מלך יהודה

1

אביתר

הספינה האדירה חותכת את הגלים הכחולים ומתקרבת לנמל קיסריה במהירות. חומות הנמל עומדות איתנות, לא משקפות כלל את החורבן שהרומאים המיטו על הארץ לפני שנתיים.

שנתיים שלא דרכתי על אדמת יהודה הקדושה, אדמת המולדת, ורגשותיי מאיימים להציף אותי. אני לא האדם שהייתי. חלף יותר מדי זמן, ואף שלא חשבתי שאחזור לכאן כי לא האמנתי שאשאר בחיים, אלוהים השיב אותי לאדמתי כדי לתקן את מה שנהרס, ואני חוזר מלא מוטיבציה ורוח לחימה.

אני מניח את ידי על התורן ומסתובב לעבר הסיפון. "תתכוננו לעגינה!" אני פוקד. הצוות סוגר את המפרשים ושולף את המשוטים. אנחנו פונים ישירות לשערים ואני כבר יכול לראות את המשלחת הגדולה שממתינה לנו על הרציף.

"הביתה. אנחנו חוזרים הביתה, נעמי," הרב גבריאל אומר בקול חנוק מרגש לאשתו ולוקח את ידה בידו. היא מחייכת, עיניה מוצפות דמעות.

"ציפיתי לנמל הרוס אחרי הלחימה, אבל קיסריה נראית שלמה." דונטלו טופח על כתפי ומחייך חיוך ממזרי. "תראה את ארמון הנציב, בחייך, הוא מרשים כמעט כמו הארמון ברומא, אבל שום דבר לא מתעלה על המבנים של רומא, אין ספק."

"אתה מוזמן לחזור בספינה הבאה." אני מגחך ומניח רגל על מדרגת הסיפון.

"אני יכול, אבל אז כל 'מסע החיזוק' שלוקאס תכנן בשבילי יתחרבן, ומה אני אגיד לך, הוא מצפה ממני שאהיה מדינאי משכמי ומעלה עכשיו."

אני פולט נחרת בוז. "אתה גמד, 'משכמך ומעלה' זה ביטוי חסר משמעות במקרה שלך." עיניי סוקרות את המשלחת שהגיעה לקבל את פנינו בזמן שהספינה גולשת אל מקומה ברציף.

"זה שאתה גלדיאטור ענק לא הופך אותי לגמד. הבעיה אצלך, אתה החריג."

חיוך נפרש על שפתיי. "תירוצים עלובים."

"לך לגיהינום."

"אני דווקא מקווה להגיע לגן עדן, אבל אני מבטיח לך, לכל הרומאים המקוללים שמורה חלקה מיוחדת בגיהינום," אני עוקץ ועוקף את הליצן שלוקאס צירף למשלחת שלי.

"שתי האחיות שלך התחתנו עם רומאים!" הוא צועק לי.

"אל תזכיר לי," אני נאנח וחולף בין אנשי הצוות העומלים לקבע את הספינה אל המזח באמצעות חבלים עבים ואז מורידים את הלוח שדרכו נרד מהספינה.

אני צועד על פני השטיח האדום שנפרש בפניי וסורק שוב את משלחת קבלת הפנים שממתינה משני צידי הרציף. רומאים, כולם רומאים, איפה היהודים? איפה ראשי הקהילה?

"קבלו את הוד מלכותו, נסיך רומא, דונטלו, ואת הוד מעלתו, אביתר בן אבישי, מלך פרובינציית יהודה בשם הוד רוממותו, הקיסר הגדול לוקאס!"

אני מתקדם על גבי השטיח האדום בלי להגיב להכרזה. אני בז להם, בז לתרבות שלהם ולכל מה שקשור בה. גיסי, קסיאן, סירב לקבל עליו את תפקיד מלך הפרובינציה מפני שלא הסכים לשתף פעולה עם חלאות האדם האלה. הסיבה היחידה לכך שאני כן הסכמתי לקבל עליי את התפקיד היא החלום שלי לשקם את ירושלים, עיר הולדתי, המקום שהיה הכתר לראשו של העם היהודי והפך לעיי חורבות.

לא משנה מה יקרה, אני לא מתכוון להיכשל במשימה. לא לחינם הותרתי על אדמת רומא את היקרים לי מכול.

״ברוך בואכם, הוד מלכותך, הנסיך דונטלו, והוד מעלתך, המלך אביתר, או אם יורשה לי, השריון השחור,״ אומר הרומאי הבכיר בלטינית וקד לי בחיוך. ״שמעתי אין־ספור סיפורים על הקרבות שבהם ניצחת. שמי אורליוס סיפיו, המשנה לנציב — ״

"איפה אנשי המשלחת היהודים?" אני קוטע אותו בקוצר רוח.

