על הכול 9 - להגן על הכול - חלק ב'

לשם הימנעות מחשיפה לספוילרים, יש לקרוא את הספר "על הכול 8 - להגן על הכול - חלק א'" טרם קריאת הפרק הראשון.

פרק 28

עומר

תמיר רץ החוצה ואני אחריו, מטפס למושב הנהג בג'יפ שלו ומחכה שידבר, שיגיד מה קרה שם למעלה ומה סלין אמרה שגרם לו לרוץ ככה החוצה. הוא עובר משיחה אחת לאחרת, מדבר עם החיילים שלנו שפרושים במקומות השונים, מתעדכן אם הם מצאו אותם בשטח ואז פונה אל הבית של סלין. הוא לא מוציא מילה, רק יורד מהג'יפ בזעם, מתקרב לדלת הכניסה ובועט בה.

"ששון!"

"תהיתי מתי תבוא אליי, אתה יודע?" ששון יורד במדרגות מחויך. "תמיר בוחבוט בכבודו ובעצמו."

"אני קובר אותך היום."

"ככה, לבד? למה שלא תקרא לבן שלכם קודם, אה? אב ובנו. דומה לך הילד."

"מאיפה אתה יודע?" אני שואל המום.

"אשתי היקרה אוהבת אותו עד היום, את האקס המיתולוגי שלה. הם היו ממש רומיאו ויוליה." הוא נעמד מול תמיר. "רק שבגרסה שלהם רומיאו וגם יוליה נשארו בחיים, אבל בלי נשמה."

"איפה אלין?"

"אלין? הזונה הקטנה? אין לי מושג." תמיר מטיח בו אגרוף ומעיף אותו על הרצפה. ששון יורק דם וצוחק כמו חולה נפש.

"שאלתי איפה אלין!"

"תשאל את החבר שלה מאחוריך. הוא הרס לי את התוכניות וחטף אותה מרוסו. בחור טיפש. יש לך בכלל מושג מה עשית? עם מי התעסקת? החתונה הזאת הייתה אמורה להוציא אותנו מחיים על קצבה מזוינת שלא מספיקה לכלום!"

"לכלום? אתה מהמר כל לילה, שורף את הכסף שאמור לשמש אתכם לאוכל, למחייה. אתה מוציא אפילו מהפה של הבת שלך."

"אלין היא לא הבת שלי. אוי, מה שהייתי עושה לה אם אימא שלה לא הייתה עוצרת אותי." הוא מחבק את בטנו ותמיר מאגרף את ידיו. "ראית איזו יפה היא, תמיר? העתק מדויק של אימא שלה כשהייתה בגילה. לא של האישה שלקחת ממני היום. מכרו לי חתול בשק. כמו שהיא יפה, ככה היא משוגעת."

"אף אחד לא הכריח אותך להתחתן איתה. אתה הרסת לה את החיים." אני מנסה להרחיק את תמיר. בחיים שלי לא ראיתי בעיניים שלו מבט של רוצח כמו עכשיו. אפילו אבא ואביתר לא הגיעו לרמה כזאת. הוא נראה כאילו בכל רגע הוא ישלוף את האקדח ויהפוך את ששון למסננת.

"עשיתי לה טובה. התחתנתי איתה כדי לנקות את הכתם ממנה."

"כתם?" תמיר מתנשף. "למי קראת כתם?"

"לבת היפה שלה. יש בעיה?"

תמיר מתנפל עליו בתגובה ומכה אותו ללא הרף.

"תעצור, אתה תהרוג אותו."

"איפה היא? לאן רוסו לקח אותה?" הוא ממשיך להכות אותו, מעיף את ראשו מצד לצד. "אני יודע שאתה עוזר לו. אני מכיר אותך, חתיכת מזדיין. עשית איתו עסקה, מכרת אותה בתמורה לחובות שלך אליו."

"מי אמר שאתה לא חכם, תמיר?" פיו מתמלא דם. "תכלס עשיתי לשנינו טובה. היא תתחתן עם גבר עשיר ואני אכסה את החוב שלי. לך תדע, אולי בסוף היא תתאהב בו. היא כמו אימא שלה, נמשכת לעבריינים."

