גן הלבנדר

1

גאסן, דרום צרפת, אביב 1998

אמילי חשה שהלחץ על כף ידה רפה והשפילה את מבטה אל אימה. בעודה מתבוננת, נראה כאילו נשמתה של ואלרי עזבה את גופה, הכאב שעיוות את תווי פניה נעלם גם הוא, ואִפשר לאמילי להביט מעבר לפנים הכחושות ולזכור כמה יפה הייתה פעם אימה.

"היא עזבה אותנו," מלמל פיליפ, הרופא, בהדגשה.

"כן."

היא שמעה את הרופא ממלמל תפילה מאחוריה, אבל לא הייתה לה כל כוונה להצטרף אליו. במקום זאת, היא הביטה בפליאה מיוסרת בשק הבשר המאפיר שהיה כל מה שנותר מהנוכחות ששלטה בחייה זה שלושים שנה. אמילי רצתה לטלטל את אימה ולהעיר אותה, כי המעבר מחיים למוות — בהתחשב בכוח הטבע שהייתה ואלרי דה לה מרטינייר — היה משהו שההיגיון שלה סירב לקבל.

היא לא הייתה בטוחה איך היא אמורה להרגיש. בסופו של דבר היא דמיינה את הרגע הזה שוב ושוב בשבועות האחרונים. אמילי הסבה את ראשה מפניה המתות של אימה והביטה מבעד לחלון על אניצי העננים התלויים בשמיים הכחולים כמו מרנג לא אפוי. מרחוק נשמעה קריאה עמומה של עפרוני שבא לבשר את האביב.

היא קמה לאיטה, רגליה נוקשות מהישיבה הארוכה לצד מיטת אימה, וניגשה אל החלון. מראה הבוקר עמד בניגוד חד לכובד השעות שחלפו. הטבע צייר תמונה רעננה כדרכו בכל בוקר, לוח הצבעים הרך של פרובנס, חום־אדמדם, ירוק ותכלת שעטפו בעדינות את היום החדש. אמילי הביטה מעבר למרפסת אל הגנים המסוגננים, אל הכרמים המשתרעים שהקיפו את הבית עד היכן שהעין מגעת. המראה היה נהדר ולא השתנה זה מאות שנים. שאטו דה לה מרטינייר היה נמל המבטחים שלה בילדותה, מקום של שקט וביטחון; שלוותו הוטבעה לבלי שוב בכל תאי מוחה.

ועכשיו הוא שלה — אבל אם השאירה לה אימה מקורות כספיים כלשהם כדי לממן את תחזוקתו, את זה אמילי לא ידעה.

"מדמואזל אמילי, אני משאיר אותך כאן להיפרד ממנה לשלום." קולו של הרופא קטע את מחשבותיה. "אני יורד למטה למלא את הטופס הדרוש. אני מצטער מאוד," הוא הוסיף וקד קידה קטנה בטרם צאתו את החדר.

האם אני מצטערת...?

השאלה הבזיקה בגלוי במוחה של אמילי. היא חזרה והתיישבה על הכיסא, בעודה מנסה למצוא את התשובות לשאלות הרבות שהתעוררו עם מותה של אימה, וביקשו פתרון; לשקול ולסכם את הרגשות המנוגדים כדי להגיע לתחושה מוגדרת. אבל זה כמובן היה בלתי אפשרי; האישה ששכבה ללא ניע באופן מעורר רחמים כל כך — הייתה נטולת כל יכולת להזיק לה עכשיו, ועם זאת בעלת השפעה מבלבלת כל כך בעודה בחיים — תמיד תגרום לאי־נוחות וסיבוך.

ואלרי נתנה לבתה חיים. היא האכילה אותה והלבישה אותה וסיפקה לה קורת גג מעל ראשה. מעולם לא הכתה אותה או התעללה בה.

היא פשוט לא הבחינה בה.

ביחסה אליה, ואלרי הייתה — אמילי חיפשה את המילה — שוות נפש. מה שעשה את בתה לבלתי נראית. אמילי שלחה את ידה והניחה אותה על ידה של אימה.

"את לא ראית אותי, אימא... את לא ראית..."

