בלאק ריזורטס 3 - אלה קטנה

קאלי

לפני ארבע שנים

"חדשות טובות, קאליוֹפִּי. אנחנו עוברים."

אלה לא היו חדשות טובות.

למעשה, לדעתי אלה היו החדשות הכי גרועות.

המבט שלי נורה מצד לצד בין הפרצופים המחייכים של ההורים שלי, והתאמצתי לעצור את הדמעות. "למה?"

מבטו המעורפל של אבא שלי התמקד איפשהו מעליי והוא חייך בעצב. "דרך חדשה."

שוב דרך חדשה.

אוף.

זו הייתה התשובה שלהם לכל דבר בכל פעם שהם נעלמו למשך ימים, או אפילו שבועות.

לכל שינוי אימפולסיבי. לכל מעבר בית ספר. לכל אמונה חדשה.

נמאס לי מדרכים חדשות. רציתי להישאר באותה דרך. דרך משעממת. אהבתי להיות בפמילי קיפרס. לא היינו שם הרבה זמן, אבל מכל הקהילות השיתופיות שגרנו בהן, זו הייתה הכי אהובה עליי.

היו שם עוד מתבגרים. היינו מספיק קרובים לעיר והאח אוק נתן לנו לשאול טנדר ישן כדי ללכת לבית ספר תיכון רגיל במקום שאחד מהאחים או האחיות הלא מוסמכים ילמד אותנו בחדר האוכל. היינו צריכים לעבוד קשה כדי להשלים את תוכנית הלימודים, אבל הסתדרתי לא רע. היינו צריכים גם לעבוד קשה כדי לטפל בגינת הירקות ובכוורות כדי שנוכל לנהל את דוכן התוצרת החקלאית שפרנס את פמילי קיפרס, אבל אהבתי גם את החלק הזה.

לא רציתי להשאיר את הכול מאחוריי, וידעתי שהאח אוק לא יהיה מרוצה שהוריי — והכסף שלהם — יעזבו.

פחד חלחל בעמוד השדרה שלי למחשבה.

אוי, למען האֵלָה, לא!

"סיפרתם למישהו?" שאלתי.

אימא שלי חייכה חיוך מהוסס. העיניים האדומות שלה בקושי נראו תחת העפעפיים המושפלים. היא הרחיקה את שערה החום המתולתל מפניה ונאבקה לדחוף אותו מתחת לצעיף מהבד הדק ששימש לה כמטפחת ראש. "אין מצב, קאליופי גירל. אנחנו תמיד מדברים איתך קודם. עכשיו אנחנו בדרך לדבר עם האח אוק."

"לא." הושטתי את ידי כדי לאחוז בכף ידה. "פרידות זה דבר קשה. לפעמים יותר טוב לנשמה כשחותכים בבת אחת."

היא הנהנה באיטיות למשמע הבולשיט שלי. "חכם." אבל אז היא משכה בכתפיים שלה. "אברהם יהיה כאן לאסוף אותנו בעוד שעה, הם יראו אותנו עוזבים בין כה וכה. צריך להיפרד. סגירה היא טובה להילה נקייה."

"תתקשרי לאברהם." מי שזה לא יהיה. "תגידי לו לפגוש אותנו בשדה שנמצא בהמשך לדוכן של החווה." המשכתי. "אני אשאל את הטנדר ונשאיר אותו במקום שהאח אוק יוכל למצוא אותו."

אבא הניד בראשו ושערו הארוך והבלונדיני נפל על פניו הנאות.

אני הייתי השילוב המושלם בין הוריי — לפחות מבחוץ. היו לי עיניים חומות בהירות כמו של אבא והן היו מוקפות ריסים ארוכים כמו העיניים הכהות של אימא.

ירשתי את צבע השיער של אבא ואת התלתלים של אימא.

פחות או יותר.

כשהייתי ילדה, חשבתי שהתלתלים שלה גרמו לה להיראות כמו נסיכה. השיער שלי היה איפשהו בין התלתלים שלה לשיער החלק כמו מקלות שלו. קצת גלי, קצת מתולתל.

מאוד נפוח.

"את לא יכולה לנהוג," אמר אבא. "את רק בת שלוש־עשרה."

על אף שכבר הייתי אמורה להיות רגילה לזה, הרגשתי דקירת כאב בלב ובכבוד העצמי שלי.

אפילו ההורים שלי לא שמו לב אליי...

"אני בת חמש־עשרה, אבא."

