מוזות ומפלצות 4 - חרטות וחיצים

הערת הסופרת

"חרטות וחיצים" הוא רומן עכשווי אפלולי בהשראת הסיפור המיתולוגי על אפולו ודפנה.

הוא לא סיפור פנטזיה או גרסה חדשה לסיפור ישן.

זהו החלק הרביעי בסדרת "מוזות ומפלצות" שיכול להיקרא גם כספר עצמאי. הוא מכיל נושאים רגישים שעלולים לא להתאים לכל הקוראים. אנא הפעילו שיקול דעת.

פרולוג

קורה

"זה לא יקרה שוב."

כמה פעמים צריך לומר משפט לפני שהוא הופך למציאות?

לוסיאן חוזר על אותן ארבע מילים מאז שאני זוכרת אותו, וגם היום הן נשמעות שגויות.

כאב עובר בשפה התחתונה שלי כששיניי ננעצות בבשר הרך.

אני נשענת על משקוף הדלת של דירת החדר העלובה שלי, מונעת מאחי להיכנס ושונאת את עצמי על כך.

לורל, הכלבלב השחור הקטן שלצידו, מיילל במחאה ונושף אוויר מהנחיריים לעברי, ואני מתפתה להיכנע מייד.

שלג מסתחרר מסביבנו ולוסיאן שולח יד גרומה, מגרד לכלב מאחורי האוזן ובוהה לעבר מגרש החניה שנמצא ארבע קומות מתחתינו. הוא מתנדנד ומתקשה בבירור לשמור על שיווי משקל, ולרגע אחד חולף, חלק ממני מקווה שהפעם הוא ייפול.

ישים סוף לייסורים שלי אחת ולתמיד.

אשמה דוקרת לי את הלב ואני נושכת את השפה חזק יותר עד שהיא מדממת. לוסיאן נאנח ומציץ אליי מעבר לכתפו. הוא מנסה את החיוך המטופש שהוא הסמל המסחרי שלו ושפעם היה גורם לזרים להתאהב בו ממבט ראשון, אבל עכשיו משקל השדים שלו מכביד עליו.

זוויות הפה שלו לא לגמרי מתרוממות כמו בעבר. הן מסגירות את התשישות שלו.

מסגירות את האמת.

"את לא יכולה לעזור לי רק הפעם הזאת?" העיניים הזהובות שירשנו מאימא שלנו פונות אליי וסורקות את פניי בחיפוש אחרי גרגיר של הסכמה. "אני נשבע לא לבקש שוב, קור."

ברור שכבר שמעתי את זה בעבר.

לפני שבועיים, ליתר דיוק.

המבט שלי עובר אל צמיד בית החולים שהוא עונד על ידו הימנית. "מה קרה הלילה?"

"כלום. סתם בדיקה שגרתית."

"בחדר המיון?"

"אי־הבנה." הוא צוחק, אבל הצליל נשמע חלול באוויר הלילה. "ניסו לשים אותי במחלקה הסגורה לאיזה קשקוש של השגחה למניעת התאבדות. את מאמינה?"

אני לא עונה לו.

מה אני יכולה לומר?

כן, לוסיאן, אני מאמינה.

אני מצטערת שלא נשארת שם.

"איך הצלחת לצאת משם?"

אני, כמובן, כבר יודעת. לאחי יש כושר שכנוע. זה אחד הדברים שהוא הכי טוב בהם.

לוסיאן מסתובב ומעביר יד בתלתלים הכהים שלו. הקווצות הארוכות נופלות על האצבעות החבולות, ואני מבחינה שהידיים שלו רועדות.

"טוב, זאת הייתה... זאת הייתה תאונה."

משהו נצבט לי בחזה ומקשה עליי לנשום, אפילו שהמוח שלי יודע שאין כאן שום בעיה גופנית.

אצלי.

הצבע עדיין לא חזר במלואו לשפתיים של אחי. הן מוכתמות בכחול, כמו סיגליות שפורחות בשדה ורדים.

הוא מרים אליי את העיניים ומחייך במבוכה, מפיל שוב את היד שלו לצידו ומכניס את האגודל לכיס של הקפוצ'ון עם הלוגו של להקת קוֹרן.

"זה לא כמו שזה נשמע, קור, אני מבטיח. אני... פשוט היה לי לילה רע. פישלתי. זאת הייתה טעות מטומטמת."

שתיקה משתררת בינינו כמו השלג שמצטבר על הקרקע, והוא שוב מציץ מעבר לי ואל תוך הדירה שלי. הדירה שהרגע עברתי אליה. השרירים שלי מתהדקים וננעלים כאילו הם צופים פלישה.

