שורה של טעויות 3 - הדייט הלא נכון

נא לקרוא בבקשה...

שימו לב כי מדובר ברומן אפלולי, וככזה הוא עלול להכיל, ואף מכיל, תכנים שעלולים לעורר טריגרים. חלקים בסיפור הזה הם פרי דמיון בלבד, ואין לראות בהם התנהגות מקובלת בחיים האמיתיים. הגיבור שלנו רכושני, אובססיבי, ובדיוק בגוון האדום המושלם לכל חובבות הנורות האדומות. אין כאן שום גוון של ורוד בכל הנוגע למה שווקר דייוויס מוכן לעשות כדי להשיג את הבחורה שלו.

הנושאים בספר כוללים: הוקי קרח, סטוקינג, מניפולציות, נושאים אובססיביים, התערבות באמצעי מניעה, סצנות מיניות, התמכרות לתרופות מרשם, אלימות פיזית — לא מצד הגיבור הראשי, ואזכורים לתקיפה מינית קודמת — שאינה קשורה לגיבור.

אין בספר הרמון, בגידות או שיתוף בני זוג מסוג כלשהו. ווקר דייוויס רואה רק אותה.

התכוננו להיכנס לעולם של הדאלאס נייטס... ראו הוזהרתם.

לקוראים שלי,

שרואים בנורות אדומות הזמנה ושעבורם אזיקים הם יתרון...

"אני מבטיח שננצח הערב."

מארק מסיה, לפני משחק 6 של גמר המזרח ב־1994

פרולוג

אוליביה

גיל תשע

עמדתי שם, הלב שלי הלם כמו תוף וכפות ידיי הקטנות רעדו לצד גופי.

בחדר ההמתנה שרר קור מקפיא, והאור העז מהתקרה הטיל זוהר צורם על קירות הבז' החשופים.

אימא סלסלה את השיער שלי באותו בוקר. היא השתמשה בהרבה ספריי, והתלתלים ההדוקים משכו את הקרקפת שלי וגרמו לי לרצות לגרד בראש. היא גם בזבזה את מעט הכסף שהיה לנו על שמלה יפהפייה ומלאת קפלים, שנראתה כמו שמלה של נסיכות. אבל היא גירדה, ואני פחדתי.

לא רציתי להיות שם.

עד אז שרתי רק בכנסייה ובבית. לא אהבתי את זה.

אימא ואני עמדנו שם בשתיקה מתוחה וחיכינו לתורנו. המתח בחדר היה סמיך כל כך עד שהרגשתי מחנק. לבסוף היא הפנתה את מבטה אליי, ועיניה החומות ננעצו בי, הן היו מלאות נחישות קרה שגרמה לי להרגיש לחוצה מאוד. היא אחזה בכתפיי בחוזקה, אחיזתה כמעט הכאיבה לי.

"אוליביה," היא התחילה לומר בקול נמוך וחד, "אני צריכה שתביני בדיוק עד כמה האודישן הזה חשוב. כל העתיד שלנו תלוי בזה. אסור לך לעשות שום טעות."

הנהנתי בהיסוס, ניסיתי להסתיר את הפחד שבעבע בתוכי. אפילו לא הבנתי למה היא מתכוונת. האם היא התכוונה שאני צריכה לשיר את כל המילים נכון? את זה יכולתי לעשות.

לפחות כך חשבתי.

"אני מבינה, אימא," לחשתי ושנאתי את האופן שבו שפתיה התעקמו בגועל לשמע הרעד בקולי.

היא הייתה יפה כמו כוכבת קולנוע, השיער שלה היה מעוצב בקפידה, והיא לבשה את השמלה הכי יפה שלה. אבל עיניה היו תמיד כועסות, והפה שלה היה מכווץ לקו דק, כאילו היא מנסה להתאפק. רציתי כל כך שהיא תחייך אליי, לפחות פעם אחת. אצבעותיה ננעצו בזרועותיי והיא רכנה קרוב יותר, הקול שלה נעשה קר עוד יותר. "יש לך כישרון, אוליביה, והשקעתי הכול כדי להביא אותך לכאן. אם תדפקי את זה, אם תביכי אותנו מול האנשים שם בפנים, את תהרסי את כל מה שעבדתי בשבילו. המוח הקטן שלך מסוגל להבין את זה?"