ואני נוהגת מאז שהייתי בת אחת־עשרה. כשגרנו בניו מקסיקו והעיר הכי קרובה הייתה במרחק חצי שעה נסיעה.

מכל המקומות שגרנו בהם — והיו יותר מכפי שיכולתי לספור או לזכור — ניו מקסיקו הייתה הכי גרועה. האנשים במקום ההוא אפילו לא טרחו להעמיד פנים שהם משהו חוץ מאורגיה של מסוממים. כשלא הייתי נתקעת בתפקיד הבייביסיטר, הייתי לוקחת כל מכונית שהמפתחות הושארו בתוכה, כדי לברוח מהרעשים.

בכל פעם הייתי חונה איפשהו ומדמיינת שאני נוסעת רחוק יותר ולא עוצרת עד שאני מגיעה לעיר גדולה שאוכל ללכת בה לאיבוד, או לעיר קטנה שבה כולם דואגים זה לזה.

לא עזבתי אף פעם, כמובן. נשארתי בחוץ עד שכולם נרדמו ואז חזרתי למגורי הילדים.

פמילי קיפרס לא היה מושלם, אבל הוא היה פי אלף יותר טוב מהמקום ההוא. מכל המקומות ההם.

"האנרגיה תהיה טובה יותר בלי דמעות של פרידה רגשנית," הוספתי, הזנתי את הבולשיט שלהם. "דרך חדשה היא לא חדשה אם היא רטובה מדמעות."

"נתקשר אליהם לאחר מכן," אבא הסכים מייד. "אברהם כבר אמר שיש יותר מדי רעילות בחיים האלה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להוסיף עוד."

כלכלית הוא היה יכול להרשות לעצמו. זה היה חלק מהבעיה.

כאילו הם לא הפילו כרגע פצצה שאנחנו עוזבים ל... איך שלא יהיה שהגיהינום החדש קרא לעצמו, ההורים שלי הלכו משם בנחת, כאילו היה להם את כל הזמן שבעולם.

כי היה להם.

אני הייתי זו שאחראית על הכול. אם לא הייתי אורזת, אף אחד לא היה עושה את זה, ואז הייתי צריכה להשאיר מאחוריי לא רק את החברים שלי, העבודה, בית הספר והדבורים, אלא גם את כל החפצים שלי.

לא רציתי לעשות את זה שוב.

ביעילות מתורגלת, ארזתי במהירות ובחשאי את החדרים הקטנים שלנו — שלא היו גדולים בהרבה מארונות ציוד, אבל היו יותר ממה שהיה לרוב האחרים, הודות לתרומות של הוריי. לא היה הרבה במגורים שלהם, רק הבגדים הדקים והמתנפנפים שהאחים והאחיות לבשו.

וגם גראס ופטריות.

הרבה.

החלל הקטנטן שלי היה עמוס בבלגן מאורגן שהיה הגיוני עבורי. עשיתי כמיטב יכולתי לקחת את הדברים החשובים, ולהשאיר מספיק כדי לא לעורר חשד.

ידעתי שיעבור זמן לפני שאעז לקנות את הדבש שעזרתי לייצר בעמל רב עם הדבורים המסודרות שלי, ומילאתי את המקום שנשאר לי בתיק עד הסוף בצנצנות חמודות ובמקלות עץ קטנים.

זה עצוב שאני אתגעגע לכוורת שלי יותר מאשר לכל האנשים האלה?

עד כמה שניסיתי להיות מאורגנת כמו הדבורים, זה לא היה אחד הצדדים החזקים שלי. אולי זו הסיבה שנקשרתי אליהן ככה. כי רציתי להיות כמוהן.

אבל זה היה מאוחר מדי. הייתי חייבת לעזוב אותן, והעיניים שלי צרבו מדמעות שלא זלגו.

לא היה לי זמן לבכות כי מיהרתי אל הטנדר. הכנסתי את התיקים של הוריי מתחת למושב כדי שמלאי הפטריות והגראס שלהם לא ייחשף במקרה שנעבור ליד שוטר עם כלב גישוש, או כל תרחיש לא סביר — אבל נורא, אחר.

כשלא נשאר מקום, התכוונתי לזרוק את החפצים שלי מאחור, כשפתאום שמעתי קול קורא, "את נוסעת לאנשהו?"

הלב שלי קפץ לגרון. הסתובבתי במהירות וראית את האח אוק מביט בי. בניגוד למה שהשם שלו רמז, הוא לא היה עבה כמו גזע עץ אלון. הוא אפילו לא היה גבוה במיוחד — בערך מטר שבעים ושמונה — אבל הנוכחות הסמכותית שלו גרמה לו להיראות הרבה יותר גדול.