אל תשאל. בבקשה אל תשאל.

אבל הוא שואל. כאילו הוא לא יכול אחרת.

"את מאמינה לי, נכון?"

כאן אני אמורה לענות ב"כן" נחרץ ובלי לשאול עוד שאלות. זה התפקיד שלתוכו הכנסתי את עצמי מאז שהיינו ילדים — המגינה היחידה של אחי הגדול. למרות שש השנים שמפרידות בינינו, מהר מאוד הבנתי שלוסיאן הוא טיפוס נוח להשפעה עם לב רך. מהסוג שאחרים תמיד ינסו לנצל.

ואכן ניצלו אותו.

במשך שנים ראיתי איך כל אדם שבא איתו במגע לקח לעצמו מהטוּב שבתוך לוסיאן, רוקן אותו ואז, באופן בלתי נמנע, עזב.

הם השאירו אחריהם קליפה חלולה ומיובשת, ואף אחד מעולם לא טרח ללמד אותו איך להחזיר לעצמו את הטוב שאבד.

אימא שלנו עבדה כל הזמן והיינו רק שנינו לבד. כל החיים שלי ניסיתי לתקן את הנזק. סיפקתי לו צל בזמן שהוא חפר לעצמו קבר ושכנעתי את עצמי שאני עוזרת לו. שבסופו של דבר הוא ירים את הראש ויבין איך במשך כל הזמן הזה הוא לא נשרף בשמש.

אבל כנראה יש אמת במה שאומרים — אי אפשר להציל מישהו שלא מבין שיש לו בעיה.

העיניים של לוסיאן מלאות באי־נוחות והנחישות שלי נפרמת כמו כדור צמר דקיק.

ברור שכשאחי שואל שוב אם אני מאמינה לו, אני אומרת שכן.

אני מרגישה שהתפרים שמחזיקים את הנשמה שלי מתפוררים זה אחרי זה, ובכל זאת אני מהנהנת וזזה הצידה כדי לתת לו להיכנס.

למרות העובדה שאני יודעת שזה לא רעיון טוב.

כי אני מסרבת להיות עוד מישהו שמאכזב אותו.

או אולי כי עמוק בפנים חלק ממני עדיין מקווה שהאהבה שלי תוכל לשקם אותו.

שאם אני לא אוותר עליו, הוא לא יוותר על החיים.

על עצמו.

אני טועה, כמובן.

טועה במידה שלא תיאמן, לעזאזל.

יש אנשים שפשוט לא רוצים שיצילו אותם.

1

אליסטר

אפשר להגיד הרבה דברים על הצבע הכחול.

הוא מעורר מחשבות על עצב. משקף את הייסורים הפנימיים שאנחנו מנסים להשאיר קבורים עמוק בתוכנו, במקום שאף אחד לא יכול לראות.

יש מי שטוענים שהוא מרגיע. מחזיר את נפש האדם למצבה בטבע. כמו מים ושמיים, הכחול זורם ללא מאמץ ממדיום אחד לאחר, תכונה שהופכת אותו למקשר בין כל הצבעים.

כך לפחות לפי הפגישה המי יודע כמה במספר של עמותת האומנות של אפלאנה שבה השתתפתי אתמול.

לפני יומיים, הצבע הכחול היה פשוט צבע. עכשיו אני לא מצליח להפסיק לבהות בבחורה שעוברת בקלילות בין השולחנות בצד השני של הבר ושיער שצבעו כחול רויאל נשפך בגלים מנצנצים במורד הגב שלה.

אני שותה בבת אחת את כל כוס הסודה שלפניי בגניחה מעוצבנת.

אני מניח שזה המחיר שעליי לשלם על כך שבניתי קמפיין פוליטי שלם סביב ההבטחה שאשקם את האומנות בקהילה שלנו. כל עוד אני ראש העיר במקום הקטן והעלוב הזה, אני חייב להעמיד פנים שאכפת לי מהפרשנויות האין־סופיות המזדיינות.

אני מטיח את הכוס בדלפק, מרחיק אותה ממני ומציץ בטלפון שמונח ליד המרפק שלי. אחי הקטן ג'ונאס לא יצר איתי קשר כבר יותר מעשרים וארבע שעות. זה לא היה מטריד אותי אם הוא לא היה מתפוצץ עליי לפני כמה ימים.

הנפיחות באף שלי עדיין לא נעלמה לגמרי.

בדרך כלל אנחנו מדברים רק כשיש צורך בכך, אבל אני מרגיש שהשתיקה הזאת טעונה. כאילו הייתי צריך לספר לו שאני יודע איפה נמצאת אימו הנעדרת לפני שהיא הופיעה ודרשה לגור בבית החוף שלו.

