הבריחה לפני הנפילה

פרולוג

היופי נמצא בשברים. זה מה שאימא שלי הייתה אומרת לי. אבא היה נאנח ואומר שמה שחשוב בחיים זה ההישגים, לא היופי.

על סמך ההבדל המהותי בין שתי השקפות העולם האלה, לא מפתיע שהנישואים שלהם התנפצו לרסיסים, אבל הילדה בת החמש שהייתי לא ציפתה ללכת למשחק הכדורגל הראשון שלה עם שני הורים ולחזור הביתה עם אחד.

אולי הייתי אמורה לא לאהוב את הספורט הזה. לכעוס על האובדן שהתרחש בזמן שבעטתי בכדור השחור והלבן אל תוך השער בפעם הראשונה, בלי לדעת בכלל שאימא שלי מיהרה לעזוב את העיר בדיוק באותו רגע.

עשיתי את ההפך.

נאטמתי בפני כל דבר מלבד כדורגל.

אחרי שהפכנו למשפחה בת שלוש נפשות, אחותי הגדולה היילי פנתה לדברים רגילים כמו חברים, בנים ובית ספר.

אבא שלי פנה לדברים הרסניים כמו אלכוהול, שעות עבודה מטורפות וסדרה של סטוצים עם נשים שגילן מחצית מגילו.

ואני שיחקתי כדורגל.

אם המורים היו מצליחים להשיג את אבא שלי, הם כנראה היו משתפים אותו בדאגה שלהם שהאובססיה שלי לכדורגל לא בריאה. שציירתי מהלכים של העברות כדור בשוליים של דפי העבודה וקראתי ביוגרפיות של אגדות כדורגל בזמן השיעור.

אם המאמנים היו מצליחים להשיג את אבא שלי, הם כנראה היו מדווחים לו שיש לי טונות של כישרון טבעי ומוסר עבודה שמבייש אפילו את הארנב של אנרג'ייזר.

במקום זה, משכתי בכתף מול המורים ודיווחתי למאמנים שלי מה הם הדברים שאני עדיין צריכה לעבוד עליהם.

לפני שאימא שלי עזבה, היא אמרה שקראה לי סיילור כי זה נשמע לה שם אמיץ.

שם חסר פחד.

שם של גיבורה.

זה הדבר היחיד שהיא השאירה לי ושבאמת השפיע עליי.

לזכותה של היילי ייאמר שהיא ניסתה למלא את החלל הענק שההורים שלי השאירו — אימא שלי בעזיבה הפיזית שלה ואבא בעזיבה הרגשית. אבל האמת היא שמעולם לא היינו קרובות, גם בגלל שש השנים שהפרידו בינינו, וגם כי היינו שני טיפוסים שונים לחלוטין.

אבל לא רק להיילי לא נתתי להיכנס. לאף אחד. לא לחברים הרבים שלי, לא לבנות ששיחקו איתי בקבוצת הכדורגל, ולא לאף אחד מהבנים שנישקתי מתחת לספסלי הקהל.

מעולם לא רציתי.

עד שפגשתי אותו.

1

אני נוטה לא לחשוב לפני שאני מדברת.

"צהוב זה ממש לא הצבע שלך, אן," אני מודיעה לשותפה הג'ינג'ית שלי לדירה כשהיא נכנסת למטבח. "אדום וצהוב אמורים להשתלב רק על נקניקייה."

אן מגלגלת עיניים כשהיא מוציאה פחית בירה מהמקרר.

"אל תהיי כלבה, סיילור," קרסידה נוזפת בי, לא מרימה את העיניים מעוגת השוקולד שהיא מצפה בקרם בזמן שהיא גוערת בי. ממש יודעת לג'נגל בין משימות.

"סיילור לא שולטת בזה. זאת ברירת המחדל שלה," החברה הכי טובה והקפטן השותפה שלי, אמה ווטקינס, תורמת לדיון בזמן שהיא מערבבת איזה קוקטייל דוחה שהיא המציאה הערב.