העובדה שאני הייתי רק קצת יותר ממטר וחצי, לא ממש עזרה.

התמלאתי פאניקה, אבל השתלטתי על הקול שלי במהירות, לפני שיתחיל לחשוד. "להורים שלי ולי יש פגישה בבית הספר."

מבטו הערמומי ירד אל התיק שנשאתי ואז התרומם באיטיות לפגוש בעיניי.

הרמתי אותו וצנצנות הזכוכית נקשו כמו שקיוויתי. התפללתי שלא יפתח אותו ויראה את מעט הבגדים שהחבאתי תחתיהן. "אני צריכה לעבור ליד הדוכן, אז חשבתי לחדש שם את המלאי, שישי בערב ושבת בבוקר הם הזמנים הכי עמוסים שלנו. אנשים מתפנקים עם דבש טרי לארוחות בוקר בסוף שבוע. כשעבדתי בסוף השבוע האחרון, אישה אחת אמרה שהיא השתמשה בו בקוקטיילים לבראנץ' עם החברות שלה."

תשתקי, את מקשקשת. הוא יודע את כל זה, ואת עוד תהרסי הכול.

כיווצתי את השפתיים כדי לעצור את הפטפוט העצבני — הרגל רע — והכרחתי את עצמי לחייך על אף שלא רציתי.

צנצנות הדבש הרעישו שוב כשהורדתי את התיק כדי להוסיף עוד נגיעה קטנה של אמינות לשקר שלי.

"זכרת לקחת גם נרות?" הוא שאל. "אני חושב שחסרים בדוכן."

"כן," אמרתי. טכנית זה לא היה שקר. לקחתי שני נרות שעווה, אבל הם היו בשבילי.

הוא זקף את הסנטר והושיט יד ללחוץ לי על הכתף. "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך, קאליופי."

אתה לא יודע מה היית עושה בלי העבודה שלי והכסף של הוריי, אתה מתכוון.

ועוד מעט תגלה.

חשקתי שיניים, הקפדתי להשאיר את החיוך המאולץ על פניי וקיללתי את ההורים שלי.

לא הבנתי למה הם רצו לעזוב. פמילי קיפרס היה בסדר. גם האח אוק היה בסדר. קצת יותר מדי חשדן, נכון. מאיים, בהחלט. היה בו משהו שאמר שלא כדאי להתעסק איתו, אבל עד לאותו רגע זה מעולם לא כוון נגדנו.

אבל אם הוא יגלה שאנחנו עוזבים?

ידעתי שזה יהיה אסון.

"את לא בצרות, אני מקווה?"

בלעתי את הרוק בקושי והבהלה גברה בי.

"הפגישה," הוא הבהיר. "את בצרות?"

זה נשמע כאילו השאלה שלו הגיעה מתוך אכפתיות, אבל ידעתי שזה לא ככה. הוא פשוט לא רצה שמשהו ישפיע על פמילי קיפרס. זה היה חלק מהתנאים ששאר הנערים ואני הסכמנו להם כשביקשנו ללכת לבית ספר. נאסר עלינו להסב תשומת לב שלילית לחווה הקהילתית הקטנה שלנו. בניגוד למקומות אחרים שגרנו בהם, לא היינו הקהילה הלא־שגרתית היחידה ביוטה. רוב האנשים עסקו בענייניהם וסוף־סוף יכולתי לחיות בשקט.

לא שהייתי מסתבכת גם אם לא היה לנו את החוק הזה. מעולם לא הייתי ילדה מרדנית. יכול להיות שעם הורים שהם נשמות חופשיות, הציות שלי לחוקים היה סוג של מרד. תמיד שנאתי להסתבך בצרות או להרגיש שאנשים מאוכזבים ממני. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע מזה והתמקדתי בלימודים ובדבורים שלי.

ועמדתי לעזוב את שניהם מאחור.

"לא, שום צרות." שיחקתי בעצבנות ברצועת התיק. "משהו שגרתי. קביעת מטרות וכל זה."

הוא סרק אותי שוב במבטו, ואני חששתי שהוא עלה עליי, אבל הוא רק הנהן והתרחק.

אדישות שהייתי אסירת תודה עליה.

הנחתי בזהירות את התיק שלי בטנדר ופניתי לסרוק את הסביבה. הלב שלי נסדק כשהעמדתי פנים שלא ראיתי שכמה מהחברים שלי סימנו לי לבוא אליהם, אבל הוא התרסק כשראיתי את הדבורים שלי.

