מארז בלאק ריזורטס

ג'ולייט

"תיכנסי לפה."

"מה?" שאלתי. הלכתי בצעדים מהירים כדי לעמוד בקצב של אבא שלי שאחז בכתפיי ודחף אותי לאחור. מעדתי, כמעט נפלתי, אבל הוא לא עצר.

הוא פתח בתנופה את דלת המזווה ודחף אותי פנימה. "אל תצאי, לא משנה מה את שומעת. הבנת?"

לא היה לי מושג מה קורה, אבל ידעתי שעדיף לא לשאול את שיימוס מקמילן, במיוחד לא כשהוא במצב כזה.

השיער האדום שלו שהתחיל להאפיר היה פרוע, ועיניו המוטרפות ריצדו מצד לצד. כל נשימה שנשף לעברי הריחה מוויסקי זול ומחבית של בירה גינס, אז במקום חמישים מיליארד השאלות שהתרוצצו לי על הלשון, אמרתי, "אוקיי."

"אני מתכוון לזה, ג'ול־באג. אל תפתחי את הדלת עד שאגיד לך." הוא סרק את פניי בהבעה מתוחה ומודאגת, סגר את הדלת באנחה והשאיר אותי בחושך עם קרקרים עבשים, פחיות בשר משומר ובטח איזה עכבר או שניים.

בדיוק חזרתי הביתה מסידורים ומקניות כשאבא סוף־סוף הרים את התחת שלו מהספה כדי לשדוד את האוכל שהבאתי. המבט שלו נדד לחלון הקדמי והוא הפיל צנצנת של חמאת בוטנים על הרצפה כדי לדחוף אותי לתוך המזווה.

לא ידעתי מה הוא ראה שהבהיל אותו. גרנו בקצה שביל עפר ארוך מאחורי מכון הכושר שלו, והאורחים היחידים שהגיעו אלינו היו החברים שלו.

אם מישהו היה צריך להיבהל, זו הייתי אני. החברים שלו היו חלאות שגרמו לי צמרמורת.

מה שלא יהיה שקורה פה, אני מקווה שזה ייגמר מהר. השקעתי בגלידה, ונראה שלאס וגאס לא קלטה שבפברואר אמור להיות

חורף. יש מצב שכל גלידת הווניל עוגיות היקרה שלי נמסה ממש עכשיו.

אולי זה שליח עם ארוחת ערב ולא אצטרך לבשל לשם שינוי, או אולי אחד האנשים המעטים שאני מחבבת במכון הכושר מביא לי עוגה לאכול עם הגלידה.

אולי, רק אולי, אבא שלי לא שכח שזה יום הולדת שבע־עשרה שלי, ומנסה להפתיע אותי?

כן, בטח. אולי גם אמצא קשת בענן בקופסה של דגני בוקר לא טריים, וארכב עליה עד מטמון הזהב שבקצה.

אני כבר יודעת שאין טעם להאמין בפנטזיות כאלה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאבא שכח את יום ההולדת שלי. העובדה שיום ההולדת שלי נפל על הוולנטיין הייתה אמורה לעזור לו לזכור, אבל זה אמר שהיה צריך להיות אכפת לו.

ואף פעם לא היה לו אכפת.

נשמעו דפיקות על הדלת והיא נפתחה בעוצמה כזו שפגעה בקיר.

"חבר'ה!" אבא קרא והקול שלו עבר בקלות דרך הקירות הדקים כנייר. "מה מביא אתכם לארמון שלי?"

התאפקתי בקושי לא לגחך בזלזול.

אם זה ארמון, הוא שייך לבורגר קינג.

ולמלכה שלו, רשת המזון המהיר, דיירי קווין.

וזה הארמון הלבן הצנוע שלהם.

אני כל כך רעבה.

"אם אתם רוצים להזמין אותי להתאגרף," אמר אבא, "תצטרכו לדבר עם הבחורה שלי. היא קובעת לי את הקרבות."

גלגלתי עיניים. הוא תמיד אמר את זה, כאילו הייתה לו איזו סוכנת גדולה מהוליווד שניהלה את לוח הזמנים של הקרבות שלו.

אני הייתי הבחורה שלו. רק אני, ולוח שנה מרופט בחדר האחורי של מכון הכושר.