דמעות הציפו את עיניי כשהמילים שלה חלחלו לתוכי. אם היה דבר אחד ששנאתי לעשות, זה היה לאכזב אותה. ונדמה היה שזה כל מה שאני עושה תמיד. "אני אעשה כל מה שאני יכולה. אני מבטיחה."

היא לא חייכה או הראתה סימן כלשהו לחום. במקום זה, היא הרפתה מהאחיזה שלה בי ואמרה, "כדאי לך לעשות את זה, כי אם לא, אם תבזבזי את ההזדמנות הזאת, אני לא אסלח לך, אוליביה. אני לא אשכח את זה."

עם האזהרה המצמררת הזאת, היא הזדקפה.

המילים הקרות שלה עוד הדהדו בחלל כשנשמעה נקישה בדלת. שנייה לאחר מכן היא נפתחה וחשפה אישה צעירה עם שיער כהה וקצר והבעה רצינית, כאילו המקום הזה מעולם לא אפשר לה ליהנות.

"שמי קיילי. בואו אחריי, בבקשה," היא אמרה, הסתובבה והתחילה לצעוד במסדרון, בלי לטרוח להסתכל לאחור כדי לראות אם אנחנו הולכות אחריה.

אימא דחפה אותי קדימה, ואני הלכתי אחרי קיילי במסדרון אפל שקירותיו היו מעוטרים בתמונות ממוסגרות של מוזיקאים מפורסמים שהיו חתומים בעבר באותה חברת תקליטים. פניהם הביטו בנו מלמעלה, והעצבנות זחלה על עורי.

האצבעות שלי החליקו במתח על קפלי השמלה המגרדת בזמן שהמשכנו לצעוד במסדרון. יכולתי ממש להרגיש את הלחץ הקורן מאימא, והוא גרם לשתיקה בינינו להיות כבדה עוד יותר.

לבסוף נעצרנו מול דלת מתכת, וקיילי הסתובבה אליי בחיוך קטן ומלא אהדה. היא רכנה קרוב יותר אליי ולחשה בקול חרישי, "בהצלחה."

שנייה לאחר מכן נדחפתי דרך הדלת כשאימא צמודה אליי מאחור. בחדר העצום היו קירות שהתנשאו לגובה רב כל כך עד שנדמה היה שהם נוגעים בשמיים. היו בו חלונות גדולים שהכניסו את אור השמש פנימה וגרמו לכל דבר להיראות בהיר יותר. אבל למרות כל האור הזה, החדר נראה לי חשוך ומאיים. סביב שולחן ארוך ישבו גברים בחליפות, פניהם היו רציניות וקולותיהם נמוכים. הם נראו חשובים, כאילו די במילה אחת שלהם כדי שדברים יוכלו לקרות. הרגשתי קטנה ולא שייכת בזמן שעמדתי מולם. כשהדלת נסגרה, מילותיה של אימא עוד הדהדו בראשי, והידיעה שהאודישן הזה חשוב כל כך רק הגבירה את העצבנות שלי.

"קדימה, אוליביה," היא לחשה, הקול שלה היה מתוח ונואש. היא עמדה מאחוריי והניחה את ידיה על כתפיי, והמשקל שלהן היה כבד ומלחיץ, כמו משקולות שדוחפות אותי קדימה. "תשירי."

כשהבטתי בגברים, בפנים הקשוחות ובחליפות המהודרות שלהם, לא יכולתי להימנע מלהרגיש כמו עכברה קטנה שנלכדה בחדר מלא בחתולים רעבים.

האופן שבו בהו בי... עיניהם היו חדות, כאילו ניסו לראות לתוך הנשמה שלי. אימא אמרה לי שהם אנשים חשובים מחברת תקליטים. האם כך נראים כל האנשים העשירים? מאיימים? הם היו מפחידים הרבה יותר ממנהל בית הספר שלי, מר הנרי.

נשמתי עמוק בניסיון לאזור אומץ ולהתחיל. החדר היה שקט כל כך עד שיכולתי לשמוע את זמזום נורות הפלורוסנט שמעלינו. עצמתי את עיניי בחוזקה והתחלתי לשיר, קולי רעד כמו עלה נידף ברוח.