כל זה, ובשביל מה? מקום חדש, זהה לאחרים? או אולי יותר גרוע?

הטינה שלי התגברה ככל שהדקות חלפו. התחלתי לחשוב שאצטרך ללכת לחפש את ההורים המסוממים שלי ולגרור אותם כדי לבצע את הבריחה שהם עצמם רצו, אבל הם סוף־סוף הופיעו.

"מוכנים?" שאלתי.

"כן," אמר אבא שלי וזקף אצבע. "עוד רגע. אנחנו צריכים לארוז."

טוב, הם הוכיחו שטעיתי. הם ממש התכוונו לעשות את זה. אומנם רק אחרי השעה שהיינו אמורים לצאת, אבל בכל זאת. הם חשבו על זה.

"כבר עשיתי את זה, אבא."

"את כל הדברים שלנו?"

"כן."

"מה עם המלאי שלנו?"

למה לא יכלו להיות לי הורים נורמליים? או לפחות כאלה שלא היו פתוחים וגלויים לגבי הסמים וההרגלים המיניים שלהם? תסתירו את זה, כמו כולם.

"כן, הוא אצלי."

הוא נרגע ופתח את דלת הנוסע כדי לתת לאימא להיכנס ראשונה.

הלכתי אל צד הנהג בבטן מתהפכת, וחששתי שהעצבנות שלי תגרום לי להקיא את ארוחת הצהריים. כשישבנו בפנים, הכנסתי את המפתח לסוויץ' וסובבתי.

כלום.

לא.

לא, לא, לא.

"אולי זה סימן מהיקום," אמרה אימא.

"שאנחנו צריכים להישאר?" שאלתי, והתקווה התגברה בי כשהבטתי על המקום שאהבתי.

"לא, אנחנו חייבים לעזוב," ענה אבא. "אברהם הבטיח עוד הארה. סיפוק. פחות מאמץ לנשמות שלנו."

כמה אתה כבר מתאמץ כשאתה מבלה את חייך בערפול תמידי?

"אנחנו חייבים להגיד שלום," אמרה אימא. "פנים אל פנים."

איך הם לא ראו בו איום?

כן, בטח.

הערפול.

כשהניסיון שלי להתניע שוב את המכונית לא צלח, היא הושיטה יד קדימה. "זה סימן."

סימן שהאח אוק לא צריך לבצע בעצמו את תיקון כלי הרכב.

"זה בסדר. הוא רק צריך שנייה," מלמלתי וניסיתי שוב.

"זה רק ייקח דקה. חמש־עשרה מקסימום. אברהם יבין." אימא הושיטה יד מעבר לאבא אל ידית הדלת.

היקום החליט סוף־סוף לעזור לי, כי בדיוק כשהדלת נפתחה, המנוע שאג והתניע.

תודה לאל.

"הו, כנראה טעיתי." אימא סגרה את הדלת בהתרגשות.

"חכי עד שתראי את אתרנל סאן. זה לא דומה לשום מקום אחר."

זה ממש לא נתן לי משהו להיאחז בו.

גרנו בכל מיני קהילות שהיו בהם צריפים פרטיים קטנים, בקתות גדולות שכולם ישנו בהן יחד, אוהלים ויורטים. וגם במקומות שהיה שילוב של כל אלה.

לא דומה לשום מקום אחר לא היה בהכרח דבר טוב.

התבוננתי במראות הצד, במראה האחורית ומבעד לחלון הקדמי בזמן שנהגתי. חיפשתי את האח אוק, מישהו מהחבורה שלו או משטרה. לא הייתי בטוחה מי מכל אלה יהיה יותר גרוע.

ככל שהתקרבנו לנקודת המפגש, השרירים שלי התרפו והכתפיים המתוחות שקעו. החזה שלי נשאר מכווץ בחרדה מהיעד החדש, אבל לפחות חמקנו מזעמו של האח אוק.

או כך לפחות חשבתי.

כי המזל — או היקום — לא היו לצידי.

ידעתי את זה בלי ספק כשרעם הטנדרים הדוהרים התחזק וסגר במהירות את המרחק בינינו.

"איך הם גילו?" לחשתי ולחצתי על דוושת הגז חזק יותר. הטנדר הישן גנח כשמד המהירות טיפס.

"השארתי פתק," הודתה אימא. "הם רק רוצים להיפרד."

