור שם הכול..."

כותרת המשנה למחזה היא "פסיון יהודי קומי" – הגדרה שמקפלת בחובּה את לב העניין: מסכת ייסורים נוצרית-דתית בלבוש יהודי-חילוני ובסגנון בידורי ("תהיה רציני, רק תספר בדיחות", אומר האמרגן).

אלוני מדבר פה בפעם הראשונה באופן ישיר – לא דרך צוענים או מלכים – על ישראל, על יהודים, על מולדת וגלות, על מה שהוא קרא לו ה"מיתוס הנאצי" שלא מת עם הנאצים אלא ממשיך לשחק תפקיד בעולם עד היום. ועל הטרור, "המלאך השחור", שיורד על העיר "עם רובה צלפים ופצצה וטיל כתף", וכמה הוא יופיע עוד ועוד – "בקרוב"! – עד שנהיה מכורים ל"צעקות... ודם... ובשר קרוע..." וכיוון שאצל אלוני כל דבר הוא גם היפוכו, מסתבר שהטרוריסטים הם במקור בעצם יהודים, ושהפיגוע שהם הולכים לבצע הוא לא אקט פוליטי אלא תכסיס של יחסי ציבור להעלאת הפופולריות השוקעת של היהודים... הכול הצגה. "ההצגה עכשיו היא שדה הקרב האמיתי", צועק האמרגן. "ערבים מרטשים ישראלים, ישראלים לועסים ערבים, עד הסוף! ובדיחות! אני רוצה בדיחות, בויז! סבל, ייסורים ובדיחות והשמיים זה הלימיט!"

במרכז הבמה ניצב כוכב ההצגה, לוט, האיש בעל הגבנון הכפול: גבנון אחד ישראלי ואחד יהודי; אחד גדל בטרשים של ישראל ("ארץ חדשה למחזה תוגה עתיק" הוא מכנה אותה) והשני הוא ירושה מן הדוד החרוך שבא מגרמניה. שני הגבנונים מתערבבים, צורחים, נואקים, מייללים, כואבים. לוט הוא כאב מהלך. אבל בהצגה הכאב שלו הוא בידור נוצץ להמונים וגבנוניו מוארים בנורות צבעוניות. כשמציגים אותו שרים: "הנה האיש, הנה האיש, הנה האיש עם הגבנון הכפול" – בדיוק במילים שבהן הציג בברית החדשה פונטיוס פילאטוס את ישו עם עטרת הקוצים לראשי היהודים: "הנה האיש" – ECCE HOMO. לוט הוא המושיע הסובל והמעונה של היהודים; אבל הכאב שלו מנוצל מסחרית, והייסורים שלו הם הצגת בידור. וזה הרי נושא שאלוני חוזר אליו שוב ושוב, מראשית דרכו, כמו שאומר קול בלתי נראה בהנסיכה האמריקאית: "כאב ישן, נשכח, מפרך, בתוך המשחקים, בלב המערבולת של אחיזת עיניים... הלהטים הצבעוניים..."

ויש עוד כאב: ייסורי הכתיבה של המחזאי. כמות הגרסאות האינסופית לכל תמונה, כמעט לכל משפט, במחזה, מעידה כמה קשה היה לו בשלב זה של חייו להכריע כך ולא אחרת. קשה שלא לחשוב על אלוני במאבקו עם המחזה ועם ההצגה (בדיעבד, מאבקו האחרון) כשלוט אומר: "ההצגה, ההצגה!... מוזר! ההצגה מצילה אותי... כואבת ומצילה... אני צריך להיות צלול מאוד – עם הכאב... להצגה!"

מצד שני, כמה קל היה לו לכתוב עוד ועוד וריאציות מזהירות ודיאלוגים מפתיעים. כמה מן התמונות שבמחזה הן מן היפות והתיאטרליות ביותר שכתב, כמו למשל תמונה 3 שוברת הלב "מפוחית ואנחות", או הנמבר של הליצן על היהודים שנפרדים מאלוהים.

בעקשנות של משוגע-לדבר, רדף אלוני אחרי ההצגה שהייתה לו בראש שנים על גבי שנים, זו שתשקף באופן נאמן ואמיתי את העולם המודרני, רב-הפנים, שאין בו כבר מרכז אחד, גיבור אחד, עלילה אחת. כבר בשנות החמישים, כאיש צעיר, הוא כותב ביומנו על ריבוי הקולות שבתוכו, "עצמי הגח תמיד בתוכי – מתוכי – וקורץ, או הופך להלצה... אני מקהלה." כך ראה אלוני את העולם, וכך כתב. "אני רוצה לספר ולכתוב במפורק". או, כמו שאמר חברו יוסל ברגנר, "אצל נסים לכל מילה יש צל". במחזה הזה, הוא ניסה להכניס גם משהו מן העולם התזזיתי של ערוץ MTV שכבש אז את העולם, וליצור איזו אווירה קליפית שהולכת ומסתחררת יותר ויותר עם התקדמות המחזה.

