על הכול 8 - להגן על הכול - חלק א'

פרולוג

אלין

זעקת הכאב של אימא מעירה אותי משינה. אני קופצת מהמיטה ורצה אליה, מוצאת אותה במורד המדרגות וששון, בעלה האפס, עומד מעליה בידיים קפוצות. אימא מתפתלת מכאב ובוכה בשקט. אני רצה למטה ומתיישבת לצידה.

"אימא," אני מניחה יד על גבה בהיסוס. "את יכולה לקום?"

"עופי מכאן," ששון דורש.

"לך לעזאזל."

"מה אמרת?" הוא לופת בחוזקה את צווארי, מושך אותי לעמידה, מצמיד אותי לקיר ולוחץ. "תגידי את זה שוב."

אני יורקת בפניו ומקבלת אגרוף בכתף.

"תעזוב אותה," אימא מייבבת. "תעזוב את הבנות שלי כבר. תעזוב אותנו."

"לעזוב? את יודעת מה הדרך היחידה שאעזוב אותך." הוא דוחף אותי בפראות על המדרגות ומרים את אימא בכוח. "הכול בידיים שלך, סלין."

"אמות לפני שאחתום לך על הירושה של הבנות שלי. לא אתן לך לקחת מהן הכול."

"את באמת תמותי." הוא לוחץ על זרועה והיא פולטת זעקת כאב. "כואב, נכון? שוב שברת אותה, מתוקה?" הוא מלטף את פניה ברוך מזויף והודף אותה על הקיר.

"אם תהרוג אותה, לא תקבל שקל אחד ארור."

"נראה."

"אתה יכול להכות אותנו כמה שתרצה. לא אימא, ובטח שלא אני, ניתן לך את הכסף של סבא, חתיכת אפס!" אני הודפת אותו, מעיזה שוב להרים עליו יד ויודעת שהמכות בדרך.

ששון מכה אותי, נזהר כמו תמיד לא להשאיר סימנים על פניי. אם הפנים שלי ייחבלו, הוא לא יוכל להמשיך ולנסות לשדך אותי תמורת כסף. הוא לא יוכל להמשיך להציג את היופי שלי, כמו גמל בשוק, לכל המרבה במחיר. הלוואי שהייתי נולדת מכוערת. מעוותת. רק לא עם יופי שמשך גם אותו לא פעם.

"לא סיימתי איתך, זונה קטנה. עוד אחנך אותך," הוא מאיים כמו תמיד, חותם בבעיטה בבטני, ופוגע בזרועות שלי שמגינות עליה. הוא שולף את החגורה שלו ומרים יד לתנופה. רגע לפני שהעור הקשה פוגע בי, שחר, אחותי הקטנה, נעמדת בראש גרם המדרגות, בוכה.

"הילדה, בבקשה," אימא מתחננת. "היא גם הבת שלך."

לצערנו.

"למיטה, שחר." היא יורדת במדרגות, מחזיקה בידה את הבובה שלה וכמעט מועדת. ששון עוצר אותה ברגע האחרון ומייצב אותה על הרצפה לידנו. "מה אמרנו על לא לצאת מהחדר באמצע הלילה?" קולו מתרכך מעט. איתה הוא עוד יחסית אנושי. אולי כי היא הבת שלו ואולי כי הוא מרחם על המצב שלה. שחר כבר בת עשר והיא לא מדברת. אין לה בעיה רפואית, לא פיזית לפחות. בעבר היא דיברה, אבל בשנים האחרונות היא לא מדברת, ומתקשרת איתנו בציורים או בכתיבה. יש לה מורה פרטית צמודה שמלמדת אותה בבית כי היא מסרבת ללכת לבית הספר כמו כולם. השעות שבהן היא לומדת הן השעות היחידות שהבית רגוע.

שחר מושכת כתף אל אוזן ומתיישבת ליד אימא.

"אני בסדר, מתוקה שלי. נפלתי במדרגות. את מבינה למה זה חשוב לא לצאת מהחדר בלילה? אפשר ליפול בחושך."