אבל משהו השתבש. המילים נתקעו בגרוני והקול שלי נסדק. לא יכולתי לנשום, הרגשתי שאני נחנקת, הלב שלי דהר. פקחתי עיניים וראיתי שהגברים עדיין צופים בי, אבל הבעת פניהם לא הסגירה דבר.

דמעות הציפו את עיניי, וכל מה שרציתי היה לברוח מהחדר ולהתחבא. אבל אסור היה לי. אימא אמרה שזאת ההזדמנות שלנו, לא יכולתי לאכזב אותה. לא שוב, כמו שתמיד עשיתי.

ניסיתי לשיר עוד פעם, אבל כל מה שיצא היה לחישה חרישית ורועדת.

הגברים החליפו ביניהם מבטים, וכמה מהם הנידו בראשם. אחד מהם כחכח בגרונו, וכולם קמו ממקומותיהם. "אני חושב שראינו כל מה שהיינו צריכים. היא ילדה חמודה," אמר אחד הגברים והתחיל לצאת מהחדר. הוא היה היחיד שאמר משהו.

אצבעותיה של אימא התחפרו בכתפיי, והנעיצה החדה של הציפורניים שרטה אותי בכאב. הכעס שלה היה כמעט מוחשי, והייתי מבועתת ממה שעמד לקרות ברגע שנצא מכאן.

"היא פשוט לחוצה!" היא כמעט צרחה לעבר הגברים בחליפות שעשו את דרכם החוצה בזה אחר זה. "היא יודעת לשיר, אני מבטיחה לכם."

אבל הגברים פשוט המשיכו ללכת, והנעליים היקרות שלהם נקשו על רצפת האריחים. אימא הרפתה מכתפיי ופסעה כמה צעדים בעקבותיהם, הקול שלה הפך מתחנן ונואש. אני נשארתי לעמוד שם, הרגשתי קטנה וחסרת חשיבות, כמו חרק שמישהו דרך עליו.

הדלת נטרקה מאחוריהם.

ואז השתררה דממה.

דממה כבדה ואיומה שגרמה לי להרגיש כאילו זה הסוף.

אימא עמדה קפואה במקומה, שפתיה קפוצות לקו דק ופניה סמוקות מכעס. כל הגוף שלה רעד, ועיניה היו רטובות מדמעות.

היא לא הסתכלה עליי. אבל אולי זה היה נורא יותר.

הייתי הבת הכי גרועה בעולם.

היא לא דיברה במשך כמה דקות ארוכות ומייסרות.

"הרסת הכול, כלבה קטנה וטיפשה," היא לחשה לבסוף, הקול שלה רעד מהמאמץ להסתיר את הזעם. עצרתי את היבבה שטיפסה במעלה החזה שלי — היא שנאה שבכיתי.

זה היה הרגע שבו בדרך כלל היא הייתה צורחת עליי. אבל היא לא יכלה לעשות את זה כאן, כמובן. "כל העתיד שלנו היה תלוי ברגע הזה, ואת אפילו לא הצלחת לשיר שיר פשוט ומטופש."

היא צבטה את גשר האף שלה ובהתה בקיר כאילו שקעה במחשבות. היא נשמה עמוק והעבירה יד בשערה שנותר מסודר באופן מושלם.

ואז היא השפילה אליי מבט, כאילו הייתי תולעת שמתפתלת על האדמה תחת רגליה. "אני אתקן את זה. ואם תאכזבי אותי שוב... אם תדפקי את זה... אני גמרתי איתך."

רעדתי לנוכח המבט שלה, השנאה בעיניה חלחלה לתוך עורי וגרמה לבטן שלי לכאוב עוד יותר. היא אמרה לי דברים כאלה כל הזמן. אבל הפעם... הרגשתי שהיא באמת מתכוונת לזה.

אימא הובילה אותי במורד המסדרון, חלפנו על פני עובדים טרודים שנראו כמו נחיל דבורים שרוחשות סביב כוורת, כמו אלה שהיו בחווה הישנה של סבא כשהייתי ממש קטנה.