"אני... אני באמת לא יודע, מלכי, סלח לי.״ הוא מותיר את ראשו מושפל בקידה ואגלי זיעה נוצצים על מצחו.

״האם הזמנתם אותם?״ אני שואל, שרירי לסתי קפוצים.

״שאלה מגוחכת, מן הסתם הזמנתם אותם, נכון?״ דונטלו קופץ להגנת אנשיו.

״ודאי שהזמינו אותם! אנשיי שלחו צווים לכל אחד ואחד מראשי הקהילה היהודית באופן אישי." הוא מחוויר.

אני תופס אותו בצווארו ומושך אותו אליי עד שאני לא רואה דבר פרט לעיניו המבועתות. "אז למה הם לא כאן?"

"א־א־אני לא יודע מה קרה, אני מ־מבטיח לבדוק," הוא מתאמץ לומר, קולו צרוד.

״אני לא מאמין לך,״ אני יורק.

"שחרר אותו, אביתר, אולי קרה משהו.״ דונטלו מניח את ידו על זרועי. נדרש לי עוד רגע ארוך לשחרר את הסמרטוט שקורא לעצמו המשנה לנציב, והוא משפשף את צווארו ומתנשם.

״אדאג לברר איפה הם — ״

״אין צורך. תכינו את הסוסים, אנחנו רוכבים ישירות לירושלים!" אני מורה לחברי המשלחת ויורד מהשטיח האדום, הולך לעבר היציאה מהנמל.

הדרך מקיסריה השלמה והמושלמת, עיר טיפוחיהם האהובה של הרומאים על גבי האדמה שלי, מטלטלת יותר מכפי שחשבתי. מחוץ לעיר העילית המפוארת שוכנים כפרים יהודיים שזכרוני שמר כמקומות פורחים ומשגשגים. עכשיו אין בהם דבר מלבד הרס והם מצחינים מעוני. מעמד היהודים הפשוטים הידרדר עד כדי חרפת רעב וזה מרתיח את הדם שלי. לא אתן להם להמשיך לדכא את אחיי. ״זו האימפריה הרומית המהוללת שלכם? אזרחים רעבים ללחם וכפרים שרופים?״ אני צועק לדונטלו הרוכב לצידי.

הוא מביט סביב בעגמומיות, כמעט כאילו המראות שוברים גם את ליבו. אני יודע שהוא לא מורגל בהם. בעוד אני הקזתי דם בזירת הגלדיאטורים ונלחמתי על חיי כעבד חסר זכויות, דונטלו תמיד הכיר רק את הצד היפה והמטופח של האימפריה ושל רומא, וזו בדיוק הסיבה לכך שאחיו שלח אותו איתי ליהודה.

ביום השני למסע, כשהשמש חוצה את מרכז השמיים ומתחילה לנטות לכיוון מערב, אנחנו עולים בשביל העפר אל עבר ירושלים ואני חוזר ליום הקשה ביותר בחיי, היום שבו העיר נפלה, ובית המקדש נשרף ואני בתוכו.

טעם חמוץ עולה בגרוני והכאב בחזי מתגבר. כל מה שקברתי בזירות הגלדיאטורים מתפרץ בשטף כשאני רואה את חומותיה השבורות והמפוחמות של העיר. אני יכול לשמוע את הדי הצרחות עולים אל השמיים, להרגיש את חום הלהבות ולהריח את העשן.

אני נעמד במרחק כמה עשרות רגליים מהחומות ועיניי רצות לאורכן. דרך הפרצות והשברים המפוחמים אפשר לראות בתים שרופים.

חורבן. חורבן גדול. אני רוצה לצעוק לשמיים, לשאול את בורא עולם למה? כי רק עכשיו כשאני עומד כאן, שנתיים אחרי החורבן, אני מבין את גודל האסון, ועדיין לא יכול לתפוס אותו. לא מסוגל להאמין למראה עיניי. נראה שלפחות החלק הצפוני של העיר נותר בדיוק כפי שהיה ביום הנורא, עדות דוממת לזוועות שאי אפשר להעלות על הדעת.

״זה...״ דונטלו מכחכח בגרונו. ״זה מחריד,״ הוא מצליח לומר אחרי כמה נשימות עמוקות.

״אתה עשית את זה,״ אני יורק מדם ליבי ובאותו הרגע אני שונא אותו שנאת מוות, אותו ואת כל הרומאים על מה שהם עשו לנו. על מה שאין ולא תהיה לו מחילה.