שחר מנידה בראשה, מבהירה שהיא לא מאמינה.

"אזמין לך אמבולנס."

"אלין!"

"צריך לעשות לך צילום ולוודא שלא שברת משהו. נכון, שחר?" הקטנה מהנהנת ואני מנצלת, לצערי, את הנוכחות שלה, כדי להציל את אימא. לידה הוא לא מכה ולא מתעלל. אני רצה במעלה המדרגות אל חדרי ומזמינה אמבולנס. דלת חדרי מוטחת בפראות בקיר ואני מזנקת בבהלה.

"את תשלמי על התרגיל הקטן שלך, אלין. גם אימא שלך וגם את. ואת כבר יודעת מה יקרה אם תספרו את האמת בבית החולים, נכון?" הוא תופס בכוח את פניי.

"שאלוהים ישלם לך."

"הוא נטש אתכן מזמן."

"הוא לא. יבוא יום שבו נרקוד מעל הקבר שלך."

"מתוקה, אל תגרמי לי להעניש אותך כמו שאני רוצה. תיזהרי ממני." הוא מעביר את שפתיו עליי ואני כמעט מקיאה. "אם המשטרה תחקור, אף אחד לא יציל אותך מהתוכניות שלי על הגוף היפה שלך." הוא זורק אותי על המיטה ופונה אל הדלת. "מילה אחת, אלין, ואת באמת תכירי את הגיהינום מקרוב." הוא יוצא ואני מחליפה בגדים בזריזות, לוקחת את התיק שלי ורצה אל אימא.

האמבולנס מגיע ומפנים את אימא על אלונקה לבית החולים. שחר נצמדת אליי, מפחדת להרפות.

"אני לוקחת את אימא לרופא וחוזרת, טוב? תשמרי על הבית בשבילנו?" היא מנידה בראשה. "זה לא מקום לילדים, קטנה שלי. אני מבטיחה לחזור מהר."

"שחר, אנחנו נחזור מהר. תשאלי את הבחור הנחמד. נכון שאתם רק לוקחים אותי לרופא שיבדוק אותי ומחזירים אותי מהר הביתה?"

"הן יחזרו לפני שתשימי לב." הפרמדיק מחייך אליה ומציע לה סוכרייה על מקל. "מבטיח." היא משחררת את האחיזה בי ואנחנו מתפנות לבית החולים באמבולנס.

הפרמדיק בודק את אימא ושואל שאלות. אנחנו עונות פה אחד את התשובה הקבועה. היא רצתה לרדת למטבח לשתות מים, הסתחררה והתגלגלה למטה.

"כואב לך?" אני מלטפת את ראשה.

"מאוד. אני חושבת שיש לי שברים, לא רק ביד. האגן כואב לי במיוחד." עיניה כמעט נעצמות. "תשמרי על שחר בשבילי, בסדר? אם קורה משהו, היא באחריותך."

"אנחנו נגיע לבית החולים ויטפלו בך, אימא. ייתנו לך משככי כאבים ואת תראי שהכול יהיה בסדר."

"הלוואי, אליני, הלוואי." היא לוחצת את ידי ועוצמת עיניים.

אנחנו מגיעים למיון בית החולים. אימא נכנסת לצילום. יש לה שבר ביד, פגיעות באגן ובגב, והיא מועברת לאשפוז במחלקה האורתופדית. אני נושמת לרווחה, לפחות לכמה ימים היא לא תספוג את המכות שלו, אבל אני גם יודעת שאת הזעם שלו הוא יפרוק עליי. עם כל הרצון להישאר צמודה למיטתה אני חייבת לחזור הביתה אל שחר. המסכנה לא אשמה שהוא אבא שלה. הלוואי שהוא ימות כבר ויגאל את כולנו. הלוואי.