היא לא דיברה איתי — לא בזמן שגררה אותי אל המכונית, לא כשפתחה את הדלת בזעם, ולא כשדחפה אותי פנימה כאילו הייתי ערמת מזוודות.

וגם לא כשטרקה את הדלת, והקליק של הנעילה נשמע מאחוריה בזמן שהיא התרחקה בצעדים כבדים על עקביה הגבוהים.

ישבתי לבד במכונית, והקור חדר לעצמותיי כשהדקות הפכו לשעות. הבל הפה שלי יצר ענני כפור באוויר הקר כקרח, וחיבקתי את עצמי כשהתחלתי לרעוד בלי שליטה. המכונית הייתה קפואה, והרגשתי שלעולם לא יהיה לי חם שוב. ובכל זאת לא העזתי לזוז, לא העזתי אפילו לשקול לצאת מהמכונית. הכעס שלה היה מפחיד ובלתי צפוי, ואסור היה לי לעשות שום דבר שיחמיר את המצב.

החושך בחוץ העמיק עם רדת הלילה, ופנסי הרחוב הטילו צללים ארוכים ומאיימים שרקדו על החלונות. תמיד פחדתי מהחושך. כל אדם שחלף ליד המכונית נראה לי כמו מפלצת או רוצח פוטנציאלי. הצמדתי את כף ידי לפה שלי כדי לחנוק את היבבות, אף על פי שאיש לא היה במכונית כדי לשמוע אותן.

לא היה לי מושג כמה זמן עבר, רק ידעתי שאני חייבת לשירותים, ממש חייבת. ידיי היו חסרות תחושה, שיניי נקשו, והתכווצתי במושב האחורי.

לבסוף, לאחר מה שנראה כמו נצח, דלת המכונית נפתחה. הרמתי את מבטי בהפתעה, והיא הייתה שם — לבושה בשמלה שחורה צמודה, שפתיה משוחות באודם אדום ומרושע. הבעת פניה לא הסגירה דבר, ולא יכולתי שלא להרגיש צביטה של פחד עמוק בחזה שלי כשהיא השפילה אליי את מבטה.

"צאי," היא סיננה, ואני החלקתי החוצה מהמכונית בגוף נוקשה אל תוך הלילה הקר עוד יותר.

לא טרחתי לשאול לאן אנחנו הולכות. כבר מזמן למדתי שהיא לא אוהבת שאלות כאלה שנשמעות כאילו אני מטילה בה ספק.

אימא הובילה אותי במורד רחוב חשוך, ואני רעדתי, עדיין הרגשתי את הקור חודר לעצמותיי. לאחר כמה דקות של הליכה הגענו למסעדה יוקרתית למראה, עם שלט כתוב באותיות מסולסלות ויפות. היא דחפה אותי פנימה, והדלת הכבדה נסגרה מאחורינו בחבטה עמומה.

ברגע שנכנסנו לבניין, היא הרשתה לי ללכת לשירותים, ואז הושיבה אותי על ספסל עור רך ליד הכניסה ונעלמה שוב, לא לפני ששלחה לעברי מבט נוזף שהזהיר אותי שלא אזוז. אנשים שחלפו על פניי הציצו בי בחטף, ואני התפתלתי באי־נוחות על הספסל.

שנאתי שאנשים הסתכלו עליי.

כשהבטתי סביבי ובחנתי את המסעדה, הבנתי שאני הילדה היחידה במקום. התאורה הייתה עמומה והטילה צללים ארוכים שרקדו על הקירות. מוזיקה מוזרה ולא מוכרת התנגנה ברקע ברכות. כל המבוגרים לבשו בגדים מהודרים, החזיקו כוסות משקה בידיהם ושוחחו בלחש.

בהיתי בנעליי המשופשפות. אימא ניסתה לשפר את המראה שלהן בעזרת טוש, אבל היה גבול למה שאפשר לעשות כדי להציל אותן.

הבזק של שיער בלונדיני, וראיתי אותה — אימא — צוחקת ומחייכת אל גבר שיכולתי להישבע שנכח בפגישה הבוקר. מה היא עשתה?

מעולם לא ראיתי אותה... מאושרת כל כך. היא אף פעם לא הייתה ככה איתי.