"הייתה לנו פגישה היום," אמר קול עמוק, רגוע, קר ומאופק.

בזמן שאבא שלי נשמע עצבני, לחוץ ומזויף. "אוי! היא הייתה אמורה להיות היום? פרח לי מהזיכרון. מה רצית?"

"היה לך הפסד כואב בשבת," אמר הקול.

רגע. חשבתי שהוא ניצח.

הוא לא אמר את זה במפורש, אבל הוא גם לא השתכר עד אובדן חושים או גרוע מזה, כמו שהוא עשה תמיד אחרי הפסד.

"כן, הספ...¹ הבחור הזה," הוא אמר, עצר את עצמו לפני שפלט קללה גזענית, "יש לו אגרוף ימני קטלני."

היה הרבה מה לשנוא בשיימוס מקמילן, והגזענות שלו הייתה במקום גבוה ברשימה.

"מצחיק," אמר איש המסתורין בטון שהבהיר שלא היה בזה שום דבר מצחיק. "כי דיברתי עם המאמן של חוסה. הוא אמר שהיד הימנית שלו דווקא חלשה, ולא רק זה, הוא גם מקבע את רגל שמאל שלו כל הזמן. כולם יודעים, והוא מנסה לגרום לו להיפטר מההרגל."

"כנראה פספסתי את זה. אני מזדקן, כבר לא חד כמו פעם."

"מה אתה אומר."

"כן, בזמן האחרון אני משחק ברעיון לתלות את הכפפות ולהתמקד באימון הדור הצעיר במכון."

זה היה חדש לי.

אבא צחק. "אבל אם אתה רוצה להזמין את קרב הגרנד פינאלה שלי, מקס, אני —"

"מקסימו," רעם הקול.

"מה?"

"השם שלי הוא מקסימו. לא מקס."

השם לא נשמע לי מוכר. כשחשבתי על הטיפוסים שאבא שלי נהג להתרועע איתם, דמיינתי איזה חכמולוג עם כרס גדולה ופרצוף מיוזע, שחשב שהוא אחד התותחים הגדולים.

קיוויתי שמקסימו הזה, מי שלא יהיה, יזדרז ויסיים כבר מה שבא להגיד. הייתי חייבת לאכול ואחרי יום שלם בתנועה הרגליים שלי הרגו אותי.

"כן, כן, מקסימו," אמר אבא. "אני אתן לך את המספר של הבחורה שלי והיא תעזור לך."

מקסימו המשיך כאילו אבא שלי לא אמר כלום. "אחרי שדיברתי עם המאמן של חוסה, הלכתי לראות מישהו אחר."

"מי?"

"קרמייקל. היה לו הרבה מה להגיד עליך, שיימוס."

"באמת?" נימה של עצבנות התגנבה לקול של אבא שלי. "אנחנו חברים ותיקים. לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן, אולי שנה."

זה היה שקר. מגסי קרמייקל היה אחד מהמאפיונרים בעיני עצמם שאבא אהב להסתובב איתם. הוא היה במכון הכושר כל הזמן ותמיד הגעיל אותי. הוא היה שם בתחילת השבוע.

"אתה יודע מה אני שונא, אָשׁ?" האיש, מקסימו, שאל.

"מה, בוס?" ענה קול חדש.

"שקרנים. אני פאקינג שונא אותם."

משהו הוטח לקיר וגרם לי לקפוץ.

"אתה הפסדת בכוונה," התיז מקסימו בקול נמוך, אבל בעוצמה שגרמה לו להישמע כאילו הוא צעק. היה בקולו רעם שכמעט הרגשתי בגוף שלי.

"אני בחיים לא —" אבא התחיל, אבל על פי הצליל של בשר פוגע בבשר — הפסקול הקבוע בחיי — מישהו חבט בו לפני שהספיק לסיים את המשפט.

"אל תשקר לי שוב," אמר מקסימו. "אתה הפסדת בכוונה אחרי שהימרת על חוסה."

אבא שלי היה הרבה דברים. שתיין. מהמר. גזען. חרא של אבא.

וגם חמדן.

