האחים בלאק 1 - אכזר יפהפה

1

טרו

"הזאב הגדול והרשע שלך שוב חזר."

אני מרימה את העיניים ממכונת הקפה, כשהקולגה שלי קרלה עוצרת לידי, תוקעת בי מרפק ומדברת בלחש. אני לא צריכה להסתובב ולעקוב אחרי המבט שלה אל הצד השני של הדיינר כדי לדעת על מי היא מדברת. הכינוי וההאצה הפתאומית של הדופק שלי הם הוכחה מספקת.

עברו שבעה שבועות מאז הפעם האחרונה שהגבר בשחור נכנס. שבעה שבועות מאז שראיתי את השיער הכהה העבות, את הידיים המחוספסות הגדולות ואת חליפות הארמני היקרות שלא משפרות את הרושם הראשוני.

אפשר להלביש את האריה בתחפושת עד מחר, אבל עדיין יהיה ברור לכולם שהוא מלך הג'ונגל.

"הוא לא שלי," אני אומרת בשקט וצופה בקפה נוזל לאיטו אל תוך קנקן הזכוכית תוך כדי שאני מרגישה את פעימות הלב שלי בכל איברי הגוף.

קשה לא להסתובב ולהסתכל עליו. קשה, אבל לא מפתיע. בחיים לא הכרתי גבר שנהניתי להסתכל עליו כמו על האיש הזה.

קרלה מגחכת. "הוא יושב באותו שולחן באזור שלך כבר שנה, טרו."

אחד־עשר חודשים. אבל מי סופר?

"כשהוא מגיע ביום החופשי שלך, הוא עוזב. הוא גירש כל מלצרית אחרת שניסתה לפלרטט איתו — כולל אותי, והציצים האלה אף פעם לא נכשלים — וברור שהוא לא בא לכאן בשביל האוכל."

היא מעקמת את האף אל הצלחת שבידה. שומן נוזל מערמה של ביצים עם נקניק, צהובות כמו ליחה ובשלבי קרישה מתקדמים. באדי'ס לא ידוע בזכות איכות המזון שהוא מגיש.

"הוא גם לא מדבר איתי, רק כשהוא מזמין קפה."

קרלה מגלגלת את העיניים. "נו, באמת. האיש מדבר בקול רם וצלול מתוך עיני הזאב הרשע שלו. יום אחד הוא יטרוף אותך כמו את סבתא של כיפה אדומה."

אני מחייכת ומנענעת את הראש. "בטח. הוא פשוט מחכה לירח מלא, נכון?"

היא מניפה את הראש לאחור ומשמיעה זעקת זאב לעבר התקרה.

"לכי מפה, מטורללת. אני מנסה לעבוד."

היא מנענעת את האגן וניגשת למסור את המנה לבחור הקירח בשולחן שתים־עשרה. אני עוצרת רגע לנשום ומנסה להרגיע את העצבים לפני שלוקחת ספל מהמדף מעל מכונת הקפה וניגשת אל השולחן של הזאב.

הוא מחכה.

צופה בי.

לא מחייך כהרגלו, עיניו כהות ובוערות, ויש בהן מיקוד וקיפאון שראיתי רק בסרטי תעודה על חתולים גדולים שאורבים בדשא גבוה ומחכים שאיילה תעבור בסמוך.

כך הוא תמיד מסתכל עליי — ברעב ובדממה. אבל בניגוד לחתול אפריקני משחר לטרף, המבט של הזאב מביע משהו חשדני מתחת. מעין איפוק כפוי.

ידיו פשוטות על השולחן המצולק כשהוא צופה בי מתקרבת, כאילו כך הוא שולט בהן.

אני מתרכזת במראית עין אדישה ועוצרת ליד השולחן שלו, מניחה את הספל ומוזגת לו קפה. הוא אוהב אותו כמו שהוא אוהב כל דבר אחר — שחור.

אני אומרת בביישנות, "היי, נעים לראות אותך שוב."

כל הכבוד לי ששמרתי על קול יציב למרות הפרפרים בתוכי והמחנק בגרון. אף על פי שבחיים לא ניהלתי איתו שיחה של ממש, האיש הזה תמיד עשה שמות ברמת המתח שלי.

הוא ממלמל, "נעים להיראות."