אמילי הייתה מודעת עד כאב לעובדה שלידתה הייתה הסכמה בלית ברירה לצורך להביא יורש לשושלת דה לה מרטינייר; דרישה מתוך חובה, לא תשוקה אימהית לילד. ולאחר שנולדה "יורשת" ולא הבן הזכר הרצוי, חוסר העניין של ואלרי רק גבר. מאחר שהייתה מבוגרת מכדי להרות שוב — אמילי נולדה בפרץ הפוריות האחרון של אימה בת הארבעים ושלוש — ואלרי המשיכה בחייה כאחת המארחות המקסימות, הנדיבות והיפות ביותר בפריז. להולדתה של אמילי ולנוכחותה לא יוחסה חשיבות גדולה יותר מרכישה של צ'יוואווה נוסף על השלושה שכבר היו לה. כמו הכלבים, אמילי הוצאה מחדר הילדים ולוטפה לעיני האורחים כאשר התאים לאימה לעשות זאת. הכלבים, לכל הפחות, נהנו זה מחברת זה, חשבה אמילי, ואילו היא בילתה את רוב ילדותה לבדה.

כמו כן, למרבה הצער, היא ירשה את תווי הפנים של בני דה לה מרטינייר ולא את הבלונד העדין של אבותיה הסלאביים של אימה. היא הייתה ילדה חסונה, בעלת עור זיתי ושיער מהגוני סמיך — שנקצץ כל שישה שבועות לתספורת קצרה עם פוני שיצר מסגרת מעל גבותיה הכהות — מתנה גנטית מאביה, אדואר.

"אני מסתכלת עלייך לפעמים, יקירתי, ובקושי מאמינה שאת הילדה שילדתי!" הייתה אימה אומרת בביקוריה הנדירים בחדר הילדים בדרכה לאופרה. "אבל לפחות, קיבלת את העיניים שלי."

אמילי הייתה רוצה לפעמים לעקור את עיניה הכחולות מארובותיהן ולהחליף אותן בעיני האגוז היפות של אביה. היא לא חשבה שהן הולמות את פניה וחוץ מזה, בכל פעם שהיא הביטה בהן במראה, היא ראתה את אימה.

לעיתים קרובות נדמה לאמילי שהיא נולדה נטולת כישרון כלשהו שאימה הייתה עשויה להעריך. היא נלקחה לשיעורי בלט כשהייתה בת שלוש וגילתה שגופה מסרב להתעקם לתנוחות הדרושות. כשהילדות האחרות רפרפו ברחבי הסטודיו כמו פרפרים, היא חשה כבדה ומגושמת. כפות רגליה הרחבות העדיפו להיות נטועות בחוזקה באדמה וכל ניסיון להינתק ממנה נגמר בכישלון. גם שיעורי הפסנתר נחלו מפלה דומה, כמו הזמרה. לא הייתה לה אוזן מוזיקלית.

כמו כן גופה לא הסתגל לשמלות הנשיות שאימה התעקשה שתלבש בערבים החגיגיים בגן הוורדים המטופח מאחורי ביתם בפריז — המקום שבו ערכה ואלרי את המסיבות המפורסמות שלה. אמילי, שישבה בפינה מרוחקת, הייתה מביטה בהשתאות באישה המקסימה והיפה המרחפת בין אורחיה במקצועיות חיננית כל כך. באירועים החברתיים האלה בביתם בפריז ואחר כך בקיץ, באחוזה בגאסן, אמילי חשה כבדת־לשון ומסורבלת. ונוסף על כל אלה, נראה שהיא לא ירשה את הקלילות החברתית של אימה.

ואולם, לצופה מן החוץ, נראה כאילו היה לה הכול. ילדות מהאגדות — מגורים בבית יפה בפריז, משפחת אצולה צרפתית עם אילן יוחסין בן מאות שנים, והעושר שבא בירושה ולא פחת גם אחרי שנות המלחמה — זה היה תרחיש שנערות צרפתיות אחרות יכלו רק לחלום עליו.

לפחות היה לה אביה האהוב. הוא אמנם לא היה קשוב אליה יותר מאימה, בגלל האובססיה לאוסף הספרים הנדירים שלו שהוא טיפח באחוזה, אוסף שרק גדל והלך, אבל כשאמילי הצליחה ללכוד את תשומת ליבו, הוא העניק לה את האהבה והחיבה שהיא נכספה להן.