אבל לא חשבתי שהוא היה גם רמאי. השם שלו, התואר והמוניטין בעולם האגרוף היו הדברים הכי חשובים לו. הוא החשיב אותם מעל לכל דבר אחר, כולל בתו היחידה.

"ההפסד שלך עלה לאנשים הרבה מאוד כסף, שיימוס. אנשים לא מרוצים, אנשים מאשימים אותי שאני מנהל קרבות מכורים. אני לא אוהב שקרנים ורמאים, ואני ממש לא אוהב שמאשימים אותי שאני כזה."

"לא הפסדתי בכוונה," אבא טען.

אבל זה היה שקר.

וצליל המכות הוכיח שהם ידעו את זה.

תפסתי בידית הדלת, אבל היססתי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו הגיע להכות את אבא שלי. היו לו הרבה אויבים — בעולם האגרוף, בבתי הקזינו, בכל רחבי ארצות הברית.

לא היה מפתיע אותי אם הנזירות במוסד מאמא מריה בניו יורק ירקו כשהן שמעו את השם שלו.

לפחות מי שהיה שם בחוץ הגיע אל אבא במקום להכות אותי במקומו, וזו אפילו לא הייתה הפעם הראשונה.

אבא היה מתאגרף מקצועי, הוא ידע להגן על עצמו. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות חוץ מאשר להסתכן לחינם.

הורדתי את היד מהידית.

"אני יכול לתקן את זה!" אבא צעק, וצליל המכות פסק.

"אני חושב שאתה לא קולט עד כמה האנשים האלה עצבניים. הם רוצים את הכסף שלהם בחזרה."

"אני רק צריך קצת זמן ואני אשלם." הפאניקה של אבא גברה והוא אפילו לא ניסה להסתיר אותה. "אני אמצא דרך. אני אמכור את המכון. אני אעשה משהו."

אוי, אבא. במה הסתבכת הפעם?

"תשים אותי מול אחד הבחורים החדשים שלך," הפציר אבא. "ואני אעשה מה שתגיד. אנצח או אפסיד בכוונה, מה שתרצה. אני אגרום לזה להיראות אמיתי. אף אחד לא ידע."

"אתה פאקינג צוחק עליי?" מקסימו שאג והקול הדהד לי באוזניים. "איזה חלק באני שונא שקרנים הוא לא הבין?"

"אין לי מושג, בוס," ענה מישהו.

"בואו נגמור עם זה."

"רגע, חבר'ה. מקס...ימו, גבר, אדוני. בחייך." אבא הנמיך את קולו עד שנאלצתי להצמיד את האוזן לקיר המשותף כדי לשמוע אותו.

"המכון, המכונית, הכול. אתה יכול לקבל אותם. קח אותם."

"אני לא רוצה את הזבל שלך, שיימוס. הוא חסר ערך כמוך."

"בחייך, בן אדם, ברצינות. אני מבין. פישלתי. אני אמצא דרך לשלם ואז אני אפרוש. אני לא אתקרב לשולחנות הימורים. אבל אם תהרוג אותי, תפסיד כסף. מתים לא משלמים."

תהרוג?

הוא באמת אמר תהרוג?

פתחתי את הדלת בתנופה והתפרצתי למטבח הקטן שלנו. פניתי לכניסה לסלון בדיוק כשהבום החריד את הבית הקטן, מילא את הראש שלי, הדהד בין הקירות והשאיר לי צלצול באוזניים, אבל בקושי שמתי לב להד שנוצר.

כי לגמרי התמקדתי באבא שלי.

באבא המת שלי עם החור בראש, והמוח שניתז על הספה המחורבנת שלנו.

אני לעולם לא אצליח להוריד את הכתם הזה.

חשבתי שאמרתי את זה בראש, אבל כנראה פלטתי את המילים בקול כי כל העיניים הופנו אליי.

טוב, כל העיניים חוץ מאלה של אבא.

בחילה טיפסה בגרון שלי.

"שיט," סינן איש עם שיער שחור.

האיש שלשמאלו הרים את האקדח וכיוון אותו אליי.

היישר.

אליי.

לא היה לי לאן לברוח. לא היה סיכוי שאצליח לעבור על פני שלושה בריונים והענק המפלצתי ההוא. הדלת הישנה מאחוריי לא נפתחה מזמן. אם הייתי טסה במורד המסדרון אולי הייתי מצליחה לנפץ את אחד החלונות התקועים מאז שנצבעו, אבל סביר יותר שהייתי חוטפת כדור בגב.