מישהו מכחכח בגרון ואני מרים את המבט ומוצא את הברמנית בוהה בי. היא מניחה יד על המותן ואני לא יכול שלא לתהות כמה זמן היא כבר עומדת שם ומנסה לתפוס את תשומת הלב שלי.

אני מתבונן בשפתיים שלה, מתמקד בהן זזות ויוצרות הברות.

"אני יכולה להביא לך עוד משהו?" היא שואלת ומשעינה את האמות שלה על הדלפק. תג השם שלה מוקף ברצועה של נייר דבק שחור ותלוי הפוך על החולצה המשובצת שהיא לובשת, ועיניה האובליות חוקרות את עיניי. "אולי משקה אמיתי?"

אלוהים, הייתי מת למשקה אמיתי.

"אני מחכה למישהו. אני מעדיף לא להיות שיכור כשהוא יגיע."

היא עושה פרצוף ואז מכווצת את השפתיים. "דייט?"

"לא." אני עוצר, דוחף את הלשון שלי אל החלק התחתון של הלחי וחושב על הקשר שלי עם מי שעומד להגיע.

פעם היינו בני זוג בפוטנציה.

אבל לא הספקנו להגיע לשם לפני שהאפלה שבכל אחד מאיתנו השתלטה והפרידה בינינו. שנינו לא היינו מעוניינים לחלוק מידע על חיינו הפרטיים, ככה שהיה קשה ליצור מערכת יחסים אמיתית.

"הוא... חבר ותיק," אני אומר לבסוף ומתעלם מהצביטה הקטנה בחזה שלי.

אני בשום פנים ואופן לא מסוגל להבין למה אני בכלל מספר לה את זה. אולי אני פשוט מעוצבן מהעובדה שהוֹליס לא הגיע, והברמנית מציעה דרך טובה לשכך את הרוגז לפני שאני מחפש לו מוצא חלופי.

מה גם שזה לא לגמרי נכון. אין לי שום אשליות לגבי הסיכוי שהוא באמת יגיע הלילה.

הצבע הכחול חולף לי בזווית העין וגורם לגרון שלי להתכווץ.

אני לא באמת כאן בשבילו.

"חבר שרצית שיהיה יותר מחבר?"

האגודל שלי מוצא את רצועת הכסף של הרולקס שאני עונד. "חבר שהיה שם כשהייתי צריך חבר."

עד שהוא הפסיק להיות חבר.

"הממ." היא מטה את הראש הצידה ומושיטה יד לסדר את הקוקו הבלונדיני שלה.

אחר כך היא נעלמת מתחת לדלפק ואני מרגיש את הרעידות שנגרמות מהתנועות שלה מתחתיו.

אני מביט שוב מסביב לבר ותוהה למה הגעתי אליו בלי לחכות לתשובה מהוליס.

אדם נורמלי אולי היה מוותר אחרי חמש הודעות שאף אחת מהן לא עברה לטלפון שלו, אבל הלילה החלטתי לא להבין את הרמז.

אם תשאלו את אימא שלי, גם ככה מעולם לא הייתי נורמלי.

העיניים שלי מוצאות שוב את הבחורה עם השיער הכחול, והפעם אני לא מצליח להזיז ממנה את המבט. היא לבושה כמו המלצריות האחרות בג'ינס כהים וסווטשרט עם לוגו דהוי של הבר מקדימה, אבל לא נראה שהיא ממלצרת.

בעצם נראה שהיא ניגשת לשולחנות רק אחרי שמישהו אחר פינה אותם או הגיש אליהם מזון. אולי הייתי מנחש שהיא מארחת, אם הזעף על הפנים שלה לא היה נראה חקוק שם תמידית, כאילו היא פסל משיש. זה לא נראה כמו צעד עסקי חכם, להעסיק כזאת מלכת קרח.

הברמנית נעמדת, חוסמת לי את שדה הראייה ודוחפת לעברי כוס גבוהה ובה נוזל ענברי כהה, קרח ופרוסת לימון.

"הנה." היא מחייכת. "אין לי לב להשאיר אותך עם אותו משקה שיש לך מאז שנכנסת."

אני לא מזיז את הידיים שנחות משני צידי הכוס שלי. "אני לא בטוח שזה אתי ללחוץ על מישהו לשתות. אני יכול לדאוג שייקחו לך את הרישיון."

"אין בזה אלכוהול." הבחורה עושה פרצוף ומתחילה לפנות הרחק ממני. "אבא שלי היה שותה משקה כזה בכל ערב עם הארוחה. הוא אמר שזה מזכיר לו את התקופה שלו בהונג קונג. חשבתי שאולי זה יעזור לך לשקוע בנוסטלגיה."