אני זוקפת מולה אצבע משולשת. "אני בסך הכול כנה," אני עונה מהשיש במטבח, שעליו אני יושבת ובועטת ברגליי היחפות על הארון שמתחתיו. הגוף שלי מזמזם מרוב אנרגיה. הפעם האחרונה שפספסתי ריצה יומית הייתה לפני שלושה חודשים, בגלל סופת שלגים שהתחוללה בדיוק לפני תחילת חופשת החורף.

הלוואי שהבעיה היום הייתה רק מזג האוויר הקיצוני. במקום זה, קיבלתי שיחת טלפון לא צפויה מאבא שלי, ואחריה חצי שעה של הרצאה מאחותי הגדולה היילי, שבה היא קיטרה על התגובה הבלתי הולמת שלי לחדשות שאבא שלנו מתחתן שש־עשרה שנים אחרי שאימא דהרה לבדה אל האופק.

למעשה, הרצאה היא כנראה לא המונח הנכון.

היילי הבהירה לי היטב שה"אוקיי" האפרורי שלי לא היה המענה שאבא קיווה לו, אבל את רוב השיחה היא הקדישה להתלהבות שלה מכך שהוא סוף־סוף נמצא בזוגיות עם מישהי בגיל מתאים, אישה יציבה ומשעממת בדיוק כמוהו. אני הוספתי במוחי את התואר האחרון — משעממת — בזמן שמרחתי את הציפורניים בלק ורוד־בזוקה ועברתי על המדיה החברתית במחשב הנייד שלי. לא הייתי סובלת את השיחה הזאת אלמלא העובדה שהיילי הייתה בהיריון בחודש השמיני. היא דאגנית, ולא רציתי לשאת על מצפוני לידה מוקדמת מהצפוי.

"תתעלמי ממנה, אן, עובר עליה יום רע, והיא גם שיכורה," קרסידה מסבירה, מנסה ליישר את ההדורים כמו תמיד בזמן שהיא מורחת את קרם השוקולד על העוגה.

אני מושכת בכתף כי שתי ההבחנות נכונות. זה לא אומר שאני טועה לגבי החולצה הצהובה הבוהקת שלה, אבל לא מספיק אכפת לי כדי להדגיש את הנקודה. יש לי דאגות אחרות, כמו קפטן של איזה ספורט להביא אליי הלילה. אני מצמצמת את הבחירה ללקרוס או להוקי בזמן שאן קוטעת את הדיון הפנימי שלי.

"יום רע? סיילור, חשבתי שאת חוגגת?"

אני שוב מושכת בכתפי. הרצון שלי לשתף במה שגרם למעבר המהיר מהאופוריה של הבוקר לכעס של אחר הצהריים — אפסי. אני השחקנית היחידה בקבוצת כדורגל הנשים של אוניברסיטת לנקסטר, שאיש מבני משפחתה לא נכח בשום משחק שלה, ואני בטוחה שהחברות לקבוצה כבר הבינו שהילדות שלי לא הייתה אידיליה בבית יפה עם גדר לבנה וגולדן רטריבר — מה שרבות מהן קיבלו כמובן מאליו. החלק הכי טוב במעבר ללנקסטר היה להיפטר מהמבטים האוהדים שנשלחו אליי בגלל היעדר ההורים. אין לי שום חשק לדון במשפחה המפורקת שלי — אפילו לא עם החברים הכי טובים שלי. זה רק יוביל למבטי רחמים ולהתנצלויות מביכות, או למשפטים של פסיכולוגית חובבת, כמו אלה שהיילי אומרת לי.

"זה לא סיפור גדול. ידעתי שאתקבל." אני לוגמת שוט שלישי של ג'ין. זה האלכוהול היחיד שאני נוגעת בו.

המילים הבוטות שלי לא לגמרי נכונות. נכון, היה לי ביטחון, אבל שולנברג הוא מחנה האימונים הכי יוקרתי בעולם. התמודדתי על כרטיס כניסה לשם לא רק מול השחקנים המצטיינים בגיל אוניברסיטה מארצות הברית, אלא מהעולם כולו. הזמנה לשם היא כבוד ולא דבר מובן מאליו — ואמה, קרסידה ואן יודעות את זה היטב.

אמה משמיעה נחרת בוז כשהיא מודדת את כמות הוויסקי.