אבא היה בן שישים כשהיא נולדה ומת כשהיא הייתה בת ארבע עשרה. הזמן שהם בילו יחד היה נדיר, אבל אמילי הבינה שחלק גדול מאישיותה נבע ממנו. אדואר היה שקט ומהורהר, והעדיף את ספריו ואת השקט של השאטו על זרם המכרים התמידי שאימא נהגה לארח. אמילי תהתה לעיתים קרובות עד כמה ניגודים קוטביים כאלה יכולים להתאהב. ואולם נראה שאדואר העריץ את אשתו הצעירה ולא התלונן על אורח חייה הפזרני, אף על פי שהוא עצמו חי בצורה צנועה יותר, והיה גאה ביופייה ובפופולריות שלה בחיי החברה בפריז.

לעיתים קרובות, כשהקיץ התקרב לסופו והגיע זמנן של ואלרי ואמילי לחזור לפריז, אמילי התחננה לאביה שירשה לה להישאר.

"אבא, אני אוהבת להיות איתך כאן. יש בית ספר בכפר... אני יכולה ללמוד שם ולהשגיח עליך, כי אתה בטח מרגיש נורא בודד בשאטו כשאתה לבדך."

אדואר היה מלטף בחיבה את סנטרה, אבל נד בראשו. "לא, קטנטונת שלי. אני אוהב אותך מאוד, אבל את חייבת לחזור לפריז לבית הספר וגם כדי ללמוד איך להיות ליידי כמו אימא שלך."

"אבל, אבא, אני לא רוצה לחזור עם אימא. אני רוצה להישאר כאן, איתך..."

ואז, כשהייתה בת שלוש עשרה... אמילי מצמצה כשעלו דמעות בעיניה, עדיין לא מסוגלת לחזור לרגע שבו נהפכה האדישות של אימה להזנחה. היא תסבול מהתוצאות של הרגע הזה כל ימי חייה.

"איך יכולת לא לראות אותי ולא לדאוג למה שקורה לי, אימא? אני הייתי הבת שלך!"

מצמוץ פתאומי באחת מעיניה של ואלרי הקפיץ את אמילי בפחד שמא אימה עדיין בחיים למרות הכול וכי שמעה את המילים שהיא אמרה הרגע. אמילי שהייתה מיומנת בזיהוי הסימנים בדקה את הדופק של ואלרי ולא מצאה. זה היה, כמובן, שריד החיים האחרון כשהשרירים רפו לתוך המוות.

"אימא, אני אנסה לסלוח לך. אני אנסה להבין, אבל כרגע אני לא יכולה לומר אם אני שמחה או עצובה שאת מתה." אמילי יכלה להרגיש שנשימתה שלה עצמה נעצרת כמנגנון הגנה נגד הכאב שנגרם מאמירת המילים בקול. "אהבתי אותך כל כך, ניסיתי בכל כוחי להשביע את רצונך, לזכות באהבתך ובתשומת ליבך, להרגיש... ראויה להיות בתך. אלוהים! עשיתי הכול!" אמילי קמצה את כפות ידיה לאגרופים. "את היית אימא שלי!"

צליל קולה שלה שהדהד בחדר השינה הגדול הלם בה והשתיק אותה. היא הסתכלה על סמל המשפחה בראש המיטה, שצויר לפני מאתיים וחמישים שנה. שני חזירי הבר הדהויים, הנאבקים ביניהם עם החבצלת הנצחית והמוטו, "ניצחון הוא הכול", בתחתית, נראו אך בקושי.

היא נרעדה פתאום, אף על פי שהחדר היה חמים. השתיקה בשאטו הייתה מחרישת אוזניים. הבית שפעם היה מלא חיים נהפך עכשיו לקליפה ריקה, מאכלס את העבר בלבד. היא השפילה את מבטה אל טבעת החותם הענודה על זרת ידה הימנית, שנשאה את סמל המשפחה בזעיר אנפין. היא הייתה הנצר האחרון של שושלת דה לה מרטינייר.