אם אני עומדת למות, ריצה לא תהיה הדבר האחרון שאני עושה בחיי.

לכודה כמו עכבר חסר ישע מוקף טורפים אכזריים, נשארתי עומדת במקום. הזדקפתי והרמתי את הסנטר.

חיכיתי למות.

"רגע," אמר האיש שחור השיער ודחף את ידו של האיש השני כלפי מטה. הוא סקר אותי בעיניים כהות, העביר יד מקועקעת בשערו ואז על הזיפים בלסת שלו. כשנראה שהגיע להחלטה, הוא הנהן פעם אחת. "היא באה איתנו."

אוי לא.

באותו רגע, הסתובבתי והתחלתי לרוץ.

היו דברים גרועים ממוות.

ואם זה מה שהיה צפוי לי, העדפתי כדור בגב.

הפתעתי אותם ויצרתי קצת מרחק, אבל הרגליים הקצרות שלי לא הצליחו להתחרות ברגליים הארוכות של הבריון.

זרועות עבות נכרכו סביב מותניי והתחלתי להשתולל. צרחתי. נשכתי. בעטתי, חבטתי באוויר ושרטתי.

אני אילחם.

אני אמות.

אבל בחיים לא אלך איתם.

"לעזאזל," קילל הגבר ולחץ עליי כאילו הייתי הארנב שלֶנִי² ליטף חזק מדי.

הצלחתי במזל לבעוט לו בביצים. האחיזה שלו התרופפה מספיק כדי שאוכל להשתחרר מאחיזתו ולהכניס לו אגרוף בגרון.

הסתובבתי כדי להתמודד עם מה שהיה מאחוריי, אבל לפני שהספקתי הכול זז. העולם נטה הצידה.

ואז הכול החשיך.

הערות

1 ספיק — כינוי גנאי גזעני למקסיקני.

2 התייחסות לספר על עכברים ואנשים. לני לא היה מודע לכוחו וליטף בעלי חיים קטנים עד שמתו.

מקסימו

"מה נעשה איתה?"

זו הייתה שאלת מיליון הדולר.

הבטתי במראה האחורית על אף שלא יכולתי לראות את הנערה מחוסרת ההכרה, ששכבה במושב האחורי של רכב השטח שלי.

הבת של שיימוס.

בפעם האחרונה שהוא פיגר בתשלומי חובות ההימורים שלו, הוא האשים את העובדה שהוא אב יחידני בלי משפחה שתעזור לו. חשבתי שזה רק עוד אחד מהשקרים המחורבנים שלו.

טעיתי.

היא הייתה קטנה ויפה, וגם אמיצה. אולי היא למדה ממנו להילחם, אבל את האומץ היא בטוח לא ירשה מהפחדן הזה.

חזרתי להתרכז בכביש בדיוק בזמן להסיט את ההגה כדי לחמוק מאיזה אידיוט שיכור שהחליט שלחצות באמצע כביש סואן זה רעיון טוב.

אש הרים לו אצבע משולשת. "זאת הסיבה שאני זה שנוהג בדרך כלל."

"לא, אתה נוהג כדי שאני אוכל לעבוד."

"חוץ מזה, כששומר הראש הקשוח שלך נוהג, אתה נראה כמו אח"ם מסוכן."

זקפתי גבה. "אני לא צריך את העזרה שלך כדי להיראות ככה."

"צודק," הוא הסכים. "אז מה התוכנית?"

הייתי מספר לו, אבל לא הייתה לי כזו. לא היה לי רעיון. שום מושג.

ואני הייתי אדם שתכנן הכול בקפדנות.

המוות של שיימוס.

אריזת החפצים שלו כדי שייראה כאילו הוא ברח מהצרות שלו, ואפילו בחירת הנקודה המדויקת שבה התכוונתי לקבור את הגופה שלו כדי שאף אחד לא ימצא אותה לעולם.

חשבתי על הכול, פרט לנערה. היא הייתה תפנית בעלילה שלא צפיתי.