"את השארת —" הנדתי בראשי והמבט שלי דילג בין מד המהירות למראה האחורית. "הם לא רוצים להיפרד. הם רוצים שנחזור."

הבטתי באימא לראות אם היא קלטה את גודל העניין, אבל היא לא. החיוך שלה היה אמיתי.

"זה נחמד."

"לא, זה לא. הם רוצים את הכסף שלכם, אימא. ממנו הם לא רוצים להיפרד, וגם לא מהעבודה החינמית שלנו."

"זה לא נכון. הם משפחה, אבל לפעמים ציפורים צריכות לפרוש כנפיים. הם מביני —"

"קאליופי צודקת," אמר אבא שלי כשמעט היגיון חדר את העננה שהוא נמצא בה. "זוכרת מה אברהם אמר? הם מרוקנים אותנו. זו הסיבה שאנחנו עוזבים." הוא התיר את חגורת הבטיחות והסתובב מעט בכיסא שלו. "הם כועסים. אני רואה את זה מכאן."

"הם פגועים," אימא ניסתה. הנשמה הטובה שלה הייתה תמימה מדי.

"לא, מילי בייב. הם רותחים."

ניסיתי להכריח את הטנדר הישן לנסוע מהר יותר, אבל הוא לא היה תחרות לחדשים יותר של האח אוק והצוות שלו. אחד מהם פגע לנו בצד הפגוש והעיף אותנו בסחרור אל השדה, ענני אבק התאבכו סביבנו. החזקתי עם ההגה בחוזקה ונתתי לכוח להוביל אותנו עד שהחזרתי לעצמי את השליטה.

אחד התיקים החליק מתחת למושב שלי, וניסיתי לבעוט אותו לאחור לפני שיפריע לדוושות.

"הם הולכים להפוך אותנו," אימא צעקה כשהם שוב ניסו לפגוע בנו, אבל לא הצליחו כי סטיתי מהדרך. הצעקה שלה הפכה לצרחה כשאבא הזדקף וראינו שהאף שלו מדמם מהמכה שחטף מהחלון האחורי.

"תחגרו," פקדתי. לא עניין אותי אם אקבל קנס פוטנציאלי על מהירות, לחצתי על הגז עד הסוף ובקושי הצלחתי להתחמק מעוד פגיעה. הם רדפו אחרינו מקרוב ושוב פנו לכיוון שלנו, אבל אני פניתי לדרך גישה צדדית.

"זו לא הדרך," אמר אבא והצליח לחגור את חגורת הבטיחות.

ידעתי את זה. זו הייתה הדרך שבה עצרנו לפעמים אחרי הלימודים כשרצינו להתחמק עוד קצת מעבודה.

האחרים נסעו אחרינו וניסיתי לתזמן מתי לפנות בחדות לשביל הצר שהוביל אותנו לכביש שממנו הגענו. חתכתי דרך שדה אחר ולקחתי איתי את הצמחייה שגדלה פרא ואת העשבים. קיוויתי שאני נוסעת בכיוון הנכון כי לא ראיתי כלום. כשגדר הצמחים הסתיימה, לחצתי על הבלמים. הטנדר הישן היטלטל כשעצרנו בחדות מאחורי הדוכן.

רכב שטח עצום ומבהיק המתין שם, אבל לא ידעתי אם אלה לקוחות, נהג שהלך לאיבוד או אותו אברהם המסתורי, עד שהנהג והנוסע יצאו לבושים בחליפות פשתן תואמות.

זו בטח ההסעה שלנו.

העברתי את הטנדר להילוך חניה בלי לטרוח לכבות את המנוע, ופתחתי את הדלת בתנופה. לקחתי את התיק שהחליק ליד הרגליים שלי לפני שיפיל אותי וקפצתי החוצה.

פתחתי את הפה כדי לצעוק ולהזהיר את החדשים, אבל לא היה בזה צורך. הם נדרכו וזזו בבת אחת כדי לשלוף אקדחים.

אקדחים.

שלופים.

וכיוונו אותם מעבר לראשינו. לא אלינו, אבל בכל זאת.

למה היו להם אקדחים?

לעזאזל, למה היו להם אקדחים?

"תיכנסו, אנחנו נגן עליכם," צעק אחד מהם.

לא התלהבתי להיכנס לרכב עם זרים — על אף שזה לא היה דבר נדיר בחיי. במיוחד לא התלהבתי שהזרים האלה היו חמושים ובלי ספק מנוסים בשימוש בנשק.