כי אלוני רצה תמיד להרחיב את גבולותיו, לעשות משהו שעוד לא עשה. בשיחה שערך אתו השחקן יוסי פולק קצת אחרי שהוקפאו החזרות להצגה, אומר אלוני: "כל העניין הוא שאתה מתחיל כל מחזה מחדש. אין דבר כזה שאתה יודע משהו, קונץ, טכניקה... שום דבר. זה מהתחלה. זה עול כזה, איך לפתור דברים באופן חדש. זה לא לפתור בעיות הרות-עולם – לא, איך לפתור מעבר. איך לפתור קישור בין שתי מילים, בין שתי רפליקות."

"איך אתה מתחיל?" שואל פולק ואלוני עונה: "כותב קשקושים... במקרה של המחזה הזה יש לי קובץ סיפורים, שכל מיני אנשים עוברים שם... למעשה, זה הזמן הכי טוב והכי נעים [תחילת הכתיבה], כשאתה משחק.... פתאום אומר 'זה יכול להיות כאן, זה יבוא, ההוא ייכנס'... וזאת באמת התקופה הכי... זה כמעט מתוק, אתה מלא הרפתקאות. בתוך עצמך. כי עוד לא עשית לעצמך את המסגרת המיוחדת להצגה הזאת. אז מותר הכול. האסון הוא כשאתה מתחיל לשים את הדברים ממש. כי אז זה משתלט עליך. כלומר, אם עשית לך מסגרת, אתה משחק בתוך המסגרת של עצמך שמתחילה להשתלט עליך. כלומר היא קובעת לך, לא אתה קובע יותר. קבעת בעונת המשחק... מרגע מסוים אתה צריך ללכת בעקבות זה. וזה מה שמרתק בעניין הזה. כי זה כמעט שולט בך, זה מחייב. ותדע לך דבר אחד, שכמעט בכל סצנה – יש פתרון אחד, ואתה יודע אותו בלי שאתה יודע אותו במוח. כשאתה כותב פתאום את הסצנה הנכונה – זה נכון. למה הוא צריך למות? לא יודע. ככה."

אלוני לא אהב להסביר את כוונותיו (כמו שאומרת לילית בנפוליון – חי או מת!: "אל תסביר... כל פעם שאתה מסביר יוצא משהו לא ברור"), אבל בתוך מסך העשן שיצר סביבו, הייתה לו תחושה ברורה שהוא נוגע במשהו מדויק ומהותי במחזה הזה. "אני משוכנע לגמרי", אמר באותה שיחה עם פולק, "שהמחזה הזה עכשיו – לא שאין בו מומים – אבל הוא נכון. זה שהוא יכול לא להתקבל כך או אחרת – זה אני לא יודע, אני גם לא רוצה לחשוב על זה. אתה יודע, יש תחרות אגרוף עם נוקאאוט ויש תחרות אגרוף עם נקודות. זה מחזה עם נקודות. למעשה בכל מחזה היום, הדבר הגדול של אי הבהירות בחיי הנפש של בני-האדם, זה לא קיים. מדברים על הדבר הבהיר והברור. 'אל תדאג, לא תצא מכאן עם דבר לא ברור'. אבל זה לא ככה... כלומר בממשות של החיים. להיפך, הספק, אי הבהירות, זה ממש גורם דומיננטי, בקשרים בין בן-אדם וזולתו, בין בן-אדם והחברה שלו ובין המוסדות שלו ובין העשייה כביכול הפוליטית. יש אי ידיעה, יש אי הבנה..."

על התחושה הזאת, שהוא עושה משהו נכון, הוא היה צריך להילחם כל הזמן, לא רק מול עצמו, אלא גם מול הנהלות התיאטרון ומול הלחצים שהופעלו עליו הן לגבי זמן העבודה והן לגבי אורך ההצגה. אלוני מתאר משהו מזה כשהוא מספר על ביקור אצל אביו הישיש:

"הייתי אצל אבי. 'שוב פעם יהיה מחזה ארוך?' אמרתי: 'כן.' הוא אומר: 'אתה יודע שמחזה ארוך לא הולך'. אמרתי לו, 'אבא, לא ילך.' – 'והם שם בהנהלה מרשים לך?' – אמרתי: 'לא.' – אז הוא אומר: 'מה אתה עושה?' – 'הם אומרים לא, אני אומר כן. אתה רוצה שאני אעשה מחזה קצר, שאני אשקר?' הוא מפחד מהמילה 'לשקר' הוא אומר: 'למה תשקר?' אמרתי לו, 'כי זה שקר... במחזה קצר אתה יותר מהר תשקר. במחזה ארוך אני אולי לא אשקר. אולי. אני לא בטוח. אני לא יכול להגיד לך שכן.' אז הוא חשב, חשב, לא נתן לי עצה."

כשהעבודה על ההצגה הוקפאה, נפגע אלוני עד עומק נשמתו, וחש לא רק ש"תוקעים לך מגף בפרצוף", אלא בעיקר שאין לו ולמחזות שהוא רוצה ליצור מקום באקלים הנוכחי. "זה לא שהם לא רוצים את זה", אמר, "זה לא ממין הדבר שישנו בתיאטרון כעת."