הדקות הפכו למה שנדמה היה כמו שעות, והסתכלתי על אימא שלי כשהיא אחזה לבסוף בידו של הגבר והובילה אותו הרחק מהבר, אל עומק המסעדה החשוכה. הבטן שלי קרקרה — הייתי רעבה כל כך, ורציתי לעזוב, משהו במקום הזה גרם לי להרגיש לא בנוח.

המשכתי לחכות בפינה המוארת בקושי, הרגשתי כמו רהיט שנשכח. המוזיקה השקטה והלא מוכרת המשיכה להתנגן, ואני הבטתי סביבי באי־נוחות וייחלתי שאימא תחזור בקרוב.

לבסוף, אחרי זמן שנראה לי כמו נצח, הם יצאו מהמקום שאליו נעלמו. השיער של אימא היה סתור, והאודם שלה מרוח, כתמי הצבע האדום בלטו על עור הפנים המושלם שלה.

אבל היה זה החיוך על פניה שהפחיד אותי. היה בו משהו מטריד, משהו שגרם לי לזוז בעצבנות. אבל לא הבנתי בדיוק למה.

הגבר רכן לנשק אותה וצבט את ישבנה תוך כדי, והבטן שלי התהפכה בזמן שהתבוננתי במתרחש בבלבול. לאחר דקה היא התרחקה ממנו באיטיות וקרצה לו, ואז פסעה לעברי בצעדים נמרצים.

החיוך שלה נעלם ברגע שהיא הגיעה אליי. היא אחזה בזרועי — אחיזתה הייתה חזקה ומכאיבה כמו שהייתה כל היום — וגררה אותי אל מחוץ למסעדה ובחזרה למכונית.

התחלנו לנסוע, ואז סוף־סוף אימא הסתובבה אליי ואמרה בקול נמוך ומאיים, "את מקבלת הזדמנות נוספת מחר." מילותיה חתכו את האוויר כמו תער.

הנהנתי, לא ידעתי מה לומר. איך היא השיגה לי הזדמנות נוספת? אסור היה לי לשאול, כמובן. זה רק היה מרגיז אותה.

"תסתכלי עליי," היא נהמה, ואז בלי אזהרה, היא סובבה את ידה וסטרה לי. הכאב בפניי היה חד וצורב והעלה דמעות בעיניי. היא צרחה עליי בעבר, כמובן, נעצה את ציפורניה בעורי, טלטלה אותי כדי להבהיר את הכוונה שלה, אבל היא מעולם לא הכתה אותי.

ההלם עיוות משהו בתוכי והותיר תחושה מוזרה של עקצוץ שהתפשטה בחזה שלי.

עיניה של אימא ננעצו בעיניי, והקול שלה היה קר ומאיים כשהיא דיברה שוב. "זאת רק ההתחלה, אוליביה. אם תדפקי את זה שוב, לא תקבלי רק סטירה. את שומעת? אני אגרום לך לרצות למות."

הנהנתי, והדמעות שהתאמצתי לעצור במשך כל היום, זלגו עכשיו במורד לחיי.

היא גיחכה בלעג למראה הכאב שלי, והמשך הנסיעה עבר בדממה.

למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו שוב באותו מקום, ולא הצלחתי להתנער מתחושת הקהות שהשתלטה עליי מאז שהיא סטרה לי. אבל אולי זה היה עדיף על הפחד הנורא שהרגשתי אתמול.

אולי.

בדיוק כמו אתמול, נשמעה נקישה בדלת, ואותה בחורה עמדה שם, עיניה נפערו כשהיא ראתה אותנו. "בחיים לא ראיתי שמישהו מקבל הזדמנות שנייה," היא העירה כשהחוותה לנו בידה לצאת למסדרון, ברור היה שהיא ניסתה להוציא מאימא שלי תשובה. "ילדה בת מזל."

אימא רק המהמה, וחיוך זחוח קטן עלה על שפתיה בזמן שצעדנו במסדרון.