היא לוקחת את הכוס שלי, עוברת דרך הדלת אל המטבח ונעלמת שם. אני רוכן ומרחרח את המשקה ואז מרחיק אותו ממני ומניח לעיניים שלי לשוטט אל המדפים שמאחורי הבר.

על המדף העליון נמצאים כמה מהמשקאות האהובים עליי. משקאות שלא טעמתי כבר שנים כי אימא שלי לא אהבה את מי שהפכתי להיות כששתיתי אותם.

זאת תמיד הייתה הבעיה שלה — הטלת האשמה על חיית הפרא שבתוכי בכוחות חיצוניים, כאילו הטפרים שלה לא נחרטו כבר באדם שממנו קיבלתי את השם שלי.

אני מרגיש רטט שעובר בדלפק ומרעיד את כפות ידיי, מרים את הטלפון שלי ומצמיד אותו לאוזן המתפקדת בלי להסתכל במסך, מכחכח בגרון ומסתובב עם הגב לבר.

"כאן ראש העיר וולף."

"רשמי וענייני. אהבתי." אכזבה מבעבעת לי בחזה כשקול הבריטון של החוקר הפרטי שלי מרשל קייד נשמע בקו.

ההמולה הכללית של הבר נעלמת כשהשמיעה שלי מתמקדת אך ורק בשיחה. "ציפית למישהו אחר?"

"לא, אבל שמעתי שהתושבים בעיר שלך קוראים לך כבודו." הוא מגחך, והצליל נשמע קליל ואוורירי ביחס לאווירה האפלה והלחה שמסביבי.

"התושבים מכבדים אותי."

זה שקר, אבל הוא לא צריך לדעת את זה.

"אני תוהה אם הם היו ממשיכים לכבד אותך אם היו יודעים מה עשית בבוסטון."

ההערה שלו מעצבנת אותי כי הוא הסיבה שאני נמצא כאן, סוגר עניינים שנשארו פתוחים ומחכה לשווא בבר מלוכלך.

"אני לא משלם לך כדי שתתהה."

"זה נכון. אתה משלם לי כדי לטפל בדברים שאתה מפחד שאח שלך ידפוק."

הוורידים ברקות שלי פועמים, ואני לוחץ עליהם את מפרקי האצבעות ומנסה להקל את מתקפת הכאב. האמת היא שאני שומר התנקשויות עם פרופיל גבוה לג'ונאס כי הוא מתמחה בטשטוש עקבות. נוסף לכך זה מרחיק אותו מצדדים אחרים של העסק.

"אתה מטריד אותי מסיבה מסוימת? חשבתי שאתה אמור להיות בחופשה."

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים פשוט להתנתק לכל סוף השבוע. תמיד יש משהו — או במקרה הזה מישהו — שצריך שנתייחס אליו."

אני חורק שיניים. "מה עכשיו?"

"שלושה שוטרים מתים במחוז דֵלוֹס בעשרים וארבע השעות האחרונות. כולם נרצחו באותה דרך. מצאו אותם עם ידיים קשורות, פה חסום וכדור בחלק האחורי של הגולגולת."

אני קולט תנועה בקצה השני של הבר ומפנה את הראש בדיוק כשהבחורה עם השיער הכחול מרוקנת מגש פלסטיק לתוך דלי ואז שולחת אצבעות קטנות וזריזות, מורידה את הסווטשרט שלה ומגלה מתחתיו גופייה לבנה שקופה.

אני יודע שזו טעות, אבל לא מצליח למנוע מהמבט שלי לעבור אל המחשוף הגדול שלה ואז לסרוק את שאר גופה בהילוך איטי. עכשיו, כשהיא חשופה יותר, אני רואה את הקווים העדינים של הגוף שלה ואת הקעקועים שמכסים אותו, אם כי מנקודת המבט הזאת קשה לראות מה בדיוק מצויר בהם.

אלוהים, אימא שלי תשנא אותה. שלא לדבר על הזקנים שהפכו אותי לראש העיר מלכתחילה.

הדחף להצמיד אותה לקיר ולהרוס את החיים של שנינו מכה בי בעוצמה כזאת שאם לא הייתי יושב, בוודאי הייתי נופל.

היא פונה אל הדלפק ומוציאה צנצנת זכוכית מאחורי הקופה, שולפת ערמה גדולה של שטרות מהכיס האחורי שלה, מפרידה כמה מהם ומכניסה אל הצנצנת ואז מחזירה את היתר אל הכיס.