"אנחנו לא יכולים פשוט לזרוק אותה בצד הדרך," אמר אש. "היא ראתה אותנו ושמעה את השם שלך."

זה היה נכון. היו לי חברים במשטרה, אבל היה גבול למה שהם יכלו לעשות, במיוחד אם היא תלך לתקשורת. הם מתו על ילדות יפות ושבורות, והבת של שיימוס, עם העיניים הירוקות הענקיות, הנמשים ושערה הבלונד־תות הארוך, תמשוך הרבה רייטינג.

חוץ מזה, אם ננטוש אותה, היא תצטרך להתמודד לבדה עם הזאבים.

"היא צעירה מכדי להיות לבד." העברתי יד בשיער. "לבן זונה הזה בטח לא היו חסכונות. היא תאכל אותה אפילו אם אנשים לא יבואו לגבות את החובות של שיימוס."

והם יבואו. בשמחה. בחזירות. יהיו נלהבים לגבות את החלק שלהם מהילדה היפה והשבורה.

ידעתי טוב מאוד איך זה לסבול בגלל חטאים של אבא. לא התכוונתי להשאיר אותה לבד להתמודד עם הבלגן של שיימוס.

"אז אתה מתכוון להשאיר אותה," סיכם אש. בלי שמץ של שאלה או שיפוטיות בקולו.

"כן, אני אשאיר אותה."

ג'ולייט

יכולתי לישון עשרים שעות.

עדיין חצי ישנה, המשכתי לעצום עיניים כשהתמתחתי והתגלגלתי, ואז חזרתי להתחפר בשמיכות ובכריות. הייתי כנראה מותשת עוד יותר מהרגיל, כי במקום כרית שטוחה עם ציפית בלויה ומזרן מלא גושים עם קפיצים שבורים, הרגשתי כאילו אני ישנה על ענן. נקי, רענן ומפנק.

וזה מה שהעיר אותי. כי שום דבר בחיי לא היה נקי, רענן ומפנק.

המוח שלי התעורר בבת אחת והזיכרונות חלפו בו כמו סצנות מסרט אימה.

אבא שלי מת.

נורה.

נרצח.

נחטפתי. וגם סוממתי?

המחשבה גרמה לי להתיישב. עדיין הייתי לבושה בבגדים שלי ושום דבר לא נראה לא בסדר. לא היו כאבים משונים או משהו שהיה הופך את זה מסיוט לגיהינום עלי אדמות.

זינקתי מהמיטה ובקושי הסתכלתי על החדר כשחיפשתי את היציאה. מצאתי שלוש דלתות. ניסיתי את הקרובה ביותר, אבל היא הובילה לחדר רחצה. השנייה הובילה לחדר ארונות.

בואו נראה מה יש מאחורי דלת מספר שלוש.

סובבתי בבהלה את הידית של הדלת האחרונה, אבל במקום מסדרון, היא הובילה לחדר אחר. בקיר הנגדי הייתה דלת נוספת. רצתי אליה וסובבתי את הידית.

היא לא זזה.

התמלאתי פאניקה והלמתי באגרופים שלי שוב ושוב. "תוציאו אותי! תוציאו אותי מפה!"

אף אחד לא בא.

הצמדתי את האוזן לעץ העבה, בתקווה לשמוע קולות או תנועה, אבל היה שקט מוחלט.

אוקיי.

אוקיי, אני צריכה תוכנית.

קודם כול, אני צריכה נשק. אחר כך פתח יציאה ואז אני עפה מפה.

ואז...

טוב, אחליט על זה אז.

הסתובבתי והתחלתי לחפש בחדר בצורה יסודית יותר.

אוה טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס.

אין כמו הבית... וזה ממש לא דומה לבית שלי.³

החדר שלי היה בגודל ארון, ועוד ארון קטן. המיטה שלי בקושי נכנסה אליו, ואת השידה השבורה נאלצתי לשים בחדר הרחצה. הקירות היו צבועים בצבע פיפי דהוי, מוכתם וכנראה מלא עופרת, והשטיח בצבע חלודה היה שחוק, מחוספס ומוכתם כמו רוב הדברים בבית.

איפה שלא הייתי, זה היה ההפך הגמור מכל זה.