פרק 1

עומר

יום העבודה עבר מהר יחסית ורגוע. תודה לאל, לא צצו מקרי חירום וכל המטופלים שאושפזו לניתוחים נותחו בזמן בלי דחיות. אני שונא כשאדם מגיע לאשפוז, צם כל היום כהכנה לניתוח ולקראת הערב מקבל עדכון על ביטול הניתוח כי נכנס מקרה דחוף יותר. כולם דחופים, לכולם מגיע טיפול רפואי, אבל לצערי יש מצבים של חיים ומוות.

אני מסיר את החלוק ותולה על הדלת, אוסף את הדברים שלי ומתכוון לצאת למחלקה של אימא. אני שומע צחקוקים וקול מוכר, מוכר מדי. אחי היקר. אני נאנח ויוצא אל החדר הסמוך, שם אחי היקר מצמיד את ספיר, האחות החדשה במחלקה, אל הקיר וכולא אותה בין זרועותיו.

"הראל, יפטרו אותי בגללך. לך."

"יש לי דיבור עם מנהל המחלקה." הוא מרפרף באפו על אפה ומנשק אותה. ספיר מתמסרת לו ואני נאלץ כמו תמיד להיות המבוגר האחראי ולמשוך אותו אחורה.

"מה אתה עושה כאן?"

"דוקטור קדוש, אני מצטערת כל כך." ספיר שומטת את ראשה במבוכה.

כן, אני רואה.

"תפסיק להיות כבאי. באתי לבקר את אחי הקטן ועל הדרך קפצתי להגיד שלום לספיר."

"שלום אומרים במילים, לא בבליעת הפה שלה כשהיא צמודה לקיר, בחדר שאתה לחלוטין לא אמור להיות בו."

"נראה לי שפספסת את השיעור איך אומרים שלום על פי האקדמיה לקדוש. שיעור שאבא העביר בעצמו."

"לך תנשק עובדות של אבא. ספיר, אכפת לך?"

"לא, סליחה. אני באמת מצטערת, דוקטור."

"אני רואה." היא חומקת החוצה ואני נועל אחריה את הדלת.

"משבית שמחות שכמותך."

"אתה באמת מטומטם או מה?" אני מכה על כתפו. "אני האחראי הישיר לה, חתיכת אידיוט!"

"נו, אז? אתה הבוס שלה, לא אני."

"אנחנו עובדים בבית חולים ציבורי, הראל. אתה יכול לסבך אותי ולא רק אותי, אלא גם את אימא. אני לא חושב שמנהל בית החולים יראה את זה בעין יפה אם תפשל כמו תמיד, וספיר תתלונן חלילה."

"אתה סתם מגזים."

"הראל," אני מאגרף את ידי. "אני נשבע לך שאם תפשל, אסרס אותך. אל תשכח שאנחנו גרים יחד, לצערי הרב, ולמזלי אני יודע להשתמש בסכינים שלי. תיזהר."

"אני שונא שיוצא ממך הקדוש."

"גם אני. עוף מהמחלקה שלי ואל תחזור לכאן בלי אישור." אני ניגש לפתוח את הדלת. "ואל תיגע בעובדות תחתיי."

"יש לי הרגשה שאתה מקנא שהיא הסתכלה על האח היפה יותר, דוקטור. היה לך חלום קינקי כמו שרואי אומר לך כל הזמן? רצית אותה?"

"מה? פאק, לא. אני לא מזיין בעבודה, הראל. להבדיל ממך אני יודע לשלוט בעצמי."

"אז אתה לא רוצה אותה?"

"לא, אידיוט."

"אז אם זה בסדר מצידה, כלומר אם היא רוצה וזה בהסכמה ולא יגיע למנהל בית החולים, לא אמורה להיות בעיה לכאורה, נכון?"

"לאן אתה חותר?"

"לחוף, אחי. תמיד חותרים לחוף." הוא טופח על לחיי ויוצא מהחדר בחיוך זחוח.