אוי, המבטא האירי. כמעט שכחתי עד כמה הוא מענג. עשיר וצרוד עם רעם שמזכיר גרגור. אני כובשת צמרמורת, מרימה את המבט ושולחת אליו חיוך מהוסס.

הוא לא משיב חיוך.

אני סוקרת את הקעקועים הגלויים שלו כמו שאני נוהגת לעשות בכל פעם שהוא מבקר. קעקוע מעטר כל מפרק אצבע על ידו השמאלית. כוכבים. כתר. סכין נעוצה בגולגולת. קעקוע נוסף הוא ריבוע שחור שנראה כאילו הוא מכסה משהו אחר. הם מרתקים אותי, כמו גם קצה הקעקוע שמציץ מהצווארון של החולצה הלבנה המעומלנת שלו.

אוסף הקעקועים מעניין ומסתורי בעיניי, בדיוק כמוהו.

אני מחליטה שהיום סוף־סוף נצליח לנהל שיחה, אוזרת אומץ ומסדירה נשימה. "מזג אוויר נפלא היום, נכון?"

ניסיתי להחדיר במשפט מעט עוקצנות — שהיא במקום לאור מזג האוויר הגרוע — אבל היא נשמעה כבדה ומגושמת, כאילו נפלה לבנה על השולחן בינינו.

הזאב מביט בי בשתיקה לא מפוענחת. קמט קל מופיע במצח שלו בין הגבות הכהות.

לחיי מתלהטות במבוכה. רק כשאני עומדת להסתובב ולהסתלק, הוא אומר פתאום, "אני אוהב שיורד גשם בעיר. זה מזכיר לי את הבית."

לפי המבט שעל פניו, גם הוא לא ציפה לזה.

אני שואלת בהיסוס, "אירלנד היא הבית?"

הוא מהסס כאילו מתלבט אם לענות או לא. וברגע הבא הוא פשוט מהנהן.

אני מדמיינת אדמות בור משתרעות למרחקים עם גושים סגולים של שיחי אברש, נגיעות אפורות של ערפל מרחפות דרך חורבות של טירות מימי הביניים, בתים קטנים ומקסימים לאורך חופיו של צוק ליד הים.

זאב שחור וגדול נוהם תחת ירח מלא.

הוא מתבונן בפניי בעיניים חדשות ואומר, "ביקרת שם פעם?"

"לא."

"אם את אוהבת מקומות פראיים, כדאי שתיסעי."

אני פולטת, "אני אוהבת מקומות פראיים. ודברים פראיים."

הזאב מישיר אליי מבט ואומר בשקט, "באמת."

זו לא שאלה. הוא אומר את המילה כאילו הוגה בה. שוקל אילו דברים פראיים אני אוהבת במיוחד.

לכן כיוון שאני נבוכה, אני מתחילה כמובן לקשקש.

"התכוונתי שאני רגילה למקומות פראיים. אני באה ממקום כזה. עיירה קטנה מאוד בטקסס באמצע שום מקום שבה השמיים תמיד כחולים עד סנוור והמישורים משתרעים לנצח ויש מיליון דברים שעלולים להרוג אותך, מסופות טורנדו דרך עקרבים וכלה בנחשים ארסיים ובן דוד בריון ומטומטם, ספק עיוור, ספר שיכור, שאוהב להתאמן בירי למטרה בחצר האחורית בימי ראשון אחרי הכנסייה כשהמשפחה מתאספת לארוחת צהריים ואת לובשת מעיל פרווה מלאכותי שסבתא שלך קנתה לחג המולד ודומה לאייל, למרבה הצער."

בעקבות הנאום המזעזע, כל הרעשים הקטנים במסעדה נשמעים קולניים וצורמים. הגשם על הגג נשמע כמו מטח של כדורים.

הזאב מסתכל עליי במבט מרותק.

הוא בחיים לא ראה תאונת רכבת כזאת קודם לכן.

"טוב," אני אומרת בחיוך נלהב. "אניח לך לשתות את הקפה שלך. ביוששש!" ואני ממהרת לחזור למטבח בלחיים בוערות. לרוע המזל, הדיינר שוכן במבנה בסגנון פתוח, לכן הלקוחות יכולים לראות מבעד לדלפק הקדמי את הגריל ואת אזור הכנת הארוחות שמאחוריו. אני חייבת להקיף את הפינה ולהתרחק לחלק האחורי שבו נמצא המקרר הגדול כדי שאוכל לבכות בפרטיות.