"אני גומר אותך היום, זהו." הוא דופק את ראשו ברצפה ואז נעמד ובועט בו בכל כוחו. אני דוחף אותו אחורה, מצמיד אותו לקיר. "זוז, עומר. עוף מכאן עכשיו."

"אתה תהרוג אותו."

"תאמין לי, הרצח שלו לא ישפיע על הנשמה המזוינת שלי. זוז!"

"אם הוא יודע איפה היא, אנחנו לא יכולים לתת לו למות. תשלוט בעצמך." אני מצמיד אותו לקיר והוא מתנשף בכבדות. "תמיר, אני צריך אותך איתי. מוות לא יעזור. תזכור את השיטה של המשפחה."

"אתה יודע מה? אתה צודק." הוא דוחף אותי ומרים את ששון בכוח. "אני אגרום לך לזמר יופי יופי. אתה תשלם על כל נגיעה בילדה הזאת, על כל פעם שהעזת בכלל להסתכל עליה!"

"כן? על מה אשלם, תמיר? על איך שהיא נהנתה כשנגעתי בה? שנתתי לה להרגיש מה זה גבר אמיתי? על כל הפעמים שהיא התפתלה תחתיי? או שאשלם בכלל על הפעמים שהרמתי עליה ידיים או מנעתי ממנה אוכל? רק שאדע על מה התשלום שלי."

"בן של זונה!" תמיר מטיח בכוח את ראשו שוב ושוב בקיר." אני אגמור אותך. אני אזיין אותך. אני אקבור אותך. על כל מה שעשית לה אני ארצח אותך שוב ושוב!"

"אתם שניכם," אני פותח את הדלת ותופס שני בחורים. "קחו אותו ותזרקו אותו בתא המטען של תמיר." אני מחזיק בכוח את תמיר והם מפנים את ששון החצי מעולף החוצה.

"תשחרר אותי."

"לא עד שתירגע."

"תשחרר אותי, עומר. הבת שלי בסכנה והבן של זונה יודע איפה היא." הוא נאבק בי בכוח ומטיח אותי בקיר.

"מה? מה אמרת?"

"הבת שלי," הוא צונח על ברכיו. "הבת שלי בסכנה." הוא זועק בכאב והלב שלי נקרע. אני כורע לידו ומחבק אותו. לרגע הוא מתנגד ובסוף מחבק ומכה על גבי. "היא הבת שלי, עומר. התייחסתי אליה כמו בן זונה. רציתי למנוע מכם לעזור לה, להרחיק אותה למרות כל מה שעבר עליה, ולא ידעתי שאני פוגע בבת שלי."

"איך זה יכול להיות?"

"אני לא יודע. אני פאקינג לא יודע." אני מתיישב על הרצפה לידו, נותן לו רגע לפרוק. "סלין אומרת שהיא שלי. כשהיא עזבה חיפשתי אותה כדי להחזיר אותה הביתה. היינו יחד ואז היא נעלמה. היא הסתירה אותה ממני, ואותי ממנה."

"אני לא מבין למה היא שתקה. אלין אמרה לי לא פעם שהיא חלמה כל החיים על אבא. היא רצתה חיבוק של אבא, הגנה של אבא, שיציל אותה מששון. אם סלין ידעה כל הזמן שהיא שלך, למה היא לא שלחה אותה אליך? למה היא נתנה לה לסבול וסבלה בעצמה?"

"זה מה שאני שואל את עצמי. סלין לא סיפרה לי הכול. היא התחננה שאציל את הבת שלנו והבטיחה לספר לי אחר כך את כל האמת. לטענתה יש סיבה שבגללה היא עזבה ככה, ואת אלין היא שמרה קרוב אליה ושיקרה לכולם שהיא מסטוץ כדי להשאיר משהו ממני." הוא טומן את פניו בידיו והלב שלי יוצא אליו. תמיר הוא כמו דוד בשבילי ומעולם לא ראיתי אותו נשבר ככה. תמיר תמיד היה הגב של המשפחה, יציב כמו גזע עץ רחב. כמה נזק סלין גרמה לכולם ולעצמה, ולמה, בעיקר למה?

"למה באנו לכאן? מאיפה אתה מכיר את ששון?"