״זה לא הוגן, ואתה יודע את זה. אבא שלי לא שאל אותי אם לשרוף את ירושלים או לא. הוא לא שאל אותי כלום אף פעם.״

אני שומע את הכאב בקולו, אבל שום דבר לא יכול לגבור על הכאב והאבל הפרטי שלי. כאן, בין החומות האלה ממש, חיילים רומאים רצחו בדם קר את שיראל, האישה האחת והיחידה שאי פעם אהבתי. האחת שהייתי אמור לשאת לאישה.

אני לא משיב לו. במקום זאת אני מושך במושכות ודוהר פנימה, הוא ומשמר החיילים שמלווים אותנו בעקבותיי. נשרכים מאחוריי, ליתר דיוק. אנחנו מדלגים בין לבנים שבורות ונכנסים לעיר דרך פרצה בחומה שגודלה כגודלם של שני בתים.

ההרס בלתי ניתן להכלה. הרחובות השוקקים והתוססים שהיו לב ליבה הפועם של ממלכת יהודה ריקים מנפש חיה ונראים כמו קבר ארוך ומתמשך. אני מתקדם בדרך המוכרת ופונה בסמטה הרחבה. בין הבתים השרופים והמנותצים עומד בית אחד שנותר שלם, ממש בקצה הרחוב שהיה בעבר בין הרחובות היוקרתיים של העיר, שבהם גרה האליטה היהודית. אני יודע למי שייך הבית עוד לפני שאורליוס, הדוהר ממש לצידי, אומר, ״הוד מעלתך, אתה מתקדם לכיוון הבית של יריב בן ראובן.״

״סתום את הפה.״ אני לא רוצה שהוא יסגיר את בואי, זו אמורה להיות הפתעה לא נעימה. ״אני נכנס לבד,״ אני מודיע לכולם בשקט ומביט בעיניו של דונטלו, מתרה בו לערער על ההחלטה שלי.

הוא מתקרב ואומר בקול נמוך, ״תן לחיילים להיכנס קודם, אל תהיה טיפש. מה אם תחכה לך שם מלכודת?״

״שרדתי את הקולוסיאום ואת הקירקוס מקסימוס, אשרוד גם את הבית של יריב.״ אני שולף מהנדן את אטרה מורס, המוות השחור, חרב הקרבות האגדית שלי שהובילה אותי לניצחון בכל קרב וקרב, ודוהר לבדי על גבי מרצפות האבן. הפלדה הרומית נוצצת בשמש, אך ניצב החרב השחור בולע כל השתקפות של אור. אם יש מישהי שלא אכזבה אותי מעולם, זו היא. היא והמשפחה שלי.

אני יורד מהסוס בעל הרעמה הזהובה בדממה מוחלטת, מרוצה על הבחירה בבגדים קלילים ודקים במקום בשריון השחור. השריון היה מרעיש ומסגיר את בואי.

שני שומרים עומדים בפתח הבית והם נדרכים ככל שאני מתקרב, אבל הם מזהים אותי וגם את דונטלו. אני מסמן להם להצטרף לשומרים שלי ומניח אצבע על שפתיי, מסמן להם שלא ירעישו. הם מסתכלים זה על זה ומחליטים לציית.

אני פוסע לכיוון החלון ומטה אוזן. קולו של יריב נשמע במעומעם. אני עדיין זוכר את הקול שלו מכל הנאומים שנאם לצד הכוהן הגדול האחרון, אהרון, שבאופן אבסורדי נקרא על שמו של הכוהן הראשון של עם ישראל משחר ההיסטוריה.

איזה בן־זונה, הוא בבית. מעולם לא רחשתי חיבה לצדוקי המתנשא והיהיר, שהסתובב ברחובות העיר כאילו השמש זורחת לו מהתחת.

אני מתקדם לדלת במהירות, ובלי התראה בועט בה בעוצמה ומעיף אותה מציריה לפני שאני מתפרץ פנימה לתוך הבית הגדול.

"מי אתה? באיזו זכות אתה פורץ לכאן?" צועקת עליי בעברית משרתת זקנה ומרימה מטאטא, כאילו הוא יוכל להועיל לה מול מכונת המוות המשומנת שנקראת אטרה מורס.

מן הסתם היא לא מזהה אותי, הייתי רק איכר פשוט וחסר מעמד בפעם האחרונה שהייתי פה. היא מנסה להכות אותי כמו מטורפת, אך אני תופס את המטאטא שלה ושובר אותו לשניים על הברך שלי לפני שאני זורק את השברים הצידה, עוקף אותה ונכנס לפינת הישיבה.

"פורץ! פורץ! איפה השומרים?״ יריב צועק ומסתער עליי, חרבו שלופה.

"צירפתי אותם למשמר שלי, תודה על זה." אני מכה בחרבו בעוצמה מפלחת והיא עפה מידו. ממש כמו להילחם בילד בן שלוש. ידי נסגרת על צווארו ואני מדביק את גבו לקיר באלימות.