"הם לא קיבלו שתי אמריקאיות?" אן שואלת. היא מעולם לא שמרה טינה ויודעת, כמו כל מי שאי פעם פגש אותי, שאם אני לא רוצה לדבר על משהו, פשוט לא אעשה את זה. נקודה.

"כן," אני עונה. "אלי אנדרסן גם התקבלה."

"זה מפתיע," קרסידה מציינת. "הייתי מצפה לקוטס או לסטיבנס."

"לאלי יש קשרים," אני עונה. "הדוד שלה הוא עוזר מאמן בקלוברג."

"אה, זה מספיק," אמה מציינת ומחזירה את הקרטון של מיץ האננס למקרר. עם ויסקי? איכס. "אני לא מאמינה שאת תשחקי במגרש שלהם."

"אני יודעת," אני מודה. המחנה של שולנברג לא מפתה רק בגלל היוקרה שלו. הוא מעניק הזדמנות לשחק בזירה המפורסמת ביותר בעולם — המגרש הביתי של מועדון הכדורגל קלוברג.

"יש לי ממש פוסטר של המקום הזה על הקיר שלי," אמה ממשיכה.

"לא, יש לך פוסטר של אדלר בק על הקיר," אני מתקנת אותה, משעינה את הראש לאחור על הארון העליון כדי שאוכל לבחון את הסדקים שמעטרים את תקרת המטבח שלנו.

"אבל בחרתי בכוונה את הצילום שלו במגרש, ולא את זה שהוא בלי חולצה מעמוד השער של הספורטאים הסקסיים ביותר."

"כמה אצילי מצידך."

אן צוחקת מההערה שלי ואמה מגלגלת עיניים כשהיא לוגמת את המשקה המגעיל שלה.

"אוקיי, בואו נלך," קרסידה מכריזה ומניחה את הקערה הריקה ואת המרית בכיור. "העוגה מוכנה."

"זה ממש מתוק שאת חושבת שהעוגה הזאת תחזיק מעמד עד מחר."

"סיילור, אני נשבעת, אם את..."

אמה צוחקת. "קרס, את צריכה להחביא אותה אם את רוצה שיישאר משהו עד מחר."

"כל מה שאני צריכה זה שסיילור —"

"היי!" הפעם אני זאת שקוטעת אותה. "לא אני זאת שאוכלת את זה, טוב?"

"אבל את זאת שאומרת לאורחים הליליים שלך איפה המאפים שלי," קרסידה עונה.

"אורחים ליליים?" אמה משמיעה נחרה. "הם בסך הכול נערי השעשועים שלה."

אני מתעלמת ממנה. "אני לא אומרת להם איפה זה. הם רעבים ו —"

"היא משתמשת במתוקים כדי לבעוט בהם החוצה," אמה אומרת.

"קח לך עוגייה תמורת האורגזמה המשולשת," אמה מוסיפה בחיוך זדוני.

שלוש אורגזמות זו בהחלט הערכה מוגזמת של כישורי רוב הגברים בקמפוס, אבל אני לא אומרת את זה.

המבט שלי נשאר מרוכז בקו המשונן בתקרה, שמתחיל בפינת המטבח ונמשך לאורך מטר כמעט. זה כנראה לא אמור להיות שם, נכון? ארבעתנו חטפנו את הבית הזה בשנה השנייה שלנו כאן, כי היינו כל כך להוטות כבר לעזוב את המעונות, וחתמנו חוזה במקום הראשון שראינו. אחר כך היינו עצלניות מכדי לחקור אפשרויות אחרות לשנה שאחריה. הבית בסגנון הקולוניאלי משרת את המטרה שלו — מקום ליפול אליו בין השיעורים, האימונים, המשחקים והמסיבות.

אני מסיימת שוט נוסף, מחליקה מהשיש למטה ומיישרת את השמלה התכולה כדי שתכסה חלק מהירכיים שלי. זה בגד שמתאים יותר לברביקיו בחוף מאשר למסיבת סטודנטים באביב של קונטיקט, שלא שונה מאוד מהחורף. אם לנקסטר לא הייתה מדורגת כתוכנית מספר אחת במדינה בכדורגל, הייתי ללא ספק נשארת לבלות בדרום את שנות האוניברסיטה שלי. תתלבשי לפי מזג האוויר שאת רוצה נעשה המוטו שלי לגבי לבוש.