"אני יודע מי האפס שתפס את המקום שלי, עומר. ידעתי שהיא חזרה לארץ ואפילו מצאתי אותה. היא שלחה לבועז מכתב בבר המצווה כשהם היו בארץ בחופשה. באתי להתעמת איתה, אבל היא לא הייתה כאן או שהיא לא העזה לעמוד מולי. העברתי לה מסר דרכו שמבחינת הבן שלי אימא שלו מתה, וגם מבחינתי. מאז לא שמענו ממנה."

"יש עוד, נכון?" הוא שומט את ראשו לאחור. "תמיר?"

"יש לו בעיות הימורים קשות. הוא היה מהמר בקזינו של סבא שלך הרבה לפני שהוא התחתן עם סלין. אבא שלו היה איש עסקים עשיר מאוד. לא פעם ראיתי אותו מסתכל עליה, לא פעם הוא זרק לעברי שהוא לא מבין מה בת עשירים כמו סלין עושה עם עני ורוצח כמוני. לימים גיליתי שאבא שלו עשה עסקים עם אבא שלה. כשגיליתי שהוא התחתן עם סלין לא אפשרתי לו להיכנס לקזינו יותר, אבל עקבתי אחריו מרחוק. הוא מסובך בחובות שיכולים לכסות בניין שלם, לא רק דירה."

"הכול אצל רוסו?"

"כנראה הוא סיכם איתו על כיסוי החובות בתמורה לאלין."

"אבא ודוד אביה יודעים?"

"לא, מעולם לא אמרתי להם שבאתי להתעמת איתה ומצאתי אותו, וגם לא ביקשתי מהם רשות למנוע ממנו להיכנס לעסק שלהם. ידעתי שאם הם ידעו, הם יילחמו במלחמה שלא רציתי להילחם בה. לא כשיש ילד חף מפשע באמצע."

"ולמה אתה בטוח שששון יודע איפה היא?"

"הוא ימכור את אימא שלו אם צריך. ששון חייב להם והוא יעשה הכול כדי למלא את חלקו בעסקה. אלין שווה לו הון ורוסו רוצה אותה עכשיו יותר. לא כי הוא אוהב אותה, אלא כי היא העזה לעשות מה שאף אישה לא עשתה עד היום, לברוח ממנו, מתחת לאף שלו, לרמוס את הכבוד שלו, את המילה שלו."

"רוסו לא נמצא בשום עסק או מחסן שלו שאנחנו יודעים על קיומו. הבית שלו יצא מכלל שימוש, הוא מתחבא במקום שאנחנו לא מכירים ולא יכולים להגיע אליו. אלין בלי טלפון, אי אפשר לאתר אותה, ואלי ניסה לבדוק בזמן שדיברת עם סלין, אי אפשר לאתר את המכשירים שלהם. או שהוא באזור שמשבש את התדר או שהוא עשה משהו שאנחנו לא יכולים לעלות עליו."

"רוסו השקיע במהלך השנים בחברות הייטק קטנות. הוא מחכה שמישהו מהם יפַתח משהו שיביא לו את המכה. לא אתפלא אם יש לו האקר בהישג יד."

"זה שוב משאיר אותנו עם ששון בלבד. קום, יש לי דרך לדובב אותו."

"עמדתי לעשות את זה, דוקטור. אתה מנעת ממני חקירה צולבת."

"לא, עמדת להרוג אותו, אבל בניגוד אליך ולכל הדור הבוגר של המשפחה הזאת, אני לא חמום מוח. גדלתי אחרת. אימא ניסתה לשמור על התמימות של סתיו, של הראל ושלי, אבל אבא חשף אותנו לדברים ולא יודע, אולי גם הגנטיקה השפיעה, או הסנדקות של דוד אביה."

"לאן המוח שלך הולך, ילד?"

"אני צריך חדר ניתוח מקצועי. בית החולים הוא לא אופציה, אז נראה שאנחנו נוסעים למרפאה הפרטית שלנו." אני נעמד ועוזר לו לקום.

"חדר ניתוח?"

"חצי עמר חצי קדוש. מאיזה איבר היית שמח שהוא ייפרד?"