אני סוגר אחרינו את הדלת ומתכוון ללכת אחריו, אבל האידיוט כבר תופס בידה של ספיר ומוביל אותה החוצה. לא נראה שהיא מתנגדת. אני אוסף את הדברים שלי, נפרד מהצוות בדרך החוצה, נכנס למעלית ועולה לקומת המחלקה האורתופדית, אל אימא.

"דוקטור קדוש," נילי, האחות המבוגרת במחלקה, מקבלת אותי בחיוך חם כמו תמיד.

"ביקשתי ממך לקרוא לי פשוט עומר, נילי. את יכולה להיות סבתא שלי."

"אם רק הייתה לי נכדה רווקה בגילך." היא צוחקת כמו תמיד.

אני נכנס אל עמדת האחיות ומחבק אותה. "לא נורא, אולי בגלגול הבא. אימא שלי כבר יצאה?"

"לא, היא התעכבה עם מטופלים חדשים שהגיעו הבוקר. חירום. אתה יכול לחכות בחדר שלה אם אתה רוצה."

"אלך להביא לי משהו לשתות בינתיים." אני יוצא מהעמדה ופונה אל מכונת המשקאות בפינת המחלקה. נראה שהמכונה הדפוקה שוב עושה בעיות. בחורה צעירה דופקת עליה בזעם ומסננת קללה.

"נו כבר, מכונה מטופשת, תוציאי את הפחית."

"את יודעת שהיא לא יכולה לענות לך, נכון?"

"חושב?" היא מסתובבת אליי במבט זועם ומשלבת זרועות. יש לה עיניים ירוקות־חומות, שיער שחור ארוך, פנים עגולות קטנות, מהסוג שכיף להחזיק בין הידיים, שפתיים בשרניות והיא יפה כאילו ציירו אותה. גם עם המבט הזועף.

"מה קרה?"

"השמש זרחה."

"אה, את מהמתחכמות, אני מבין."

"מאוד." היא חוזרת להכות את המכונה המסכנה ולוחצת בכוח על הכפתור שידע ימים טובים יותר. ילדה קטנה מתקרבת אליה ומחבקת אותה מהצד. "אני מצטערת, מתוקה שלי, המכונה נתקעה. אלך להביא לך שתייה מהקפטריה מאוחר יותר, בסדר?"

הילדה מהנהנת.

"מה רצית לשתות?" אני מתכופף אליה והיא מהדקת את האחיזה בבחורה. "אולי אצליח להוציא לך שתייה." אני מחייך אליה והיא מרימה ראש אל מי שאני משער שהיא אימא שלה.

"אנחנו מסתדרות, תודה."

"דוקטור," אחת האחיות חולפת על פנינו ואני מהנהן אליה.

"דוקטור?"

"יש בעיה?"

"לא ידעתי שאתה רופא כאן, סליחה."

"למען האמת אני לא. באתי לכאן — "

"עומר." אימא יוצאת מאחד החדרים ומתקרבת אליי.

"היי, אימא." אני מחבק אותה לשלום. "חיכיתי לך כדי ללכת."

"איפה אחיך?"

יופי, נראה שהראל הספיק לעבור גם כאן היום.

"עושה לנו בושות בבית החולים, כרגיל."

"מאה אחוז קדוש." היא נאנחת ואני צוחק. "אלך להתארגן ליציאה." היא לוחצת את זרועי ורק אז מתייחסת לבנות לידנו. "אימא שלך בסדר, מתוקה שלי. הצוות שלי ואני נשמור עליה עד שהיא תהיה בריאה לגמרי ותחזור הביתה, טוב?" היא מלטפת את פניה של הילדה.

"תודה רבה על הכול, דוקטור." הבחורה מניחה יד סביב אחותה. "תגידי לדוקטור תודה, שחר."

שחר מחבקת את אימא.

"אויש, את מתוקה." אימא מוציאה מהכיס סוכרייה על מקל ונותנת לה. "לא לפני השינה, טוב? זה לא בריא."

שחר מהנהנת. היא לא מדברת או מה?