"אני מוכנה," אני מכריזה ומניפה את השיער הבלונדיני שלי מעבר לכתף אחת.

אמה שופכת עוד ויסקי ומיץ אננס לתוך תרמוס גדול, שאנחנו מביאות בו קפה לאימוני הבוקר, וסוגרת אותו. "גם אני."

"כדאי מאוד שתזכרי לשטוף את זה," אני מודיעה לה ומעקמת את האף בתגובה לריח שמתפשט מתוך התרמוס כשהיא מתקרבת אליי.

"זה הדבר הראשון שאני אעשה כשנחזור מהמסיבה," אמה עונה ושולחת אליי חיוך מתקתק.

אני מגלגלת עיניים. אמה ידועה לשמצה בחוסר היכולת שלה לשטוף משהו בלי להשאיר עליו שרידים. זאת הסיבה שהיא תמיד מקבלת את המשימה של הוצאת הזבל, בזמן שהיתר חולקות את שאר עבודות הבית.

ההליכה קצרה הערב לעבר מועדון הסטודנטים שמארח את המסיבה. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחרי כל האותיות היווניות ומי שייך לאיזו אחווה ולמה. אני הולכת למסיבות שמתחשק לי ללכת אליהן, ולרוב, אחריי באות שאר הבנות בקבוצת הכדורגל. העובדה שאני השחקנית הכי טובה במדינה מעניקה לי מעמד של סלב בקרב מי שעוקב אחרי כדורגל נשים עוד לפני שהרגל שלי דורכת בקמפוס.

השנתיים וחצי האחרונות של הבלגן שעשיתי על המגרש ומחוצה לו הוסיפו דלק למדורת המוניטין שלי.

וגם העובדה שלנקסטר זכתה באליפות המדינה.

סטודנטים שיכורים כבר יוצאים אל הדשא כשאנחנו מגיעות למועדון. יש הרבה צחוקים ומעידות. חודש מרץ עכשיו — קר מכדי לבלות בחוץ מרצון. אבל אף אחד לא אמר מעולם ששיכורים מקבלים החלטות חכמות. כשאנחנו נכנסות למועדון, אני מבינה את הצורך לצאת החוצה. כל סנטימטר רבוע מכוסה ברגליים או בכוסות ריקות שנמעכות על רצפת העץ כשאנשים ממשיכים למלא את המקום. צחנת זיעה ובירה שנשפכה תלויה בכבדות באוויר. אן נאנחת מהמראה, אבל אני מחייכת ונהנית מהאנרגיה הסוערת שמסתחררת מסביבי עם עשן מתקתק.

אני הולכת לכיוון המטבח ומתעלמת מהצעקות ומההצעות שזורמות לעברי. התרגלתי כבר מזמן לתשומת הלב שבחורים מרעיפים עליי — בערך באותו הזמן שבו הבנתי איך לנצל אותה לטובתי.

עיניו של ג'ייסון ויליאמס מוארות ברגע שארבעתנו נכנסות למטבח שכבר עמוס בסטודנטים שיכורים. "כן! המסיבה הגיעה!"

"והיא במצב מעולה הלילה," אמה עונה. "את... מה? כבר אחרי ארבעה שוטים?"

"תשתי את הביצה הטרופית שלך ותפסיקי לספור לי את השוטים, ווטקינס," אני עונה בכעס.

ג'ייסון שולח מבט שואל אל אמה. היא נאנחת. "היא במצב רוח."

"היי, אני ממש פה!" אני הולכת אל השולחן שמכוסה באלכוהול זול מכל מיני סוגים. אנשים זזים מדרכי. "תגידו, אין לכם ג'ין הלילה? אמרתי שאני לא חוזרת לפה אם אין ג'ין, ויליאמס!" אני קוראת אחרי שאני בוחנת את האפשרויות המוגבלות.

ג'ייסון נאנח ומרים את אחד מבקבוקי הזכוכית שעומדים בדיוק מול העיניים שלי, וזה אכן ג'ין. זה כנראה סימן שאני לא צריכה ללגום את תכולתו — אזהרה שאני לא מתייחסת אליה. אמה צודקת, אני במצב רוח רע.