אבל כיוון שהם הציעו הגנה ולא ניסו לפגוע בנו, נראה שהם היו הרע במיעוטו.

או שזו הייתה מזימה מתוחכמת לחטיפה.

במקרה זה, נחלצנו מצרה אחת ונחתנו באחת גדולה יותר, אבל לא הייתה לנו שום ברירה.

אבא שלי נשאר מאחור וניסה להגן על אימא שלי ועליי כשרצנו אל הרכב החדש, בדיוק כשהטנדרים נעצרו בחריקה. שמעתי צעקות, אבל לא הצלחתי לשמוע מה הם אמרו כשנכנסתי למושב האחורי בין הוריי. הלב שלי הלם חזק מכדי שאוכל לשמוע משהו אחר.

שני הגברים נכנסו לרכב ונסעו משם במהירות, ואני סובבתי את הראש כדי להביט מבעד לחלון האחורי. האח אוק והאחרים צעקו.

והם היו חמושים ברובי ציד.

מה קרה לשלום ולהרמוניה שהאח אוק דיבר עליהם בהתכנסויות?

"זה בסדר," אמר הבחור שישב בצד הנוסע וסובב את ראשו לאחור בחיוך. החיוך לא נראה מאולץ, אבל גם לא נראה שהוא היה נסער מהסצנה הקודמת, דבר שהיה מטריד בפני עצמו. "החלונות חסיני כדורים. אתם בטוחים."

זה שהרכב שלהם היה חסין כדורים, היה מוזר בטירוף, כמו העובדה שהם היו חמושים.

לאיזה מין מקום אנחנו נוסעים?

לאיזה מין בלגן חדש ההורים שלי הכניסו אותנו?

לא הייתי בטוחה שאני רוצה לגלות, אבל הייתי תקועה בין אימא לאבא שלי במושב האחורי ולא הייתה לי הרבה ברירה. לא יכולתי בדיוק לטפס מעליהם ולזרוק את עצמי מרכב השטח הדוהר.

"איפה למדת לנהוג ככה?" שאל אבא ושקע במושב המפנק.

אמרתי לו את האמת. "משחקי וידאו."

הוא הרים את ראשו. "האח אוק לא מרשה אלקטרוניקה."

מאחר שזו כבר לא הייתה הבעיה שלי, חלקתי איתו בשקט. "ארלו שם כסף בצד כדי לקנות קונסולה משומשת."

אבא הנהן בהערכה. הנפש הפרועה שלו תמיד התמרדה נגד יותר מדי חוקים.

בניגוד אליו, נראה שאני פרחתי בסביבת חוקים.

רק כשהלב שלי הפסיק לדהור, האדרנלין נרגע ונשאר רק רעד, ראיתי שאני עדיין מחזיקה תיק אחד.

אימא שלי הניחה את השני לרגליה.

היו רק שניים.

שלום, בגדים.

שלום, חפצים.

שלום, דבש יקר.

הדמעות שהצלחתי לעצור פרצו וזלגו על לחיי כשהלב שלי נשבר בשקט.

הנהג ראה את העיניים שלי במראה האחורית וחייך. "זה בסדר, קאליופי. את בידיים טובות. אתרנל סאן הוא מקום יפהפה ואברהם ידאג לכם."

כיוון שכבר נסענו זמן רב יותר משציפיתי — או שהייתי מצפה אם הייתי חושבת על זה בכלל — שאלתי, "איפה זה אתרנל סאן?"

זה לא היה אחד מהמקומות ששמעתי עליהם, והגברים לא היו בחליפות המסודרות שרוב המקומות הסודיים הקפידו עליהן.

"לאס וגאס," הוא ענה. "את תאהבי אותו."

הייתי בספק.

לא ידעתי כמה זמן תימשך הנסיעה ולא טרחתי לשאול למה אנחנו לא טסים. חוץ מאשר למשוך את הקצבאות החודשיות מהירושות שלהם, ההורים שלי לא עשו שום דבר שהשאיר עקבות.

"איך בכלל מצאתם את המקום הזה?" שאלתי את אבא.

"כשאימא שלך ואני יצאנו לריטריט הקטן שלנו לפני כמה שבועות. בדקנו מסלול חדש והוא הוביל אותנו לשם."

הריטריט הקטן שלהם לקח אותם מחוץ לגבולות המדינה בזמן שאני נשארתי מאחור?

אבל בעצם לא הייתי מופתעת.