אמילי חשה לפתע את כובד המשקל של מאות השנים על כתפיה, ואת העצב על שושלת גדולה, מפוארת ואצילית שהצטמצמה לאישה בת שלושים חסרת ילדים. המשפחה החזיקה מעמד והתגברה על אתגרים קשים מאות בשנים, אבל בחמישים השנים האחרונות, אחרי שתי מלחמות העולם, רק אביה שרד.

לפחות לא צפויים סכסוכים על הירושה. על פי חוק נפוליוני ישן, כל האחים והאחיות יורשים ישירות ובאופן שווה את נכסי ההורים. משפחות רבות כמעט נהרסו בגלל צאצא אחד שסירב להסכים למכור. למרבה הצער, במקרה זה, "היורשים הישירים" הסתכמו בה בלבד.

אמילי נאנחה. היא תצטרך למכור, אבל אלה היו מחשבות ליום אחר. עכשיו הגיע הזמן לומר שלום.

"נוחי בשלום, אימא." היא נשקה קלות לקצה המצח המאפיר והצטלבה. היא קמה בלאות מהכיסא, יצאה מהחדר, וסגרה את הדלת מאחוריה.

2

כעבור שבועיים

אמילי לקחה את הקפה בחלב והקרואסון אל מחוץ למטבח אל החצר עטורת הלבנדר שמאחור. חזית הבית פנתה דרומה, ולכן זה היה המקום הטוב ביותר לתפוס בו את שמש הבוקר. היה זה יום אביב יפה ומבושם, חמים במידה מספקת כדי לצאת החוצה בחולצת טריקו.

בהלוויית אימה בפריז, באחר הצהריים שלפני ארבעים ושמונה שעות, ירד בזמן הקבורה גשם ללא הפוגה. לאחר מכן, בסעודת האשכבה — שנערכה במלון ריץ לבקשתה של ואלרי — אמילי קיבלה תנחומים מכל השמנה והסולתה. הנשים, רובן בערך בגיל של אימה, לבשו שחורים והזכירו לאמילי מפגש של עורבים מזדקנים. מגוון של כובעים עתיקים הסווה את שערן המקליש כשהן נעו לכאן ולכאן, לוגמות שמפניה, גופים שהצטמקו עם השנים, איפור מרוח כמו מסכה על עורן הנפול.

בימי הזוהר שלהן, הן נחשבו לנשים החזקות והיפות ביותר בפריז. ואולם, מעגל החיים הזיז אותן והן הוחלפו בהמון נשים חזקות ויפות חדשות וצעירות. כל אחת מהנשים האלה פשוט מחכה למותה, חשבה אמילי כשעזבה את המלון ועלתה למונית בדרכה לדירתה. כדי לשכך את אומללותה היא שתתה יין יותר מכפי שהייתה רגילה והתעוררה למחרת עם כאב ראש.

אבל, לכל הפחות, הרע ביותר מאחוריה, התנחמה אמילי, כשלגמה מהקפה. בשבועיים האחרונים לא היה זמן להתמקד בדבר מלבד סידורי ההלוויה. היא ידעה שהיא חייבת לאימה לפחות פרדה מהסוג שוואלרי עצמה הייתה מארגנת בצורה מושלמת. אמילי מצאה את עצמה מתלבטת בשאלות כמו אם להגיש עם הקפה קאפקייקס או פטיפורים, ואם הוורדים הלבנבנים שאימה אהבה כל כך יהיו דרמטיים מספיק לקישוט השולחן. אלה היו החלטות מהסוג שוואלרי קיבלה כל שבוע ואמילי, על כורחה, מצאה את עצמה מעריכה את אימה על הקלות שבה טיפלה בזה.

ועכשיו — אמילי הפנתה את פניה אל השמש והתמסרה לחמימות המנחמת — היא חייבת לחשוב על העתיד.

ז'ראר פלאביֶה, הנוטריון של המשפחה, שטיפל בעניינים המשפטיים ובנכסים, היה בדרכו מפריז כדי להיפגש עימה כאן בשאטו. עד שהוא לא יוודא מה מצב האחוזה מבחינה כספית, אין טעם לתכנן תוכניות. אמילי לקחה חודש חופשה מהעבודה כדי לטפל במה שצפוי להיות תהליך מורכב וגוזל זמן. הלוואי שהיו לה אחים ואחיות לחלוק בעול; עניינים משפטיים וכספיים לא היו הצד החזק שלה. האחריות הפחידה אותה.