"אני מצטער, סיילור," הוא אומר. "אני יודע כמה רצית את זה."

אני מוזגת כמות נדיבה של ג'ין לכוס פלסטיק ומוסיפה קצת ג'ינג'ר אייל שאני מוצאת במקרר, בניסיון עלוב להרכיב לי קוקטייל. "על מה אתה מצטער, ג'ייסון?"

"על המחנה בגרמניה? שמעת מהם היום, נכון?"

"כן."

"את יודעת שזאת התוכנית הכי תחרותית ויוקרתית בעולם. את צריכה להרגיש גאה בזה שבכלל היית מועמדת."

אני משמיעה נחרה. גאה על זה שהייתי מועמדת? "על מה אתה מדבר? ברור שהתקבלתי. אני מדורגת ראשונה במדינה." אני מרימה את הכוס שלי וצועקת, "לחיי הגרמנים המזוינים!" נוזל תוסס גולש מתוך הכוס, מכסה את האצבעות שלי והופך אותן לדביקות, אבל זה לא מפריע לי בכלל. נראה שאני לא היחידה שהתחילה לשתות מוקדם, כי הברכה שלי נתקלת בקריאות עידוד קולניות. אני מרוצה מהתגובה הנלהבת ולוגמת לגימה ענקית.

"רגע, התקבלת? אז למה..." קולו של ג'ייסון מתפוגג כשאני הולכת אל המקום שבו אן עומדת במרחק כמה מטרים ועוזבת אותו עם אמה וקרסידה.

"למי את עושה עיניים?" אני שואלת את אן ודוחפת אותה קלות כשאני נעמדת לידה. היא מסתכלת עליי ונוטשת את הניסיון העלוב שלה להיראות כאילו היא כותבת הודעה למישהו ולא בוחנת את שחקני הבייסבול שהתחילו משחק באולינג מאולתר על שולחן המטבח. אני מגחכת כשאני רואה איך אחד מהם מנסה להפיל בקבוק ריק של בירה בכדור פינג פונג. כן, בהצלחה עם זה, חבר.

אן מכניסה את הטלפון שלה לכיס האחורי של הג'ינס הצמודים. "אני לא."

"משכנע מאוד." אני לוגמת מהמשקה שלי. "אם את רק —"

"האנה מייסון."

"נו באמת! זה לא —"

"האנה מייסון, סיילור!"

"אני לא מאמינה שאת עדיין מזכירה את זה. זה קרה לפני שלוש שנים!"

"והיא עדיין לא חזרה לשום משחק של הבוגרים," אן עונה.

"זאת לא אשמתי. היא רצתה את טריי, ואני גרמתי לזה לקרות. כל מה שקרה אחר כך לא קשור אליי."

"מה שמטריד אותי זה הקטע של 'גרמתי לזה לקרות'," אן אומרת.

אני מגלגלת עיניים. בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, לקפטן של הקבוצה שלנו הייתה אובססיה לטריי ג'ונסון, הקוורטרבק של לנקסטר. חלקתי את המידע הזה איתו. כמו כל הסטוצים באוניברסיטה, היחסים שלהם היו לוהטים מאוד ונשרפו מהר. לא קיבלתי שום קרדיט על שהנעתי את הרומן הקצר שלהם, אבל כל האשמה נפלה עליי כשטריי סיים את הרומן אחרי שניסה להתחיל איתי. "סיילור!" נטלי, חברה לנבחרת מהשנה השנייה, מתקרבת אליי.

"מה קורה, נאט?" אני שואלת וממשיכה להסתכל על אן מזווית העין, כדי לראות אם אוכל לאתר את הבחור שהיא הסתכלה עליו קודם.

"שמעתי שהתקבלת לשולנברג! זה מדהים! כלומר, כולם ידעו שזה יקרה, אבל..."

אני צוחקת לרגע ומייד נאטמת אל מול הפטפוטים הנלהבים שלה. הכישורים המדהימים שלי בכדורגל וסדרת הסטוצים עם הבחורים הכי סקסיים בלנקסטר הפכו אותי לדמות נערצת בקרב החברות לנבחרת הכדורגל, שאפילו אימוני הריצה המתישים לא הצליחו לפגוע בזה. לרוב, זה משעשע אותי, אבל יש רגעים שבהם לא הייתי מתנגדת לפחות עיניים שבוהות בי.