אני מניח שכל זה לא היה מרשים במיוחד אם היא לא הייתה נראית כל כך לחוצה. הידיים הקטנות שלה רועדות והיא זזה במהירות ומציצה מסביבה לוודא שאף אחד לא מבחין בה.

למרבה המזל אני יושב בצללים, כמו זאב שמתביית על הקורבן הבא שלו.

לרוע מזלה, הנימפה הקטנה מעניינת אותי.

"וולף?" מרשל מנסה להחזיר אותי אל השיחה. "אתה מקשיב למה שאני אומר?"

"אני פאקינג ראש העיר, לא בלש." אני עונה. "וזה לא כאילו השוטרים במחוז דלוס הם משהו מיוחד. בשנה שעברה כמעט הכריזו שהם ארגון פשע."

"כן, אבל אלה היו שוטרים שחקרו פשע מאורגן וכנופיות. ליתר דיוק, הם היו חברים בצוות מיוחד שהוקדש למלחמה בהשפעה של פשע מאורגן על רשויות עירוניות. מישהו נתן להם מידע לגבי ראש עיר מסוים שנבחר לאחרונה."

עמוד השדרה שלי מתקשח. "למה אתה מספר לי את זה?"

"אני חושב שאתה כבר יודע את התשובה."

ברור שאני יודע.

זה לא כאילו לא צפיתי את ההתפתחות הזאת. אין פלא שהוליס לא הופיע.

"מה אתה רוצה שאני אעשה, בוס?" מרשל שואל ואני מתעב את הקלות שבה הכינוי הזה מתגלגל לו מהלשון. מתעב את הדרך שהוא מחמם אותי מבפנים כמו פעם, לפני שנכנסתי לאור הזרקורים שמתלווה לתפקיד ציבורי.

תחושת הפעימה ברקות שלי מתעצמת ואני מתפתה לקפוץ מעל לדלפק ולהוריד את בקבוק הקוניאק הראשון שאמצא.

לרגע אני שוכח את הסיבה שבגללה הגעתי לבוסטון, כאילו אפשר באמת לשכוח זיכרון של דם.

אני שוכח את הפקידים העירוניים ששיחדתי לפני שעות ספורות. לחצתי להם את הידיים כשהדי־אן־איי של נציג המדינה שלהם לבית הנבחרים עדיין נמצא מתחת לציפורניים שלי.

אני מושך בשרשרת העור שמתחת לצווארון שלי ומשחק בסמל משפחת וולף שתלוי עליה. התליון בצורת האות דבליו מחליק בקלות מצד לצד בזמן שאני מסתכל מסביב לבר ושוקל את הצעד הבא.

אני שוב מוצא את הבחורה עם השיער הכחול, אבל הפעם היא לא ליד הדלפק ולא מפלרטטת עם לקוחות.

היא גונבת את הטיפים מהשולחנות האחוריים שעוד לא פונו.

אז זה מה שהיא עושה.

חיוך קטן וחמדני מרים קצה אחד של שפתיי כשהמבט שלה סוף־סוף עובר אל עיניי.

לעזאזל, כמה הייתי רוצה לראות את העיניים שלה מקרוב.

אני בטוח שהן מלאות בפחד.

בטלפון, מרשל מכחכח בגרון, ואני מסתכל איך עיניה של הבחורה מצטמצמות לחרכים. היא לוקחת עוד כסף ואז חומקת אל השירותים מאחור.

ניכר שלא מפריע לה שתפסו אותה.

"תאסוף את כל השוטרים שאתה מצליח," אני אומר למרשל. המוח שלי עובד בקצב מוגבר כדי לנסות לעמוד בקצב האירועים. "תבדוק מה הם יודעים, ואז תעקוב אחרי תושבים בדלוס ותתשאל אותם, אם אתה יכול. אני רוצה חקירה נגדית מלאה ואני לא רוצה שיהיה לה תיעוד."

"כמובן."

הוא מנתק ואני נושף לאט ואז עובר על אנשי הקשר שלי ומתפתה לכתוב לג'ונאס הודעה וליידע אותו על מה שמתרחש. יהיה נחמד שתהיה לי נאמנות של מישהו בגלל הקשר בינינו ולא מפני שאני משלם לו.

אומנם אני משלם לג'ונאס על התנקשויות, אבל הוא מעולם לא שאל שאלות. הנאמנות שלו קשורה לשם המשפחה שלנו.

אבל אם אספר לו הוא יהיה בסכנה גדולה בהרבה מהרגיל, כי השוטרים בדלוס לא חקרו שחיתות בקנה מידה גדול.

הם חקרו אותי.