החדר היה עצום. גדול יותר מהסלון ומהמטבח שלנו ביחד. הקירות היו צבועים בצבע כחול־אפור יפה, ולא ראיתי כתם דהוי בשום מקום. מיטת האפריון הלבנה הייתה גדולה ומכוסה כריות תפוחות ושמיכת פוך מפנקת בצבע זהה לקירות.

הייתה שם גם שידה לבנה, שתי שידות לילה וספסל ארוך לרגלי המיטה, שתאם לרהיטים האחרים.

הרהיטים שלנו בבית אף פעם לא תאמו זה לזה, אפילו לא שניים, שלא לדבר על חדר שלם. הכול הגיע מחנויות יד שנייה זולות, או גרוטאות מהרחוב.

בדקתי את השידה ואת המגירות בשידות הלילה, אבל הן היו ריקות.

עברתי לחפש בחדר הרחצה. קיוויתי למצוא סכין גילוח, איזה תרסיס כימי או אפילו פומפה, אבל לא היה שום דבר.

ניסיתי להרים את החלון, אבל הוא לא זז, ולא כי היה תקוע בגלל צבע.

לעזאזל.

חזרתי אל חדר השינה. החלטתי לנסות את החלון שמאחורי המיטה. עמדתי על המזרן הרך ודחפתי את הווילונות הכחולים הבהירים הצידה עד כמה שיכולתי כי ראש המיטה היה תקוע
בדרך.

החצר המגודרת, אם בכלל אפשר היה לקרוא לה ככה, השתרעה למרחק והייתה מלאה צמחים יותר מכפי שראיתי אי פעם בווגאס, חוץ מאשר בגינות של כמה בתי קזינו. הם נראו בריאים ושופעים, משהו שהיה קשה להשיג בחום היבש. בצד, בין כל הצמחים, ראיתי חלק מבריכה. מעבר לגדר עץ גבוהה היו עצים יפהפיים והרים רחוקים, שיצרו רקע מרהיב לנוף הציורי.

זה נראה כמו משהו ממגזין.

כמו אתר נופש יוקרתי.

אני במלון. זה יותר הגיוני.

סוג של.

חוץ מהעובדה שאני כאן בכלל.

ניסיתי גם את החלונות האלה ולא הופתעתי שגם הם היו נעולים. יכולתי לשבור אחד מהם, אבל אם איפצע מזכוכית אהיה עוד יותר פגיעה, שלא לדבר על זה שהייתי בקומה שנייה, ובקפיצה אני עלולה לשבור עצם, או גרוע מזה.

חזרתי לסלון וסרקתי כל סנטימטר כאילו חיי תלויים בזה, כי הייתי די בטוחה שזה אכן המצב. החדר היה באותו גודל כמו חדר השינה, אבל פחות מרוהט. ספה רכה ניצבה מול טלוויזיה תלויה על הקיר, ומולה עמד שולחן קפה ארוך, אבל זה הכול. לא היה שולחן כתיבה או כיסא, לא מיני־בר, לא בלוק נייר ועט עם לוגו, לא טלפון תלוי על הקיר — פריט חובה בכל חדר מלון — או לפחות בכל מוטל ששהיתי בו עם אבא.

הוצפתי בגל רגשות שלא רציתי להתמודד איתו, ודחקתי אותו פנימה.

הייתי חייבת להיות חכמה.

אם יש דבר אחד ששיימוס לימד אותי, זה לשמור על עצמי.

לא היו חלונות ורק שתי דלתות — זו שהובילה אל חדר השינה, והדלת הנעולה. בדקתי את הידית הנעולה בחיפוש אחר מנעול נסתר, אבל לא היה שם כלום.

מנעולי בתי מלון נמצאים בתוך החדר.

כל הביטחון שצברתי נעלם. הלב שלי התמלא פחד וצעקתי, "תנו לי לצאת! בבקשה!" דפקתי שוב ושוב, עד שמפרקי האצבעות שלי כאבו, ואז עברתי להכות בכף היד על העץ העבה. "בבקשה, בבקשה, בבקשה!"

בדיוק כשוויתרתי כדי לתת לידיים שלי לנוח, שמעתי את זה.

צעדים.

התרחקתי במהירות מהדלת כשהידית התחילה להסתובב.

ככה אני הולכת למות.