"עומר, חכה רגע. אתה מבין את ההשלכות? רבאק, אתה רופא. אתה לא הורג, לא מלכלך את הידיים. אתה מציל חיים, סגן מנהל מחלקה בבית החולים הכי עמוס בישראל. אל תזרוק את החיים שלך לפח."

"הבטחתי לאלין שזה נגמר, תמיר. הבטחתי לה שהיא מוגנת איתי, והוא חטף אותה מתחת לאף שלי. הקריירה שלי יכולה ללכת לעזאזל. במקרה הכי גרוע אתפוס פיקוד על המרפאה שלנו כמו שאבא ואביתר רצו. חוץ מזה אני בטוח שהמשפחה שלנו תספק לי עבודה לכל החיים."

"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה."

"תשמע, אני יודע שעדיין לא היה לך זמן לעכל שאתה שוב אבא, אבל הבת שלך מוצאת חן בעיניי, וימצא חן בעיניך או לא, אני לא מתכוון לוותר עליה בקלות כזאת."

"י'מזדיין, שלא תעז לגעת בילדה שלי." הוא דוחף אותי ואני צוחק. "יש לי בת. פאק, יש לי בת בסכנה ואני מנהל פה שיחות איתך במקום לרצוח את מי שפגע בה, ולהוציא ממנו מידע על המיקום שלה." הוא ממהר החוצה.

"הפוך, תמיר, הפוך. להוציא מידע ואז לרצוח. וחכה, אולי השיטה שלי בכל זאת תעזור." אנחנו חוזרים לג'יפ שלו ותמיר מסתובב אליי, מחכה לאישור סופי. "למרפאה. אלין מחכה לנו."

"אדובב אותו במחסן. דובבנו אנשים חזקים יותר. אתה לא חייב."

"למרפאה, לפני שאדובב גם אותך." אני מדליק לשנינו סיגריות ותמיר משתלב בכביש, נוסע אל המרפאה שבה אני אמור לדובב את ששון כדי להציל את אלין. לחתום סופית על זה שבסופו של דבר אי אפשר לברוח מהגורל שלך, ממי שאתה באמת. אני הבן של נסיך הקריות ובמוקדם או במאוחר זה היה צריך להתפרץ.

אני: תגיעו בבקשה למרפאה הפרטית. יש לי מטופל חשוב שדורש טיפול אישי רק ממני.

אבא: בדרך אליך.

אני: המלצה מאב לבנו?

אבא: ביצה, על חי.

אני: זה יספיק?

אבא: תמיד אפשר להגדיל בשקל תשעים לחבילה הכוללת, חיים של אבא. סומך עליך.

אני מתאפק לא לצחוק.

אני: אני רוצה אותה בבית, אבא. בבית שלי.

אבא: אני מקווה שחמיך לעתיד מעריך את המאמץ. חצי שעה אצלך.

רגע, אבא ידע כל הזמן הזה? אין מצב. בטח סלין סיפרה להם עכשיו. אני מקווה שהוא לא ידע ולא הסתיר ממי שהוא כמו אח בשבילו שיש לו בת.

אבא: דרך אגב, אפשר להיות אחות בחדר ניתוח שלך? תמיד סקרן אותי איך החרא הזה עובד.

הוא ממשיך בשלו ואני מפסיק לענות, יודע שאין טעם. זה תומר קדוש.

אבא: המקצוע הזה מושך אחיות כוסיות או שסתם התייבשת שם שנים? כי העמסת חברות צוות, נכון? אני מנשל אותך מהירושה אם לא.

אבא: זה שהם ישנים זה עדיין מספק כמו שעושים את זה על חי או שהכיף נעלם?

אבא: אביה אומר שאין הנאה במהלך שקט. אני מסכים. הוא רוצה להצטרף.

אבא: אבל בלי להחליף בגדים ולשים על עצמי חלוק מזעזע, כובע שלא נדע, כפפות כמו קונדום ומסכה כאילו הקורונה חזרה לעולם. אני רוצה שורה ראשונה.

אבא: ילד, אתה שם? נרדמת באמצע משמרת?

אבא: אם נכנסת בלעדיי לניתוח, דוקטור, אני מדווח עליך לאגודת הרופאים בישראל.

אבא: עומר!