חוץ מאשר עצירות מהירות לדלק, לשירותים ולארוחה קלה — תמיד בליווי המלווים החמושים — נסענו בלי הפסקה. היה חשוך מכדי לראות משהו כשהרכב האט מאוד מחוץ לחומה גבוהה, ונכנס פנימה.

המשכנו לאורך כביש מתפתל, וממה שהצלחתי לראות — ההורים שלי צדקו.

אתרנל סאן לא דמה לשום מקום אחר.

במקום צריפים קטנים, בקתות מתפוררות ואוסף עלוב של חפצים משומשים, היו שם גנים רחבים, מזרקת אבן גדולה ואבני ריצוף ישנות. עצרנו מול מבנה גדול עם חזית זכוכית. איש שזוף — גם הוא בפשתן — חיכה בחוץ, ואנשים אחרים לבושים בצורה דומה עמדו מאחוריו. בפתח עמדה אישה בשנות העשרים שלה. בניגוד לגברים, היא לבשה טייץ וחולצה פרחונית, ורגליה היו יחפות, אבל כמוהם, היא חייכה. כולם היו מאושרים.

מאושרים מדי.

אני מניחה שגם אני הייתי מחייכת אם הייתי נראית כאילו הרגע ירדתי משיט תענוגות.

הדלת האחורית נפתחה ואימא שלי יצאה בלי היסוס. כך עשו גם הנהג והנוסע. לא הצטרפתי עד שאבא דחף אותי קלות.

"בואי, קאליופי גירל, הדרך החדשה מחכה."

זה בדיוק מה שהדאיג אותי.

ואז גם הוא נעלם.

כיוון שלהיות בחוץ עם המשפחה שלי היה עדיף על להישאר לבד ברכב, הצטרפתי אליהם בחוסר רצון.

"ערב מבורך," בירך האיש. "וברוכים הבאים לאתרנל סאן. אנחנו נרגשים שהגעתם סוף־סוף. תוספת יפהפייה למשפחה שלנו." העיניים שלו נחתו עליי. הן לא התעכבו, לא בצורה שהגברים בפמילי קיפרס התחילו להסתכל עליי, אבל בכל זאת היה שם משהו... לא תקין.

משהו ששלח צמרמורת לא נעימה בעמוד השדרה שלי.

"ממש יפהפייה," הוא מלמל שוב ואז חייך חיוך רחב והביט בהורים שלי. "היה לכם יום ארוך. אתם בטח מותשים. נעשה לכם סיור מחר." הוא יצא וסימן לאישה שבדלת. היא מיהרה אלינו והוא עצר ללחוש לה משהו לפני שפנה אלינו שוב. "טס תראה לכם את הבקתות שלכם כדי שתוכלו לנוח."

האישה כמעט צווחה בהתרגשות ומיהרה אלינו. "יום מבורך. טוב, לילה, אבל גם יום. זה תמיד מרגש לקבל חברים חדשים. מתנה אמיתית מהשמש."

ואני חשבתי שאני מקשקשת הרבה.

היא הובילה אותנו לרכב גולף קטן עם נהג ולקחה את התיק שהחזקתי. היא הניחה אותו עם זה של אימא שלי, המתינה שניכנס והתחילה לנהוג לאט. אורות, שכנראה היו מחוברים לחיישנים, נדלקו כשנסענו בשביל שעבר בין הגנים המטופחים. היא ערכה לנו סיור קטן, הצביעה על צמחים נדירים והסבירה מה יש בבניינים.

כמה עבודה אצטרך לעשות כאן?

אני מתגעגעת לדבורים שלי.

כשהגענו לשורה של בקתות בגדלים שונים שניצבו בקצה הגן, הוא עצר בצד השביל ולקח את שני התיקים, יצא והניח אחד מהם על מרפסת הכניסה של בקתה גדולה.

עמדתי לצאת, אבל מישהו אחז בזרוע שלי לעצור אותי. הבטתי לאחור אל טס.

היא הרפתה מהזרוע שלי והטתה את ראשה הצידה. "זו הבקתה של ההורים שלך. שלך נמצאת בהמשך."

שוב מגורי ילדים? אם יהיה לי מזל יהיו שם כמה בגילי וזה לא יהיה שוב כמו בניו מקסיקו. לא התחשק לי להיות אחראית על זאטוטים בזמן שההורים שלהם...

כן. אין מצב.

"הכול בסדר, קאליופי?" שאלה אימא.

לא היה לי כוח להמציא שקר או אפילו להתלונן. רק הנהנתי.