אמילי חשה רכות של פרווה מתחככת בקרסולה החשוף. היא השפילה את מבטה וראתה את פרו־פרו, הצ'יוואווה האחרונה של אימה, נושאת אליה עיניים עצובות. היא הרימה את הכלבה הזקנה והושיבה אותה על ברכיה, מלטפת את אוזניה.

"נראה שרק את ואני נשארנו," היא מלמלה. "אז נצטרך לדאוג זו לזו, אה?"

הרצינות שנשקפה מעיניה העיוורות־למחצה של פרו־פרו העלתה חיוך על פניה של אמילי. לא היה לה מושג איך היא תשגיח על הכלבה. היא אמנם חלמה להיות מוקפת בחיות באחד הימים, אבל דירתה הזעירה ברובע המארֶה ושעות העבודה הארוכות שלה לא התאימו לטיפול בכלבה שגדלה בחיק מותרות רגשיים ופיזיים.

ועם זאת, בעלי חיים והטיפול בהם היו עבודתה היומית. אמילי חייתה למען לקוחותיה הפגיעים, שלא יכלו לומר לה איך הם מרגישים או היכן כואב להם.

"חבל שבתי מעדיפה כנראה את חברתם של בעלי חיים על חברתם של בני אדם..."

המילים תמצתו את רגשותיה של ואלרי לגבי הדרך שבה חייתה אמילי את חייה. כשהיא הודיעה שהיא רוצה ללכת לאוניברסיטה וללמוד וטרינריה, ואלרי עיוותה את שפתיה בתיעוב. "אני לא יכולה להבין למה את רוצה לבלות את חייך בחיתוך חיות קטנות והתבוננות בקרביים שלהן."

"אימא, זה התהליך, לא הסיבה. אני אוהבת חיות, אני רוצה לעזור להן," היא ענתה בהתגוננות.

"אם את חייבת לפתח קריירה, אז למה לא תחשבי על אופנה? יש לי חברה במגזין 'מארי קלייר' ואני בטוחה שהיא תוכל למצוא לך משרה קטנה. כמובן, כשתתחתני, לא תרצי להמשיך לעבוד. את תהיי אשת איש ואלה יהיו החיים שלך."

אמילי אמנם לא האשימה את ואלרי על היותה תקועה במלכודת הזמן, אבל לא יכלה שלא לקוות שאימה תחוש איזו גאווה על הישגי בתה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה והתקבלה מייד להתמחות במרפאה פריזאית ידועה.

"אולי אימא צדקה, פרו," היא אמרה באנחה. "אולי אני באמת מעדיפה בעלי חיים על בני אדם."

אמילי שמעה חריקת צמיגים על שביל החצץ. היא הניחה מידיה את הכלבה על הארץ והלכה אל חזית הבית לקבל את פניו של ז'ראר.

"אמילי, מה שלומך?" ז'ראר פלאביה נשק לה על שתי לחייה.

"אני בסדר, תודה," השיבה אמילי. "איך הייתה הנסיעה?"

"לקחתי מטוס לניס ואז שכרתי רכב ונסעתי לכאן," אמר ז'ראר כשחלף על פניה בדלת הקדמית ועמד בהול רחב־הידיים שהתריסים המוגפים עטפו אותו באפלולית. "שמחתי לברוח מפריז ולבקר באחד המקומות החביבים עליי בצרפת. האביב במחוז ואר תמיד מיוחד ונפלא."

"חשבתי שעדיף להיפגש כאן בשאטו," היא הסכימה. "כל הניירות של אבא ואימא נמצאים בשולחן הכתיבה בספרייה, ואני מניחה שתזדקק להם."

"כן," ז'ראר חצה את רצפת השיש המשופשפת וסקר את כתם הלחות על התקרה מעליהם. "השאטו זקוק לקצת טיפול אוהב, לא?" הוא נאנח. "הוא מזדקן, כמו כולנו."

"ניכנס למטבח?" הציעה אמילי. "הכנתי קפה."