אני: אני מבין שאביה נוהג. בואו כבר, אתה בלתי נסבל ואני מתחרט ששלחתי לך הודעה.

אני לא מתחרט. גם כשהוא רחוק ממני ומאחורי מסך מזורגג אבא יודע איך להרגיע אותי, להצחיק אותי או לשגע אותי, כדי שלא אחשוב יותר מדי ואילחץ. אני עומד לחצות גבול שישנה את החיים שלי ועלול לזרוק את הקריירה שלי לכל הרוחות. הוא מרגיש אותי ועוזר בדרך שלו. תודה לאל על אבא.

אלין
"תפסתי אותך," בועז רץ אחרי שחר בכל הקומה ומוציא ממנה צחוק מתגלגל. הלב שלי נצבט. מצד אחד אני רוצה לטעות, לא להאמין שאימא הייתה מסוגלת לעשות לו דבר כזה. מצד שני הלוואי שאני צודקת, שמי שרץ כרגע אחרי שחר, והיא נקשרה אליו ככה וצוחקת בכל פעם שהוא נוכח, הוא אחינו הגדול. אני מחייכת לעצמי כשאני מדמיינת בילויים שלנו יחד או את החיבוק החזק שלו, והפעם ארשה לעצמי לנשום אותו עמוק ולא להתבייש.

"היי, אני קצת מקנאה כאן." אני משלבת זרועות ונלחמת בחיוך שלי. שחר נעצרת ובועז מרים אותה תחת זרועו ומתקרב אליי, מחבק אותי ונושק לראשי.

"אנחנו אוהבים גם אותך. נכון, שחר?"

שחר מהנהנת בחיוך רחב.

"את רוצה לשתות? רצת הרבה." אני מגישה לה כוס מים קרים. "בועז?"

"אני בסדר, מותק." הוא מושך כיסא ומתיישב מתנשף ליד השולחן. שחר ניגשת לסלון ומתיישבת מול המסך. "אני כבר לא בגיל," הוא נשען לאחור. "או לא בכושר. רואי המזדיין הזה גורר אותי איתו לדפוק בורקסים מאחורי הגב של שובל. ידעתי שאסור לי לגור איתם."

"אתה גר בבית של רואי ושובל?"

"לא, אלי ורואי בנו לי יחידת דיור גדולה, שלא לומר בית, בחצר שלהם."

"נראה שהם אוהבים אותך מאוד אם הם בנו עבורך בית צמוד אליהם."

"הם האחים שלי. תמיד קינאתי בהם, את יודעת? רציתי אחים, משפחה. ראיתי את כל שבט עמר־קדוש ואת יוסי והילדים שלו, והיה לי קשה. לראות אותם גדלים עם אחים, שני הורים, אימא שמחכה לך אחרי בית ספר עם ארוחה חמה, שמטפלת בך כשאתה חולה."

"כן, אני מבינה על מה אתה מדבר." אני מתיישבת לידו ומניחה את ידי על זרועו.

"גדלתי בבניין של משי ואביתר והיא מילאה את המקום של אימא שלי. רואי היה חולה רוב הילדות שלו ובין טיפול בבן שלה בבית החולים ובין הילדים שלה היא מצאה גם זמן בשבילי. אם הייתי מעז לא לעלות לארוחת צהריים אחרי הלימודים היא הייתה גוררת אותי באוזן לדירה שלה. ואם הייתי חולה, היא הייתה נשארת להשגיח עליי."

"לא סתם אתה אוהב אותם והם אותך. אני יודעת שאתה האדם היחיד שאלי ורואי מפקידים בידיו את הנשים ואת הילדים שלהם. ברור לי שלא כל אחד זוכה לזה."

"לא, נראה שלא." הוא מנסה לחייך. "ללא ספק, הדבר הכי טוב שקרה לי היה לגדול איתם. ואני יודע שברגע האמת כל אחד מהם יסכן את חייו למעני כמו שאני אסתכן למענם."

"ועם עומר? גם אליו אתה קרוב ככה?"