"נראה אותך בבוקר, בייב," אמר אבא. הוא הניח את זרועו סביב אימא והם נכנסו פנימה.

הלכתי אחרי טס והנהנתי בנימוס כשהיא דיברה בהתלהבות. היא עלתה אל מרפסת הכניסה של בקתה נוספת, קטנה בהרבה. לא הייתי בטוחה שהיה מקום לכולם אם היו שם הרבה ילדים.

קיוויתי שזה אמר שלא יהיו לי הרבה שותפים לחדר.

"הנה. הבית החדש שלך." היא פתחה את הדלת בתנופה ונכנסה למבואה של הבקתה השקטה להפתיע.

אולי מקפידים פה על שעות שינה.

או אולי להפך, וכולם עוד בחוץ.

ההבעה הידידותית שלה לא השתנתה, אבל היה משהו חד באופן שבו הביטה בי, כאילו ידעה שאני לא מרוצה. "הבקתה שלך הפוכה משל ההורים שלך, חדר השינה בצד ימין. יש חדר רחצה מחובר. המטבח נמצא מאחור ומוביל לדק, אבל האמת היא שאנחנו כמעט לא משתמשים בשלנו. הארוחות המשותפות באי־אס הרבה יותר עשירות."

"אי־אס?" שאלתי, לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.

"אי־אס. קיצור של אתרנל סאן. זה השם הלא רשמי שאנחנו משתמשים בו, אבל לא כשמדובר במסמכים רשמיים. אם תצטרכי משהו, בעלי ואני גרים במרחק שתי בקתות בכיוון ההוא." היא הצביעה והושיטה לי את התיק שלא שמתי לב שהיא סוחבת.

"הו, סליחה. גם זה שייך להורים שלי." דמעות מטופשות צרבו בעיניי שוב, והייתי מותשת מכדי להיאבק בהן. "נאלצתי להשאיר את החפצים שלי מאחור."

פניה התרככו בחמלה. "נארגן לך הכול בבוקר. אל תדאגי לכלום, פשוט תנוחי, אוקיי?"

"תודה רבה." הכרחתי את עצמי לחייך בנימוס וזזתי הצידה כדי שהיא תוכל לצאת ולסגור את הדלת מאחוריה.

הלכתי לכיוון המקום שבו היא אמרה שנמצא החדר. למען האמת, הייתי מספיק עייפה שיכולתי לישון על הרצפה אם הייתי צריכה, אבל ממש קיוויתי שיש מיטה פנויה. פתחתי את הדלת.

מיטה אחת ושידה, ופתח שהוביל לחדר רחצה.

זה הכול.

רגע, מה?

רצתי במהירות החוצה אל המרפסת. "טס!"

היא נראתה כאילו היא בדרכה לשים את התיק השני אצל הוריי והסתובבה. "מה קרה? את בסדר?"

"איפה האחרים?"

היא סימנה סביבה. "בבית שלהם. חלק שוחים או מטיילים בשטח. הייתה יוגה בחצות שכבר הסתיימה, אבל יש כאלה שאוהבים להישאר עוד קצת בסביבה ליהנות מתחושת האיזון הפנימי." היא סימנה באגודל מעבר לכתפה. "לא כל החברים שלנו גרים במקום, כמובן. חלק מעדיפים את הבתים שלהם ומבקרים בזמנים של הארה והעשרה. למה? רצית לפגוש כמה מהאחרים?"

"לא, רק לא הייתי בטוחה איפה אני אמורה לישון. לא אכפת לי לישון על הספה, אבל אני לא רוצה לפלוש לטריטוריה של מישהו אחר."

היא הטתה את ראשה בבלבול. "קאליופי, הבקתה הזו היא בשבילך. רק בשבילך."

"מה?"

"היית אמורה לגור עם ההורים שלך, אבל אברהם הרגיש שמעט מרחב ופרטיות יועילו למשפחה שלך אחרי החוויה הקשה במקום הנורא שגרתם בו. זה בסדר, או שהיית רוצה לגור איתם?"

"לא! כן!" הנדתי בראשי. "זאת אומרת, זה בסדר גמור. תודה רבה."

היא חייכה כאילו חשבה שאני חמודה. "לילה מבורך, קאליופי."

"בטח. לילה מבורך."

חזרתי פנימה וסגרתי את הדלת של הבקתה השקטה.

הבקתה שלי.

אני מקווה שלעולם לא נצטרך לעזוב.

טעיתי.

כל כך, כל כך טעיתי.

הייתי חייבת לעוף מפה.