אני בתפקיד המעודדת הזנותית בסרט האימה החיים שלי, צורחת בדרך למוות בגיל צעיר.

הצטערתי שלא מצאתי כלי נשק ונדרכתי כשהדלת נפתחה.

זה לא היה הבוס, או אחד הבריונים שלו, למזלי. במקומם נכנסה אישה מבוגרת ובידיה מגש. הבטתי מאחוריה, אבל לפני שהספקתי לזוז, הדלת נטרקה.

היא הניחה את המגש וחייכה. "ילדה יפה," היא אמרה במבטא זר. "תאכלי. את רזה מדי."

"אני לא רעבה," שיקרתי.

היא צקצקה והנידה בראשה. "הוא לא אוהב שקרנים. לא אכלת מאז שהגעת לכאן אתמול, את בטח גוועת ברעב."

נרתעתי. "אני כאן מאתמול?"

זה אומר שלא אכלתי כבר יומיים, כי לא אכלתי כלום לפני שיצאתי לסידורים.

"כן, היית עייפה."

"הם סיממו אותי," סיננתי.

לא ראיתי זעזוע על פניה של האישה. לא בלבול ולא הכחשה.

היא רק משכה בכתפיה. "זה משפיע רק שעתיים. את שאר שש־עשרה השעות ישנת כי היית מותשת."

שש־עשרה שעות?

"מה השעה?"

"עשר. אמרו לי לא להעיר אותך לפני שתים־עשרה, אבל הגברים אמרו שאת ערה." היא הצביעה על האוכל. "תאכלי."

"אני לא רעבה." הבטן המקרקרת שלי חשפה את השקר החוזר שלי.

"הוא שונא שקרנים," היא הדגישה בטון של אזהרה והתחילה להתעסק עם המכסה שעל המגש. "האוכל טוב. מר פרדי משתמש רק במרכיבים הכי טובים. הרבה יותר טוב מדייסה תפלה במיקרוגל."

לא רציתי לאכול. רציתי להיות עקשנית, מרגיזה וזהירה, אבל הריח היה כל כך טוב שהנחישות שלי התפוגגה במהירות.

זה יהיה מטופש לא לאכול. אני לא אוכל לברוח אם אהיה חלשה מדי. אני צריכה כוח.

התקרבתי בזהירות, כאילו היא הייתה עלולה לתקוע לי מזרק בצוואר, ושאלתי, "זה לא מורעל?"

היא הסתכלה עליי כאילו הייתי אידיוטית. "אם מר פרדי ישמע ששאלת את זה, הוא לעולם לא יבשל לך שוב. לעולם."

"הבנתי," מלמלתי. התיישבתי על הספה, הסרתי את מכסה המתכת וגיליתי ערמה של אוכל. הצלחת הגדולה הייתה עמוסה ביצים, הר של הום־פרייז, טוסט וערמה של בייקון. קערה נפרדת של פירות עמדה לצידה, עם מכלים קטנים של חמאה, ריבה וסוג של שמנת. היו גם כוסות של מיץ תפוזים, מיץ תפוחים וחלב.

זה היה יותר ממה שאכלתי ביום שלם, בטח בארוחה אחת, אבל בכל זאת היה חסר לי חלק חיוני מהדי־אן־איי שלי. הייתי צריכה זריקה של קפאין אם רציתי למצוא דרך לברוח, ולכן שאלתי בזהירות, "אפשר אולי לקבל קפה?"

למזלי היא לא כעסה ולא לקחה את המגש. היא רק חייכה אליי חיוך אימהי — או מה שניחשתי שהיה חיוך אימהי כי לא היה לי למה להשוות. "לא, קפה לא טוב לנערות צעירות."

ספרי את זה לקהל הלקוחות העיקרי של סטארבקס — תלמידות תיכון שלא מסוגלות לחיות בלי הפראפה היומי, או הלאטה בטעם דלעת.

"זה יעצור לך את הגדילה," היא המשיכה.

כן, בטח. אני מטר שישים כבר שנתיים. אני כבר לא אגבה.

שמרתי את המחשבה הזו לעצמי, והתחלתי לאכול.

"יש לך איזו אלרגיה למזון?"

"לא, גברתי."

"תקראי לי גברת ורה," היא תיקנה.