הבחורה הובילה אותנו לאותו חדר שבו נכשלתי כישלון חרוץ יום קודם לכן, אבל הפעם... משהו בי השתנה. העצבנות שאחזה בי אתמול נעלמה, והתחלפה בתחושת ניתוק מוזרה, כאילו אני לא באמת עומדת שם, והם לא באמת מסתכלים עליי. הגברים בחליפות הביטו בי בפנים חתומות, והציפייה שראיתי אתמול נעלמה לחלוטין, כאילו היו מוכנים שאיכשל שוב. הגבר מאתמול בלילה ישב בצד ימין, וראיתי אותו קורץ לאימא שלי.

בחנתי את פניהם במשך רגע ארוך, עד שאימא שלי זזה באי־נוחות, ופאניקה התחילה להתגנב אל פניה.

ואז פתחתי את הפה... ושרתי.

הצלילים זרמו מבין שפתיי ללא מאמץ ומילאו את החדר. יכולתי לעשות את זה. כמו שאימא תמיד אמרה לי, לא הייתי חכמה, ולא הייתי טובה בהרבה דברים אחרים.

אבל לשיר — את זה ידעתי לעשות.

עצמתי את עיניי כשהשיר פרץ מתוכי, ונתתי למוזיקה לשאת אותי למרחקים. שרתי את השיר I Dreamed a Dream, הוא היה האהוב על סבתא, והיא לימדה אותי אותו לשיר אותו כשהיינו שרות יחד בבית שלה. היא הייתה בוכה בכל פעם ששרתי אותו.

כשפקחתי לבסוף את עיניי, ראיתי ניצוץ של שביעות רצון על פניהם של הגברים שהביטו בי בריכוז. הגבר מאתמול בלילה הנהן לעבר אימא, ונראה היה שכל גופה קרס מרוב הקלה.

האם זה אומר שהצלחתי... שהיא לא תכעס עליי יותר?

שאר הנוכחים בחדר קמו, ובדיוק כמו אתמול התחילו לצאת.

אבל הגבר מאתמול בלילה נעצר מולנו. הוא היה נאה מאוד, עם שיער שחור מסורק בקפידה וחליפה מחויטת ומגוהצת, כמו החליפות המהודרות שרואים בסרטים.

אבל היה בו משהו שגרם לעור שלי לעקצץ, כאילו חרקים זוחלים עליו.

הכול בו נראה מצוחצח מדי, מושלם מדי, ועיניו החומות הכהות... הן היו החלק הגרוע ביותר. הן היו קרות כמו העיניים של אימא, ושנאתי את האופן שבו הוא בחן ושפט כל חלק וחלק בי.

בחיוך קטן שלא הגיע לעיניו, הוא רכן לעברי. "את עומדת להיות כוכבת גדולה, מתוקה." מילותיו היו חלקות כמשי ועוררו בי תחושת גועל שמנונית. לא אהבתי את האופן שבו הן החליקו על עורי. בייחוד לא אהבתי את האופן שבו הוא נעץ בי מבט. רעדתי, וציפורניה של אימא התחפרו בכתפי, כאילו היא ניסתה להעביר לי מסר דומם של אזהרה.

הגבר הושיט את ידו. "אני מרקו. ואת ואני... אנחנו נהיה החברים הכי טובים."

לחצתי את ידו, לא ממש ידעתי מה אני אמורה להגיד. "אני אוליביה," אמרתי לבסוף בטיפשות. כי הרי אין ספק שכולם ידעו מי אני עוד לפני ששרתי... נכון?

הוא צחק, אבל לא היה שמץ של שמחה בצליל הזה. הרגשתי שהוא צוחק עליי.

שנאתי כשמבוגרים עשו את זה.

לאחר שהוא הרפה מידי, הוא טפח על הראש שלי. המגע שלו היה תקיף מדי, רכושני מדי, ואני זעתי באי־נוחות תחת ידו.

כרגיל, אימא לא הבחינה באי־הנוחות שלי.

או שאולי פשוט לא היה אכפת לה.

זאת כנראה הייתה האפשרות השנייה.

"אז מה הלאה?" היא אמרה בקול מתחנחן, שילבה את ידיה תחת הסנטר וקרנה לעבר מרקו כאילו היה האדם הנפלא ביותר שפגשה בחייה.