"לא, היא לא מדברת." הבחורה נועצת בי מבט. חשבתי בקול רם? "הפנים שלך מסגירות את השאלה."

"סליחה."

"על?" עכשיו היא נראית כועסת עוד יותר ואני שותק.

"תחשבי על מה שדיברנו, אלין. אני זמינה." אימא מחטטת בכיס החלוק שלה ומוציאה כרטיס ביקור. "תמיד."

"תודה."

אימא מחייכת אליה ופונה אל חדרה.

אנחנו נשארים במקום ואני מרגיש מתח באוויר. אני מסתובב אל המכונה ומכה על צידה. פחית קולה נופלת ממקומה ואני מתכופף, משחיל יד, מוציא את הפחית ומגיש לשחר בחיוך. "קולה?"

היא מחייכת מעט ומחכה לאישור לפני שהיא מושיטה יד אל הפחית.

"תודה, דוקטור."

"עומר." אני מושיט לה יד.

"אלין." היא לוחצת את ידי. "בואי, שחר, נחזור לאימא." הן מתרחקות מעט ואז שחר מסתובבת לנופף לי לשלום.

"זזנו?" אימא חוזרת. "התקשרתי לאבא שיבוא לקחת את הבן שלו."

"טוב שלא התקשרת לדוד אביה." אני צוחק. "את ממהרת הביתה או שנעצור לאכול ארוחת צהריים?"

"אני אף פעם לא ממהרת כשמדובר בזמן איכות עם הילדים שלי." אני מוביל אותה אל המעלית ומשם לחניון הסגל. בדרך אנחנו נפרדים מאנשי הסגל, ומגיעים בשעה טובה אל החניה. "חלבי?"

"יש לי ברירה אחרת?"

"לא."

"אז חלבי." אני יוצא מהחניה ופונה אל המסעדה האיטלקית האהובה על אימא. אבא קנה בשבילה את המקום כמתנת יום הולדת כדי שהיא תוכל לאכול שם מתי שרק תרצה. כלומר, כל יום. מי אמר שתומר קדוש לא יודע להביע אהבה?

אלין

אני מסדרת את הכריות מאחורי אימא ומכסה אותה בשמיכה דקה. מנהלת המחלקה ביקשה להקצות לנו חדר נפרד כששחר עשתה דרמה וסירבה להתרחק מאימא. משככי הכאבים מרדימים אותה לסירוגין. היא מתעוררת מדי פעם באנחות כאב, מבקשת משככים ושוב נרדמת. אני לא יודעת אם בהשפעת החומרים שנותנים לה או מהעייפות המצטברת. לחיות עם בעל כמו ששון זה לישון עם עין פקוחה, אם בכלל הצלחת לישון.

שחר נרדמת על המיטה הפנויה ואני מנצלת את ההזדמנות להיכנס להתקלח. יש חבורות על כל גופי, כמה מהן טריות וכמה כמעט החלימו. דוקטור קדוש כנראה שמה לב לחבורות על גופה של אימא והבינה שהן לא מנפילה במדרגות. את ההצלפות של ששון אי אפשר לטשטש וגם לא את סימני המכות שהחלו להחלים. הייתה לי הרגשה שהיא תפנה מייד למשטרה, שתסבך אותנו, אבל כששתינו חזרנו על התסריט הקבוע, נפילה במדרגות, סחרחורת מוורטיגו שיש לאימא כבר שנים, היא לא התעקשה איתנו. אבל אם היא הגניבה לי כרטיס ביקור עם הפרטים שלה, למקרה שאתחרט, אני יודעת שהיא לא מאמינה לנו.

אני יוצאת מחדר הרחצה ומסרקת את שערי, הטלפון שלי רוטט משיחה נכנסת. ששון. אני מתעלמת מהשיחה ומייד הטלפון של אימא רוטט. אני ממשיכה להתעלם, יודעת שאשלם על זה מאוחר יותר, אבל כרגע אני מעדיפה פשוט לנוח קצת, גם אם למנוחה יהיו השלכות. כשהטלפון שלי שוב רוטט אני חומקת החוצה בשקט ועונה לו.