נושא התבוסה מופיע ברבים ממחזותיו – החל מבגדי המלך, והוא נעשה מרכזי במחזות המאוחרים יותר. בדודה ליזה יוסף אומר על עצמו (ואחרים אומרים עליו) שהוא "יצא מהתמונה". מאקס, גיבור המחזה שעיר אחד לעזאזל, אומר "אלוהַי. אלוהַי. אני יצאתי כל כך מן האופנה." ואדי קינג, במחזה בעל אותו השם, רואה את עצמו כל הזמן בתור "איש נופל". בהאם יש מקקים בישראל? תוהה לוט, "הם חושבים שאני גמור?" והמחזה האחרון שאלוני ינסה לכתוב, ממש בסוף חייו, הוא על נבוכדנצר, המלך שהתדרדר לכדי חיה הזוחלת עם רמשים. פתיחת המחזה (שאין בו הרבה יותר מאשר מספר אפשרויות לפתיחה) היא עם ארבעה זמרים מאופרים מאוד, בבגדים שחורים, ששרים:

איש! איש! איש!
מגרשים אותך מן האדם!

אבל כבר בשנת 1959, כאיש צעיר, כשהוא משרטט ביומנו את דיוקן האמן שלו, הוא כותב: "אינני מבין באמת, אולי עדיין, אולי בפירוש, את עניין התבוסה והכתיבה. זוהי תמונה מטושטשת בעלת תנועות חוזרות. אני חושב שיש קשר בין השתיים."

כמו במחזות אחרים שהבאתי לדפוס, הייתי צריך גם פה, אבל ביתר שאת, לנבור בתילי-תילים של דפים וכמויות לא נתפשות של גרסאות ואפשרויות... קשה לבחור ולהחליט, ולנסות לנחש מה היה המחבר מעדיף. כאן גם המקום להדגיש שאין זה מחזה גמור, אלא יצירה שהעבודה עליה נקטעה בתחילת המערכה הרביעית מתוך החמש המתוכננות. בבואי להתקין את המחזה לספר, ביכיתי לא אחת את העובדה שאלוני הותיר מאות גרסאות לסצנות האלה אבל אף טיוטה אחת שתגלה אפילו ברמז מה אמור היה להתרחש בהמשך, בלאס-וגאס ובירושלים.

הסיפור לא גמור והסוף לא ידוע, ואילו אלוני, כשליקק את פצעיו מקטיעת החזרות על ההצגה, המשיך זמן מה לעבוד על המחזה. אם אנשים מן הצד חשו שהם הולכים לאיבוד במבוך המקקים, לאלוני עצמו היה נדמה שהמחזה ברור, חד-משמעי ואפילו "פשטני" מדי, וערב אחד הוא אמר לי שהוא חושב שצריך קצת "לערפל את זה". במבוכה מסוימת העזתי לשאול איך הוא מתכוון לערפל, והוא ענה שיוסיף פרולוג עם מכונת עשן, שיהיה ערפל ולא יראו ברור... לפעמים כשאלוני רצה לערפּל, הוא התכוון פשוט ובאופן לא מעורפל – לערפּל.

בנוסף למחזה, אנו מביאים בספר קטעים מקובץ הסיפורים על האיש בעל הגבנון הכפול ונדודיו בעולם. תמצאו פה את הסיפור הראשון שנתגלה רק לאחרונה בארכיון אלוני באוניברסיטת בן-גוריון – מרמלדה למארייאמה – ובו מסופר על קללת הגבנון שהטילה בגיבור, עוד בהיותו "עלם-חייל", זבנית מן השקם הצבאי. בהמשך מובאים פרגמנטים מתוך שלל הגרסאות של הסיפור המקקים, על מסעותיו של הגיבן בעולם עם אהובתו מוד; ולבסוף, הסיפור המופלא שנועד לחתום את הקובץ, על נסיעתו הביתה, למולדת, ברכבת, וכיצד לא הגיע לשם.

עוד תמצאו פה גם את תסכית הרדיו ("הגדת-רדיו" כינה אותה המחבר) שמהדהד את קובץ הסיפורים ומבשר את המחזה שהוא עתיד לכתוב.

כמין נספח, מובא פה גם הסיפור המוקדם יותר בחזרה מן העיר שכולל סצנות ומוטיבים שמצאו דרכם לסיפורים ולמחזה, ושיאו הוא במופע הסטריפטיז הנוראי, שאלוני הזדהה איתו כל כך, שבו, ככל שהחשפנית מסירה עוד – הקהל התובעני דורש שהיא תסיר "עוד!" ו"עוד!", עד שהיא מתחילה כבר לקלף את עורה, את איבריה הפנימיים, "נועצת את ידיה המקולפות בתוך גופה המקולף, תולשת ממנו חתיכות בשר אדום ומשליכה אותן בחימה על קהל הלקוחות"...

ובכן הנה הם, במלוא הדרם הפגום, המקקים, בצורה סיפורית, בלבוש רדיופוני ובסגנון תיאטרלי. לטעמי המכלול הלא-שלם הזה יוצר יצור נדיר ביופיו, שאפשר לומר עליו, כמו שאומרת מוד במחזה: "הוא כל כך פוטוגני בחושך!"