דייגו, הטבח של המזון המהיר, שולח לעברי מבט תמה כשאני חולפת על פניו.

קרלה מוצאת אותי כעבור חצי דקה, עומדת שם ומייבבת כשקנקן הקפה עדיין אחוז בידי.

היא שואלת, "מה את עושה?"

"מתפללת לקריש דם במוח. אלא אם כן זה כואב, ואז אסתפק באיזשהו אסון טבע שיהרוג אותי במהירות וישאיר גופה במצב סביר."

קרלה חושבת לרגע. "הייתי אומרת שיטפון פתאומי, אבל תהיה לך הרבה נפיחות."

"חוץ מזה, טביעה זה מפחיד מדי. איזה מוות יכול להיות שלו יותר?"

היא מכווצת את השפתיים ומהרהרת. "אולי אם יקרוס עלייך הבניין?"

אני שוקלת את האפשרות. "כן, אבל אז אהיה מעוכה. אני לא רוצה להיראות כמו פנקייק כשיוציאו אותי מההריסות."

"מה זה משנה איך תיראי? את תהיי מתה."

האנחה שלי כבדה ומיואשת. "הדבר היחיד שאימא שלי אוהבת יותר מדולי פרטון זה תחרויות יופי ומוצרי קוסמטיקה של מרי קיי. אם היא תראה את הבת שלה נראית כמו פגר דרוס, אפילו אחרי מותה, זה יהרוג אותה."

"את מגזימה."

"את לא מכירה את אימא שלי."

"למזלי הטוב. בכל מקרה, הבחור בשולחן שתים־עשרה רוצה מילוי של הקפה שלו."

"למה את לא יכולה למלא לו?"

קרלה מסתכלת על הקנקן שבידי.

"שיט. למה באדי לא קונה עוד מכונת קפה לחור הזה?"

"כי הן עולות כסף. את יודעת את זה. עכשיו לכי למלא בשולחן שתים־עשרה."

"אני לא יכולה. אני מסתתרת."

"למה לעזאזל את מסתתרת?"

"אני יודעת שקשה לך להבין כי אין לך אישיות מהסוג שיכולה להפוך שיחה בת שישים שניות למופע של השפלה אישית, אבל אני לא יכולה להראות את הפנים שלי באזור הסועדים שוב עד שהזאב הגדול והרע יעזוב."

קרלה מעקמת את האף. היא כבר מבינה שאני בצרות. "אוי, לא. מה אמרת לו?"

"מוכנה? ביוששש. כאילו אני הגרסה המודרנית של מרי פופינס."

"לא נכון!"

הצחוק שלי מהדהד ייאוש קודר. "ברור שכן. וזה אחרי ששיתפתי סיפור משעשע על הפעם ההיא שבן דוד שלי באבא ג'ו ירה בי."

קרלה מסתכלת עליי בזעזוע. "בבקשה תגידי לי שאין לך באמת בן דוד בשם באבא ג'ו."

"נשבעת בברית החדשה. אי אפשר להמציא דברים כאלה."

"וואו. תנחומיי. והוא ירה בך?"

"יצאתי מזה בשלום, אבל האידיוט ירה על גב הפרווה המזויפת שלי כל כך הרבה תחמושת לירי ציפורים, עד שהמעיל שלי נראה כאילו תקף אותו עש. אגב, תודי שהיית יותר בהלם מהשם שלו מאשר מהעובדה שירה בי. תודה על התמיכה."

"את תשרדי. עכשיו לכי למלא קפה לבחור בשולחן שתים־עשרה. ותשתדלי לא לדבר. אני לא יכולה לאפשר לך למנוע ממני טיפ."

היא מסתובבת והולכת. מרשעת חסרת לב.

אני מיישרת את הכתפיים ומבטיחה לעצמי שלא אדבר שוב עם הזאב. החרדה החברתית המשתקת שלי השפילה אותי מספיק לערב אחד.