מרקו התחיל לפרט באוזניה שורה של דברים שלא הבנתי לגמרי — הקלטת אלבום לחג המולד, אודישנים לסדרות טלוויזיה, צילומים ועוד. כשהוא הזכיר משהו על סיבוב הופעות, מצמצתי כמה פעמים, כי לא יכולתי לעשות את זה. למדתי בבית ספר והיו לי חברים, והיה לי קונצרט של המקהלה באביב.

"מה עם בית הספר?" גמגמתי אחרי שנזרקו לאוויר שמות של כמה ערים. מלבד הנסיעה לכאן, מעולם לא יצאתי מגבולות המחוז. הערים שהוא ציין היו פזורות בכל רחבי המדינה.

מרקו השפיל אליי מבט, הבעת פניו הייתה חסרת רגש. פניה של אימא היו תערובת של זעם ורוגז, ושניהם לא בישרו טובות מבחינתי.

אחיזתו בשערי התהדקה לרגע, ואז הוא טפח על ראשי בהתנשאות. "כל זה כבר לא משנה עכשיו, אוליביה," הוא אמר בביטול, קולו נוטף עליונות. "יש לנו דברים הרבה יותר כיפיים באופק מאשר קצת השכלה פורמלית," הוא צחק שוב, והתחושה המעיקה הזאת פילחה את גופי. "וחוץ מזה... החברות שלך מהכיתה יקנאו עד מוות כשתהיי כוכבת גדולה, נכון?"

עיניי התרחבו. זה בכלל לא עניין אותי. לוטי ומייגן לא התעניינו בכלל בדברים כאלה. האם לא אראה יותר את החברות הכי טובות שלי?

הם המשיכו לדבר על התוכניות, ועם כל מילה שלהם, הקהות שהרגשתי חלחלה לתוכי והפכה לפאניקה.

מה קורה פה?

מתי אימא שלי תסביר לי סוף־סוף מה קורה? עד אתמול אימא הייתה מעורפלת, דיברה על 'הרגע שישנה את חיינו' בלי לספר לי מה כל כך משנה חיים בו.

"נצטרך לעשות לה גוונים ותספורת הרבה יותר טובה," מרקו משך כל מילה בהדגשה והסב את תשומת ליבי מהחרדה שלי אל העובדה שהוא שוב נועץ בי מבט. "והבגדים האלה..." קולו דעך, אבל אותה נימה לגלגנית הדהדה בכל מילה שיצאה מפיו.

השפלתי מבט אל השמלה שלי, תהיתי מה לא בסדר איתה. הבטתי באימא וראיתי שלחייה סמוקות, כאילו היא התביישה.

"והיא תצטרך לעלות קצת במשקל," המשיך מרקו. "אנחנו לא יכולים להרשות לה להיראות כמו ילדת רחוב."

החלקתי את ידי על השמלה שלי בזמן שהקשבתי להם ממשיכים לדבר על כל הדברים שהם רוצים לשנות בי, כאילו לא הייתי שם בכלל.

מבטו של מרקו עדיין היה ממוקד בי, העיניים שלו עדיין היו קרות, כאילו אין בתוכו דבר. סבא נהג לומר לי שאפשר ללמוד הרבה על אדם לפי העיניים שלו.

לא הבנתי למה הוא מתכוון... עד היום.

בסופו של דבר, נראה שמרקו סיים את דבריו. הוא הציץ בשעון שלו וקילל כשראה מה השעה. "אני חייב לרוץ לפגישה. מרשה תשלח לכן את כל הניירת," הוא מלמל לעברנו והתחיל לפסוע בצעדים נמרצים אל הדלת.

"נשמע טוב," קראה אימא אחריו, היא עדיין דיברה באותו קול מוזר ונלהב מדי — כזה שמעולם לא שמעתי ממנה קודם.

מרקו נעצר בפתח הדלת והסתובב להביט בי. "אוליביה, נסיכה, אנחנו נהפוך אותך לכוכבת. יהיה לך כל מה שאי פעם חלמת עליו," הוא אמר לי בחיוך מתנשא לפני שנעלם מהחדר.

"את באמת עומדת להפוך לכוכבת, ילדה קטנה," אמרה אימא מבעד לשיניים חשוקות, ולא נותר כל זכר לנחמדות ולאושר שהיא הפגינה שנייה קודם לכן. "אין לך ברירה."