"אביתר!" הוא נאנק בתדהמה מוחלטת.

"האחד והיחיד." אני לוחץ על צווארו בכוח וחוסם את נתיב האוויר שלו. "באיזו זכות לא התייצבת בנמל קיסריה אתמול?"

"אני לא מקבל הזמנות מרומאים ארורים," הוא מסנן בקול צפצפני.

"באמת? אז לא עבדת בצמוד עם השלטונות הרומאים בשנתיים האחרונות?" הוא נד בראשו בתנודה קלה, לא מצליח לדבר. ״אני מבין ש — ״ אני חוטף מכה משתקת ופתאומית בגב באמצע המשפט, ורק בזכות העובדה שאני לובש מגן רשת מתחת לבגדים אני ניצל מפציעה. אני מסתובב ומניף את חרבי לתוקף מאחוריי, מתכוון לדקור אותו למוות.

"קדימה, תרצח אותי, אביתר. תוכיח שהפכת להיות בדיוק כמו הרומאים המחורבנים. אולי תמיד היית כמוהם."

האישה עוצרת הנשימה שמביטה בי בעוינות טהורה לא טורחת להסיט את שערה הרחק מפניה וגלי המשי הזהובים נופלים על עיני הדבש הלוחמניות שלה ומסתירים אותן חלקית. "אוריה?" אני מוריד את החרב בלי יכולת לנשום ומשחרר את יריב.

אוריה בת אהרון. היא בחיים.

"למה חזרת, אביתר?" היא לא מורידה את כד המתכת הגדול שבאמצעותו הכתה אותי.

"שרדת את הטבח," אני אומר, עיניי פעורות.

"ממש בקושי." היא מקשיחה את שרירי לסתה וממצמצת את הלחות מעיניה. "שיראל לא שרדה. רצחו אותה." קולה חנוק ודמעות עולות בעיניה.

אני רוצה למות כשאני שומע את שמה של ארוסתי. אני מרכין את ראשי ומנסה להשתלט על עצמי. "אני יודע.״ קולי עכור. ״מה לגבי האחים שלך, הם שרדו?" אני משיב את החרב לנדנה ומתקרב אליה. היא מתכווצת מתחת לשמלה הלבנה שעל גופה.

"לא. שלושתם נרצחו בהגנה על בית המקדש ועליי. חשבתי שרצחו גם אותך, עד שגיליתי שלא."

הבשורה קשה להתמודדות, אף שתיארתי לעצמי מה קרה. זו הפעם הראשונה שאני מקבל אישור רשמי לכך. "בניו של הכוהן הגדול מתו בגבורה על קידוש השם," אומר יריב ונעמד לצד אוריה, קרוב בצורה מרגיזה. בניו של הכוהן הגדול אהרון הצטרפו אליו. אביה של אוריה היה אדם שהערצתי בעיוורון. אף פעם לא הבנתי למה הבת שלו שונאת אותי כל־כך, אחרי הכול היא הייתה החברה הכי טובה של שיראל. "מה את עושה כאן, בבית של יריב?"

"נראה לי שאתה מבולבל, אני לא חייבת לך דין וחשבון. אתה לא אבא שלי."

"אוריה, את הבת של הכוהן הגדול, והנוכחות שלך כאן אצל יריב, אפילו שהוא הנהיג את הקהילה — "

"אל תטיף לי מוסר!" היא מתפרצת ומניחה את הכד, עיניה רושפות אש. "לא היית כאן כששיקמנו את ירושלים מהאפר. בזמן שפינינו את הרחובות מגופות וניקינו את הדם, אתה ישבת ברומא עם הקיסר ושתית יין מחורבן!"

אני צועד עוד צעד אחד לעברה וסוגר את המרחק בינינו, מרכין את ראשי לפניה ומביט בעיניה הבהירות. "תשמרי על הפה שלך, אישה כמוך לא צריכה לקלל."

היא מרימה את מבטה משפתיי לעיניי וכל מה שאני רואה זו שנאה טהורה ובוערת. "הרבה דברים השתנו מאז היית פה בפעם האחרונה. תתחיל להסתגל למציאות החדשה או שתעוף מפה בחזרה לרומא."

"אני המלך שלך עכשיו, אשת חיל. תתחילי להסתגל למציאות החדשה," אני לוחש. הסלידה שמביעות פניה היפהפיות מתעצמת. אני מנתק את עיניי ממנה ומתמקד ביריב. "אם תתריס נגדי שוב ולא תתייצב כשמזמנים אותך, תשלם על זה. אני לא כאן כדי להילחם בכם. יחד נמשיך לשקם את הארץ."

"נשקם אותה בלעדיך." אוריה זוקרת את סנטרה.

"נחיה ונראה."