"ג'ולייט," אמרתי כי זה נראה כמו הדבר הנכון באותו רגע. אחרי שאמרתי את זה, הצטערתי שלא נתתי שם מזויף.

אני לא טובה בדברים האלה.

"שם יפה לילדה יפה. יש אוכל שאת שונאת?" היא שאלה.

"נקניקיות, קישואים וטונה. אורגנו ורוזמרין, אבל זה הכול."

היא זקפה גבה. "אוכל שאת לא אוהבת?"

הרמתי פיסת בייקון מבושלת בצורה מושלמת, פריכה אבל לא מיובשת. היא הייתה עבה, לא מהסוג הדק שאנחנו חיממנו במיקרוגל. הנדתי בראשי. "לא, גברתי. אני לא בררנית."

היא השמיעה אנחת הסכמה רכה, אבל הניחה לי לאכול בשקט בזמן שהתעסקה ביישור כריות ובניגוב משטחים שכבר היו מבריקים.

הצלחתי לאכול רק רבע מארוחת הבוקר הטעימה לפני שהייתי מלאה.

האישה, גברת ורה, חזרה מחדר השינה והביטה במגש באי־שביעות רצון.

"אני אוכל מה שנשאר לארוחת צהריים," אמרתי אוטומטית. לא רציתי להרגיז אף אחד. כשהבנתי שהתגובה שלי מאשרת שעוד אהיה כאן בעוד כמה שעות, הוספתי בקול מלא תקווה וקליל, "או שאקח את זה הביתה איתי."

התקווה שלי נדחתה במהירות כשגברת ורה אמרה, "את לא עוזבת."

"לכמה זמן?"

"עד שמר מקסימו יגיד שאת יכולה."

הייתי אמורה להתנהג בצורה חכמה, אבל לא הצלחתי לעצור בעצמי וצעקתי, "זו חטיפה!"

היא שוב רק משכה בכתפיה, כאילו זה לא היה סיפור גדול שהיא שיתפה פעולה עם חטיפה וכליאה לא חוקית, או מה שזה לא יהיה.

"אני אצרח עד שמישהו יתקשר למשטרה."

"אף אחד לא יתקשר."

האכזבה שקעה בבטן שלי כמו סלע. "שאר האורחים במלון?"

"למר מקסימו יש ארבעה מלונות, אבל זה לא אחד מהם." לא היה שום כעס, לעג או רעל בקול שלה. היא הייתה עניינית. "ואף אחד לא יעזור לך."

יש לו מלונות?

וזה לא אחד מהם?

אז איפה אני, לעזאזל?

היא שלפה מגירה קטנה משולחן הקפה, הוציאה שלט, הדליקה את הטלוויזיה והושיטה לי אותו. "אני אחזור עם ארוחת הצהריים שלך בעוד כמה שעות."

"חכי!" קמתי. "מה אני אמורה לעשות?"

היא הטתה את הראש לכיוון הטלוויזיה. "יש מאות ערוצים. אני בטוחה שתמצאי משהו לצפות בו."

כשהיא התקרבה לדלת, התכוננתי לזנק, אבל כשהדלת נפתחה, עמדו שם שני בריונים.

אולי יכולתי להפיל אותה, אבל לא היה לי שום סיכוי מול אלה.

התכווצתי כשהדלת נטרקה וסרקתי את החדר. התמקדתי במגירות הקטנות שפספסתי בחיפוש הראשון שלי.

שלפתי את השלוש החוצה, הפכתי אותן כאילו הייתי בחדר בריחה וחיפשתי רמזים. זה לא היה רחוק מהאמת, רק שבמקום להילחם בשעון, נלחמתי על חיי. חזרתי אל חדר השינה ובדקתי שוב את השידה ואת שידות הלילה. מיששתי מאחור ומתחת למגירות.

ריקות.

שיט.

הייתי לכודה באמת.

החלטתי לחסוך אנרגיה כדי להיות מוכנה כשתהיה לי הזדמנות, חזרתי לסלון, הרמתי את השלט ועברתי בין הערוצים.

מאות על גבי מאות של ערוצים.

הערות

3 גרסה של ציטוט מפורסם מתוך הסרט המכשף מארץ עוץ.