"זה בדיוק מה שאני צריך," אמר ז'ראר בחיוך והלך אחריה לאורך המסדרון שהוביל אל אחורי הבית.

"שב, בבקשה," היא אמרה, הצביעה על כיסא לצד שולחן האלון הארוך והלכה אל הכיריים להרתיח מחדש את המים.

"אין כאן במטבח הרבה מותרות, מה?" אמר ז'ראר, וסקר את החלל המרוהט בצמצום.

"לא," הסכימה אמילי. "אבל בעצם, זה שימש רק את המשרתים שדאגו לאוכל עבור המשפחה ולאורחים. אני בספק אם אימא שלי הכניסה אי־פעם את ידיה לכיור."

"מי מטפל עכשיו בשאטו ובצרכים הביתיים?" שאל ז'ראר.

"מרגו דובאל, סוכנת הבית, שעובדת כאן כבר חמש עשרה שנה. היא באה מהכפר כל יום אחרי הצהריים. אחרי שאבא מת, אימא פיטרה את העובדים האחרים ומאז היא לא ביקרה פה באופן קבוע בקיץ. אני חושבת שהיא העדיפה לנפוש על היאכטה שהיא שכרה."

"אין ספק שאימא שלך אהבה לבזבז כסף," אמר ז'ראר כשאמילי הניחה מולו ספל קפה. "על הדברים שהיו חשובים לה," הוא הוסיף.

"ולא על הבית הזה," אמרה אמילי בבוטות.

"כן," הסכים ז'ראר. "אני מתרשם - על פי ההתנהלות הכספית שלה עד עכשיו - שהיא העדיפה את מנעמי בית שאנל."

"אימא אהבה בגדי מעצבים, אני יודעת." אמילי התיישבה מולו עם הקפה. "אפילו בשנה שעברה כשכבר הייתה חולה כל כך, היא עדיין ביקרה בתצוגות האופנה."

"ואלרי באמת הייתה טיפוס — וגם מפורסמת. מותה קיבל סיקור נרחב בעיתונים שלנו," הוא אמר. "אם כי זה לגמרי לא מפתיע. דה לה מרטינייר היא אחת המשפחות הידועות ביותר בצרפת."

"אני יודעת." אמילי העוותה את פניה. "גם אני ראיתי את העיתונים. אני צפויה לכאורה לרשת הון."

"אמנם המשפחה שלך הייתה פעם עשירה מאוד. אבל לרוע המזל, אמילי, הזמנים השתנו. השם האצילי של המשפחה עדיין קיים, אבל לא ההון."

"חשבתי ככה." אמילי לא הופתעה.

"אולי שמת לב שאבא שלך לא היה איש עסקים," המשיך ז'ראר. "הוא היה אינטלקטואל, אקדמאי שהיה לו עניין מועט בכסף. אמנם פעמים רבות דיברתי איתו על השקעות, ניסיתי לשכנע אותו לתכנן מעט לעתיד, אבל הוא לא היה מעוניין. לפני עשרים שנה, זה לא היה חשוב כל כך — היה אז המון. אבל בין חוסר תשומת הלב של אביך לבין המשיכה של אימך לדברים המשובחים ביותר בחיים, ההון התמעט במידה ניכרת." ז'ראר נאנח. "אני מצטער להיות זה שמביא בשורות רעות."

"זה היה צפוי למדי, וזה לא משנה לי," אישרה אמילי. "אני רוצה רק לארגן את מה שצריך ולחזור לעבודה שלי בפריז."

"אני חושש, אמילי, שהמצב קצת יותר מסובך. כמו שאמרתי בהתחלה, עדיין לא הספקתי לעבור על כל הפרטים, אבל אני כבר יכול לומר לך שיש לאחוזה נושים, והרבה. וחייבים לשלם להם בהקדם האפשרי," הוא הסביר. "אימא שלך הצליחה לצבור משיכת־יתר של יותר מעשרים מיליון פרנקים כנגד הבית בפריז. יש לה גם הרבה חובות, שיהיה צריך לשלם אותם."

"עשרים מיליון פרנקים?" נחרדה אמילי. "איך זה היה יכול לקרות?"