"אני קרוב אל כולם, אבל לא כמו אל אלי ורואי. כשהייתי ילד היה לי קשה להיות נוכח בארוחות המשפחתיות. הרגשתי זר, לא שייך. אבא לקח אותי לפסיכולוגית מגיל קטן והבנו שאני צריך מרחק, להיות עם אבא לבד. בסופו של דבר רק אני והוא בעולם."

אני מרגישה צביטה חזקה בלב ומטה את ראשי אל כתפו, נשענת עליו.

"אצלי זה היה בדיוק ההפך. אני רק חלמתי על משפחה כזאת."

"והנה, מצאת." הוא מעביר את ידו מעליי, עוטף אותי בזרוע חזקה. זאת ההרגשה כשיש אח? שחר הרגישה ביטחון איתי לאורך השנים? או שרק המחסור שלי הוא זה שגורם לי להרגיש ככה עכשיו? "הם משפחה טובה, אלין. אני יודע שאני משוחד ושהעדות שלי לא תתפוס בבית משפט." הוא מנסה להצחיק. "אבל המשפחה הזאת אימצה אותי ואני אוהב כל אחד מהם. אני אומר לך שהם בדיוק מה שחיפשת. אין להם נימוסין של משפחה צפון אירופאית, אבל יש להם אהבה וזה שווה יותר לדעתי."

"בועז, היי, לא ידעתי שאתה כאן."

"מה שלומך, סלין?" הוא נעמד ומחבק אותה. "את מרגישה טוב יותר?"

"ברוך השם. טוב לראות אותך." הפנים שלה קורנות ואני מריצה בראש פעמים שונות שהוא היה איתנו ובכולן אימא נראתה שמחה יותר. די, אלין, את מפתחת ציפיות ומדמיינת דברים.

"תומר היה צריך לצאת עם אדר, לחתן ולכלה שלנו אסור להיפגש, אז אני כאן." הוא מרים יד. "תאמיני לי, סלין, הבת שלך זכתה בכל הקופה. עומר אכבר גבר. אל תתייחסי לזה שהם צוחקים עליו שהוא דוקטור. כל המשפחה מקנאה בו. הוא חכם וטס ללמוד בחו"ל הרבה שנים. אלין בידיים טובות איתו."

"אני יודעת, תודה." אימא מרימה את ידו ומנשקת. "גם מי שתזכה בך תהיה בידיים טובות. הכי טובות." בועז מסמיק מעט והיא מחבקת אותו. אחת ועוד אחת זה תמיד שתיים, אלין. אני קמה כדי לתת לה רגע לבד איתו, אבל צרור יריות נשמע בחוץ. אוי, לא.

"לקומה העליונה, עכשיו!" בועז פוקד, רץ אל שחר ומרים אותה. "מהר. אלין, קחי את שחר ורוצי. ארים את סלין למעלה, היא עדיין לא יכולה לרוץ."

"מה קורה פה, בועז?"

"לא יודע. יש אנשים בחוץ שיטפלו בזה עד שאצא. קדימה, אני צריך לשים אתכן במקום בטוח." הוא מרים את אימא ורץ למעלה. אני עולה במהירות אחריו, מנסה להרגיע את בכייה של שחר.

"להתקשר לעומר?"

"האנשים שלנו כבר היו אמורים להזעיק את תומר. תיכנסו לכאן ואני אטפל במה שצריך." הוא פותח את דלת חדרה של אימא ומניח אותה על המיטה. קול פיצוץ חזק נשמע ואחריו קולו של אלקנה.

"אלין! י'בת של זונה, איפה את? אלין!"

"פאק. תישארו כאן, שלא תעזו לצאת." הוא שולף את הנשק שלו, אבל מאוחר מדי, אלקנה כבר כאן והוא לא לבד.

"נו, תראו מי כאן, כלב השמירה של הקדושים." הוא פוסע פנימה בביטחון. "בואי אליי, יפה שלי. זה נגמר, הולכים הביתה."

"לא."

"שמעת שאלה במילים שלי? אמרתי לך לבוא, אלין."

"תעזוב אותי. אני לא רוצה אותך, לא אוהבת אותך. אני שונאת אותך, חולה נפש אובססיבי. לך לעזאזל, אתה ומי ששלח אותך אליי."

"אני מת עלייך כשאת לוחמנית. זה מוסיף לך סקסיות." הוא מלקק את שפתיו בתאווה.