"איפה את? למה את לא עונה לי?!" הוא שואג.

"שחר נרדמה עליי והייתי צריכה להעביר אותה למיטה ולצאת כדי לא להעיר אותה."

"מזיז לי את יודעת את מה, אלין. קדימה, נגמר הבית זונות, קחי את האימא הבת זונה שלך ובואו הביתה."

"אי אפשר, ששון. היא זקוקה לטיפול רפואי הפעם, בבקשה. יש לה שברים."

"אל תגרמי לי להגיע לבית החולים. את יודעת למה אני מסוגל."

"בבקשה, ששון."

"מחר אתן חוזרות הביתה."

"אבדוק מול הרופאה המטפלת ואעדכן אותך, בסדר?"

"לא שאלתי, אלין. מחר אתן בבית. קחו מונית או אוטובוס מזוין, אבל מחר אתן בבית."

בלית ברירה אני מציעה לו את הדבר היחיד שאני יכולה. כסף, שוחד.

"תן לה להישאר כאן עוד כמה ימים וכשאחזור אתן לך כסף."

"עכשיו התחלנו לדבר."

"אתן לך מאתיים שקלים עבור כל יום של אשפוז, בסדר?"

"שלוש מאות."

ידעתי שהוא יבקש יותר, האפס. "אתה יודע שאין לי. הכסף שלי אצלך."

"תבזבזי פחות. שלוש מאות או שתצטערי על המרד שלך."

"בסדר. אל תתקשר שוב. נחזור כשיתאפשר." אני מנתקת ונכנסת בשקט לחדר.

"זה היה הוא?" אימא לוחשת בקול שבור.

"לצערי."

"מה הוא רוצה?"

"שנחזור."

"אז נחזור."

"בשום פנים ואופן לא, אימא! הגוף שלך זקוק למנוחה. יש לך שברים, למען השם."

"אם לא נחזור, זה יהיה גרוע יותר. גם על זה שהזמנת אמבולנס והתפניתי לבית החולים נשלם, אלין. אל תגדילי את החוב שלנו."

"אימא, אולי — "

"לא!" היא מרימה את קולה. "אמות לפני שאתן לו את הירושה הזאת. סבלת מספיק בגללי, לא אשאיר אותך ברחוב."

"אל תדברי ככה, בבקשה." אני מתיישבת על מיטתה ומלטפת את פניה. "לא סבלתי בגללך. את סופגת מכות מבוקר עד לילה. את מגינה עליי בגוף שלך בכל פעם מחדש."

"אני גם התחתנתי איתו. אני גם עזבתי את הגבר היחיד שאהבתי ואת מה שהיה לנו רק כי פחדתי מההורים שלי. תראי אותי היום."

"אולי עוד לא מאוחר, אימא. אולי תוכלי למצוא אותו."

"כן, ומה נעשה בדיוק? אני נשואה לששון. וחוץ מזה עברו יותר מדי שנים. היום בטח יש לו משפחה משלו."

"אני יכולה לשאול משהו ותעני לי בכנות? אם זה יותר מדי, אני מצטערת."

"אליני," היא לוחצת את ידי. "את יכולה לשאול מה שאת רוצה. את האור בחיים שלי. את מזכירה לי שאלוהים בכל זאת אוהב אותי. הוא נתן לי אותך." היא מרימה את ידה הבריאה אל פניי ומלטפת בחום. "ללא ספק מגיע לי העונש שקיבלתי משמיים, אבל לפחות קיבלתי אותך לריכוך העונש."

"אימא." אני מחבקת אותה חזק והיא בוכה בשקט כמו שהתרגלה. הדמעות שלה מרטיבות את חולצתי ואני מלטפת את ראשה בניסיון כושל להרגיע אותה.

"תשאלי, אלין."

"לא משנה."

"אלין," היא מנתקת את החיבוק. "תשאלי."