החיים קשים ולא הוגנים לאנשים מופנמים. עניין שכיח כמו אינטראקציה עם אדם חי ונושם עלול להוציא אותנו מאיזון במשך ימים שלמים. האמת היא שאני לא בטוחה שיש לחברות אפילו יתרון אמיתי אחד. אם לא הייתי צריכה לעבוד למחייתי, לא הייתי יוצאת מהדירה שלי לעולם.

לרוע המזל, לעיתים קרובות חושבים בטעות שאני מוחצנת, כי כשאני עצבנית אני מפטפטת ללא הפסקה. אין־ספור פעמים נאלצתי להתגנב לתא שירותים ולעשות תרגילי נשימה עמוקה כדי לנסות להירגע.

אני חוזרת לאזור הסועדים בלי להסתכל לכיוון הזאב. כשאני מגיעה לבחור הקירח בשולחן שתים־עשרה, הוא נוהם תודה בפה עמוס נקניקיות בזמן שאני ממלאת מחדש את הקפה שלו.

ובאותו רגע אני מרגישה רעד מוזר בעור שלי. כמו זרם של חשמל מעקצץ חם ודוקר. אני מרימה את המבט.

הזאב מסתכל עליי מצידו השני של החדר כאילו הוא רואה אותי מבעד לכוונת של אקדח.

אני תוחבת בעצבנות קווצת שיער מאחורי האוזן, ממהרת בחזרה לדלפק ומחזירה את קנקן הקפה למכונה, לפני שמתחילה לנגב ולסדר. השעה מאוחרת, ויש רק שני לקוחות — אחד מהם לא אוכל — לכן אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהעסיק את עצמי בעבודה בזמן שאני תוהה מה שמו האמיתי של הזאב, אם הוא נשוי ואם זו הפעם האחרונה שאראה אותו אי פעם.

הוא כנראה בטלפון שלו עכשיו מנסה למצוא בית קפה אחר שמעסיק מלצריות עם תפקוד מנטלי סביר.

כעבור רגע, קול עמוק מאחוריי אומר, "פעם ירה בי איש גבעות חצי עיוור, חצי שיכור."

אני מזנקת בהפתעה ומסתובבת.

הנה הוא, עומד בצד השני של הדלפק, שחרחר, מרשים ומקסים, מסתכל עליי כאילו שום דבר אחר לא קיים במסעדה. בעיר. בעולם.

"חוץ מזה שהוא לא היה איש גבעות. או חצי שיכור." הוא עוצר בשהות רבת משמעות. "וגם לא חצי עיוור."

העיניים הכהות שלו משדרות אזהרה שאני קולטת בבירור — אני מסוכן. תשמרי מרחק.

מאוחר מדי. העיניים הרעבות והקול המהפנט שלו כבר לכדו אותי ברשת. למרות ההבטחה שלי לעצמי, אני חייבת לדעת יותר. "אז ירו בשנינו."

"כן. מעניין שזה המכנה המשותף בינינו. מה את חושבת?"

כאילו אני מסוגלת לחשוב עכשיו עם הגבריות הצורבת שלו שהורסת לי את הנשמה. אבל אני כמעט בטוחה שהשאלה שלו הייתה רטורית, לכן אני שותקת.

המבט שלו יורד אל תג השם שלי. "טרו," הוא קורא. "זה קיצור של משהו?"

אני מהססת, אבל מחליטה להמר ולספר לו את הסיפור. "זה קיצור של טרובי. קראו לי על שם הדמות של דולי פרטון בסרט מגנוליות מפלדה. היא ניהלה מכון יופי."

הזאב מטה את הראש ומחכה שאספק הסבר שיישמע מתקבל על הדעת.

הוא יצטרך לחכות הרבה זמן.

"אימא שלי מעריצה גדולה של דולי. היא קראה לכל הבנות שלה על שם דמות מאחד מהסרטים של דולי."

זה נשמע אפילו גרוע יותר בקול רם. העצבים משתלטים עליי, ואני מתחילה לחפור.