"זה קרב אבוד, אלקנה. קח את האנשים שלך ולך." בועז מסתיר אותי מאחורי גבו. "היא לא הייתה האישה שלך ולעולם גם לא תהיה."

"כי חייל עלוב כמוך אמר?"

"כי היא אמרה."

"קחו אותה." הוא פוקד ומזדקף מול בועז. האנשים שלו מתקרבים ובועז יורה בלי להסס ופוצע אותם.

"קח את האנשים שלך ולך."

"במקומך הייתי יוצא לחצר ובודק אם נשארו לכם אנשים. אלין, יש לך הזדמנות אחרונה לבוא איתי יפה, אחרת אני לא משאיר אף אחד כאן בחיים, כולל אחותך הקטנה."

"אתה לא תעז."

"תפסיקי לזלזל בי."

"את לא זזה מכאן." בועז עוצר אותי.

"את ביקשת את זה."

"בועז," אני מנסה ללכת.

"לא, אלין. אמות ולא אתן לך ללכת."

"אז תמות." אלקנה מנצל את היסח הדעת, משתלט על נשקו של בועז ומכה בראשו.

"בן של זונה." בועז מנסה להיאבק בו ואלקנה שובר אגרטל על ראשו, לוקח את שברי הזכוכית ופוצע את ידו.

"תעזוב את הבת שלי!" אימא מזנקת עליו, נלחמת בו על האקדח של בועז, עד שנשמעת ירייה והיא צונחת.

"אימא!" אני רוכנת אליה. "אימא, תעני לי, אימא."

"סלין!"

"קומי עכשיו או שאני מפוצץ לו את המוח." אלקנה מכוון את האקדח לראשו של בועז. "ההחלטה בידיים שלך. כולם או את."

"שלא תעזי," בועז מאיים.

"תשמור על שחר ועל אימא בשבילי, בסדר? תשמור עליהן כאילו הן המשפחה שלך." אני נלחמת בדמעות, לא נותנת לאלקנה לראות שהוא ניצח.

"אלין, לא." הוא מחזיק את ראשו, נראה מסוחרר. "לא אתן לך ללכת איתו."

"מזל שלא שאלו אותך." אלקנה יורה לכיוון הקיר ומקפיץ את כולם. שחר צווחת בבהלה ואני מנצלת את הרגע, יוצאת עם אלקנה ונועלת אותם בפנים.

"רק אל תפגע בהם. אעשה מה שאתה רוצה, רק אל תפגע בהם."

"ילדה טובה. בואי, יפה שלי, הולכים הביתה. הטיול נגמר." הוא מניח יד סביב צווארי, מושך אותי אליו וכמעט חונק כשהוא מנשק אותי בכוח על ראשי. "היית ילדה רעה, אלין. אבל נחשי מה, מחרמן אותי לראות אישה לוחמת. זה עדיף על אישה כנועה. יש לי הרבה תוכניות בשבילך. תסמכי עליי."

"הם ימצאו אותי בסוף." עומר לא יוותר עליי ותומר הבטיח להיות אבא שלי. תומר לא יוותר על הבת שלו, גם אם היא רק מאומצת.

"אם יישאר מה למצוא." הוא לופת בכוח את שערי ומוביל אותי אל הרכב שלו, דוחף אותי בפראות למושב האחורי ונועל את הדלתות. "ברוכה הבאה לגיהינום, יפה שלי. אני מבטיח לך, מה שעברת כל החיים ייראה לך גן עדן אחרי שאסיים איתך."

"אלין, את שומעת אותי, מתוקה?" קולו של אלקנה מעיר אותי משינה או מעילפון, אני כבר לא יודעת. נראה ששוב איבדתי הכרה, ששוב חלמתי על הרגע שהכול נגמר. אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, קשורה מהתקרה בהלבשה תחתונה בלבד, החדר קפוא וגופי רטוב וכואב. כואב כל כך.

"אתה לא חושב שזה מספיק, אלקנה?" אני מזהה את הקול של ישראל.

"מספיק? הבת של זונה ברחה ממני עם רופא. פאקינג רופא מזוין. היא ויתרה עליי, אבא, בשביל רופא!"