"בקלות. כשהכסף אזל, ואלרי לא מיתנה בהתאם את אורח החיים שלה. היא חייתה שנים רבות מאוד על כסף שהיא לוותה. בבקשה, אמילי —" ז'ראר ראה את ההבעה בעיניה — "אל תיכנסי לפאניקה. החובות האלה ניתנים לתשלום בקלות, לא רק ממכירת הבית בפריז, שלדעתי יכול להכניס כשבעים מיליון פרנק, אלא גם ממכירת התכולה. לדוגמה, אוסף התכשיטים הנהדר של אימך, שמוחזק בכספת בבנק שלה, והציורים וחפצי האמנות היקרים בבית. את בשום אופן לא ענייה, אמילי, האמיני לי, אבל חייבים לנקוט צעדים במהירות ולהחליט החלטות לגבי העתיד."

"אני מבינה," ענתה אמילי לאיטה. "סלח לי, ז'ראר. במובן זה אני דומה לאבי ואין לי עניין או ניסיון בניהול כספים."

"אני מבין לגמרי. הורייך השאירו אותך עם עול כבד שרובץ עכשיו על כתפייך. אם כי —" ז'ראר זקף את גבותיו — "מדהים כמה קרובי משפחה צצו לך פתאום."

"למה אתה מתכוון?"

"אה, אין לך מה לדאוג, עופות הטרף תמיד נוחתים בשעה כזאת. קיבלתי עד עכשיו מעל עשרים מכתבים, מאנשים שטוענים שבדרך כלשהי הם קרובי משפחה. ארבעה אחים ואחיות לא חוקיים, שכביכול נולדו לאביך מחוץ לנישואים, שני דודנים, דוד ואישה ששירתה בבית הורייך בפריז בשנות השישים ונשבעת שאימך הבטיחה לה ציור של פיקסו אחרי מותה." ז'ראר חייך. "כל זה היה צפוי, אבל, לצערנו, על פי החוק הצרפתי חייבים לחקור כל תביעה כזו."

"אתה חושב שמישהו מהם באמת זכאי?" עיניה של אמילי נפערו.

"אני בספק רב. ואם זה מנחם אותך, זה המצב בכל מקרה של מוות שזוכה לפרסום." הוא משך בכתפיו. "השאירי את זה לי, ואל תדאגי. אני מעדיף שתתרכזי ותחשבי מה את רוצה לעשות עם השאטו. כמו שאמרתי, החובות של אימך ישולמו בקלות עם מכירת הבית בפריז ותכולתו. אבל זה עדיין משאיר אותך עם הנכס המפואר הזה, וממה שראיתי עד עכשיו הוא זקוק נואשות לתיקון. מה שתחליטי, את עדיין אישה עשירה, אבל השאלה היא אם את רוצה למכור את השאטו או לא?"

אמילי נעצה את מבטה במרחק ונאנחה בכבדות. "למען האמת, ז'ראר, הייתי רוצה שכל זה ייעלם. שמישהו אחר יחליט. ומה עם הכרמים כאן? האם היקב נושא איזה רווח?" היא שאלה.

"גם זה משהו שאני חייב לבדוק," אמר ז'ראר. "אם תחליטי למכור את השאטו, עסקי היין יוכלו להיכלל במכירה, בתנאי שלעסק יש אפשרות קיום."

"למכור את השאטו..." אמילי חזרה על מילותיו של ז'ראר. המילים שנאמרו בקול הדגישו את האחריות העצומה שניצבת לפניה. "הבית הזה היה בידי המשפחה שלנו מאתיים וחמישים שנה. ועכשיו אני זאת שצריכה להחליט. והאמת היא," היא נאנחה. "שאין לי מושג מה הכי כדאי לעשות."

"אני בטוח שאין לך. כמו שאמרתי קודם, זה קשה כשאת לגמרי לבדך." ז'ראר נד בראשו באהדה. "מה אני אגיד לך? לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את המצב שבו אנחנו מוצאים את עצמנו. אני אנסה לעזור לך ככל שאוכל, אמילי, אני יודע שזה מה שאבא שלך היה מצפה ממני לעשות בנסיבות האלה. טוב, אני אלך להתרענן, ואחר כך אולי נוכל לסייר בכרם ולדבר שם עם המנהל?"