"אם אהבת את הגבר ההוא כל כך, למה עזבת אותו? למה ויתרת עליו?"

"פחד." היא מושכת באפה. "הכרתי אותו קצת אחרי הצבא. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, אני הייתי הצרפתייה שבאה לעשות צבא בארץ הקודש. ציונית בנשמה."

"והוא?"

"הוא היה חייל, אבל לא בצה"ל."

"כלומר..."

"כן, מה שהבנת. בזמנו לא ממש הבנתי מה זה אומר. גדלתי כמו בת עשירים עם משרתים בבית, לא היו לי גבולות וכל מה שרק רציתי, כל דבר, ההורים היו קונים לי. מבחינתם כסף כיפר על היעדר ההורות שלהם. בדיוק כמו שסבא שלך חשב שאם הוא יוריש לך הכול, הוא יכפר על מה שעברתי בגללו." היא מתפתלת בכאב ואני מנסה ליישר אותה.

"זה לא הזמן לדבר על זה, אני מצטערת. נדבר בהזדמנות אחרת. אני לא רוצה להכאיב לך גם נפשית. בטח לא כשאת ככה."

"אני בתחתית כבר שנים, אלין, ולא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה להתרומם." דמעות זולגות על פניה היפות ואני מוחה אותן. הצער ניכר על פניה. היופי שלה, זה שראיתי בתמונות, כבר לא בולט כבעבר. יופי שירשתי. לא פעם חשבו שאנחנו אחיות ואני יודעת שאם הצער לא היה מבגר אותה, היינו נראות בנות אותו הגיל. אימא בשנות החמישים שלה, והיא נראית מבוגרת בהרבה מבנות גילה המטופחות.

"נקום יחד, אימא. לא אשאיר אותך מאחור, נשבעת."

"קודם תני לי לצאת מכאן ולמצוא דרך להציל אותך מששון. כשאדע שאת בחוף מבטחים אולי אמצא דרך לצאת מהבור."

"נמצא אותה יחד, את עוד תראי."

"שימי ראש, יפה שלי. אנחנו לא יכולות לדעת מתי שוב נזכה ללילה של שינה רצופה." היא מרימה את ידי אל שפתיה ומנשקת בחום. "לילה טוב."

"אני אוהבת אותך, אימא."

"אני אוהבת אותך יותר. תמיד."

"ואימא," אני נעמדת ומרימה את ידה. "אני מצטערת שבגלל לילה אחד שהיית צריכה לפרוק סבא העניש אותך וחיתן אותך עם אדם כמו ששון. אולי היית צריכה לוותר עליי בכל זאת." דמעות זולגות מעיניי ואימא מתייפחת. שמעתי את ששון מטיח את זה בפניה לא פעם, כשהכה אותה בפראות. היא נכנסה להיריון וסבא דרש הפלה. אימא בחרה בי ומאז היא סובלת. הכול באשמתי.

"בחיים שלך, אבל בחיים שלך, אלין, אל תגידי שוב את השטות הזאת, ובטח אל תחשבי ככה. אני לעולם לא אצטער שבחרתי ללדת אותך. אני רק מצטערת שהזעם של ששון פוגע גם בך, שאני לא מספיק חזקה להגן עלייך."

גם אני לא מצליחה להגן עלייך, אימא. הנוכחות שלי בבית לא מצילה אותך מהמכות שלו, אני רק נמצאת איתך שלא תהיי לבד, ומטפלת בכאב הפיזי והנפשי שלך כמה שאני יכולה. אם רק הייתי יכולה לעזור יותר. אם רק.

"לילה טוב." אני נושקת למצחה ומסדרת את השמיכה סביבה, נכנסת למיטה של שחר ומחבקת אותה. יבוא יום ונצא מהבית הזה שלושתנו יחד, ואשתמש בירושה המחורבנת של סבא כדי למלא את שארית החיים שלכן באושר. אני לא צריכה את הכסף של האדם שלא רצה אותי. שיישרף בגיהינום.