"...לבקר בסוף."

"רגע, מה?" אני שואלת, ופתאום מודעת לעובדה שזה נשמע כאילו לא שמתי לב. בעיקר כי באמת לא שמתי לב.

"אני נוסעת לאמנרלונס!"

על סמך האנחה של אן שעומדת לידי, זאת לא הפעם הראשונה שאמרו לי את זה.

"זה נהדר, נטלי. ברכות," אני עונה, וסוף־סוף מעניקה לה את מלוא תשומת הלב שלי. אמנרלונס, כמובן, לא באותה הרמה של שולנברג, אבל שוב, אין שום תוכנית ברמה הזאת. ובכל זאת, זה עדיין מחנה אימונים שרוב השחקנים היו מרגישים כבוד גדול להשתתף בו.

"אנחנו מסיימים את השבוע השני בביקור בקלוברג. בדקתי את התאריכים — את בדיוק תתחילי בשולנברג."

"וואו, נהדר," אני עונה, והפעם יש קצת יותר רגש בקול שלי. אני מדמיינת שהאווירה התחרותית בשולנברג תהיה כמו במחנה צבאי של האויב. פנים ידידותיות יכולות להיות בהחלט במקום.

נטלי מפטפטת וממשיכה את השיחה החד־צדדית שלנו. היא עוצרת רק כדי לנשום, כשכמה מבנות הנבחרת שלנו באות לברך אותי גם הן על שולנברג. לנקסטר היא לא אוניברסיטה קטנה. אבל חדשות — בעיקר כאלה שנוגעות אליי — מתפשטות מהר.

אני נשענת בגבי על השיש במטבח ונותנת לאנשים לבוא אליי. בדרך כלל בזמן כזה, הייתי רוקדת או משתתפת בבאולינג של החברים מהבייסבול. הערב אני מותשת. רגשית לפחות. הרגליים שלי עדיין משתוקקות לרוץ.

וחוץ מזה, אני שיכורה.

לרוב, אני לא שותה. מניסיוני, אנשים נוטים לשתות כדי לקבל אומץ או כדי לשכוח. בנושא הראשון אף פעם לא הייתה לי בעיה. אין שום דבר שאעשה רק כשאני שיכורה ועדיין לא עשיתי כשהייתי פיכחת. העניין השני הוא הגורם לזה שהמטבח נראה לי מטושטש עכשיו. הפעם האחרונה שמספר בני המשפחה הקטנה שלי השתנה לא הייתה ממש סיבה למסיבה. שש־עשרה השנים האחרונות לא הפכו אותי לפחות צינית לגבי הרעיון של מחויבות רומנטית או שינו את היחס שלי למוסד הספציפי ששיעור הכישלונות שלו דמה לזה של ההצלחות.

אני לוגמת את שארית המשקה וזורקת את הכוס על השיש מאחוריי. הוא כבר מלא כוסות נטושות, חלקן מלאות למחצה ורובן ריקות. כשאני מסתובבת, אני מקדמת בברכה את המראה שמולי. מראה סקסי ולוהט.

"דרו!"

קפטן נבחרת ההוקי של לנקסטר, עם השיער הכהה, מביט בי מהדלת. מאחוריו משתרכות שתי בחורות שנועצות בי מבטים רצחניים כשהוא ממהר לכיוון שלי ומגחך. "מה הולך, סיילור?"

"בא לך לעוף מכאן?" אני לא כזאת שטורחת להרבות במילות נימוס או במשפטים נדושים, אבל לרוב, אני לפחות מברכת לשלום קודם.

נראה שחוסר הנימוס שלי לא מפריע לדרו. הוא מייד מהנהן. "ברור."

"בבקשה, תסיימו לפני שתיים," אן שעומדת לידי מבקשת. "אני חייבת לקום מחר בתשע בבוקר."

אני מגחכת. "שימי אוזניות."

אני פונה לעבר הדלת, ודרו הולך אחריי.