"בסדר," ענתה אמילי בלאות. "פתחתי את התריסים בחדר השינה משמאל למדרגות הראשיות. אפשר לראות משם את אחד הנופים הכי יפים של הבית. אתה רוצה שאני אראה לך?"

"לא, תודה. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, כידוע לך. אני יכול למצוא את הדרך לבד."

ז'ראר קם, הנהן לאמילי ויצא מהמטבח אל גרם המדרגות שהוביל לחדר השינה שלו. הוא עצר במחצית הדרך, והביט בדיוקן הדהוי והמאובק של אחד מבני דה לה מרטינייר הקדומים. משפחות אצולה צרפתיות רבות וההיסטוריה שלהן נכחדו, והותירו רק קו דק בחול שהלך ונעלם. הוא תהה איך ז'יל דה לה מרטינייר שהונצח בדיוקן — לוחם, אציל ויש אומרים, מאהבה של מארי אנטואנט — היה מרגיש אם היה רואה שעתיד השושלת מונח עכשיו על כתפיה של אישה צעירה. ואישה שתמיד נראתה לז'ראר מוזרה.

בביקוריו הרבים בבתי המשפחה בעבר, ז'ראר ראה ילדה פשוטת מראה ומאופקת, שלא הרשתה לעצמה להגיב לגילויי חיבה של אחרים. ילדה שנראתה מרוחקת, מסוגרת, וקרוב לוודאי שלא הייתה נענית לגילויי הידידות מצידו. כעורך דין, ז'ראר חש שעבודתו כוללת לא רק את ההליכים הטכניים של עבודה על טורי מספרים, אלא גם את היכולת לקרוא את רגשותיהם של לקוחותיו.

אמילי דה לה מרטינייר הייתה חידה.

הוא עקב אחריה בהלוויית אימה ופניה לא הסגירו דבר. יש להודות שהיא נעשתה הרבה יותר יפה בבגרותה מכפי שהייתה בילדותה. אבל אפילו עכשיו, במטבח, אחרי מות אימה ולנוכח האחריות וההחלטות הקשות שעמדו לפניה, ז'ראר לא מצא אותה פגיעה. חייה בפריז לא יכלו להיות שונים יותר מאלה של אבות אבותיה. היא חייתה חיים חסרי ייחוד. ועם זאת, הכול סביב הוריה וההיסטוריה של משפחתה היה יוצא דופן.

ז'ראר המשיך לעלות במדרגות, נרגז על תגובותיה האילמות. משהו היה חסר... היה בה משהו בלתי נגיש. ולא היה לו מושג איך למצוא את זה.

כשאמילי קמה והניחה את ספלי הקפה בכיור, דלת המטבח נפתחה ומרגו, סוכנת הבית, נכנסה. פניה אורו כשראתה את אמילי.

"מדמואזל אמילי!" מרגו ניגשה לחבק אותה. "לא ידעתי שתבואי! היית צריכה להגיד לי. הייתי מכינה בשבילך כל מה שצריך."

"הגעתי מפריז מאוחר בלילה," הסבירה אמילי. "טוב לראות אותך, מרגו."

מרגו התרחקה מעט ובחנה את אמילי בעיניים אוהבות. "מה שלומך?"

"אני... מתמודדת," ענתה אמילי בכנות. למראה מרגו, שטיפלה בה בילדותה בחופשות הקיץ בשאטו, עלתה פקעת בגרונה.

"את נראית רזה. את אוכלת?" מרגו סקרה אותה.

"כמובן שאני אוכלת, מרגו! חוץ מזה, אין סיכוי שאי־פעם אתפוגג." אמילי חייכה והעבירה את ידיה לאורך גופה.

"יש לך גזרה יפה — חכי עד שתגיעי לגילי!" מרגו הצביעה על גזרתה המלאה וצחקה.

אמילי הסתכלה על העיניים הכחולות הדהויות והשיער הבלונדיני, שעכשיו היה שזור שיבה. היא זכרה את מרגו מלפני חמש עשרה שנה כאישה יפה, וחשה מדוכאת עוד יותר למראה השמות שעשה הזמן בכל דבר בנתיבו הרעבתני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*