"הבנתי בפעם הראשונה, אלקנה. רופא, בסדר."

"אותי! את היורש של אימפריית רוסו, בשביל מנתח מזוין."

"בחיים לא תגיע לרמה שלו. בחיים לא תשתווה לרופא הזה," אני לוחשת בשארית כוחותיי.

"כן, את חושבת?" הוא צוחק כמו מטורף. "התאהבת, מתוקה שלי? הגשמת את החלום למושיע הגדול, לסופרמן?" הוא מדבר עם הידיים בהגזמה. הגוף שלי רועד מהקור ומהעינויים.

"כן."

"אוי, זה מקסים כל כך. הגיע הגבר שהציל אותך מהאבא החורג המתעלל שלך, מתוקה. הוא חתיך ועשיר, נכון? ובטח הוא לחש לך מילות אהבה, הבטיח לשמור עלייך ולאהוב אותך, לשמור על אחותך האילמת המטומטמת ועל האימא המופקרת שלך, נכון? ולא אכפת לו שאת לא יותר מכתם כי הוא מרחם עלייך, ובגלל הלב הטוב שלו הוא רואה בך אישה במצוקה שצריכה קצת אהבה, נכון?"

אל תבכי, אלין. אל תישברי. תרימי את הראש. "בחיים לא תהיה עומר!"

"בת של זונה." הוא מצליף בי בשוט ואני מחניקה זעקת כאב. השנים עם ששון עשו את שלהן, למדתי לבכות בשקט כדי ששחר לא תשמע. עכשיו אני מנצלת את זה כדי לא להראות חולשה.

"כן, הוא גבר! הוא הציל אותי מששון וממך, הוא לא לוקח נשים בכוח, לא קונה אותן. הוא גבר שנשים בוחרות בו. לא כמוך, שבורחות ממך כי אתה לא גבר!"

"אני ממליץ לך לסתום, אלין." ישראל נראה כאילו הוא לא מסכים עם הבן שלו, אבל עדיין עומד ומסתכל כשאלקנה שוב מצליף בי בכל הכוח. "אלקנה, די. אתה תהרוג אותה. צא, קח הפסקה."

"שתמות, לא אכפת לי. היא ביישה אותי מול כל עולם הפשע."

"אי אפשר לבייש אפס. בלי אבא שלך היית כלום ושום דבר. אמרת בעצמך, אתה יורש, לא השגת כלום בכוחות עצמך."

"תסתמי!" הוא שואג מול פניי. עיניו נראות כאילו בכל רגע יצאו מחוריהן והוא לוחץ בכוח על לסתי. "תסתמי, מופקרת!"

"כל אחד ואחד במשפחת קדוש הוכיח מה הוא שווה בלי אבא שלו. גם הרופא שלהם גברי יותר ממך."

הוא סוטר לי בעוצמה ואני יורקת דם.

"אני יודע מה את עושה, מתוקה. את מנסה לגרום לי להרוג אותך, לגאול אותך מהחיים המסריחים שלך, אבל אל תדאגי, הפעם לא אמהר להרוג. אאמץ את השיטה של החברים שלך, של המשפחה שאת מעריצה. את יודעת מה המוטו של משפחת קדוש?"

"תמות." אני יורקת על פניו והוא צוחק בקור.

"לא, בדיוק ההפך. תחיה ותסבול. את תחיי, אלין. את תחיי ותסבלי בכל נשימה מזוינת שלך." הוא מתרחק ונעמד מאחוריי, מצליף בי שוב ושוב. אני כמעט פולטת זעקת כאב, אבל נלחמת בכל כוחי. עומר יבוא. הוא אוהב אותי, אני יודעת. הוא לא חושב שאני כתם. גם בועז, אחי הגדול, לא ישאיר אותי כאן. יש לי אח, אח אוהב, אח שיהיה חומת המגן שלי. אני כבר לא לבד. אל תישברי, אלין. מים קרים שוב נשפכים עליי ואני רועדת מקור. אלקנה זורק את השוט שלו על הרצפה ויוצא עם ישראל, משאיר אותי תלויה וקפואה, פצועה ומדממת. אבל לא אכפת לי כי לראשונה בחיי יש לי תקווה.