"לאחותי הבכורה קוראים דורלי, שהייתה מזכירה חצופה בתשע עד חמש. ויש את מונה, הבת השנייה, שקראו לה על שם הסרסורית שניהלה בית בושת בשם 'חוות התרנגולות' בבית הזונות הקטן הטוב ביותר בטקסס. ריחמתי על מונה בגלל זה, אבל היא קוץ בתחת, שיפוטית וצדקנית מאוד, לכן מגיע לה שקראו לה על שם זונה. או אולי היא צדקנית ושיפוטית כי קראו לה על שם זונה? אף פעם לא חשבתי על זה.

"בכל מקרה, יש גם את לואיזה. היא עוד דמות ממגנוליות מפלדה, כי זה הסרט האהוב על אימא שלי בכל הזמנים. השם מתאים, כי הדמות הייתה רגזנית וחסרת סבלנות, וגם אחותי כזאת.

"ובסוף יש אותי. טרובי. בת הזקונים." אני מכחכחת בגרון. "יש לי גם ארבעה אחים, אבל אבא שלי בחר להם את השמות. למרבה המזל, הוא לא מעריץ של דולי."

הזאב מהנהן, כאילו כל מה שזה עתה חשפתי נורמלי לחלוטין. "הנה עוד מכנה משותף בינינו. גם אני אחד משמונה ילדים."

חוסר הביטחון העצמי שלי נעלם, כי אני עסוקה מדי בלהיות המומה. "תישבע."

"ההורים שלי היו קתולים אירים. מהדור הישן. מבחינתם, אמצעי מניעה היה חטא שאין עליו מחילה."

אני אומרת ביובש, "חבל שלהורים שלי לא היה תירוץ דתי. אני כמעט בטוחה שהם היו פשוט עניים מכדי לקנות אמצעי מניעה."

הזאב בוהה בי כאילו אני חייזר. אני בטוחה שאמרתי משהו לא במקום עד שהוא אומר, "וזה מספר ארבע."

מספר ארבע? מה זה אומר? "אממ..."

"אני בא ממשפחה ענייה. גם את. זה המכנה המשותף הרביעי שלנו."

נראה שהעובדה הזאת מטרידה אותו. בצדק. הגיע הזמן לצחוק קצת.

"אם תגיד לי עכשיו שטעם הגלידה האהוב עליך הוא פיסטוק, כנראה נועדנו להיות יחד לנצח."

אלוהים שבשמיים, המילים האלה באמת יצאו מהפה שלי.

בזמן שהגבר המדהים ביופיו, שלו אמרתי עכשיו את המשפט המזעזע הזה, מביט בי בשקט, אני מתחננת שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.

לצערי, זה לא קורה. הגיע הזמן להציל את שאריות הכבוד העצמי שלי.

"טוב, היה נהדר לשוחח איתך, אבל אני חייבת לחזור לעבודה."

הוא בוחן אותי במבט נחוש בלי למצמץ. אף אחד מאיתנו לא זז.

אנחנו פשוט בוהים זה בזה. חום מתפשט בלחיים שלי. שריר מתכווץ בלסת שלו.

אני בטוחה בתשעים אחוז שהוא יודע שהפטמות שלי מתקשות.

לבסוף, הוא זז. הוא מושיט יד לתוך המעיל בלי להסיט את המבט מהפנים שלי, מוציא את הארנק, שולף כמה שטרות ומניח אותם על הדלפק. הוא סוגר את הארנק ומחזיר אותו לתוך כיס המעיל שלו.

לרגע נדמה כאילו הוא מנסה להחליט על משהו, המצח שלו מקומט ופניו מהורהרות. וברגע הבא הוא נושף באיטיות.

"את עובדת מחר בלילה?"

אני לא מעיזה לפתוח את הפה שוב, לכן אני פשוט מהנהנת.

גם הזאב מהנהן. מסיבה מוזרה כלשהי, אני מרגישה כאילו קבענו דייט. כשהוא מסתובב ומתחיל ללכת, אני כמעט מחליקה לרצפה בהקלה.

אבל באותה שנייה הוא מסתובב ונועץ בי את אחד ממבטי הרעב האופייניים לו.

הוא אומר בקול שקט וצרוד, "דרך אגב, ילדה... טעם הגלידה האהוב עליי הוא אכן פיסטוק."

הוא מישיר אליי מבט מספיק זמן כדי שאחטוף התקף לב לפני שהוא מסתובב ויוצא, נעלם אל תוך הלילה הגשום כאילו הוא בלע אותו.